מן היום בו הגעתי לקיבוץ דיבר איתי עדיאל על תמרים. "אתה יודע שהתמר בשמו אינו נכלל בשבעת המינים?" שאל מיד עם פגישתנו הראשונה. הוא היה אדם מבוגר ומצחו היה קמוט כמי שמשהו מעיב עליו, ובשל היותי איש צעיר שאלתי את עצמי אם יכול להיות שמה שמעיב עליו הוא העובדה שלא הכול יודעים שהתמר אינו נכלל בשבעת המינים. "דע לך שאת כל מי שנשאל הוא יענה לך שהתמר נכלל בשבעת המינים אבל זה לא כך." משראה שאני תמה הוסיף, "תראה, כך כתוב – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש'. בשבעת המינים לא נאמר תמר, אלא שהדבש שנאמר כאן כוונתו דבש תמרים, ומכאן הכול יודעים כי התמר נכלל בשבעת המינים."

ימים אחדים לאחר הגיעי לקיבוץ במסגרת התנדבות – נוהג הייתי בצעירותי להתנדב – שיכנעני להצטרף אליו לעבודה במטע התמרים. היינו מקייצים מבוקר עד לילה. למדתי להכיר את הדקל ולאהוב את כפותיו, שהזכירו לי את כפות ידיו של אבי בחבקו את כוס החלב החם שהיה מביא למיטתי בבקרים חורפיים.

אט-אט ראיתי כי חברי הקיבוץ מסתייגים מעדיאל. חשתי כי הוא נחשב על ידם כאיש מוזר. נידויו היה לפליאה בעיניי, כי הוא היה חביב. גם הייתה בו פרגמטיות, שאותה הכרתי עם הזמן, ועל כן לא יכולתי להבין את ההסתייגות ממנו – לו היה מטיף לחזון שמעיקרו אינו יכול להתממש וחי בעולמו אולי הייתי מבין זאת; הוא אומנם חי בעולמו אך הטיף למשהו הגיוני שיכולתי לתמוך בו. הוא הטיף לכך שעל החברה המערבית מוטלת חובה מוסרית, שיש להפכה לחוק, והיא להשתמש בכל הפסולת שלה למיחזור לטובת העולם הנחשל. "זה לא צריך להיות מוסרי," היה אומר, "זה צריך להיות חובה חוקית."

הוא היה מראה לי דיאגרמות שהיה משרטט במו ידיו בעפרונות מחודדים עד לעייפה, ובהן ניתוח מקיף ומעניין בכל הקשור למיחזור פסולת למען העולם הרעב, והעננה התמידית שהייתה על פניו הייתה מתכווצת. "אתה יודע כמה רעבים יש בעולם?" היה שואל. הוא דיבר על מיחזור הן בפן העקרוני והן בפן הפרטי, "צריך למחזר כי הבזבוז מוביל לשאננות ולהפיכת הטבע לאמצעי וזה מסוכן כי זה נותן סיפק בידי אנשים רעים לשלוט על החלשים." אני לא כל כך הבנתי את הקשר והוא מייד המשיך, "צריך למחזר הכול – נייר ופלסטיק ומתכת ואשפה אורגנית ופסולת בניין. בוא ותראה איזה חישובים עשיתי וכיצד ניתן להפיק מטונות של פסולות גם אוכל וגם מים נקיים לאלפי פיות רעבים, והכול בצורה רווחית. את הכול אפשר למחזר, רק צריך לרצות."

הוא השתמש הרבה פעמים במילה "פסולת" ובצירוף "פסולת עולמית" ובליבי היו עולים הרהורים על הפסולת שבעולמנו – על סוגיה ומיניה, על פסולת נקייה ועל פסולת מלוכלכת, ופעם אף חלמתי שמתקינים מעין מערכת ביוב עולמית שהנפש תוכל להתייחס לפסולת בצורה נכונה.

מחמת שהיה מדבר מדי יום ביומו על עניין המיחזור התחלתי להבין מדוע החברים בקיבוץ מתייגעים ממנו; זו הייתה נראית אובססיה לכל דבר. פעם, בלהט הדיבור על הפשע הנורא שבאי-המיחזור שהחברה הקפיטליסטית מרשה לעצמה, אמר לי, "המיחזור הוא מצווה, זו מצוות עשה, ואנחנו פושעים שאיננו ממלאים מצווה זו. ודע," הוסיף, "יש גם מיחזור של נשמות, המיחזור הוא חלק מהתוכנית האלוהית, כך הוא גם משחזר את עצמו." אני שתקתי.