הנה אנחנו כאן, בצדו האחורי של הבית, היכן שהעשבים מתפשטים לגובה ומכסים את שטח הגינה הקטנה שאיש אינו מטפל בה.
שלושתנו מנסים לחייך. אבא בהעוויית חשיבות ובחליפת עסקים אפורה שעניבה כתומה מנצנצת בה, אשתו החדשה בשיערה העשוי בקפידה ובתכשיטיה המזדהרים למרחוק, ואני.
השעה היא שעת אחר-צהריים מאוחרת. השמש גולשת אל המערב, שוקעת אל קרקעית הים הנפרש כתמונת נוף רחוקה, מטושטשת, מעבר למחלף הכביש הראשי.
עכשיו לחייך, אומרת אשתו החדשה של אבא ומתבוננת לכיוון הצלם.
רק רגע, אומר אבא, שהטלפון מצלצל בכיס חליפתו. הוא פונה הצדה, יוצא מן התמונה ומשאיר רק את שתינו בתוך המסגרת. אשתו החדשה של אבא אוחזת בידי. ריח הבושם שלה נמהל בריח זיעתה. הקיץ תוקף אותנו בגלים של לחות מהבילה שאינה מאפשרת לנשום.
אבא חוזר לתמונה. פניו הטרודות מזדעפות מעט כאומרות, עכשיו רק לחייך ולגמור עם זה. אשתו החדשה של אבא מבקשת לפתע מן הצלם לחכות רגע. היא שולפת ממחטת נייר וראי קטן מתיק העור החום שלה בעל הסוגר המוזהב, ומנגבת בקפידה את טיפות הזיעה הזערוריות המכסות את מצחה. אחר כך היא מחזירה את הראי לתיקה ודוחפת פנימה גם את הממחטה.
עכשיו אנחנו שוב מנסים לחייך. היתושים המתעוררים לפנות ערב אל פולחני תאוות-הדם הרעבתניים שלהם כבר מזמזמים באוזנינו.
הצלם אינו מרוצה. הוא ניגש אל אבא ומקרב אותו אל אשתו החדשה, מנחה אותו להניח את ידו על כתפיה. אותי הוא מעמיד באמצע, דחוקה בין שניהם, כמו מבקשת למצוא את מקומי במרחב התחום, הצפוף, שהוקצה לנו.
אשתו החדשה של אבא מתגרדת. היתושים, היא ממלמלת, פניה מביעות סבל. אבא מזיע מתחת לחליפת העסקים שלו. נחלי זיעה ניגרים לאורך צווארו.
הצלם מציב מאחורינו לוח בד אפור. רקע, הוא קורא לו. הרקע האפור מדגיש את קווי-המתאר המיוזעים של המשפחה החדשה שלנו.
בכיסי טמונה עדיין תמונתה של אמא. עיניה הצחקניות מישירות מבט אל הצלם. שיער-הפאה הזהוב-כתמתם שעל ראשה אינו מסגיר את המחלה האפורה האוכלת בגופה.
האור מתעמעם. עוד מעט כבר חושך, אומר הצלם. הוא ממקם מחדש את מצלמתו במרחק-מה מאתנו, מבקש שנתקרב זה לזה עוד קצת, שנצמצם את הרווחים.
אנחנו מנסים שוב לחייך.