יש משהו אנליטי וגברי בשירה של חוה פנחס-כהן. כמו תלמיד חכם היא מפרקת לנו באמצעות מילים את רעיונות השיר ומהויותיו, זה מצד אחד; אבל מהצד האחר יש בה גם משהו בועט ומתגרה במסורת, משהו פרובוקטיבי שמבקש ממש לדרוך על כתבי הקודש מתוך מחאה פמינינית ברוח התפילין של יונה וולך, כלומר ללכת על הקצה ועם זאת להישאר בתוך המחנה. במתח הזה שבין התלמיד החכם, המתמיד של ביאליק, לאישה הפורצת גבולות, חיה השירה שלה.
בספר הזה "וחצי תאוותי בידו" יש המון מוטיבים נשיים של בית, בישול ועִרסול המבקשים להגן ולסוכך מפני החוץ הרע, הפוליטי והחברתי, ובעיקר לרתום את האינטלקט אל הרגש במטרה לחזק את מעמדה המעורער של האישה בעולם הגברי הקר והמנוכר. את צריכה, מבחינת המשוררת, להתגבר, לשון הגברות העולה – אם לעשות פרפראזה על משורר גברי כמו אצ"ג – כלומר להפוך לגבר. וחבל. ביום שההיבט הנשי, מבחינת המשוררת, יהא נון אישיו – דבר של מה בכך – דבר טבעי, או אז יצוץ ויבקע הפמיניזם האמיתי, והמצב שבין הגבר לאישה יהא שוויוני באמת.
ועד שהמצב האידילי הזה יגיע, אם יגיע, מוטב להתעטף ברחם השירים. שם המקום מוגן וחם ובטוח, ושם יש בית. כי במה נמתיק ימים אם לא בשירים, כפי שלימד אותנו מורנו ורבנו נתן זך. ואכן פנחס-כהן היא לא רק משוררת. היא פעילה קדחתנית כנמלה עמלנית ברפובליקה של המילים. בעבר ערכה את כתב העת "דימוי", ויש לה חיבה לפענוח ולפיצוח פואטיקות של משוררים כמו הספר שערכה על שירתו של ישראל אלירז המנוח, שבו היא מנסה להנהיר לה ולאוהבי השירה את שירתו הפשוטה והחידתית העובדת יותר ביחידת הדף והשורה מאשר ביחידת הבית או השיר הבודד, תוך שיחות איתו. פנחס-כהן קובעת נחרצות כי הוא אסכולה של איש אחד. הפוסקנות הרבנית הזאת יש לה מחיר בשירת פנחס-כהן עצמה, פעמים רבות היא נותרת שכלתנית ולא יוצרת מרחב אינטימי עם הקוראים.
אבל היומרנות גם עובדת לטובתה. כלומר פנחס-כהן היא משוררת מגויסת לטובה, שיש לה מה לומר על העולם ועל הספרות שבו. השירים בספר ארוכים, תיאוריים וסיפוריים ומודים, בהחלט מודים, שהדוברת אלינו אינה יכולה בלי גבר מחד גיסא, כלומר היא כמהה לנוכחות הגברית והמגע הגברי, ומאידך גיסא היא רוצה להיות ברשות עצמה, עצמאית, ולקבוע בהווייתה את קצב הדברים כדי להגיע אל האוטוביוגרפיה האמיתית ולא להסתפק ב"אוטופיקציה", זהו שם של אחד השערים בספר ובתוכו מחזור מרכזי הנושא אף הוא את השם הזה.