בחירה מעניינת עשו המייסדים של הוצאת 'בלימה' כשהחליטו שבן המקום יהיה הרומן הראשון שיצא לאור מהגנזך של חיים הזז, שלא נערך בידי אביבה הזז אלמנתו, שנפטרה ביוני 2019. ומעניין גם שאביבה שבחרה את השם בן המקום לרומן ההיסטורי שכתב הזז על ישו, הייתה מודעת היטב לכפל המשמעות שלה, בן הארץ ובן אלוהים, במשמעות המקובלת של 'בנים למקום'.

         ועוד מעניינת הבחירה הזאת לאור העובדה שבן המקום נגמר פתאום בפגישה שבין ישו למרים המגדלית, כלומר, מדובר ביצירה לא גמורה. ומעניין גם שהבחירה ברומן הזה דווקא נעשתה למרות הידיעה שמדובר בנושא טעון, ושהרומן קשה לקריאה, ועוד יותר קשה להבנה. ואם נוסיף על אלה גם את ההשקעה הגרפית הראויה לציון שכוללת "[ב]רישומי נוף נדירים מאת אנה טיכו, המתפרסמים כאן בפעם הראשונה מתוך עיזבונה, באדיבות מוזיאון ישראל", הבחירה בבן המקום כבר מעוררת סקרנות של ממש.

         הוצאת 'בלימה' שנוסדה ב-2019 היא יוזמה מבורכת של יוסי שוויג ואבינועם סטילמן, שני דוקטורנטים מהחוג למחשבת ישראל של האוניברסיטה העברית. שני אלה שמו להם למטרה "לגאול טקסטים חשובים מן הארכיון ... לפרסם כתבים מובחרים מתוך מעגלי הספרות היהודית, בתבנית קטנה ותוך הקפדה יתירה על העיצוב ויפי הדפוס", ואין בכלל ספק שבן המקום עומד בקריטריונים האלה.

         ניכר שהזז השקיע מאמץ רב בכתיבת הרומן הזה. את מאה העמודים הקצרים של בן המקום כתב הזז במשך כשלוש שנים, כנראה משך הזמן שהיה דרוש לו למחקר ולליטוש השפה הייחודית שבה נכתב הרומן, שסגנונה איפשהו בין העברית המדוברת של המאה הראשונה לספירה לבין העברית של מנדלי מוכר ספרים. הזז מתגלה גם כאן כסופר עברי והוגה דעות מהמעלה הראשונה, שמצליח בכישרון רב להעביר לקורא משהו מאווירה של ארץ ישראל של אותה תקופה הרת גורל. הנה רק דוגמה אחת מיני רבות, שמצביעה גם על הקושי וגם על החן. "כל הימים עמל בהם בתלמידיו כאדם שעמל בפסל ובקרדום, וחרש בהם חרישות חרישות, חרישות דקות וחרישות גסות, כאדם שחורש את שדהו חריש דק בגריד וחריש גס בתלמי רביעה" (עמ' 98).

         ואולם דווקא ה'אותנטיות' הזאת היא שמקשה מאוד על הקוראים, שהיום רובם כבר רחוקים ת"ק פרסה מדף גמרא ושנת אור ממנדלי מו"ס. ומשום כך צריך לברך על היגיעה הרבה על 240 הערות שוליים שמסבירות מילים וביטויים סתומים, ובקלות היה אפשר להכפיל ואף לשלש את מספר ההערות. אבל טוב עשו העורכים שהסתפקו רק ב-240 הבהרות, שקוטעות את הקריאה שבלאו הכי צריכה להתגבר על מהמורות שפה ופערי ידע, שיכולים לגשר עליהם אולי כמה שקדנים אקסצנטריים מבעלז והר המור.