מנשר


'יְקוֹד' הוא כתב-עת לספרות עברית, ישראלית ויהודית. 'יְקוֹד' מבקש את הספרות הנכתבת מתוך חבירה לשׂפה הנושאת ערכים אתיים, אסתטיים, מטפיזיים, מדעיים, היסטוריים, דתיים, מדינתיים וארץ-ישראליים, מתוך חבירה לשאלות יסוד ותשובות יסוד המבקשות לחתור אל הראשונות; היכן אנחנו, מניין באנו, לאן אנו. אנו מבקשים לשתף וליטול חלק בחיפוש ומיפוי מזן זה.

מבט הַמּוֹרֶה באש

פרק ראשון: סידור מבנה המדורה

 

אני צוֹפֶה בכם יושבים על אדמה ובין שניכם להבות אש. בבעירה נלכדים בדלים עשויים דיבורים. מילים שלהטו בשפתותיכם זרוקות רפויות לצד עצים בוערים. הן מתכרכמות, מתקפלות, מתכווצות ונכנסות למחול פיתולים הנגמר בפחם מרוסק רגשות. פחם המתפורר בידכם ברגע בו אתם מנסים לאחוז. באוויר מתערבלות כָּוָונוֹת, נישאות מתוך פיות האש האוכלות במילים. אתם נושמים אותן לתוככם. פיותיכם פעורים ובולעים פירורים בוערים. לשונותיכם נוקשות מכוויות. בשתיקה אתם נושמים את המילים האחד של השנייה, בצורתן הטהורה, ממורקים מתעתועי שפה.

מילה מתווספת למילה מתווספת למילה. צרחות חיות הלילה מיטיבות ממכם לבטא את המילים. עטלפים מצקצקים במשבי כנפיים. צרצרים מזמזמים בעשב. האדמה רוחשת בעיוורון. מחילות קורסות. שורשים יונקים לשד חיים. מילים נוצרות בנשיבת רוח, במבט עצור של ירח, בצמיחת גבעול חרישית.

בגדים לבנים עוטפים אתכם. רצועות בד גזורות, תפורות, מותאמות לגופיכם. אריגים שסורקו, הורתחו ונצבעו. אין בלובן בכדי לטהר או לחנוק את קולות אפלת היער הבוערת תחת בגדיכם.

על צוואריכם תלויים קָמֵעוֹת. חרוזים דקים, צבעוניים, מושחלים על חוט הכרוך סביב עצמו. אורגים יחדיו זיכרונות מסע מהעבר עם עתיד חמקמק. חלומות משתלשלים כנוצות מהקמע מטה, מגוננים על לבבותיכם, מהוֹוֶה המאיים לקרוע את החוט.

הלילה כבד. האדמה קרה. האש בורחת מלחמם. התשוקה לקרבה, שולחת זיקים שכבים ברגע, מותירים צחנה חרוכה. אין בירח, גם הלילה, נחמה.

אני מצלצל בפעמון ומזמין אתכם להתבונן.

 

פרק שני: האש נתפסת בעץ

 

אתה משיב את סיר המשקה למדורה. היא לוגמת את שארית הנוזל המר בכוסה. אתה יושב זקוף, רגליךָ מקופלות תחתיךָ, מבטך מקובע באוויר. קול תסיסה מבשר רתיחה. אתה מוזג לה ומוזג לעצמךָ.

את אוחזת משקה חם. המילים בעבעו בךְ זמן רב. עכשיו הן מדלגות מפיךְ, אל הרִיק הפעור של פרק הדיבור. הן עושות זאת בלי ביטחון שייתפסו. בלי ביטחון שיישמעו. קופצות אל הרִיק ואת אחריהן.

אתה מקשיב. אתה חלל רֵיק המתקער סביב מילים. הדמעות שלה מנקות את עיניךָ. הדיבור שלה מהדהד את פעימות לבךָ הכמוסות. עוד רגע היא תעבור לפרק השתיקה ותניח כוס ריקה על האדמה. לא יהיה מי שיהדהד אותךָ ותיוותר ריק, מלא במילים לא שלךָ.

אַת מניחה את הכוס. המשקה בוער בךְ. הוא מטפס מהגרון אל מנהרות האף, אל צינור הדמעות, אל חללי האוזן. בערה בפנייךְ. בערה בשפתייךְ. הנשימות קלות ואווריריות, ריאותייךְ שקי בד קלילים מרפרפים על חזךְ. הדם זורם בעורקייךְ ואת רואה אותו, מחליק בזריזות מהלב לתאים, בוורידים כחולים ואדומים.

בַּפָּנִים חלקות מבע אתה שותה מכוסךָ. הנוזל ממלא פיךָ תערובת מילים טבולות ברוק. שפתיךָ מחלצות הברות. הלשון ממוללת מילים המחליקות אל הלילה, חלקלקות. אלו לא המילים שלךָ. גם לא הלילה. גם לא מולה. אתה מרגיש זאת וליבךָ נפול, אבל המילים לא מספיקות לעבור דרך ליבךָ. הן נשפכות, פורצות אל החוץ, מבלי שתוכל לשים להן גבול. הפחד נותר בפיךָ חסום.

אַת מתכווצת מול שפתיו החוצבות בךְ. הוא מרסק אותךְ בכל מילה. המילים נשמעות נכונות, הפנים חתומות. את מחפשת זיק בעיניו. האש דועכת וצללים מרצדים בתעתועים על פניו. היית רוצה לקום ולחבק אותו, לנער אותו, לטלטל. היית רוצה למוטט אותו לאדמה בבעיטה שתוציא ממנו קול כאב. אבל המשקה היושב בתוכךְ דוחף את גופךְ לקרקע. גם פנייךְ חתומות.



מכתבים אחרונים למערכת
אביחי קמחי
11/12/2017 20:29:46
דוד אדלר
06/03/2016 14:29:39
עודד פלד
01/04/2015 08:59:26
יובל גלעד
31/03/2015 19:13:55
יובל גלעד
21/12/2014 20:37:56