השורה הראשונה של כותרת הספר – "אני, העולם והמילים" הובילה אותי לסבור שהדיון בספר יתמקד בשאלה אם אפשר לתאר את העולם כאשורו בעזרת המילים.

שאלה זו מובילה לשאלות משנה נוספות: האם אני מכיר רק את השפה המתארת את העולם בעוד למעשה אינני מכיר את העולם עצמו? את מה בעצם אנו מכירים – את העולם או את היכרותנו עם העולם? ומהי היכרותנו זו? באיזה כלים היא נעשית – האם בעזרת החושים, השכל והנפש, או שמא אך ורק באמצעות השפה? האם שפת העולם ושפתנו הן אותה שפה? האם בהכירי את המילה 'שמים' אני מכיר את השמים עצמם או שמא היכרותי את השמים עצמם אינה אפשרית כלל וכלל באשר המילה 'שמים' מכתיבה לי את מה שאני מכיר?

השאלה "האם ניתן להכיר את העולם ללא השפה?" היא ממש מהותית, והיחס בין עולם המילים – השפה – לבין העולם עצמו הוא מרתק כשלעצמו: האם העולם קדם למילים או שמא המילים קדמו לעולם? מובן גם כי באופן אינטואיטיבי אנו מבינים כי מחשבותינו על העולם נעשות בעזרת השפה, אך האם ניתן לחשוב ללא שפה? ואולי המחשבה לא הייתה מתרחשת כלל וכלל ללא היווצרותה של שפה?

כל השאלות המעניינות הללו נראות כנובעות משורת הכותרת הראשונה של הספר, ומכיוון שהשאלות מניחות הנחה הגיונית שיש דיכוטומיה בין העולם ובין האובייקט התופס אותו, נגררתי לסבור כי הדיונים בספר יתרחשו תחת התפיסה המקובלת הזו, לפיה יש עולם שהוא חיצוני לנו כאשר מולו ניצב סובייקט, שהוא בדרך כלל הנפש של היחיד, אשר תופס את העולם או מתבונן בו ומתארו, שהרי מכאן – מן ההנחה הנאיבית שישנו עולם וישנו 'אני' התופס את העולם – עולות כאמור השאלות אודות אמיתותו של התיאור וכדומה.