מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

עיון בספרו של אורי סלונים, בשליחות הלב, הוצאת ידיעות ספרים
24/06/2020 11:48:49

1.

הבלשן היהודי הגדול בן המאה ה-20, רומן יאקובסון, מבדיל בין כמה תפקידים של הלשון, בין כמה יכולות של הלשון האנושית, אותם הוא מכנה "פונקציות". בשני הקטבים של יכולות אלה מצויות, מצד אחד – הפונקציה הרפרנציאלית, זו הנותנת סימנים (מילים) לתיאור מציאותי, ומצד שני – הפונקציה הפואטית, זו היכולת של הסימנים (של המילים) לתאר דמיון אנושי, משחקי דמיון, מערכות שאינן תיאור מציאות אלא יצירת משמעות חדשה מיוחדת לאדם החושב, להומו ספיאנס. בין שני הקטבים הוא מתאר עוד ארבע פונקציות של השפה. לעולם אין האדם משתמש בפונקציה אחת באופן טהור, בלעדי. תמיד הוא משלב בהתבטאותו הלשונית שתי פונקציות ויותר.

ייחודה של שפת המחקר האנושי היא הפונקציה הרפרנציאלית. המחקר אינו משחק לשוני, אלא דרך להציג "אמת", "עובדות" ודומיהן. זו אמורה להיות שפת החוקר. גם שפת העיתונאי אמורה לשאוף להיות כזו, שכן היא אמורה לתאר עובדות, אמת, מציאות "כמו שהיא". כמובן שזו מטרה שאינה ניתנת למימוש מלא: מה שהיה אתמול "אמת מדעית", הופך מחר לתיאור לא רלוונטי לכל הפחות, אם לא נכון. גם העיתונאי הישר (לא זה המניפולטיבי), ככל שינסה לתאר עובדות, מתאר עובדות כפי שהוא רואה אותן, חושב אותן, מעריך אותן באותו זמן בו הוא מתבטא. לא רק אחרים עשויים לתאר אותה מציאות בצורה אחרת – שאם כולם היו מתארים באותה צורה, לא היה צורך בעיתונאי או שכל העיתונאים היו מדברים באותה שפה. גם העיתונאי עצמו לא יתאר מחר בצורה זהה את מה שהוא תיאר היום בצורה מסוימת. עצם העובדה שאני עצמי, אפילו בעצם הפיסקה הנוכחית, משתמש לא מעט במירכאות כפולות, מלמדת שביטויים שלכאורה חד משמעיים, כמו "אמת", "עובדה", הם רב משמעיים, ניתנים ליותר מאשר לפרשנות אחת.

ייחודה של השפה הספרותית, לעומת שפת המחקר, הוא הפונקציה הקוטבית לזו הרפרנציאלית, זו הפונקציה הפואטית. הפואטית לא מתארת את המציאות אלא את הדמיון, הרצון, הרגש, המחשבה של היוצר בהתייחסותם אל מציאות. שפת הספרות יכולה להיות פנטסטית ויכולה להיות ריאליסטית. אלא שגם בביטויה הריאליסטיים היא מתארת, כמו שכתב אריסטו בספרו "פואטיקה", לא את המציאות שקרתה אלא את מה שיכול היה להיות, את מה שמתאים למציאות, לא את המציאות שקרתה אלא את מה שיכול לקרות פעם. פונקציה שלישית, שמפתח רומן יאקובסון היא הפונקציה האמוטיבית – הצד הרגשי שמביעה הלשון – קריאת הכאב או קריאת האהבה, השמחה או העצב. הרגשות, חזקים ככל שיהיו, אינם מציאות נמדדת, כמו שגם אינם דמיון בלבד. עבור החווה אותם הם מציאותיים למרות שקשה מאוד למדוד אותם, לתאר אותם "אובייקטיבית".


מכתבים אחרונים למערכת
חנה טואג
14/06/2020 17:08:59
יואב איתמר
14/06/2020 08:49:40
ניקולא אורבך
14/06/2020 01:30:22