זכרונות אחדים, חיים וחמים, שמורים עמי מן האיש הזה שהטביע חותם מיוחד בעולם השירה והספרות העברית מאמצע שנות החמישים ואילך.
התחלתי לכתוב שירה בנעורי במרץ ובשאפתנות, שירה בוסרית, יהירה משהו. שמעתי על הוצאת עקד שהיא בית למשוררים בראשית דרכם והחלטתי להגיע אליו, אל העומד בראשה, להראות לו כמה משירי. לאחר שעברתי את מחסום אחותו/שותפתו הקפדנית מריצה רוסמן, נכנסתי וישבתי מולו. לא אשכח את הכוך הקטן והחשוך שהיה מואר בשעת צהריים באור נורה כתמתם ואת מאות הספרים שהקיפו אותו ערמות ערמות. ישבתי קפואה. נערה ירושלמית דתיה בלב תל אביב, סוף שנות השבעים. הוא ניסה בנועם לחלץ אותי ממבוכתי. קרא בעיון את שירי, העיר במאור פנים, צייד אותי בספרון דק, כחלחל, "סדנה לשירה", שכתב בעצמו, שלח אותי להכין 'שיעורי בית' וביקש שאחזור עם שירים חדשים.
למה לעזאזל לא עשיתי זאת! איזו החמצה...
אחד המפגשים העוצמתיים איתו היה כשקרא את האיגרת-שיר "זכות הקיום" שכתב בתגובה לדבריו האנטישמיים של הסופר הגרמני גינטר גראס שאמר כי "לישראל יש כוח גרעיני המסכן את הקיום העולמי השברירי" (השיר מופיע במלואו בתחתית רשימה זו כנספח).