מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

ארבעה שירים והערה
17/09/2020 16:41:42

 הכל מתחיל

 

הַכֹּל מַתְחִיל כְּשֶׁעוֹד לֹא יוֹדְעִים

כֵּיצַד קוֹרִים הַדְּבָרִים

 

אַחֲרֵי שֶׁמּוֹחֲקִים זוֹכֵר הַלֵּב

אֶת שִׂמְלַת הַמֶּשִׁי מֵעֶרֶב מְשׁוֹרְרִים

צֵל צְלִיעָתִי נָכַח וְכֻלָּם רָאוּ

 

 ישֵׁנה על אבן

                     לציוריו של האמן 李克定

 

א.

בַּנָּהָר

דָּבָר אֵינוֹ מַפְרִיד בֵּינִי לְבֵין הִלַּת כּוֹכָבִים

מִתְפַּזֶּרֶת בְּמַחְשְׁבוֹתַי כֵּיצַד אֶשְׂרֹד אֶת הַלַּיְלָה

דָּגִים נוֹשְׁמִים סְבִיבִי הַצִּפֳּרִים מִתְכּוֹנְנוֹת לְהַשְׁכָּמָה

בְּשֶׁקֶט פֶּן יַפְרִיעוּ לַדַּיָּרִים

 

ב.

חַיּוֹת קְטַנּוֹת מְצִיצוֹת בֵּינוֹת לִסְלָעִים שְׁטוּפֵי מַיִם

כִּיסַי מִתְמַלְּאִים אֲבָנִים מְלֵאוֹת זִכְרוֹנוֹת

מְחַבֶּקֶת אֶת הַיֹּפִי הַנִּגְלֶה בָּאוֹר

מְתַעֶדֶת מִלִּים בִּשְׁכָבוֹת שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח

 

ג.

הֵיכָן הִשְׁאַרְתִּי אֶת אֶבֶן הָאֹדֶם לָבֶטַח שָׁקְעָה

הַאִם יֵשׁ לְךָ רֶמֶז שֶׁלֹּא אֶתְבַּדֶּה ?

פְּעֻלַּת הַחִפּוּשׂ הִיא עֶצֶם הַדָּבָר אוּלַי הִיא תָּצוּף

וְגַם אִם לֹא, כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים

 

ד.

שׂוֹחָה בֵּין זְרָמִים מַרְעִידִים אֶת חוּשַׁי

אֵינִי חֲדֵלָה לְהָרִיחַ אֶת הַפְּרִיחָה לְמוּלִי

אֲנִי יַלְדַּת טֶבַע, אֲדָמָה וּמַיִם.

 

ה.

רוֹכֶבֶת עַל דְּרָקוֹן זֶהוּ פֶּלֶא

לִרְאוֹתוֹ מִתְמַסֵּר לִירֵכַי

לֹא בְּכָל יוֹם

מְשַׁפְשְׁפִים דְּגֵי הַנָּהָר עֵינֵיהֶם      

 

 מהתחלה 

 

הוֹלֶכֶת בֵּין מַחְשְׁבוֹתַי הַלּוֹבְשׁוֹת שָׂפָה     

לִפְנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי מַה הִיא                        

 

נוֹדֶדֶת                                          

אֲנִי הָרוֹעֶה הָאוֹסֵף אֶת הָעֵדֶר                                  

מְחַקֶּה אֶת שְׂפָתָם

 

מְרֻכֶּזֶת בְּהֹוֶה

הַחוֹתֵךְ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי

הַכּוֹאֲבוֹת

 

עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת מִפְלָסִים הַרְבֵּה

אֶל עֹמֶק הַתּוֹדָעָה שָׁרָה לַצִּפּוֹר הַכְּחֻלָּה

עַד קְצוֹת הַבֹּקֶר

 

הֵיכָן הָיִית שׁוֹאֲלִים בָּנַי רִפַּדְתִּי קֵן 

 

 מכתב

 

מִכְתָּב שֶׁלֹּא נִפְתַּח

שָׁמוּר בַּלֵּב

 

 

בִּזְמַן שֶׁיַּקִּירַי הִתְאַדּוּ 

הָיָה מִי שֶׁגִּדֵּל פֶּרַח

עַל אֲדָמָה שְׁחֹרָה

 

תּוּגָה חוֹלֶפֶת בַּגָּן

 

 *

 

הנוף יש בו אלמנט מנחם בשירתה של ליאורה בן יצחק בכלל ובספר השירה החדש שלה "מפֵרה את השקט" בפרט. אבל לא סתם מנחם, אפילו מכשף באופן חיובי, מדיאטטיבי. זה מתחבר לא אחת, כמו בשיר המרכזי המובא כאן "ישנה על אבן" לאמנות, הפילוסופיה ודרך החיים של המזרח הרחוק. לישון על אבן זה לא כל כך נוח ואת שמו של הצייר שהיא מציינת אינני יכול לקרוא באותיות הזרות, אבל אני יכול לחוש את הממד הפשוט של ההתחברות הנשית לטבע בשירתה שמקבלת התעצמות ארוטית מיתית מעודנת בשירון האחרון של המחזור, שיר ה.

 

מי שחולה וידע ייסורים ימצא השלמה עם היופי שבטבע. אין מבריא יותר מן ההבטה בו וההפנמה שלו. המשוררת מתחילה את הספר בין אנשים כשעוד מצפים ואין השלמה עם הדברים, באופן אנושי צולע, עוד מקווים, והשיר הרביעי כאן "מכתב" מדבר על חלופיות, שוב בממדי טבע מיתיים של פרח שחור, ובתווך? יש להתרכז בהווה, בחצי שעה-שעה של חסד אשר ניתנו לנו לעסוק בדברים שאנחנו אוהבים, לראות את המראות שאנחנו כמהים אליהם ולפגוש את האנשים היקרים ללבנו.

 

רק כך נוכל להגיע אל הציפור הכחולה שנמצאת עמוק עמוק בנפשנו- בתודעתנו. אני זוכר כי בילדותי היה לי קלף של מכונית המרוץ המופלאה "הציפור הכחולה" שהוצגה לראשונה ב-1960. עם המכונית הזאת יכולתי לטוס אל תוך מרחבי לבי בכל לילה עד עלות השחר, ובעצם עד שנרדמתי. שירה היפה של ליאורה בן יצחק "מהתחלה", השיר השלישי המובא כאן, הזכיר לי זאת. הכול שמור עמוק בלב. דבר אינו אובד אליבא דבן יצחק, והלב עונה שירה.

 

רן יגיל

 


מכתבים אחרונים למערכת
מרדכי הרטל
16/09/2020 21:21:36
יהודית אוריה
18/08/2020 23:22:00