כשפגשתי את שירתה של הס, דמיתי בעיניי למי שספג סטירת לחי; פתאום כל מה שחשבתי שאני יודע על שירה נראה לי מעורער.

כמו רבים, כך אני חושב, חשתי כי השירה מגלה לנו תובנה נפשית של נפש המתבוננת על המציאות. המשורר רוצה לזכות את הרבים במשהו שהוא קשור גם אליהם – במציאות שלהם, דהיינו יש לתובנה אשר אותה הוא רוצה להעביר משמעות אוניברסלית.

ההנחה הבסיסית שהנחתי, כמו רבים מאיתנו, היא שישנו סובייקט, הוא המשורר, וישנו אובייקט שהוא העולם, המציאות, והסובייקט מבקש לזכות בשירתו את הרבים במשהו אודות האובייקט, אודות העולם, שבו כולנו נמצאים.

כשפגשתי את שירת הס תחושות אלה נתערערו; חשתי מבוכה ובלבול.

ביצירתה, הגבול שבין הנפש לבין העולם, בין הסובייקט לאובייקט, מטשטש.

שיריה הם יותר שיח הנפש עם עצמה על אודות הנפש שלה ופחות שיח של נפשה על אודות המציאות. לא דמותו של העולם עולה לנגד עינינו אלא דמותה של הנפש – נפשה.