מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

על המשוררת רונית מזוז
09/09/2021 20:42:38

 

רונית מזוז היא משוררת קסומה ביותר. אי אפשר להגדיר זאת בצורה כנה וישירה מזאת. האמת, זה אחד הפספוסים המובהקים שלי כמבקר עד כה. יש לה יכולת אלתור נדירה וסינגולארית והיא נעה בטבעיות מדהימה בין האני האתני לאני האקזיסטנציאליסטי האוניברסאלי, חלומי הרטוב בשירה ובסיפורת.

 

היא נולדה בנתניה בשנת 1962 ושיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות "חדרים", "הליקון" "משיב הרוח", "עתון 77" והאתר "סלונט", ובשנות העשרים לחייה, לפני שנים רבות, השתייכה לקבוצת המשוררים "שופרא" של המשורר הטוב אילן שיינפלד ואף פרסמה משיריה בביטאון החבורה. הקיצור – עברה לי מתחת לרדאר, אך מעוות יוכל לתקון ואני ממליץ לכל אוהב שירה בר דעת לקרוא את ספרה היחידי, אך המיוחד, עד כה: "סרט בערבית" (ספרי עתון 77, 2018).

 

היכן נתחיל? האמת היא שנמצא כאן הכול בכול מכול, משירֵי מכשפות מיסטיים ועד שירי אני קיומי א-לה נתן זך המקפלים בתוכם חרדת מוות וחלוף. יש כאן כל כך הרבה שירים שלמים ויפים על רוחות רפאים מחד גיסא או טרום לידה מאידך גיסא, ואין אלה המכשפות הספרותיות של יונה וולך, מאיה בז'רנו או רחל חלפי, הן אחרות, בנות המזרח; לא באות מגרמניה, לא מערביות. הן לא באות מן הרומנסות ומאגדות הילדים. הן באות מהפרקטיקה של קבלה מעשית ומיסטיקה יהודית ומסורת גדולה של בעל-פה. הנה בלא שם, שיר ערש (שינה) שהופך לשיר מוות (שינה): "נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / אבא הלך לעולמו / הלך הלך הלך / מעולם לא הביא מתנה / לא לי וגם לא לךְ / נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / בחדרים הריקים משוטטים / צללים מוכרים / מתחבאים גם בארונות מתפרקים / בִּשמיכות ישנות / הם הולכים ומתרבים / נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / תפוח ענבים ושיבולים / נֶצַח של סיפורים".

 

יותר מכול הזכירה לי השירה של מזוז את הפרוזה של הסופר הנהדר דוד שחר. מצד אחד איזה מפגש מיסטי חד פעמי שמנסה להשתחזר כל הזמן עם האלוהות דרך כל דבר אפשרי מן היומיום ועד הממסד הדתי, ומן הצד האחר ספקנות אינסופית, חרדת מוות, צער על החלוף והידיעה שאולי אנחנו באים כאן כסוג של הֶשְׁלֵךְ לשמונים, תשעים, מאה שנה במקרה הטוב ואחר כך גזים ונעלמים כאילו לא היינו. שתי התפיסות הסותרות הללו העומדות בבסיס השירה של מזוז ומצויות לעילא בפרוזה של שחר, עושות את השירים שלה לכל כך מעניינים וטובים, כי השתיים משתרגות, נושקות בנקודות מסוימות, אך לעולם לא מתאחדות.

 

האמת היא שהייתי מצטט כאן כמעט כל שיר שני מתוך היקסמות ומתוך רצון לחזק את דבריי. היא כל כך ישראלית ואינוונטר הילדוּת שלה מדבר אליי כל כך, ממש צובט את הלב. הנה שיר בלא שֵׁם: "אני מרפדת לך את החיים כמו צמר גפן / לח על אֶדֶן החלון של המטבח / שהמורָה עדינה לימדה אותנו להצמיח / יום אחר יום ריקבון / עד שפעם אחת בקע נֶבֶט אחד שאחר כך / טיפסתי עליו לשמיים". או למשל, גם שיר בלא שם: "בשיעורי מלאכה בבית הספר היסודי / הייתי שוזרת בְּתַךְ מַכְלִיב עננים של סתיו ריחניים, קליפות תפוזים / מסוכרות ועתידות של מסטיק בזוקה / אל מפת השבּת שאימא מעולם לא פרסה על השולחן כי הקידוש / התנגש עם הסרט בערבית ועם מבט לחדשות / שצוירו עליה חלות מתוקות ואשכנזיות, בקבוק של יין ישן / ונרות בוערים שרקמתי בצהוב חזק של החופש הגדול", או המִכתם הקצרצר צובט הלב הבא, גם בלא שם: "טביעות האצבע של אביךְ המת בחיוכךְ / באופן עמידתךְ / בזיכרונותייךְ / חיים בּיומטריים, אל תיתנו לנו לחכות בתור". כמה פשוט – ככה קסום.

 

מעבר לסנסואליות ואינוונטר חֶפְצִי מקסים של ילדוּת ישראלית אותנטית שכבר ציינתי, תמצאו כאן לעילא שימוש אינטואיטיבי באמצעים שיריים מובהקים שמקבל כאן חיוּת ומקוריות כמו "סימטריה" בשיר ללא שם המשתעשע עבורנו במשחק הילדים "ארץ-עיר": "הרצון שלי ברובו דומֵם / חלק ממנו צומח / חלק חי / ומדבּר. / שולחן פלסטיק / עליו עציץ פרחים / דבורה יונקת מתוכו אפשרויות / אישה עצובה עם פעימות לב מהירות, לא מוסברות / מאבדת מילים / אל הרוח". שירי דיוקנאות, קרובים, ידידים, שכנים, ומראות יומיומיים כמו מה אפשר לראות אחרת בדרך לחניה. שירה אינה מצויה במגדל שן. היא אינה שיח בין חכמים. היא מעשה אמנות של יום-יום, עניין שבשגרה. מזוז פשוט חיה אותה. והמיסטיקה תמיד חודרת, למשל בשיר מדהים של פגישה בין אישה חיה למת הקרוי "לעת ערב": "המת מתנפח ממים שלא יכולים לחלחל, / גועשים ובואשים את אחריתו, / וְאַתְּ אהבתְּ אותו. / לפעמים היית הולכת בחללים ריקים / מותירה את רפרוף שערותייך בכל חדר / מחפשת את הפתח לחדור לאי קיומו. / אחר כך הוא. / חפר לך מהאדמה והעמיד את העץ על כנו / וישבתם בצילו, חיקך מַנעמים כאבייך מְגדים / וידעת שהוא מת וישבת לצידו / האור לא יכול לגעת בו. / אַתְּ באלכסון הנצחי סקרת את לחייו מלֵאות המוות / נפוחות כלחייו של תינוק / כשהוא מצעֵק לְהַלֵּל והאור לא נוגע בו. / לאט ראית איך הוא מתנדף, הופך לקטורת של רימה / מותיר את הז'קט החוּם לו ארוג שתי וָערב ונפטלין / על הכיסא בגינה".

 

היא כל הזמן מפגינה שליטה טבעית מפעימה בטכניקה של השיר, למשל במובן בלדי מודרני בשיר "שלושה עורבים על צוק כורכר ליד הים", או שירי בדידות-אושר של פינת יִקרת אישית: "ככלות הכול / שזרתי קוצי תכלת בהירה / לקצוות המוצלים שלִשְׂערי. / נפחתי רוח יצריי בבגדיי שחורים. / ויצאתי אל החצר / האחורית, / אל המקום שבו אין לי / מכרים / רק כביסה עתיקה שמכּה בה רוח. / ישבתי שם / והתגעגעתי לאלוהים" ("ככלות הכול"). או למשל: "אתמול בלילה הייתי בטוחה שיש משהו בשבילי בתיבת הדואר / מהחורים הקטנים של המתכת החלודה בצבע תכלת / ראיתי מונח שם משהו לבן, / וכשפתחתי / קרני ירח שנתפשו התפרצו החוצה, כאילו זה היה שיעור חופשי, / פתאום התפרצות כזו, / באים מהמזכירות ויש לך שעה חופשית / לשעה אחת המורה תהיה חולה לעולמים" ("שיעור חופשי").

 


מכתבים אחרונים למערכת
שמעון רוזנברג
02/06/2021 19:33:57
ארלט מינצר
10/05/2021 18:36:42
משה חסיד
29/04/2021 12:07:17