מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

על מפעלו של מיכה יוסף ברדיצבסקי
15/01/2019 08:33:34


פעילותו הספרותית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי השתרעה על פני שלושים ושש שנים. ראשיתה בשנת 1885, בגיל עשרים, בעודו תלמיד בישיבת וולוז'ין, כאשר חיבר את מאמריו הראשונים שהוקדשו לתיאור תולדותיה וצביונה של הישיבה. סיומה בנובמבר 1921, כאשר הכתיב לבנו עמנואל את הפסקאות האחרונות של הרומן 'מרים' בשוכבו על ערש דווי בביתו בברלין, יומיים לפני מותו. בין שתי נקודות הציון האלה נמתח מסלול יצירה ענף ומסועף ביותר, רב תחומים ורב תקופות ותקופות משנה. בהתבוננות כוללת ניתן לחלק  המסלול הזה לשתי מחציות דומות באורכן ומנוגדות באופיין. המחצית הראשונה (1902-1886) היא תקופת הלימודים, הנדודים והמאבקים האישיים והספרותיים. במהלכה צמח ברדיצ'בסקי ונעשה מבחור-ישיבה פרובינציאלי הקורא לקבלת סמכותם של הרבנים למהפכן ולמנהיג לספרותי כובש ומסעיר, המטיף לשילובן של רוחות המערב בתרבות העברית ולשינוי ערכים כולל בתודעתו של היהודי המודרני. המחצית השנייה (1903-1921) היא בעיקרה תקופת ההתכנסות וההשתקעות בתחומי העיון, המחקר והכינוס, תחילה בברסלאו ולאחר מכן בברלין. במהלכה אמנם הוסיף נדבכים חשובים לכתיבתו הסיפורית וההגותית, אך את עיקר מעייניו השקיע במפעלי האיסוף והעיבוד של אגדות ישראל בכמה סדרות אנתולוגיות בעברית ובגרמנית, ובמחקרי הקדמוניות שלו בתולדות היהדות והנצרות.

נדמה שברדיצ'בסקי לא הניח את העט מידו ולא פסק לרגע מכתיבה, אחרת קשה להסביר כיצד הספיק בחייו הלא-ארוכים להוציא מתחת ידו היקף עצום ומגוון כזה של יצירה. מדובר בעשרות כרכים שנכתבו בשלוש לשונות לסירוגין – עברית, יידיש וגרמנית, ובהם מאות סיפורים ונובלות, מאות מאמרים ומסות, אלפי אגדות ומעשיות עם מעובדות, עשרות מחקרים בתנ"ך ובברית החדשה ובספרות החיצונית שסביבם, וכל זה הוא רק החלק הגלוי של התמונה. אף-על-פי שחיבורים רבים שלו נדלו מעזבונו ופורסמו על ידי מותו בעיקר בידי בנו  המסור עמנואל בן-גריון, הרי בארכיונו נותרו עדיין כתבי-יד של ספרים שטרם ראו אור – למשל סדרת חיבורים אנתולוגיים על שלושת ראשי החסידות המוקדמת: רבי ישראל בעל שם טוב, המגיד דב בר ממזריץ' ורבי יעקב יוסף מפולנאה. ועוד טרם הזכרתי את אלפי המכתבים שכתב – ערוץ התבטאות רב תוכן ומשקל בפני עצמו – אשר יותר משלושת אלפים מהם שרדו ונשמרו בידינו, ורק מיעוט מהם פורסם.

הקורא והחוקר המבקש לקבל תמונה מלאה של עולם יצירתו של ברדיצ'בסקי ולגבש לו דיוקן של האיש ועולמו ניצב מול יער סבוך ביותר של טקסטים המקיפים סוגות שונות, לשונות שונות, תקופות שונות, עניינים שונים והקשרי תרבות מתחלפים. עד מהרה יתברר לו שכל תמונה שינסה לגבש היא חלקית בלבד, וכנגדה יצטיירו תמונות שונות ואף סותרות. חלק מן הגיוון הזה נובע מתמורות מהותיות שעבר ברדיצ'בסקי במשך השנים ומסתירות פנימיות ממשיות המתגלות בדרכו. אינו דומה ברדיצ'בסקי הצעיר, המשכיל התורני הקורא למיזוג בין המסורת וההשכלה לברדיצ'בסקי המהפכן הרומנטי המטיף כעבור שנים ספורות להשתחררות ממורשת הספר והתרבות לשם מימוש מאווייו הארוטיים והרגשיים של הצעיר היהודי בן הזמן. אינו דומה  ברדיצ'בסקי המורד הגדול במסורת הדורות היהודית לברדיצ'בסקי המתעד והמנציח הגדול של אותה מסורת עצמה. אינו דומה ברדיצ'בסקי הנטוע במודרניזם הספרותי האירופי ובקי בו על גוני גווניו לברדיצ'בסקי הכותב מסות ביקורת מעמיקות רבות בקיאות על ספרי הלכה ומוסר אזוטריים. אינו דומה ברדיצ'בסקי המקטרג הגדול על התנועה הציונית לברדיצ'בסקי בעל ההשקפה הציונית המעשית הצלולה והמחויבת. אינו דומה ברדיצ'בסקי שהניח יסודות למחשבת היהדות החילונית לברדיצ'בסקי המחבר מסות תיאולוגיות רוויות צימאון עז לגילוי שכינה. אינו דומה ברדיצ'בסקי הנלהב מעולמה של החסידות שצמח מתוכו לברדיצ'בסקי שנעשה לימים אחד ממבקריה החריפים של החסידות. אינו דומה ברדיצ'בסקי השואף להתייצב בראש הדור הצעיר בספרות העברית ולחולל בה מהפכה, לברדיצ'בסקי המשקיע באותו זמן מאמץ כביר לכבוש מקום כסופר אירופי הכותב גרמנית לגרמנים.

סתירות אלה ואחרות שניתן למצוא במפעלו ובאישיותו עוררו את תמיהתם של רבים מבני זמנו. 'בר חלפתא', כינה אותו בלגלוג הסופר ראובן בריינין בסיפור קריקטורי שחיבר בהשראת דמותו, ובו צייר דיוקן מלעיג של צעיר רב כישרונות המשנה את השקפותיו חדשות לבקרים.[1] 'על התהפוכות', הכתיר משה ליב ליליינבלום את מאמרו המנתח באריכות ובעוינות את קבצי המאמרים שפרסם ברדיצ'בסקי על סף המאה העשרים.[2] 'הפכים נוראים אנו מוצאים בכל מאמריו, כי הוא מוסרם לדפוס כפי שהוא שופכם על הנייר', תיאר אותו הסופר והעורך הגליצאי יצחק פרנהוף.[3]

ניתנה האמת להיאמר, שברדיצ'בסקי עצמו היה הראשון להכיר ולהודות באופייה רב הסתירות והתמורות של מחשבתו. כשאני מביט בפנימיותי, התוודה באחד ממכתביו, אני רואה כי 'באמת כל קיומי רק מהפכים'.[4] הוא אף העלה את הפירוק והשלילה לדרגת ערך: סתירת הישן וערעורו כביטוי לרענון המחשבה וכתנאי לתחילת התרקמותו של החדש. 'סתירה ובניין' קרא לאחד ממאמריו העקרוניים,[5] ומאמר אחר, 'זקנה ובחרות', הכתיר במוטו הניטשיאני 'כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש'.[6] עיוניו בקדמוניות היהדות והנצרות נובעים אף הם מאותו דחף שלא לקבל שום מוסכמה כפשוטה, לפרק ולסתור כל גרסה קנונית מוסכמת: להציע גרסות חדשות ונועזות לסיפורי התורה מעקידת יצחק ועד חיי משה, לשרטט את מסורת הר גריזים כאלטרנטיבה למסורת הר סיני, לספר מחדש את תולדות ממלכת יהודה וממלכת ישראל, להציע גרסות שכנגד לפרשיות חייהם של ישו ושל פאולוס, או להציב אלטרנטיבה למסורת האגדית התלמודית כפי שסוכמה בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. לעיתים דחף הסתירה מצא אצלו ביטויים כמעט קומיים. כאשר חברו, המבקר מרדכי אהרנפרייז, ניגש לכתיבת חיבור שיטתי על תולדות הספרות העברית החדשה, הציע לו ברדיצ'בסקי את הסיוע הבא: 'אין אני יכול להקיף את ספרותנו החדשה ומהלכה ולסדר אותה על האובניים במין סידור, אחרי שאיני בנאי בטבעי כמוך וחסר לי החוט שבשדרתך. אבל כיון שתחל אתה לבנות, והבניין שלם ומהודר כל צורכו, מיד אני בא במקלי ובתרמילי והריני סותר וסותר, והסתירה שלי מַשְׁלֶמֶת את הבניין שלך'.[7]בהזדמנויות אחרות תיאר ברדיצ'בסקי את הדינמיות המחשבתית ואת הטלת הספק כתכונות היסוד של מחשבתו. 'איני קובע מסמרות בדברי וענייני', הצהיר בפתח ספרו 'נמושות', 'איני בא לקבוע מחשבות, רק לעורר את המחשבות; איני בא להשיב, רק לשאול ולחזור ולשאול'.[8] ברוח דומה הצהיר במכתב פרטי אל המו"ל בן-אביגדור: 'איני יכול למסור לנו חשבונו של עולם קבוע ומוגבל, באשר איני בעל עיקרים בכלל, וביותר בענייני ישראל שנמשכים אצלי והולכים, ואת אשר היה לי אתמול לוודאי גמור יתהפך אצלי היום לספק גמור. אבל אנכי מקווה להתיך אצלנו המושגים הקבועים והמקובלים ולעורר אצלנו שאלות רבות על קברות התשובות שכבר הושבו'.[9]

האם באמת מדובר בעולם מחשבתי ואמנותי פרוע והפכפך, או שניתן בכל זאת להעמיד אותו על אדנים מוצקים של עקרונות יסוד יציבים? גם בעניין הזה ניתן להסתמך על דברים של ברדיצ'בסקי עצמו, שנהג לרמוז כי מאחורי הסערה האופפת את כתיבתו קיים גרעין קשה בבסיס כל עשיותיו: 'בסדר ענייני והגות מחשבותי מצטרפת חוליא לחוליא; שמאלי יודעת את ימיני ואני דוחה ומקרב על-פי הכרח אחד', ציין באותם דברי הקדמה לספרו 'נמושות'.[10] כך או כך, דווקא חופש המחשבה חסר הגבולות לכאורה, דווקא ריבוי האפשרויות המסתמנות בכתיבתו ואופייה החדשני והניסיוני עוררו בשעתם לא רק ביטול והסתייגות אלא משיכה והיקסמות, וזאת במיוחד מצדם של הרגישים ועמוקי המחשבה מקרב בני זמנו. והלא סופר, גם סופר קלאסיקון שיצירתו מאריכה ימים ודורות, פונה בראש ובראשונה אל בני זמנו. אצלם הוא נקלט בקשב מיוחד ובתדרים המכווננים, הרגישים והאותנטיים ביותר, ומשום כך יש ערך מיוחד בהאזנה לתגובותיהם על דבריו. ואכן, ברדיצ'בסקי זכה לכמה וכמה קוראים מעולים כאלה, רובם מקרב בני הדור שנכנסו אל הספרות העברית ככותבים וכקוראים בפתח המאה העשרים. ברור שיצירתו הפילה עליהם קסם מיוחד, והם ביטאו את רישומו במלים נרגשות.[11]

מכתבים אחרונים למערכת
אביחי קמחי
11/12/2017 20:29:46
דוד אדלר
06/03/2016 14:29:39
עודד פלד
01/04/2015 08:59:26
יובל גלעד
31/03/2015 19:13:55
יובל גלעד
21/12/2014 20:37:56