אֲחֵרוּת והומו-ארוטיות במדינת הצבא המתהווה

מחשבות על "התגנבות יחידים" של יהושע קנז
21/02/2021 09:50:30

 


ההומו-ארוטיות מתגנבת בדלת האחורית במעין התגנבות יחידים בפרוזה של יהושע קנז. פעם אחר פעם באופן צידי, אך עקבי וחרישי. אלה הם פני הדברים בספּרטה-ישראל דאז, שנות החמישים. אין מקום למעשים מהסוג הזה. לא יאה ולא נאה. החתך החברתי הזה, העם הזה, ההומואים, הלסביות, אין להם מקום אצלנו. עפרה המד"סית, למשל, לא ממש אוהבת בנים ואף עוינת אותם ורק עסוקה בשני כלביה, אך מציתה את דמיונם של הגברים החלשים והצעירים, הטירונים שחשים כלומניקים-מבוזים, האנטי-גיבורים של קנז. העם המקולל, ההומוסקסואלים אצל קנז ברומן זה, יתגנבו בדלת האחורית, אך הם שם, רואים ואינם נראים, מדמדמים כחלק מחברת הגברים, ממראה החברה המתהווה.

 

יש איזושהי תחושה הומו-אֶרוטית בין אבנר למלאבּס, המספר של התגנבות יחידים, בן דמותו של קנז הבא מהמושבה, פתח תקווה. זו באה לידי ביטוי בהתגרות תשוקה המתוארת נפלא באכילת מנת הפלאפל שנמעכה בכיס של אבנר. זהו תיאור אקזיסטנציאליסטי של מנת פלאפל מקופלת. כאן באים לידי ביטוי יכולת התיאור, הנטורליזם של קנז וכישרונו הרב כסופר. תיאור הכדורים החמים שהתקררו והסתמרטטו והפכו למעין חיפושיות מתות - לא במהרה יישכח.

 

מלאבס עצמו אינו דמות טובה. הוא מציצני. הוא רואה יופי בכאב ובהרס. זהו גיבור מתבונן הרוצה לראות מקרוב אומללות של אנשים. וכאשר אבנר מביא לו את מנת הפלאפל הוא אוכל אותה בעל כורחו, מביט באבנר שביקש לרַצותו בטוב לבו המעושה ופורץ בצחוק ארסי.

 

מלאבס מתגרה בו ממש כנערה פתיינית, אוצר בתוכו את הצחוק ושוב אוכל את המנה לאט לאט בחוסר חשק בהביטו בו, עד שאבנר אינו יכול יותר ובאופן אלים קורע את המנה מידיו ומשליך אותה אל מחוץ לחדר הטירונים. ככלל, מלאבס חשוד עלַי כמספר. תמיד הוא מחביא בתוכו איזה צחוק סמוי שעומד להתפרץ שבמרכזו בעצם בוז והתנשאות כלפי העולם שאותו הוא מנסה להחביא ולהחניק בתוכו.

 

דימוי הספינה השטה כמטאפורה המבצבץ בכל פעם בקטעי הטירונות הוא חזק, כאשר מלאבס מדמיין לעצמו שהוא בעצם לא בחדר טירונים גדול, מעין קסרקטין, אלא בספינה שיצאה לדרך ושטה על פני מַראות החיים. את הדימוי החוזר של הספינה השטה ביבשה, ים החיים, שואב קנז ממרלו של ג'וזף קונראד. בתחילת הרומן הוא מצטט מתוך לב המאפליה במילים המסתיימות בצירוף: We live, as we dream - alone. זה בדיוק מה שמלאבּס עושה בשוכבו על המזרן בצריף הטירונים והוזה כי הוא מלח בספינה השטה על פני החברה הישראלית אל תוך החיים עצמם, כל אחד וייעודו, כל אחד ומקומו בתוך החברה הישראלית המתהווה של שנות החמישים.

 

מעניין לבחון את היחס להומוסקסואליות בכלל אצל קנז. החבורה המזרחית מתייחסת לרחמים בן-חמו ההומוסקסואל בצורה משפילה של עֶבֶד, אבל גם החברה הירושלמית האשכנזית וכן גם נערי המושבות לא חוסכים שבטם ממנו. הוא הדפוק האבסולוטי, גם הומו וגם מזרחי בשנות החמישים בטירונות בסרפנד. כשנשרפת השמיכה, למשל, הוא צריך להקריב את שמיכתו למען זכּי המקובל שגם מתעסק איתו מינית, וזאת במצוות פרץ סעיף עצבים. הוא שותק כי עשה עם זכּי היפֶה מעשים. איך כתב אבידן, "אין רחמים בדין ולא בסדין". הריקוד המזרחי הנשי של רחמים בן-חמו - למול נחום הדתי שמתפלל לאלוהים כאהובה שלא תבוא - מה יותר סמלי מזה? והסוף הטרגי של בן-חמו ההופך לרוצח.

 

כל הטקסים הצבאיים עוברים בסך: הורדת זקיף, שמירה, פטרול, מסדר עם הציוד בחוץ (מה שלימים ייקרא "מסדר אמריקאי"), התגנבות יחידים, מטווח, הטלת רימון, ניווט, תיזוזים, ריצות, משמרות מטבח, ניקוי שירותים. פרק-פרק. אני עצמי עברתי טירונות כלל צה"לית בבה"ד 4 כשכבר היה בבֵית אל ולא בסרפנד, כיום צריפין. זה היה בזמן אחר, בשנות השמונים. בכיתי כשנאלצתי לירות במטווח והמ"פ, בת-ימי קטן, רזה וקשוח, בז לי ואמר לי שלא הכניסו אותי לתא גזים אז מה אני נלחץ; אך עם זאת, מלבד המקרה הזה, איני זוכר את הטירונות כאירוע טראומתי בחיי. כנראה בשנות החמישים זה היה קיצוני יותר.

 

קנז מרבה להדגיש את ההנגדה בין ההוויה של ברית הדפוקים הצה"לית הזאת למול הגבר-גבר הישראלי מהצנחנים. בעצם הלוחמים הקרביים הם סוג של מיתוס אגדתי הבא מהספרים ומסרטי מלחמה. הם אינם קיימים במציאות אלא כשמועה רחוקה והם מואדרים בדמות חלומו של אלון הקיבוצניק כמי שיבואו, מאיר הר-ציון ואריק שרון וכל החברים מן ה-101, לקחת את אלון ולחלץ אותו מִכור ההיתוך הישראלי הזה שהוא גיהינום, אינפרנו בזעיר אנפין.

 

אלה, הלוחמים הגדולים שמן החלומות, יגנו עלינו מפני הפֶדָאיון הבאים לכלותנו. מלחמותיהם הם לא מלחמותינו. אנו, חברה של אינוולידים עם רשרושים בלב ומחלת הנפילה ובעיות משמעת אינסופיות. כך הם נקראים ברומן איש-איש ובעיות הגוף או הנפש שלו. כולל אלון שאינו מאוזן נפשית, דמות מרכזית, הכמהה עד קצות אוזניה להיות קרבית וליצור פה חברה ישראלית אידיאלית שלא באמת קיימת. אלון רוצה לעבור מהחתך החברתי של הג'ובניק אל החייל האמיתי, מן האנטי-גיבור אל הגיבור.

 

כל הטירונים של קנז הם בעצם בוגדי מולדת בשל לקותם בעיני החברה ובמידה רבה בעיני עצמם. להוציא אולי מיקי ספקטור, הכדורגלן האינטליגנטי והקרייריסט, האינדיווידואליסט שמבין היטב היכן הוא נמצא. ודווקא הוא, המפוכח, הולך אל הטרנסצנדנטי בסוף הרומן בנסותו להעלות באוב את דמותו של אלון חברו אשר התאבד, כי גם לו אין תשובות קיומיות הולמות למצב האנושי של חברת גברים צעירים זו. החיילים של קנז נמצאים בכרונוטופ של בכטין, או בפורגטוריום של דנטה, בין לבין, בין החברה התקיפה והתקנית המתהווה, החברה האזרחית, למיתוס הצה"לי הקובע כי לפנינו ספרטה של גיבורים. מה יעשו אפוא האנשים האלה? איזו חברה הם יבנו? הרי הם יהיו חלק ממה שמתהווה כאן. 

 

קנז במקורו הוא סופר קאמרי של נובלות, והוא ממתח את הנרטיב כאן לידי רומן ארוך מאוד, מאות עמודים. יש הרבה מונולגים של הגיבורים, אבל מה שמלאבּס חושב ומהרהר, אנו יודעים רק מעט. אנחנו יודעים קצת על ההיסטוריה שלו. אפילו שמו נחשף מאוחר ברומן והוא כינוי מקום ולא שם פרטי. הלוא מלאבּס הוא שמה הערבי של פתח תקווה, בעיוות-מה, המושבה שהפכה לעיר, ממנה בה קנז. אנחנו יודעים גם מה הוא חושב על אחרים, חברים אחרים בטירונות. הוא בעיקר ביקורתי כלפיהם. אנחנו גם יודעים איך דבריהם משפיעים עליו, אבל אין כל כך מושג מה הוא אומר בחברה. הוא שתקן. עצור. מהי דמותו כלפי חוץ? הוא בעיקר מתבונן והוא בייחוד מציצן. מצבים קיצוניים מושכים אותו. למשל, הרגע שרחמים בן-חמו בועט באוכל שאימא שלו ואחותו טרחו להביא לו לשער הבסיס. הוא מתעקש לעמוד ולראות את זה. לתעד את זה. כמו שסארטר אמר, מן הראוי שיהיו לך ידיים מלוכלכות, אם אתה רוצה להבין את החיים ולהתקרב אליהם. הוא רוצה לטבול את שתי ידיו בחרא של החיים. קנז הוא סופר מאוד אקזיסטנציאליסטי מהבחינה הזאת.

 

כל הדמויות מסביב נושאות מונולוגים ארוכי טווח על מהות החיים ומהות האמנות והמצב הישראלי וזוגיות ומשפחה ואהבה. ומלאבס? מה עם מלאבס? הוא בעיקר מגיב על כך ומהרהר, אבל לא עונה. הוא שומר את הדברים לעצמו ובסופי פרקים מהרהר לעתים נוגות בחשכת הליל בילדותו, כאשר קרא המעורר לתפילה "תפילו!", "תפילו!" והוא היה שומע "הצילו!" "הצילו!"; כל כך אקזיסטנציאליסטי, כל כך קיומי. אבל מה הם חלומותיו? מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול? למי הוא נמשך? זה לא ברור.

 

יש דבר אחד שמפעיל אצלו רגש וזו המוזיקה. קנז יודע לתאר, כמו תומאס מאן, וזה מבחינתי אילן גבוה מאוד, מוזיקה במילים. הוא עושה זאת בנובלות שבמומנט מוסיקלי ואגב עושה זאת גם בהתגנבות יחידים. ברית כרותה בין אבנר התימני, יוסי רסלר הגיטריסט ומלאבס – באהבת המוזיקה הקלאסית, שהם לעתים גאים בה ולעתים קצת מתביישים בה. מעמד האמן מפחיד אותם ביחס לחברה שבה הם חיים ואת מלאבס הוא ממש דוחה. מאבנר הוא מוציא את הרוע ובשל כך הוא משבר את הגיטרה של רסלר ונותן לחברים להאשים את רחמים בן-חמו, ההומו הדפוק, זה שבתחתית הסולם. אבל גם לאמנים אין מקום בחברה הספרטנית שלנו. מלאבס, שיש לו נשמה של אמן, ממש מרגיש סלידה כשהוא חש התייחסות לחתך החברתי הזה.

 

השלושה האלה בעיקר מנגידים בין המוזיקה הקלאסית למוזיקה המזרחית. אבנר הוא שחור גאה ומבודד. הוא לא רוצה ולא יכול להתערות בקרב המרוקאים, אבל גם לא מוצא את ידיו ורגליו בחבורה הירושלמית. החבר'ה הירושלמים מכנים את המוזיקה המזרחית "יֶלֶל". אלה הסלסולים של פרץ סעיף עצבים, רחמים בן-חמו המכונה השרמוטה, סמי, זכּי וכל החבורה מהמעברה העומדת בניגוד לחבורה הירושלמית, האשכנזים – אלה חתכים חברתיים. גיבורי קנז שיש להם נטייה לאמנות הם קצת פמיניניים ובעיקר סולדים מנטייה זו וחוששים ממנה. היא נראית להם כמשהו רכרוכי הגובל בצביעות, ביומרנות ובהרבה אגו.

 

להיות אמן זה דוחה, חושב מלאבס, אבל גם מזדהה עם הדברים; אך הוא רוצה להיות סופר, בעל מקצוע, לא אמן. יוסל ברגנר סיפר פעם כי חשב בצעירותו להיות אמן. קם בשעה מאוחרת, הלך לבתי קפה, פטפט שעות על גבי שעות על מהות החיים ותפקיד האמנות, שתה קצת אלכוהול וחזר בשעות מאוחרות הביתה. כך שבועות על גבי שבועות. ויום אחד, מתוך תחושה שמשהו כאן לא נכון, נמאס לו מכל זה והוא קם השכם בבוקר בשש, סידר את הכן ואת הקנבאס, את הפּלֶטה ואת המכחולים וישב לצייר בריכוז במשך עשר שעות. מאז הוא אינו יודע אם הוא אמן, אבל הוא כנראה צייר. הסיפור הזה מתאים ככפפה ליד לתפיסתו של קנז את מעשה האמנות. הסופר הוא בעל מלאכה ועליו לעמול בה. אין לו פריווילגיות בוהמיות מעבר לכל בעל מקצוע אחר, ואם יש, הרי זה דוחה בעיניו.

 

תפיסת האמן כמורם מעם, כמורם מתוך החתכים בחברה, אינה מקובלת על קנז. מה זה כבר חשוב מה יש לסופר להגיד לעם. הסופר תפקידו לכתוב. התפיסה הרומנטית של הסופר או המשורר, ובכלל האמן כדמות ייחודית, זרה לו. ובאמת, אנחנו יודעים מעט על קנז, ואולי זאת גם הסיבה לכך שסירב להתראיין; מעבר לקנאות באשר לפרטיות, קנז לא מצא לנכון לשפוך את קרביו על פני עמודים במוסף השבועי עם צאת ספר משלו. בדומה למלאבס אנחנו יודעים עליו יחסית מעט ומה שאנחנו יודעים לא מפיו בא. פעם סיפר לי יוצר שיצק מים על ידי קנז כי באו לשאול אותו כאמן, כאינטלקטואל, ביום השואה בעיתון "הארץ" לדעתו באשר לדבר הנורא מכל שקרה לעם היהודי. שאלו אותו: "יהושע, מה דעתך על השואה?" והוא הרים עיניו מההגהות וענה בשקט: "אני נגד." ולא יסף.

 

הוויכוח בין מיקי ספקטור, הכדורגלן ההומניסטי והאינדיווידואליסטי, לבין אלון הציוני, השמאלי, הלאומי, הממלכתי, חולם הצבאות – חזק, אך מתוח יתר על המידה על פני הנרטיב. עם זאת, קנז אינו גודש את הסאה באופן בלתי נסבל, בזמן אפס סינכרוני של הנרטיב, כמו יזהר בימי צקלג. יש לו עברית מדויקת, לעתים מדויקת מדי, אבל הוא אינו מתנשא באמצעות השפה על המציאות כמו יזהר. איזה מין סופר הוא זה שצריך ללכת כל פסקה למילון כדי לראות את משמעות המילה שבה השתמש, ושם במילון אבן-שושן הרחב ומרובה הכרכים, בערך של אותה המילה, תמצא מראה מקום המפנה לימי צקלג של ס. יזהר. הרי זה פרפטום מובּילה מלאכותי ומסוּפרת של שפה שלא קיימת במציאות ואינה תואמת את הזמן והמקום. קנז רוחֵק מזה כמו מאש.

 

עם השנים ניסה קנז להתקרב ללשון הדיבור למרות היותו סופר קנוני ומאוד תקני בלשונו. הוא היה יושב באוטובוס ומקשיב לשיחת בני אדם כדי לכתוב ספרות כלשונם, הלשון הישראלית. בזאת הוא דומה מאוד לסופר האמריקני הנפלא קורמאק מקארתי, אף הוא בספריו, וככל שאלה רבּו, ניסה להתקרב אל לשון הדיבור של הציבור. ואכן הרומנים המאוחרים יותר של קנז בדרך אל החתולים ובעיקר מחזיר אהבות קודמות כתובים בגובה העיניים כמעט בלי שום התנאות ברוקית בלשון. החתכים בחברה הישראלית שלנו ריתקו את קנז והוא לא דיגם אותם באופן מערכוני כמו בפרוזה של עמוס עוז, למשל בקופסה שחורה. הם ריתקו אותו כסופר מתבונן וקשוב על אף היותו אליטיסט. הוא עבד קשה כדי לא להתנשא על החברה שעליה כתב באמצעות הלשון וביקש לכתוב עליה בגובה העיניים.

 

אפס-אפס הרומני נכשל בזריקת רימון במטווח ואלון בן הקיבוץ וחולם הצבאות מציל את המצב. הוא יוצא מן השוחה ומטיל את הרימון הרחק מן האחרים. על כך הוא חוטף סטירה מן המפקד. סיטואציה דומה, אך שונה בתכלית, קיימת ברומן הוא הלך בשדות של משה שמיר. אפשר לומר שהמצב הזה ברומן של קנז מתכתב עם סצנת השיא של שמיר ברומן שלו שהיא מן הרגעים הייחודיים והמפורסמים בספרות. אצל קנז זה עוד רגע נורא במסכת ההשפלה של כוכב סרפנד שבו בני אדם משחקים בלהיות חיילים. אין ספק שהשניים האלה עומדים בניגוד לאורי שקפץ והשליך את הרימון והציל את כולם וגם מת, אבל המחבר מרמז כי יכול בהחלט להיות שהוא התאבד כי אורי, גיבור יפה בלורית ותואר, הוא דמות מורכבת בעלת המון קומפלקסים משפחתיים כבן יחיד החי בצל אביו ויש לו נטיית אובדניות מפורשות. גם אלון מתאבד בסוף הרומן בירייה, אבל זאת התאבדות הנושאת עליבות ולא הֶרואיות. לאורי תודעה מורכבת בהחלט. הוא מלא לבטים ופחדים, אבל הוא גיבור מתגבר ולא אנטי-גיבור; גיבורי התגנבות יחידים הם קליקערים, אנטי-גיבורים מובהקים, כולל אלון חולם הצבאות.

 

בחלק השני של הרומן, כאשר קנז מאבד את הממד הפנורמי החברתי בזמן הטירונות ומתחיל לספר על כל טירון מרכזי בנפרד בזמן החופשה קצרה המוקצית בראש השנה, הוא מאבד אותי מעט כקורא. כאן הוא חוזר אל תהילתו המוכרת, כתיבה על האינדיווידואל וכניסה לנפשו, אחרי הכול הרומן נקרא "התגנבות יחידים", יש רגעים שהוא מופלא וקריסטלי ויש רגעים שהוא מהוגג ומפוטפט יתר על המידה. על אף שהגיבור פועל בתוך הקשר חברתי, הוא רוחק ממנה, ואז אני כקורא מאבד בו בעניין. בכל פעם שאבנר או אלון, או מיקי ספקטור חוזרים אל ההקשר החברתי שלהם הם הופכים מעניינים יותר מבחינה סיפורית.

 

כאמור, בחלק הראשון הם נפגשים חבורות-חבורות בטירונות. כל חבורה היא לעצמה. בחלק השני הם מתפרדים ליחידים לחופשה בזמן סליחות, ראש השנה, סמוך ליום כיפור, כאשר הסיפור מתמקד באבנר המזרחי היפה, המשוכנז והמתוסכל-משהו בשל כך, הוא כנראה תימני בשל הח"ית והעי"ן שלו, אשר מרתיעות ודוחות את מלאבס. אבנר היפה הוא הדמות הכי אינדיווידואליסטית על פני רצף הרומן. הוא מרושע וצדקני, אך מאוד אנושי. קנז מתעכב כמובן גם על דמותם של מיקי ספקטור הכדורגלן הניהיליסט-משהו ועל אלון חולם הצבאות שדמיין לו מדינת ישראל אחרת אליבא דמיתוס הציונות. אבל קנז לא נשאר בחלק השני שבו הדמויות שוקעות אל תוך העולם האזרחי של היחיד הבודד בערים המתהוות, או במושבות הגדלות. הוא לא נשאר שם אף פעם ברומנים שלו. תמיד הוא פונה חזרה אל החברה. כמו בחלק השלישי של הרומן, הקרוי "התגנבות יחידים", כשם הרומן. תמיד יהיה חתך חברתי מובהק אצל קנז תוך שמירה על מחשבת היחיד. כעת היחידים המופרדים הללו חיילים סוג ב' בתקופה שמתיימרת להיות הֶרואית, אסור לשכוח זאת כל הזמן, מוצאים פתאום זה את זה במידת-מה. הם כבר לא בדיוק המזרחים, הירושלמים, הרומני, היֶקה, הפתח-תקוואים (בני המושבות שגדלו), הקיבוצניק וכו'. הם לפתע מתקרבים קמעה, רק קמעה, ומוצאים זה את זה, קצת, באופן רהוי. כי הפערים נמשכים ועולם כמנהגו נוהג והדעות הקדומות והזרויות יישארו חלק מהם. הרי קנז הוא סופר מאוד מידתי, יש שיגידו מידתי יתר על המידה.

 

המגע של מלאבּס, שאנחנו יודעים עליו יחסית מעט, עם אריק החבר הוותיק מן המושבה שגם איתו יש מתח הומו-אֶרוטי, עם בני מכנסיים המרושע, המ"כ, שמלאבּס הצילו פעם בדרך מקרה בעבר ברכבת, ובעיקר עם אבנר היפה – הוא מגע של היפרדות. גם זה חלק מהפנייה של קנז ודמויותיו לעבר החברה הישראלית, לא אל האינדיווידואל. מלאבס הוא אינדיווידואל שתקן מטבעו, המדמה כאמור את מצבו למין סַפָּן בספינה שטה, אבל הוא רוצה להיות חלק מן החברה המתהווה, לקחת חלק במפעל הציוני אף כי קשה לו והוא רואה כל הזמן את הצביעות. כל אמירה כנה חשודה בעיניו כזיוף. כדי לקחת חלק וליישר קו, תוך שמירה על עצמוּתו, הוא מנסה בכל כוחותיו להיפרד מאריק מהמושבה, נציג העבר, ובעיקר להיבדל מאבנר המזרחי היפה, שלא רוצה להשתייך לשום מסגרת ולשום קבוצה, ומלאבס רואה בו את בן דמותו, קווי דמיון שמרתיעים אותו ודוחים אותו. אבנר רואה בכל הלאומיות והטקסיות צביעות נוראה.

 

מלאבס חש כי הוא דומה לו מאוד באהבת המוזיקה, ברוע הגלום בתוכו, בדווקאיות, הוא זה שגורם לכך שאבנר יישלח לכלא. מלאבס לא רוצה להיות כזה אף כי מיהוּתו כזאת. יש ביניהם, אגב גם עם אריק מן העבר של מלאבס, מתח מיני, הומו-אֶרוטי, אף כי אבנר היפה הוא רודף שמלות, או נכון יותר השמלות רודפות אחריו. זה הדדי. כל תכליתו לכבוש ולהיכבש על ידי נערות לשם האהבה, אך בסופו של דבר זה סיפור נרקיסי של אהבה עצמית וכמו אצל תומאס מאן: אהבת עצמך היא בסופו של דבר גם אהבת בן מינך. מזה סולד מלאבס עד מאוד כי את התכונות הללו הוא מוצא בעצמו. הוא מתעב את אבנר בגלל דוֹמוּתוֹ, כי הוא שואף אל החתכים החברתיים, אל החִבְרוּת ואל הנורמה, ואבנר היפה מושך אותו בחזרה אל תודעת היחיד והגשמת מאווייו בלבד, אל האמנותי ובהכרח גם אל הפרוורטי.

 

למרות היות קנז נציגו המובהק של האני, של האינדיוודואל, של האנטי-גיבור, הנעבּעך, הקיצור סופר קדורני-משהו, הוא מבכר לסיים את התגנבות יחידים בסיום אופטימי שמח-עצוב כשכפניו אל החברה הישראלית הנבנית. אולי דבר זה בא לו מהיותו כנעני בבסיסו, משהו מן הכנענות והניאו-כנענות נשאר בקנז לפחות עד להתגנבות יחידים, ולכן אפס-אפס, הרומני העילג שנחתך בגילוח ואין רחוק ממנו מן הצבר יפה הבלורית והתואר, שלא קיים באמת ברומן של קנז, ואם קיים מצוי כאידיאל לא מושג, לא בר-השגה, בדמות של אלון ההולך ונטרף ונצרף בכור האש של המיתוס הציוני; דווקא אפס-אפס הוא זה שימשיך את החיים הישראליים, כי נולד לו בן והבן שלו כבר סַבְּרֶה, כך הוא אומר, ומתכוון להמשיך את החיים על אף הקשיים, והרומן מסתיים בציטוט מתוך חזון העצמות היבשות שהמחלקה השכנה שרה ברקע. האם תחיינה העצמות האלה?

 

קנז באמת לא אוהב לפרש את עצמו לקהל קוראיו פעם, כשהזמנתי אותו למועדון הקריאה שלי ביפו על ידי הסופרת בלה שייר, ידידה משותפת, הוא בא, בין השאר כי מדובר היה בסיפור קצר על אביו "חדר מספר 10". הוא סירב בפירוש להתייחס להיבט הסמלי המובן מאליו כל כך, שאביו קושר בידיו הרועדות והזקנות דגל ישראל ביום העצמאות. הוא ראה בזה תיאור ריאליסטי בלבד ולא אקט סמלי. וזאת למרות שהסמל במקרה דנן פשוט זועק לשמים, כמו הסיום של הסרט ב"עמק האלה" כשטומי לי ג'ונס הנפלא מוריד את הדגל לחצי התורן והופכו ואומר לזולתו "תשאיר אותו ככה".

 

אצל קנז יש משמעות להיבט הלאומי של החברה הנבנית. התגנבות יחידים כן מצביע על חבורה צעירה מתהווית. אין אצלו שואה בספרים ואם קיימת היא צידית למדי או ברקע, וזה דבר מפתיע כי השואה רוויה בחוויה דחוסה וארוגה בתוך הספרות העברית: ק. צטניק, אפלפלד, קניוק, גרוסמן; אבל קנז אינו מערב את השואה ביצירתו. אולי זה שריד כנעני קדום שהדהד בתוכו מתוך רצון לראות כאן חברה מגוונת וחדשה, עם כל הפסימיזם המפוכח והמחושב שלו, יש בו משהו אופטימי דק מן הדק המבקש את גאולת הפרט דרך החברה; משהו שאינו חפץ להישען על הפוסטראומה של השואה בנוסח קניוק, אלא על חברה חדשה בריאה, כך לפחות עד התגנבות יחידים.

 

ההומו-אֶרוטיוּת מבצבצת מתחת לפני השטח גם על רקע היות הרומן רומן של זוגות, ובמקרה הזה זוגות גברים כמובן. הדיאלוג עם הנשים הוא תמיד מורכב ומצוי על הסקאלה של המאבק ומלחמת המינים. הם תמיד מתפרדים ליחידים, וצצים אחר כך לאורך הנרטיב כזוגות גברים, בדיאלוג: כך מיקי ספקטור, הכדורגלן האינדיווידואליסט הלומד להיות נדיב כלפי העולם ואלון חולם הצבאות שיוצר אידיאליזציה של המפעל הציוני, המביאה עליו את אסונו; ככה גם רחמים בן-חמו, הדמות הדפוקה ביותר בחברה הישראלית, גם הומו וגם מזרחי, שמקיים מגע מיני ממש עם זכּי שלועג לו ומשפיל אותו, המהווה סמן ראשון של "הפנתרים השחורים" הרבה לפני שאלה הופיעו על מפת החברה הישראלית; ככה גם מלאבס מן המושבה, מספר הסיפור, בן דמותו של קנז ואבנר התימני הנמצא בין העולמות, הוא אוהב מוזיקה קלאסית ולא סלסולים מזרחיים, אבל רוצה שיכירו בו כשחור גאה ולא כתימני נחמד, מזרחי מחמד. מתח ארוטי תמידי נוצר בין זוגות הגברים הצעירים הללו, זאת ידידות עם ערך מוסף נסתר. יתרה מכך, כשפרד מן הזוג נעלם עם מותו של אלון, לקראת סוף הרומן, מיד מתחבר אל מיקי ספקטור צעיר אחר, הלוא הוא קיפוד שהרומן נפתח עמו, שנוטה לריב וללכת מכות ובא בכלל מהקשר דתי-חרדי, רכלן תזזיתי. הוא חובר למיקי ספקטור הכדורגלן.

 

אופציית הפנטזיה בפרוזה של קנז, כנטורליסט אדוק, מגיעה עדי החלום, לא מעבר לכך, אבל העולם שמעבר, אם קיים כאופציה, מפתה אותו ואת דמויותיו. לכן, למשל, הוא מסיים את הרומן באפשרות שזאביק, דמות שולית ממחלקה אחרת, יעזור למיקי ספקטור, הכדורגלן המקומי הנודע, להעלות באוב את אלון האהוב-שנוא עליו, חברו הטוב. אין האדם יכול להסתפק רק במה שרואות עיניו ושומעות אוזניו וחשות ידיו אליבא דקנז. המאוויים רוחשים במחשכים. הסכר לא יועיל. האיפוק לא יכסה על הרגש עד כמה שינסה, הרוע וצרות העין לא יכסו על הטוב. האדם תמיד יתור אחר מוצא ותשובה במקום שמעבר הנסתר מעיניו. אפילו אצל קנז הנטורליסט אין מענה בפרטים הריאליסטיים ובדיוק ההוויה והלשון.

 

מי כותב את הרומן הזה? מי מספר לנו את הסיפור? יכולתי כמובן לומר לכם מה שחוקרי הספרות ודאי יאמרו לכם: בפרקים שמלאבס נוכח זה מלאבס עצמו, בפרקים שהוא אינו נמצא זה מספר כל יודע חיצוני, או מספר עד, מישהו נעלם. אבל אני מעדיף את האפשרות הפשוטה שמלאבס מספר לנו את כל הסיפור הארוך הזה כדי לייצר ולצייר כאן תוואי של החברה הישראלית המתהווה. הוא סופר. הוא יהושע קנז. וברגעים שהוא אינו נמצא כמו המפגש של הזונה או מחוסר הבית בירושלים עם אבנר היפה, הוא מתאר מהרהורי לבו. כך הוא מדמה את הדמויות הסובבות אותו על פי מה ששמע ועל פי מה שסיפרו לו: אבנר, אפס-אפס, אלון, קיפוד, רחמים בן-חמו, זכּי, אלברט הבולגרי, מיכה הטיפש, שכלל אינו טיפש כל כך אלא עובד על אוטומט ויש בו מידה קלה של אוטיזם (מין מצטט כפייתי של ציטוטים יפים בהקשרים נכונים, רק כך הוא מתַקשר), פרץ סעיף עצבים, בני מכנסיים (המפקד המרושע שמלאבס הציל בדרך מקרה, פעם בחייו, כשעוד היו ילדים); אלון חולם הצבאות, מיקי ספקטור האינדיווידואליסט ההומניסט, נחום הדתי – כולם כולם הם פרי רוחו של קנז גם אם ייסודן באנשים אמיתיים בעולם, כלומר פרי דמיונו של מלאבס והוא בעצם נמצא איתם בכל מקום ובכל זמן, גם כשהוא אינו נוכח במעמד, כי הם החברה הישראלית האמיתית לעתיד לבוא ועליה מבקש מלאבס, קנז, לכתוב. זו חברה גברית. הנשים נמצאות רק ברקע. הן או מאמות או זונות, או דודות, או חברות שיש לכבוש את לִבָּן כמושא לתיאור ארוטי. הן לא גיבורות הסיפור, הן מאירות את הגיבורים. היינו ונשארנו מדינת צבא.

 

המאמר פורסם בדפוס ב"עתון 77" בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר עם מותו של קנז, גילון 415, תשרי-חשון תשפ"א, אוקטובר-נובמבר 2020    

 

 

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"אֲחֵרוּת והומו-ארוטיות במדינת הצבא המתהווה":