לפני עשרות שנים, עם תחילת לימודַי בבית הספר התיכון, נהרגה בתו של מנהל בית הספר. היא וחבריה, כולם בשנת שירות טרם הגיוס לצבא, עלו על מוקש ברמת הגולן. איש מהם לא נותר בחיים. מאז הטרגדיה נעשה המנהל שפוף עוד יותר, שכן שנתיים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, נפל בנו הטייס. כשפגשתיו לראשונה הוא כבר היה אפוא אב שכול.

המנהל היה ד"ר למקרא ולימדנו תנ"ך. אני זוכר כי מדי יום שישי נהג לשאת דרשות לפני כל תלמידי בית הספר ובהן היה משלב ממאורעות הימים בפרשת השבוע. דבריו היו מהולים בציונות ובאהבה למולדת, לעם ולשם, ותמיד כללו אזהרה לבל ננהג בחיפזון כדי שנוכל להישמר לנפשותינו למען יאריכו ימינו. עמידתו הייתה כפופה, אבל ניצוץ בהיר היה מקיף את פניו.

בדרשותיו הרבה מנהל בית הספר להזכיר את דברי הנביאים, והיה שב ומזכיר את   האילנות. פעמים אחדות בשנה היה מצטט את דברי הנביא ישעיהו: "כימי העץ - ימי עמי, ישעיהו ס“ה, י“ב," (תמיד טרח לציין את המקור). "עם ישראל משול לאילן," היה מסביר, "בימי חורף וסערה עומד הוא עירום ולכאורה נראה מצבו פגיע ושברירי, אלא שהעץ שואב כוח משורשיו הנעוצים עמוק באדמה, ולכן מצליח לשרוד את הסערות ופורח שוב באביב. וכך  גם בני ישראל," היה ממשיך בקולו המוקדש כולו לכוונותיו לנטוע בנו את האמונה. "זכרו תמיד – בני ישראל הם כאילנות – אף שהם נתונים למשיסה ללא הרף ואויביהם מניפים קורנס על ראשם ולא נראית קרן אור באופק, דווקא אז במעמקים ובשורשים נרקמת לה הגאולה. ואנו, שהיינו בחשכה והצורר הנאצי איים להשמידנו, הנה בנינו כאן את מדינתנו וחידשנו בה את ריבונותנו, שריבונו של עולם לעולם יעמוד לימיננו, ואף משלמים אנו מחיר יקר – משלמים בדם בנינו ובנותינו, וכוח עמידתנו הוא ככוחו של האילן. כי עם ישראל, כל עוד יסתמך על שורשיו – חיֹה יחיה".

מדי פעם בפעם היה המנהל מוסיף, "כשתראו את האילנות פורחים באביב ברכו את ברכת האילנות: ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שלא חִסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם."

תמיד נהג לסיים את דבריו באומרו שיודע הוא שעול גדול הוא קיום אותן מצוות שטיבן לא נהיר, "אלא שכדאי לכם, שצעירים אתם, לזכור את דברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר: רצה  הקדוש  ברוך  הוא  לזכות  את ישראל, לפיכך  הרבה  להם  תורה  ומצוות,  שנאמר:  ה'  חפץ  למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."

*שמנאן  בחייהן  ומנאן  במיתתן – שמנה אותם בחייהם ומנה אותם במותם

  (מפירושו של רש"י לפסוק "ואלה שמות בני ישראל", שמות, א, א).

היו אלה שנות השבעים, ואנו התייחסנו לדרשותיו של המנהל  בשוויון נפש. אף שכיפות היו לראשינו – כפי שחייבה הנהלת בית הספר הדתי שבו למדנו – גידלנו שֹער והחבאנו בתוכו את הכיפה, התחלנו להכיר את נפלאות הגיטרה, ולמדנו לנגן בה את שיריהם של "סיימון וגרפונקל", של "פיטר פול ומרי" ושל "החיפושיות". כל אותה עת נדמה היה לי כי לפוחזים נחשבנו בעיני המנהל, וכי אינו מאמין שלאחר סיום בית הספר התיכון נמשיך רעַי ואנוכי בלימודים, ואף על פי כן הייתה לי תחושה עמומה כי בינו לביני נרקמים יחסים מיוחדים. אולי זיהה את אהבתי לתנ"ך ואת יכולתי להיות משתתף פעיל בשיעוריו. כי אכן אהבתי את התנ"ך, ואהבתי את המנהל מלמד אותנו תנ"ך, אף על פי שבאותם ימים לא ההנתי להודות בשני דברים אלה.

זכור לי כי פעם ראני ללא הכיפה על ראשי אך השים עצמו מתעלם מהפרה ברורה זו של חוקי בית הספר, ואני ידעתי כי נתכוון הוא שאדע כי במפגיע אינו מעיר לי. ופעם חמקנו רעַי ואנוכי משיעורו, ובמגרש הכדורעף של בית הספר שרנו בקולי קולות שירי מחאה. אני ניגנתי בגיטרה, שאותה הייתי מביא לעתים לבית הספר, והמנהל, אפילו שלימד באותה שעה את כיתתנו, עזב את הכיתה במהלכו של השיעור, הגיע עדינו, נעמד מן הצד והתבונן בנו בסבלנות. זמן ממושך עמד מן הצד והתבונן בנו בשקט. ראינו אותו עומד שם אך תחת להפסיק המשכנו במעשינו. כעבור רגעים ארוכים, כשסיימנו כהרגלנו בשיר "צלילי השקט", הוא ניגש אלינו, ובניגוד גמור לחששנו כי יוכיחנו על פריקת העול, אמר, "אתם שרים יפה מאוד, ואתה מנגן יפה מאוד בגיטרה."