ארוחת ערב, יעקב גלאטשטיין, שיר והערה

שירו של יעקב גלאטשטיין, ארוחת ערב, בתרגום דן מירון ובלוויית הערה מאת רן יגיל
25/04/2014 14:32:25

עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם טָרִי, הֲרֵה-שׂבַע.

סְבִיב הַשֻּׁלְחָן אוֹרְחִים שׁוֹתְקִים –

אֲנִי וְהִיא וְעוֹד הִיא.

הַפִּיּוֹת שׁוֹתְקִים, אַךְ דּוֹפְקִים הַלְּבָבוֹת.

כְּמוֹ שְׁעוֹנֵי הַזָּהָב הַקְּטַנִּים דּוֹפְקִים לִבּוֹת הָאוֹרְחִים

וְאֵצֶל הַלֶּחֶם סַכִּין שָׁחוּז וּשְׁתִיקָתוֹ כְּבֵדָה מִשֶּׁלָּהֶם,

וְדוֹפֵק בּוֹ הַלֵּב בְּיֶתֶר חֲרָדָה מֵאֲשֶׁר

אֶצְלִי וְאֶצְלָהּ וְאֵצֶל הַהִיא הָאַחֶרֶת.

 

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

עַל הַתִּקְרָה מִתְנַמְנְמִים זְבוּבִים יְגֵעִים-מֵהַיּוֹם

וּמְאִירוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת בִּפְלִיאָה עִם צְפִיָּה וּפַחַד,

פַּחַד וּצְפִיָּה שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

 

הַסַּכִּין וַאֲנִי מְחַבְּקִים נֻקְשִׁים זֶה אֶת פַּחֲדוֹ שֶׁל זֶה.

אֲנִי מַשִּׁיב סָבִיב לֶחֶם בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת,

וְחוֹשֵׁב אֲנִי עַל אַהֲבָתִי הַחַפָּה לָהֶן.

עַל שִׂנְאָתִי הַמְּמִיתָה לָהֶן.

הַסַּכִּין מִתְעַלֵּף בְּיָדִי הַלְּחוּצָה,

מִפַּחַד וְסַכָּנַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

 

הִיא נוֹטֶלֶת אֶת הַסַּכִּין וּמִתְבּוֹנֶנֶת בִּי וּבָהּ:

שְׁנֵי אוֹרְחִים מֵתִים יוֹשְׁבִים חֶרֶשׁ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן.

וּבְתוֹךְ לִבָּהּ שָׁר הַלַּהַב שִׁיר

עַל סַכָּנַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

 

בְּשִׂמְחָה מְפַרְפֶּרֶת מְשַׂחֶקֶת הַהִיא הָאַחֶרֶת

בְּלַהַב הַסַּכִּין וּבְדִבּוּרִים מֵתִים;

וְאַהֲבָתָהּ לָנוּ וְשִׂנְאָתָהּ לָנוּ.

וְאַהֲבָתָהּ לִי וְשִׂנְאָתָהּ לָהּ

שָׁרָה בְּעַד הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה לִרְוָחָה

אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, אֶל הַשֶּׁמֶשׁ,

מִזְמוֹרֵי גַּעְגּוּעִים שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

 

הַשְּׁמָשׁוֹת מְצֻפּוֹת צֶבַע וְזִמְרָה.

הַסַּכִּין מְעֻנֶּה מִתְּשׁוּקָה אֲדֻמָּה,

חֶרֶשׁ יוֹשְׁבִים אוֹרְחִים שׁוֹתְקִים סְבִיב הַשֻּׁלְחָן –

אֲנִי וְהִיא וְעוֹד הִיא.

הַסַּכִּין רוֹקֵד מִמֶּנִּי אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה אֵלֶיהָ.

וּבִשְׁתִיקָה אוֹכְלִים אָנוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה –

אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

 

 

 

 

את שירו היפה של יעקב גלאטשטיין "ארוחת הערב" קראתי לראשונה בחוברת "עכשיו" 34-33 – ספרות אמנות וביקורת בעריכת גבריאל מוקד, דן מירון וברוך חפץ, חורף-אביב תשל"ו, 1976, חוברת נהדרת שיצאה בשיתוף הוצאת "מסדה". 

לפנינו משולש רומנטי שהספרות כל כך אוהבת, שתי נשים וגבר, כך אני רואה את הדברים ואיני יכול לקבל אינטרפרטציה חיווריינית כי אחת הנשים היא אולי אמו של הגבר, מעין חמות כעסנית. אל תוך שגרת החיים, ארוחת הערב, מתגנב החשש מפני התפרצות קרֵבה שאולי תתממש ואולי לא. אנחנו תופסים את המצב שנייה לפנֵי. יקרה או לא יקרה?

את הפחד החד מפני מערכת היחסים המוכרת והסבוכה הזאת מסמל יותר מכול חפץ מֶטוֹנִימִי – הסכין, שהוא סכין אוכל: לפריסת לחם, לחיתוך גבינה, למריחת חמאה; אבל בקלות, באבחת יד אחת, הוא יכול להפוך לכלי נשק שיכריע פיזית ובאופן אלים בין השלושה. יקרה או לא יקרה?

כנראה לא יקרה, כי יעקב גלאטשטיין, (1971-1896) שנולד בלובּלין שבמזרח פולין והיגר לניו יורק ב-1914 ופעל שם, הוא ממנהיגיה הבולטים של תנועת ה"אינזיך" בספרות, שפירוש שְׁמָהּ ביידיש הוא "בתוך עצמך", פנימה. הדברים קורים באופן תודעתי-פנימי. גם כאן בשיר ההתרחשות אינה חיצונית. אין דיאלוג. יש שתיקה. יש עולם פנימי סוער וגועש שאינו בא לידי ביטוי במילים, אלא בסדר של פעולות שגרתיות של ארוחת ערב. את העוצמה צובר השיר באמצעות תבנית החזרה הן בסופי הבתים וכן בתוך השורות עצמן. הפוטנציאל הוא הכוח, האפשרות היא העוצמה, לא המימוש.

"אוכלים אנו אהבה ושנאה..." מזכיר כמובן יצירה חשובה בפרוזה של יוצר יידי גדול אחר, את הרומן "שונאים – סיפור אהבה" של יצחק בשביס-זינגר. שם כזכור שבה תמרה, אשתו של הרמאן ברודר, אשר נחשבה כמתה לאחר המלחמה, אך למעשה שרדה את השואה ואת הגוּלאגים הסובייטיים. היא מגיעה במפתיע לניו יורק ונוחתת אל תוך חייו הנפתלים של בעלה והסבוכים ממילא, כיוון שהוא חי עם יאדוויגה, איכרה פולנייה, בעבר משרתת בביתם של הרמאן ואשתו תמרה. בדידותה של יאדוויגה בארץ זרה מקרבת אותה אל היהדות.

אין זה משנה אם השיר נכתב לפני או אחרי השואה כי בדומה לבשביס-זינגר מעביר כאן בשיר גלאטשטיין הוויה קשה של מתח רומנטי הקשור להוויית הגירה ומרחק שנוצר בין אנשים בשל אירועים היסטוריים וקריעוֹת הדדיות.

"הסכין מעונה מתשוקה אדומה...". זו כמובן יכולות להיות קרני השמש המכות בו כפי הנראה מתוך השיר, ואולי יש גם ריבה אדומה על השולחן, תות או פטל.

בכל פעם שאני קורא את השיר היפה הזה אני נזכר בשיר יפה אחר שנגע בי של משורר ישראלי בשם אריק א, שיר מוקדם שלו מתוך הקובץ "הודאה" שהופיע ב-1994 בהוצאת "עכשיו". השיר נקרא "מתכון". ועל אף שאין בשיר זה משולש רומנטי אלא היא והוא בלבד, הרי אימת הקשר הזוגי וסבוכותיו מרחפת מעליו. הנה:

"על פרוסת חלה מרוחה ריבת פטל אדומה/ בלהב סכין כלואה לעד בבואה כסופה/ של פניה בלהט נוגסת בַּקרום החום/ נוגסות עינַי הֶבֶל פיה הלח// על החלה והריבה שעל השולחן/ על פניה ועל פניי והסכין למריחה/ אימת הכלים הממתינים בכיור כבר ריחפה// עד שקמה להפנות עורף עמוק נחרט בתבליט פניי/ אל המקרר לשטוף בחלב עמיד וקפוא/ גרון פֵּרורֵי זהב אדום משובץ// תחת סבון ומים חמים לשטוף שאריות פטל/ אדום בלהט מובהק דבֵק לעד/ בסכין שקודם לכן חתך בחלה/ והעמיק לטבול להבו בסומק הריבה// ויעמיק מאוד לחתוך באודם נפשה/ שארית מאדימה וזיכרון/ שימת הלב/ ופטל אדום ומידבק/ שארית מאדימה ודביקה/ לשטוף".

מענין כי בשני השירים הסכין שהוא זו"נ בעברית, דהיינו זכר ונקבה, נבחר לשימוש דווקא בלשון זכר כחפץ פאלי. שני השירים מצליחים ליצור מתח ארוטי עז של מערכות יחסים סבוכות. 




מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"ארוחת ערב, יעקב גלאטשטיין, שיר והערה":
כמה עוצמה בשיר
תלמה פרויד
27/04/2014 13:37:13