מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

על ספרו של מירון ח. איזקסון "הערת משורר – עיונים בפרשת השבוע"
11/04/2021 09:42:05

פרשת השבוע. עניין מוכּר וידוע. כל אחד זורק איזה מקבץ הגיגים רוחניים לאיזה עלון. עשרות פעמים קראתי או הייתי נוכח בדרשות שעסקו בנושא ועברו לידי כי לעסו שוב ושוב את אותו חומר בניואנסים שונים. לכל אחד מבּני עַמנו יש מה להגיד על חמשת הספרים הקדושים שפותחים את ספר הספרים. מצד אחד זה קסום ויפֶה, מצד שני זה יכול להיות עסק מאוד מלאֶה, רפטטיבי ולא קריאייטיבי. אך לא ספרו של המשורר והסופר מירון ח. איזקסון "הערת משורר – עיונים בפרשת השבוע".

 

אני בכוונה לא כותב על איזקסון פרופסור אף על פי שבתוארו הוא אכן כזה, או מלומד או חכם, כי לא בזה העניין. מה שריתק אותי בספר הזה הם לא בהכרח הווֹרטים וההתפלפלויות על פרשת השבוע. מאלה, יש להודות על האמת, נלאיתי. מה שכּל כך מעניין כאן הוא זווית הראייה של המשורר על פרשת השבוע. איזקסון קורא את פרשת השבוע לא בעיניו של רב אלא בעיניים של נציג הרגש והשפה האחרת, האנטי-דיבור, כפי ששירה טובה צריכה להיות. הוא קורא את פרקי התורה קודם כול כמשורר.

 

כיצד מתבטא הדבר? למשל בפרשת נֹחַ הוא דן בָּעובדה שהרבה פעמים על האדם לשאת חן בעיני קהלו ויש לכך מחיר. זה מתאים מאוד לאמן, ירצה או לא ירצה, הוא זקוק לאהבת הציבור, מי יותר ומי פחות; באותה פרשה הוא דן גם בכך שהמים מכסים עולם שהשתיקה יפה לו, רוצה לומר: שיר הוא איש עירום, השירה מגלה עד העצם תוך הסתרה. הוא דן בשתיקת נֹחַ והרי שירה נתפסת בעיניו כאנטי-דיבור; או למשל בפרשת "לֶךְ לְךָ" הוא דן ביצירה באשר היא שיש בה משום האחד הייחודי שאין בלתו, הסינגולארי, החד-פעמי, הוא האלוהי והוא השירי. הוא כותב: "משורר או סופר הנצמדים לעולמם הפנימי 'האמיתי' ביותר, הם אלה העשויים להתקרב לתודעתם של אחרים".

 

נכון מאוד. זה השְׁפִּיל של איזקסון בין פרשת השבוע לבין היותו משורר. הוא מבקש עוצמה רוחנית הנדרשת למשורר כפי שהייתה לאברהם אבינו ובפרשת "ויֵרא" הוא מגיע אל השפה בפונקציה הפואטית שלה בהכרח ולאו דווקא כשפה כמשהו רפרנציאלי, או משהו מצַווה: תעשה כך ואל תעשה כך, שהתורה נשתפּעה בו. זוהי ראשית התפילה שהיא שירה היקרה כל כך לליבו של איזקסון. הוא מרבה לעסוק בחידוש מילים לא לשם הפלפול אלא לשם הריגוש. זה גם עניין אסתטי, שפת השירה מעצבת את תודעת היופי. למשל בפרשת "חיי שרה" עולה העובדה כי האמן נידון לָעַד למסע, לחיפוש בדרך, כמו אברהם הנודד. החיפוש הוא תמידי בין אם הנך צליין דתי ובין אם הנך צליין חילוני. ככלל, וזה עולֶה עוד מפּרשת "בראשית", איזקסון כיהודי יוצר מחשיב יותר את הזמן על פני המקום, את ממדי העומק של החולף והעתידי על פני שטח זה או אחר. נכון הוא שארץ ישראל קדושה, אבל היהודים בסופו של דבר הם על של זמן, מתגלגל בזמנים, נצחי, ולא של מקום.

 

בפרשת "תולדות" הוא שואל למה ומדוע? כי המשורר עומד משתאה 


מכתבים אחרונים למערכת
ברכה רוזנפלד
07/01/2021 12:26:07
יהודית אוריה
23/12/2020 18:38:14
שמעון רוזנברג
21/12/2020 14:11:28
אורציון ברתנא
19/12/2020 13:50:19
ארלט מינצר
17/12/2020 18:01:47