העיר האדומה
בעיר האדומה, הבתים נצבעו בלבן פעמיים בשנה. והיו שנצבעו שלוש פעמים. אך כמעט בין לילה הם שבו ולבשו את הצבע האדמדם העכור כחלודה. הנשים ניסו להתגבר על נטיית הלבן להפוך לאדום באמצעות תליית הכבסים בלילה והורדתם לפני עלות השמש. אולם גם אז מצאו אותם סמוקים. בשל הנטייה המגונה להיצבע באדום, החלו לקרוא ללבנים בשם אדמדמים. לפופולאריות זכה הכינוי אדמוניות כשדובר על תחתוני נשים מהודרים מעוטרים תחרה וסרטים מסולסלים שנשים מהוגנות, כמו אלו שתלו את הכביסה בלילות, היו קונות רק בסתר. אדמוניות כונו גם אותן נשים שלא הרבו ללבוש תחתונים כלל והתהלכו בסמטאות מסוימות של העיר ולנו בבתים שהשתיקה יפה להם וברור ששום גבר מהוגן לא ביקר שם ובוודאי שלא הבחורים שקראו להן ג'ינג'יות בעיניים נוצצות.
אבל לא רק הבתים והלבנים לבשו את הגוון האדום. אדומים היו גם העלים על העצים שנחנטו באבק אדום, ואדומים היו המים בנחל שפיסק את העיר כעורק מדמם. כשאנשי העיר השמיעו קולות בגנות המים, בעיתון "הפועלים" שנדחף חינם אין כסף בפתחי הבתים, החלו להתפרסם כתבות מדעיות המהללות את המים בנחל שעשירים במינרלים ובברזל שמעניקים להם את צבעם הייחודי. החלו להיכתב גם כתבות אחרות, על הזכות שנפלה בחיקם של האנשים בעיר לחיות בקרבת המפעל המודרני הראשון בכל המחוז. למפעל זה הובאו הפועלים דווקא מרחוק ואיש מבני העיר לא נכנס בפתח השערים הגדולים הנעולים תמיד. אולם די היה להתבונן בארבעת הארובות הגבוהות מהן היתמר עשן אדום ומסולסל מעלה-מעלה לשמים, כדי להתפעל מהילת הקדמה שעטפה את העיר ואנשיה, על כך המשתמע מכך. אנשים ספורים בלבד נענו לקריאה לשתות את המים לרוויה וללא כל חשש. אלו כונו בעיר "אינדיאנים" בשל עורם שהפך אדמדם.
"האבק האדום, הופך את האנשים לרעים ואדומים," היתה אימי אומרת. אדומים כמו שדים, ורעים כמו השטן, ובגוף שלהם לא זרם דם אלא חימר אדום וצמיגי שבתוכו נקרשו מחשבותיהם הרעות והתגלגלו לידיים שלהם בצורת גושים של בוץ אותם זרקו מידי פעם על דודה נינה.
בגלל האבנים אמא לקחה אותי ואת דודה נינה ועברה לגור בכפר המרוחק שעת נסיעה מהעיר. כשעזבנו, דודה נינה הוציאה מתוך הקבינה של המשאית את שתי ידיה ונופפה בהן בהתלהבות גדולה אגב שירת שירי עם רוסיים בקולי קולות. "אנחנו נתגעגע ג'ינג'ית!" קראו אחריה בחורים צעירים כשהמשאית חלפה על פניהם. אימי הניחה את שתי ידיה על אוזני והפצירה בנהג לנסוע מהר יותר.
עוד בעיר היה לדודה נינה מנהג ללכת מידי יום לנחל האדום הרדוד, לפשוט את בגדיה מאחורי שיחים וורודים שצמחו על גדותיו ולעשות תרגילי גימנסטיקה, בעירום. אחר כך היתה נכנסת למים הרדודים ומהלכת לרוחבו של הנחל, מגדה לגדה הלוך ושוב הלוך ושוב ללא הפסקה, עד שאימי היתה קוראת לה ומזהירה אותה מהאבק האדום, מהמים, ממחלות עור, מסרטן ומהגברים שהתגודדו לצפות בה.
אותו נחל אדום זרם אל מחוץ לעיר וחלף גם ליד הכפר אליו עברנו. אולם כאן היו מימיו אדומים פחות ועמוקים הרבה יותר. היות ודודה נינה לא ידעה לשחות, נאסר עליה להתקרב אליו. האיסור לא מנע ממנה לקיים את הרחצה היומית שלה שנעשתה עתה במים שנשאבו מן הבאר במרכז הכפר. אף שגם המים האלו לא היו צלולים, צבעם נמנה יותר עם משפחת הפסטלים מאשר עם משפחת האדומים. עובדה זו הפיחה באמא שלי תקווה לחיים בריאים יותר, אך על דודה נינה לא הותירה שום רושם. מידי יום, בקיץ או בחורף היא שאבה דלי של מים צוננים, טבלה בתוכם סמרטוט ושפשפה את עורה עד שהאדים.
"הנה, עכשיו כבר לא מריחים!" הכריזה כשסיימה. כך נהגה לעשות מאז שזחלה מהבור שחפרה לעצמה מול רוביהם של הנאצים, ולתוכו נפלה עם אחיותיה והוריה כשהיתה בת שתיים עשרה. אמא אמרה שיומיים אחר כך היא יצאה ממנו לבד, זקנה ומשוגעת.
מידי פעם, בימים האלה שגם ככה הם לא חגיגה בשביל שום אישה כמו שאמא היתה אומרת, דודה נינה היתה משתגעת לגמרי. "אני מריחה! אני מריחה!!" זעקה, ואמא היתה סוגרת את החלונות, שלא ישמעו אותה.
שאלתי את אמא מה היא מריחה. "יש אנשים שלזיכרונות שלהם יש ריח", ענתה. היא ביקשה ממני לחמם מים ולטבול מגבת ולנגב לאט ובעדינות לדודה נינה את הפנים ואת הידיים ואת הגב האדמדמים מן האבק שנכנס לגופה ונשאר שם. וביקשה שאדבר איתה בקול רגוע, הכי רגוע שאפשר, והכי חשוב שאשגיח עליה כדי שלא תצליח להשתחרר ולרוץ לנחל לשם כבר קפצה פעם אחת והוציאו אותה "גפייגרען", ככה אמא אמרה, קפואה וכחולה ובקושי נושמת ומאז היה צריך לקשור אותה, שלא תברח.
אבל בימים אחרים, דודה נינה היתה פיה. אחרי הרחצה שלה, היא היתה מסתובבת בכותונת הלילה שלה בבית ובחצר ומתבוננת על כל מיני דברים כאילו שהיא רואה דרכם. בחורף היתה נועצת עיניים בשלג ובאביב ובקיץ בפרחים ומחייכת חיוך כזה, של פרח-ופרפר, לא ממש חיוך, אולי חצי חיוך ואם ראתה אותי עוקבת אחריה היא היתה אומרת, "בואי, בואי דשינקה איתי." הייתי ניגשת אליה והיא אחזה בידי ועושה איתי סיבובים בבית וטיולים בחצר ומסעות באחו ומלטפת פרחים. ואם היא ראתה פרפרים אז היא היתה צוחקת צחוק מלא אושר שמיד היה מדביק אותי ושתינו היינו מתגלגלות בעשב וצוחקות.
ואז כבר לא חשבתי על העיר האדומה ונשכחו ממני האינדיאנים שהיו רעים כמו שדים, שחושבים מחשבות זדוניות ועושים מעשים רעים, וקוראים לדודה נינה ג'ידובקה משוגעת, והקול שלהם היה מרושע והמילים שלהם רעות והייתי צריכה לסתום לעצמי את האוזניים, כדי לא לשמוע דברים נוספים שאמרו עליה.
"טוב לנו כאן בכפר, נכון?" הייתי שואלת אותה.
ודודה נינה היתה מחייכת ואומרת: "הכי טוב לנו הנשים להיות קרובות לאדמה," והיתה מצמידה את הראש לשם בדיוק, לאדמה, כאילו ניסתה לשמוע משהו. "שששש," היתה לוחשת. הצמדתי גם אני את הראש לאדמה והקשבתי. ואז דודה נינה דחפה את אפה לתוך העפר, רחרחה היטב ואמרה: "ועדיין – אני מריחה."
"מה?"
"אדום, אדום בכל מקום."
"אולי האבק מגיע עד לכאן."
"את הדם של השדים." אמרה, "את הדם אני מריחה."
דודה נינה היתה לוקחת את ידי והולכת איתי במעגלים מסביב לבית, מסביב לעצים, מסביב לבאר בחצר. אף פעם לא הבנתי לאן היא רוצה להגיע. רק אחרי שגדלתי, למדתי שאת הטיולים עשינו בראש שלה ושמה היא ראתה דברים אחרים לגמרי, שלפעמים הצחיקו אותה ולעיתים העציבו ולעיתים רחוקות היא היתה מקבלת פנים בהירים של חלום והעיניים היו נפתחות לה והיא נראתה כאילו האירו אותה מבפנים.
היד שלה, עדינה וחלקה עם אצבעות דקות כמו מחושים של פרפר, היתה מחליקה על פני כאילו ניסתה לסלק את השרידים של האבק האדום, שגם לכאן היה מתגלגל בבקרים. האבק נח על אדן החלון דק ועדין, יותר כתום מאדום, ובכל זאת גרם לאמי להניע את ראשה בצער ולהקשיב לשיעול שלי בתשומת לב ולשלוח מבט מיואש אל עבר הארובות של העיר, שאפילו מהכפר ראו כיצד המשיכו לשלוח עשן אדום וסמיך אל עבר השמים.