אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב

מה בין שני יוצרים ירושלמים – המשורר יהודה עמיחי והסופר דוד שחר
09/05/2021 09:15:51

 

ראש עיר / יהודה עמיחי

 

עָצוּב הוּא לִהְיוֹת

רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

נוֹרָא הוּא.

אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?

מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ?

יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.

 

וּבַלַּילָה יִקְרְבוּ אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב

אֶל הַבָּתִּים,

כְּמוֹ זְאֵבִים הַבָּאִים לְיַלֵּל עַל כְּלָבִים

שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי הָאָדָם

 

הסופר עמוס עוז (2018-1939) אמר פעם בדרכו השנונה והסרקסטית כי כאשר הפוליטיקאים שלנו עומדים סמוך לכותל ופולטים פראזות בנוסח "לנצח נצחים" – אז האבנים מאחור צוחקות.

 

השיר הקצר הזה של יהודה עמיחי (2000-1924) לוקח את העניינים האלה באופן דומה, אבל הרבה יותר ברצינות. הוא משתמש באבנים ובאירוניה: יש שני סוגי אבנים בירושלים: יש האבן הירושלמית הנודעת ממנה נבנים הבתים, זאת של בני האדם, זאת שמבקשת לביית את הוד הקדומים האלוהי, את אותה ישות קדמונית עתיקת יומין שבלתי ניתנת לשליטה, וקיימים אחיהן הקדומים של אותן אבנים מסותתות אלה הסלעים, סלעי ההרים סביב, והם קרֵבים ואומרים לנו, כי על אף שננסה למסֵד את המיסטיקה ולמשטֵר את התחושה הפנטסמגורית של הנוף הירושלמי באמצעות בתי מדרשות ובתי כנסיות ואפילו מִמסד הדת כולו, או כל מִמסד אנושי באשר הוא, לא נוכל לה.

 

לא נוכל לביית את התחושה האלוהית שאנחנו חווים בהשקיפנו מהרֵי ירושלים על אבניהם, דהיינו סלעיהם. ההחייאה (לשון חַיּוֹת ולא רק לשון חִיּוּת) של האבנים באופן כלבּי בשיר של עמיחי על ראש העיר הבונה ובונה באמצעותן מחד גיסא, ומאידך גיסא, הנפּשת האבנים-סלעים הקרבים למפעלו הֶעָנֵף מכל העברים כדי לאיים ולהשיב לקדמותו את נוף הקדומים האלוהי בדמות זאבים – היא כבר לא סרקסטית, היא אירונית. תוכלו לקרוא באינטרנט ניתוח יפה לשיר הזה מאת דרור גרין, שעורך במשך שנים רבות את "פיוט – דפשיר שבועי לשירה עברית", שם גם פורסם "ראש עיר" לראשונה, בימים שבהם "פיוט" עוד הופיע כדף אסתטי בודד ונשלח למנויים, לפני שנדד למרחבי המרשתת.

 

מי שלוקח את ההוויה הזאת בצורה רצינית עוד יותר הוא הסופר דוד שחר (1997-1926). בשבילו הנוף הזה של ירושלים שמתאר עמיחי בשירו החסכני בתבנית של פֶּטיט – הוא רציני באופן תהומי, באופן גיא בן הינומי, בבחינת להיות או לחדול. איפשהו בילדותו הרחוקה על הרי ירושלים הוא פגש את אלוהים, והמפגש הזה נתפס בעיניו לכל אורך יצירתו המונומנטאלית הארוכה "היכל הכלים השבורים", רצף של שבעה, שמונה, תשעה רומנים, תלוי איך סופרים ומי סופר, כַּתחושה הבסיסית והמזוכּכת ביותר שחווה בחייו, והיא-היא הדֶלֶק של היצירה הארוכה הזאת.

 

תוכלו לקרוא על זאת בספרו היפה של חן יסודות "בראשית היה הפלא – עיון במכלול יצירתו של דוד שחר" (עמדה חדשה, 2021), המנתח בין השאר לעילא את הזמן היַלדי ביצירתו של שחר. הנה ציטוט מתוך "קיץ בדרך הנביאים", הרומן הראשון הפותח את "היכל הכלים השבורים", המתכתב באופן נָאֶה עם השיר הקצר "ראש עיר" של עמיחי, אבל לוקח את הדברים לא באופן אירוני, אלא באופן אידיאי חמור סבר.

 

"פגישה ראשונה זו עם שמי הלילה הלמתני בחרדה עמומה. ראיתי את השמיים והנה הם פתאום שחורים ובהם נקודות אור רחוקות קטנות. 'אלה הם הכוכבים', אמר לי גבריאל והוסיף: 'צבא השמיים'. אֵי-מזה חרקה דלת ונפתחה, ומתוך הסדק שנפתח בקיר החושך האטום נשפך החוצה סילון של אור שהגיע עד למרגלות הברוש שבפתח חצרנו, ועטף את פאת גזעו במטלית של יום. לשונות רוח צוננות, קלות, רחשו בין הענפים והביאו איתן מרחוק, מעבר הר הצופים, ריח של לחלוחית אדמה וקולות קטנים, מזמזמים, מתפצחים, מנסרים, קולות של חיי לילה חורקים, מאותתים פתאום ונפסקים פתאום, והוויית חומת העיר העתיקה וההרים סביב, הר הזיתים והר הצופים השרויים בחשיכה, הייתה נוכחת ועוצרת נשימה בכובד מהות עתיקת נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה. אותה מהות של הרים ושמיים, בה חשתי במעומעם בשוטטויות היום בשבילי העפר בין דרדרי ההרים וטרשיהם, העיקה עלי ביתר-שאת בעולם הלילה שנתגלה לי. ההרים והשמיים בלילה נעשו ממשיים יותר במהותם הרחוקה, מעיקים יותר בממשותם באפילה".

 

הן המשורר הירושלמי יהודה עמיחי והן הסופר הירושלמי דוד שחר אומרים לנו כך: כאשר אתה מביט מההר בנוף הירושלמי, דווקא בלילה, אתה מבין היטב כי אלוהים, קדושה, שכינה, השראה – אלה מילים הרבה יותר גדולות ומורכבות מהניסיונות האנושיים שלנו לביית אותן ולשׂימן במוסֵרות תרבותיים וחברתיים.


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב":
שלושה אנשי רוח וספרות
ארלט מינצר
10/05/2021 18:36:42