המשוררת מאיה ויינברג! כתבתי עליה בעבר ולא אחדל מלכתוב עליה. יש לה רגישות לירית נדירה. ספרה השלישי "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021) מוכיח זאת שוב כמו שני ספריה הקודמים "שטחים פתוחים" (הוצאת עִתּון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). מה ייחודי בה כל כך? מתקיימת בה המידתיוּת של שירה המְכילה ליריקה פשוטה מחד גיסא וממדים של עומק סמנטי אינטואיטיבי מאידך גיסא. אבל אולי כדאי להתחיל דווקא בשם הספר הזה בהֶקשר לַשירים.

מהיד אל הפה כמו שחַיות באות ולוקחות מאיתנו אוכל – ויינברג היא וטרינרית, רופֵאת עטלפים – כמו שתינוקות לוקחים מאיתנו מזון. משהו פשוט שחייבים לעשות אותו למען הקיום האנושי. לא רק האידיום המוּכּר "חי מן היד אל הפה" מהדהד כאן, כלומר מתקיים בדוחק, אלא היופי המעודן שיש בו עוצמה בעצם הקיום הזה כמו לדוגמה בשיר המתאר את שרשרת המזון הוויינברגית הרואָה בלילה היטב, כרופאת עטלפים, מה שנסתר מעיניי. הנה, "ערבוּת הדדית":

"בסוף ארוחת הערב, השכֵנה יורדת להאכיל. / ראשונים באים החתולים / אחר כך קיפודים, רק בעומק הלַיִל. / אחר כך, בחסות הטל / חשׂופית שתקנית וחלזונות שקדנים. / לפעמים תַּן תועה נכנס אל החצר / הופך את הלילה על צדו השני. / עם אור ראשון ציפורי שיר / ועורב רעֵב, אחר כך / יונים מטרטרות אַחַר /  פירורים או מה שנשאר / ולא תמיד נשאר".