בעין הסערה

בְּעֵין הַסְּעָרָה אִישׁ לְבֶן-שֵׂעָר

לְמַרְגְּלוֹת אֶרֶז יוֹשֵׁב

זְקָנוֹ הַצָּחֹר נוֹסֵעַ בָּרוּחַ

שירת עודד פלד מלווה אותי משנותיי הראשונות ברפובליקה של המילים בשנות השמונים של המאה קודמת. משירי הבּיט שלו, דרך שירי האי-נחת המשפחתיים שלו הנוגעים בשואה ועד לשירי הטבע הפּנתאיסטיים וההומניסטיים שלו.

בחטיבה השלישית והאחרונה הזאת נראה כי פלד נעצר והעמיק חפוֹר ומצא גם מנוחה. בחיבור המדויק שבין המילה לטבע, במגע הֶעדין שבין קצב שירתו לזרימה של הקיים, שאין בהם בהכרח מן האסתטי המיופייף אלא מן הטבעי והנכון – נמצאה השלווה.

שירת הטבע של פלד יש בה מן היסוד הנקי של הקשב לסובב אותו ולכן היא נוגעת בי כל כך. בדקויות הקטנות, תוך התבוננות, הוא מוצא את האלוהים ומנכיח לנו הקוראים אותו וזה מעורר, מבחינתי, שמחה קטנה בלב, טובה מכל שמחה גדולה.

משהו מן הקסם המופלא הזה מצוי בספר האחרון שלו שיצא עתה, "קשובים לציפור העולם" (הוצאת "עמדה"), שבו אנו למֵדים משהו על עצמנו דרך ציפורים שונות, זחלים וחיות אחרות – והכול מצוי וחפוּן בשירים שלו וּבַשִּׁירוֹת (פואמות) שלו.

רן יגיל   

שלושה יפים-יפים של עודד פלד מתוך הספר: "קשובים לציפור העולם":

יונת-בר אפרפרה עושה לה קן

יוֹנַת-בָּר אֲפַרְפָּרָה עוֹשָׂה לָהּ קֵן עַל מַדָּף נִסְמָךְ אֶל קִיר מַחְסָן

וְדוֹגֶרֶת שָׁם עַל צֶמֶד-חֶמֶד בֵּיצִים עֵת מִמַּעַל פְּרוּשִׂים שְׁמֵי

עָנָן אֲפַרְפָּרִים שֶׁל עוֹד-מְעַט-חַמְסִין-יִשָּׁבֵר וְגֶשֶׁם מְמַשְׁמֵשׁ

וּבָא. זוֹ הַשָּׁעָה. זֶה הָרֶגַע בֶּעָנָן הַמְרַחֵף לִסְגֹּר עִנְיָן וּלְהוֹרִיד

מָטָר שֶׁיִּשְׁטֹף מַחֲנַק שָׂדוֹת עוֹמְדִים וּמַצְהִיבִים.

אָבִיב בְּעִצּוּמוֹ. זַחֲלֵי-דֻּבּוֹן כְּתַמְתַּמִּים פּוֹשְׁטִים עַל מִדְרָכוֹת

וְדַרְכֵי עָפָר. סִיעַת זְבוּבִים רוֹחֶשֶׁת בָּאֲוִיר. שַׁיֶּרֶת נְמָלִים

בָּעֵשֶׂב מִשְׂתָּרֶכֶת לְאִטָּהּ. תֵּכֶף תִּפְרֹשׂ יוֹנַת-בָּר כְּנָפֶיהָ 

לְסִבּוּב מֵעַל כְּלִיל הַחֹרֶשׁ וְתָשׁוּב לְהָחֵם גּוֹזָלִים

טֶרֶם בְּקִיעָתָם לַחֲלַל הָעוֹלָם.

גשם קל יורד לסירוגין

גֶּשֶׁם קַל יוֹרֵד לְסֵרוּגִין וְחַמָּה סָרְבָנִית

תַּחְמִיץ פָּנִים בַּתָּוֶךְ. מָאוֹר גָּדוֹל

יַסְתִּיר הַדְרַת פָּנָיו בַּאֲחוֹרֵי

צֵלְעָנָן עֵת מָטָר בָּשׂוּם

שַׁעֲרֵי אָרֶץ יִתְדַּפֵּק.

עוֹד מְעַט מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.

כַּלְבַּת הַשְּׁכֵנִים בְּדוּאֶט

עִם מַקְהֵלַת תַּנִּים.

אַחַר-כָּךְ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בּוֹ

 רוּחַֹרֶשׁ מַגַּעַת חַדְרֵי-חֲדָרִים

בִּמְשׁוּבַת נַעַר תִּפְלשׁ

אִתָּנוּ לְהִשְׁתּוֹבֵב.

בפרוזדורי זיכרון דורות מעומעם

בִּפְרוֹזְדוֹרֵי זִכְרוֹן דּוֹרוֹת מְעֻמְעָם עַל בְּהוֹנוֹת נְהַלֵּךְ כּוֹרִים אֹזֶן

לְאִוְשַׁת זְמַן מְנַשֵּׁב בַּחֲדָרִים. עוֹד מְעַט סוֹף פָּסוּק וְרֵאשִׁית

לַבָּא אַחֲרָיו. שְׂבֵעֵי-יָמִים יָבוֹאוּ אֲחֵרִים מְרַחְרְחִים עֲקֵבוֹת

עוֹלִים סֻלָּמוֹת יוֹרְדִים מֶרְכָּבוֹת חוֹצִים אֲפָרֵי-עַד שָׁם

בְּאֵין-גּוּף נָבוֹא, חֵיק מָעוֹן נִתְעַטַּף לְשׁוֹרֵר בָּרוּחַ

סִפּוּר קֶדֶם חוֹזֵר חֲלִילָה