התחושה הראשונית שפקדה אותי עם קריאת שירי הספר היא התחושה שקריסטי חוֹוָה בתוכה שתי יישויות והן זרות האחת לשנייה.
בניגוד למשוררים ואמנים אשר מבטאים ביצירתם תחושה שיישותם מצוייה בעולם שהוא זר להם, בעולם שאולי הוא קר ומנוכר ושהם נמצאים עימו בדיס-הרמוניה, הרי שאצל קריסטי מדובר, להבנתי, בתחושה שהשניים הזרים זה לזה הם אינם היא והעולם, אלא שבתוכה עצמה יש שניים כאלה. דומה כי ישנו אותו "אני" אמיתי – הוא זה שתוהה על טיבו של הקיום, על הטעם שבעצם קיומה של מציאות, והוא זה שליבו כמה לטוב מטאפיזי, והנה מולו ניצבת יישות שנייה, זרה לה, מפחידה ומאיימת.