פתאום החשיך

פִּתְאוֹם הֶחְשִׁיךְ,

תְּכֵלֶת בֵּין-הָעַרְבַּיִם

פִּרְפְּרָה כְּאָדָם טוֹבֵעַ

בְּחֶבְיוֹן שַׂעֲרוֹתַיִךְ

וְהָיָה שֶׁקֶט כָּזֶה

וְהָיָה רֵיחַ כָּזֶה

וְהַכֹּל כְּמוֹ חִכָּה לִי בִּדְחִילוּ

שֶׁאַתְחִיל לִכְתֹּב

וַאֲנִי שֶׁלְּצַיֵּר אֵינִי יוֹדֵעַ

יָכֹלְתִּי בְּרֶגַע זֶה רַק לִדְאוֹת

עַל כַּנְפֵי-הַדִּמְיוֹן

וְלָחוּשׁ וְלָמוּשׁ וּלְהָרִיחַ

אֶת חַכְלִיל-הַשְׁקִיעָה הַנִּפְלָא

בְּחֶבְיוֹן שַׂעֲרוֹתַיִךְ

הַזְּהוּבוֹת.

שבת בבוקר

שַׁבָּת בַּבֹּקֶר,

אֱלֹקִים וַאֲנִי בָּרֶכֶב.

מְכוֹנִית אַחַת הֲזוּיָה

עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ,

לִרְחוֹבוֹת.

בַּנּוֹף הַנֶּחְפָּז אֲחוֹרַנִּית

אֲנִי קוֹלֵט רְמָזִים

שֶׁל סַגְרִיר מְאֻפָּק,

צִפֳּרֵי חֹרֶף

רִאשׁוֹנוֹת.

אֲנִי מַעֲבִיר הִלּוּךְ

כְּאוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל אֱלֹקִים,

חָשׁ אֵיךְ הַלֵּב מֵחִישׁ

מְרוּצָתוֹ.

ברגעי הדחק

בְּרִגְעֵי-הַדַּחַק, לְעִתִּים

אֲנִי מוֹצֵא לְנָכוֹן

לִבְרֹחַ לַזִּכָּרוֹן הַחַי

עַל אָבִי הַמֵּת.

וַאֲנִי נִזְכָּר

אֵיךְ הָיָה מְחַתֵּל בְּאַהֲבָה

אֶת כַּפּוֹת-רַגְלַי

וְעוֹטְפָן בִּשְׂמִיכַת-פּוּךְ

כְּדֵי שֶׂיֵחַם לִי.

הַמִּטָּה, מִטָּתִי,

קְטַנָּה הָיְתָה עָלַי,

יֶלֶד מְגֻדָּל

שֶׁכְּמוֹתִי

וְהָרַגְלַיִם, רַגְלַי,

צָפוּ מֵאֲלֵיהֶן

תַּחַת שְׂמִיכַת-הַפּוּךְ

כְּמוֹ הָיוּ לָהֶן

חַיִּים.

חלום רחוק

חֲלוֹם רָחוֹק,

כְּמִין סֶרֶט שָׁחֹר-לָבָן

שֶׁאֲנִי צוֹפֶה בּוֹ

יְחִידִי.

אַבָּא נִצָּב

בְּקִדְמַת-חֲנוּתוֹ,

גַּבּוֹ מִתְנַכֵּר

אֶל הֲמֻלַּת-הָרְחוֹב.

עַיִן אַחַת צוֹפִיָּה

אֶל הָעוֹבְרִים-וְשָׁבִים,

עַיִן שְׁנִיָּה,

אוֹהֶבֶת,

עָלַי.

בְּמַבָּטוֹ הַמְּצֹעָף

אֲנִי קוֹלֵט חֲלוֹמוֹת

וְשִׁבְרָם:

נוֹגַעַת לַלֵּב

כַּמּוּת הַחֲלוֹמוֹת

שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְמַמֵּשׁ

בְּעוֹדוֹ חַי.