ארז כמעט-יפה

נובלה, חלק ראשון
16/02/2011 00:30:46

לפעמים אני לוקח את הכְּלָבוֹת עד לקצה הרחוב ויושב שם, בפינה חשוכה, בלילה הלח, על הספסל, וחושב. מולי פנס ומאחוריו עוד פנס ואחריו עוד אחד. בזה אחר זה נראים למרחוק פנסים סְדוּרִים.

ערב-ערב אני מבצע את אותה הפעולה: צעידה קצרה עד קצה הרחוב וישיבה מרושלת על הספסל. בימי שלישי אני קונה כרטיס לוטו בשלושים ושלושה ש"ח ומחכה מול המסך עם אשתי היקרה לראות מי יזכה. לקראת סוף השבוע אני קונה טופס טוטו ומעיין בעיתונים השונים כדי לדלות מידע חסר לגבי קבוצות שונות. אני ממלא מספר טורים בסך עשרים, עשרים וחמישה ש"ח, ובשבת בערב "משחק השבת" אני יושב אל המקלֵט, הפעם בלי אשתי, ומחכה לניחוש הנכון. אני סומך בעיקר על המזל, ואני יודע כי סופי יהיה טראגי. אמות כנראה בארץ זרה, בהוויה אחרת, תחת שם אחר, וזה הדבר היחיד שמעורר בי נחמה. זוהי נחמא פורתא, אני יודע, אבל אין זה מבטל את הנקודה הפשוטה: זוהי נחמה ונחמה טובה. המחשבה על כך שאמות בארץ זרה, מנותק מטבור הארץ הזאת, סביב אנשים שאני לא מכיר, זרים לי, מסיבה לי נחת עצומה. אני מוכן לשלם מחיר כבד על הרגעים היקרים הללו כשאני רואה בדמיוני את החיזיון המרהיב הזה: את המיטה בבית החולים, את האחיות קִצרות-החצאיות טופפות במסדרונות הסדורים להפליא - הכול נראה לנגד עיניי ממשי כל כך לכמה שניות, כשאני יושב על הספסל ההוא בקצה הרחוב לבד עם שתי כְּלָבוֹת.

הקדמתי והסברתי כי אני סומך בעיקר על המזל, ולדעתי עניין זה דורש פירוט. לפני שאפרט, ברצוני לצאת בהצהרה גלויה שתשפוך מעט אור על עובדת היותי אדם התולה תקוותו במזל - אני רואה עצמי כנֵפֶל מושלם, ואני רואה עצמי מומחה בתחום הזה. יש עוד תחום אחד שאני מתמחה בו, אם כי יש העושים בתחום הזה חַיִל גדול ממני, על כך אספר בהמשך. נשאלת השאלה כיצד אדם עול ימים, בן עשרים ושש וקצת, רואה עצמו כנֵפֶל כאשר "כל החיים לפניו"? התשובה היא תשובה סטָטיסטית פשוטה - בכל דבר שעשיתי, אני עצמי בימי חיי, לא הצטיינתי כלל, וברוב הדברים שעסקתי, כשלתי, בין אם היו אלה דברים אהובים עליי ובין אם דברים שנכפו עליי.

עניין נוסף שאני הופך בו מדי פעם "להנאתי" הוא החובות שלי. אני מחזיק בידיי עסק, בית קפה צובר חובות. ונושיי שאינם אנשים קלים, מעוניינים להוציא בכוח את העסק הזה מידיי, אחרי שנואשו לחלוטין מהאפשרות הפשוטה של קבלת מזומנים עבור החובות הכבדים שצברתי. אני הופך בלִבּי בשִׁבתי על הספסל במינוס המצטבר, ואני משווה אותו לפרס הראשון בלוטו, או בטוטו, ומחלק את הכסף לדירה ומפקיד את חלקו בשווייץ ואחוזים אחדים לטיול בעולם, ואני כבר רואה את המזרח הרחוק ואת אמריקה הגדולה בעיני רוחי, עד שאחת הכְּלָבוֹת מלקקת אותי.

פעמים רבות אני מוליך את הכְּלָבוֹת אל הקצה האחר של הרחוב ומושיב אותן לידי, ומביט בירח ובכוכבים המבצבצים מבעד לעצים. ברגעים האלה אני שלם עם עצמי, לא חייכן, לא ערמומי, לא חנפן, לא רע, רק שלם עם עצמי. אלה רגעי חסד במובן הצר והעלוב של הביטוי.

לפעמים בדקות האלה אני אוהב לקרב את ידי אל האף ולהריח את העור הרך שלי. אני מקווה בכל לבי שאישה תעבור ממול, או מכונית יפה תחצה את הצומת בחריקת בלמים. אני אוהב להתבונן בדברים יפים. ובכן אפוא, מומחה גדול אני בתחום הכישלון והנפילה. אבל קיים תחום נוסף, שבו אין אני מפותח כל כך - כוונתי לומר, שאני טוב בתחום זה, אך קיימים טובים ממני - והוא תחום ההסתרה.

ברוב המקרים אני מיטיב להסתיר את היותי נֵפֶל בדרכים שלא כאן המקום לפרטן, אבל לעתים אינני יכול לשלוט בשקר המוסכם הזה בין הבריות, ואני חושף את חולשותיי ואת כישלונותיי.

 

***

 

יום אחד התיישב אצלי אדם נאה מאוד בבית הקפה והזמין קרואסון שוקולד וקפה הפוך. האיש נראה קצת תמהוני: היה לו מבט תמוה ושיער מלא, חלק ואפור; פסוקת רחבה חצתה את פדחתו ועינו האחת הייתה מגומדת למול האחרת, כך נראה היה שהוא קורץ כל הזמן. הוא היה לבוש בג'ינס וחולצה לבנה בעלת צווארון כחול. היה לו תיק צד מעור. מדי פעם היה מציץ אחורה לראות אם זוג אופניו הישנים לא נגנבו. על האופניים היו תלויות שקיות ובתוכן מסמכים שונים.

בתחילה לא שמתי לב לאותו אדם. בית הקפה שלי היה מקום כינוס פוטנציאלי להרבה תִּמהונים וברנשים מהסוג הזה, חלקם כבר ראו עצמם כלקוחות קבועים. וככל שהעסק שלי הפך מוזנח יותר ויותר, והוא הפך מוזנח בשל דִּלדול באמצעים, היו מתאספים יותר ויותר תִּמהונים. כך שאיש זה לא הפתיע אותי כלל, עד לאותו רגע שהושיט אצבע ארוכה וגרמית וסימן כלפיי באמצעותה – גש אליי בבקשה. חשבתי לעצמי, הנה עוד נודניק שרוצה להתלונן על יחס קר של המלצרית, או על כך שהקרואסון לא טרי.

"מה קרה?" שאלתי מעמדת ההגנה הידועה שלי מאחורי הדלפק, "משהו לא בסדר?"

"שב בבקשה," הוא אמר. "שב," חזר האיש, "הנח הכל."

התיישבתי. נראה היה שעיניו הכחולות צדו אותי. היו לו עיני חיה בולטות. הוא שלח יד גרומה אל כוס הקפה שלו ולגם ממנה ברעש רב. שתקתי. לא היה לי מה לומר. קיוויתי כי מעבר לדלפק יקראו לי לשטוף צלחת או לעשות כריך. לא כלום. נשתרר שקט גם מעבר לדלפק. הפניתי מבטי לאחור וראיתי את שני האנשים העובדים איתי דרוכים וקשובים.

"אז מה רצית ממני, אדוני?"

"ספר לי קצת על עצמך."

"למה?"

"אתה נראה לי אומלל."

"אדוני, הייתי מאריך איתך בשיחה, רק שאין לי זמן כעת, אני בעבודה."

"אני מבין אותך." הוא אמר.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"אתה יודע, הייתה לי אימא חולת אלצהיימר. זה היה לפני כמה שנים. היא מתה. כשהייתי בא לבקר אותה בבית האבות – הם נהגו לקשור אותה לעמוד. זה היה בית אבות ברעננה – ריח של שתן היה תמיד עולה במסדרונות, ותחושה של בחילה הייתה מלווה אותי. נהגתי לנגוע בפניה הקמוּטים שהיו פעם יפים מאוד, וכשהייתי נוגע בפניה היה לי עצוב, ואז היא הייתה שרה שיר, זה היה בגרמנית, שיר על פרח, פרח שקבור בתוך ערוגה והיה פעם ילד. אתה מכיר את השיר הזה?"

"לא אדון. איך קוראים לך?"

"איך תרצה לקרוא לי. לו יכולת לבחור לי שם, איך היית קורא לי?"

"המכשף של הטמטום." אמרתי ברצינות משוחקת והרמתי גבות.

"שיהיה, מהיום והלאה קרא לי המכשף של הטמטום."

צחקתי צחוק של מבוכה וליטפתי את זיפֵי זקני.

"אתה יכול גם לגזור מהצירוף ראשי תיבות. למשל, המכשף של הטמטום: מש"ט."

"טוב מש"ט, לשם מה באת עד לכאן?"

"בשיר היה גם לב. בשיר של אמי היה לב קטן. אתה משוכנע שאתה לא מכיר את השיר?"

"אני לא מכיר את השיר, אדוני. מה, נולדתי באירופה? שירים בגרמנית לא מוכרים לי."

"מעניין, הייתה לי הרגשה שתכיר את השיר."

פִּלבּלתי בעיניי בחוסר סבלנות מופגן.

"טוב מש"ט, אולי בכל זאת תאמר לי למה בחרת דווקא בי כבן-שיח."

"בן-שיח, איך העסק?"

"העסק בסדר, אתה מעוניין לקנות."

"זה עסק צובר חובות," הוא אמר בקרירות, "מלבד זאת זאת אין לי כל עניין לקנות את העסק שלך."

"ובכן?"

"ובכן יש לי עניין בך."

"בי?"

"כן, בך כאדם. בגלל זה ביקשתי, סַפֵּר לי קצת על עצמך."

סיפרתי.

"באתי כדי להציע לך עסקה. לא, אל תעקם את הפרצוף ואל תזלזל בעניין. קח!" הוא הושיט לי מעטפה חומה סגורה, "תעיין בחומר הזה בבקשה. אחזור בעוד כמה ימים." הוא קם, גִּלגל כמה מעות על פני השולחן הסדוק, הודה לי ועלה על אופניו.

 

***

 

בבית פתחתי את החבילה שנתן לי מש"ט. למרבה הפלא לא מצאתי שום חומר מתגרה או מגרה. בעצם, במעטפה לא היה דבר-מה בעל ערך. היו שם כמה חוברות שהנושא המשותף שלהן היה כנראה אוניות, או בניית אוניות. חוברת אחת הייתה בלשון האנגלית. היא הייתה מבריקה. על העטיפה הייתה מצוירת יאכטה חדישה ומצוחצחת ומעליה הכותרת: Sale Alone. חוברת אחרת נשאה את השם "רבי חובלים", היא הייתה בשפה העברית ועל עטיפתה צוירו שני חותרי קיָאקים במפל מסוכן. החוברת השלישית הייתה מהוהה, ובקצותיה נראו סימנים של אוזני-חמור. גם היא הייתה בשפה העברית ונשאה את הכותרת "לְמַד את סכנות הים". היא נראתה יותר כספר דק וישן.

התחלתי לעלעל בחוברות, הפכתי אותן לכאן ולכאן. בחלקן היו כתובות צבעוניות על כל מיני מפליגים מופלגים וחותרים מעולים, על כל מיני כלי-ים חדשניים וספינות חדשות, וכן תמונות אלמוגים וצבים מוזרים. חיפשתי בחוברת דבר-מה ייחודי להיאחז בו; משהו שיקשור אותי אליהן, או משהו שיקשר אותן לבעליהן. לא מצאתי כלום, רק הקדשה עלובה בכתב מסולסל על גבי החוברת המהוהה: "דע לנווט ואז תשרוד". גם הכתב עצמו נראה של אדם זחוח-דעת ומלא פאתוס. נראה היה לי שכתב ההקדשה לא היה של מש"ט, אלא של מישהו ששלח אליו את החוברת הזאת במתנה. כלומר, ההקדשה הייתה שייכת לו ולא לי. וזאת משתי סיבות: האחת, הכתב היה דהוי מאוד, כלומר, ההקדשה נראתה ישנה. יתרה מזאת, הנוסח היה מיושן ולא תאם את אישיותו העצובה-משהו של מש"ט.

בלילה שב אליי אותו חלום מוזר. אני מצוי בארץ זרה, שפת בני-המקום לא מוכרת לי, אני שוכב בבית-חולים מסוים ואני עומד למות. מדי פעם טופפת אחות במסדרונות: קצרת-חצאית היא חוצה אותו ורגליה חטובות. קבוצה של רופאים מלחששת מאחורי הדלפק שמול חדרי. ואני יודע בפירוש כי אני עומד למות תוך שעות מספר בחדר הזה. הרגשת נועם גורמת לרעד מענג בכל האיברים. שמי שֻׁנָּה, אישיותי שׁוֹנָה, ואני שוכב על ערש-דווי.

 

***

 

"לוויקינגים לפני מאות שנים היו ספינות מנועים. בימי דחק הם לא טרחו להשתמש במפרשים כדי לחשב את כיוון הרוח. לוויקינגים היו מנועים אישיים, מספר רב של זוגות חותרים. אחד בירכתי הספינה, כשבידו שוט, הוא היה הקרבורטור, וכך הם היו מפליגים לאמריקה. לנו לצערי אין מנועים מסוג זה, והספינה העומדת לרשותנו היא לא יותר מאשר דוגית משוכללת." מש"ט היה לבוש בבגד-ים קצר שהבליט את איבר מינו; פטמותיו הזדקרו בשל הרוח החמה שפלשה למרינה ופיזרה את שיערו.

"לו הייתי יותר חכם, ואימא שלי עוד הייתה בחיים, הייתי מצרף אותה איתנו למסע הזה. היא הייתה נהנית מאוד. במקום זה היא הייתה קשורה לעמוד בבית אבות נידח מוקף צחנה ואחים ערבים, גם זה מוות, לא חשוב." הוא ביטל בתנועות זרוע את דבריו האחרונים. "נחזור עתה לענייננו. זאת הספינה, זה החרטום. שם. ואלה הירכתיים." הוא הצביע למטה, קרוב למקום בו עמדנו. "אתה לבוש קצת יותר מדי בשביל האירוע." הייתי לבוש קֵיצי. לא תיארתי לעצמי שאצטרך לפשוט את החולצה, או להוריד את מכנסי-השלושת-רבעי שלי. נעלתי נעלי ספורט והרוח החמה בידרה את חולצתי. מש"ט השתדל לדבר בקול רם וסמכותי בשל הרוח החמה שהקשתה עליו, וגם בשל העמדת הפנים הַמַּצִּילִית ששיווה לכל חלקי גופו.

"אולי תוריד את החולצה ותתחיל להכיר קצת את הים?"

"אני שונא להוריד את החולצה בים."

"כן, למה?"

"מפני שאני לבן, תמיד נהגו לקרוא לי לבן חלביצה, הייתי מורח על עצמי טונות של קרם עם מקדם הגנה גבוה כדי לעצור את הקרינה ולמנוע את השריפה. מלבד זאת, יש לי כרס גדולה ושעירה ולא הייתי רוצה לחשוף אותה כאן לעיני כל."

"מי זה כל? רק אתה ואני כאן. טוב, לא חשוב. אתה ודאי נשרפת פעם, בגלל זה כל הסיפור."

"כן, פעם דודי טיגן אותי היטב בחוף הבונים, לא יכולתי ללכת, היו לי כוויות."

"ידעתי. אין מה לעשות. טוב, אל תוריד את החולצה. אתה יודע, מכאן אתה נראה לי כמעט-יפה."

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה, שאלוהים כנראה התכוון שתהיה יפה-תואר."

"מה?"

"מה שאתה שומע. תסתכל על עצמך פעם במראָה ותראה שאתה פספוס של הרגע האחרון. כלומר, אתה כמעט-יפה. הרגליים שלך שריריות, אבל הן קצרות מדי, והעכוז נאה, אבל בולט מדי. ידיך ארוכות ואציליות, אך הקיבורות דקות מאוד לעומת הזרועות, והמוזר מכול, תווי פניך הם של איש יפה, למרות שסידור הפנים עצמו הוא מבולבל: האף סולד, אבל תפוח בצדדים; הלחיים נאות, אבל שמנות מאוד; העיניים יפות, אך בולטות בשוליהן – בקיצור, ברצוני לקרוא לך ארז כמעט-יפה. תרשה לי לקרוא לך ארז כמעט-יפה?"

"שיהיה כך, המכשף של הטמטום (מש"ט), קרא לי ארז כמעט-יפה. אתה יכול גם לגזור מהצירוף ראשי-תיבות, למשל אכּ"י."

"טוב."

"אני לא חושב שהוויקינגים היו מורידים את החולצות בים."

"מה?"

"אמרתי שאני לא חושב שהוויקינגים היו מורידים את החולצות כשהיו יוצאים לים. תמיד מציירים אותם עטויי פרוות סגורות וזקָנים שציפורים יכולות לקנן בתוכם."

"אתה עוד רחוק מכדי להיות ויקינגי אמיתי או סתם פניקי יורד-ים. אתה בתקופה ההיא לא היית מחזיק מעמד אפילו בתור עבד שבוי."

 

***

 

ביום בו עברתי בעזרת מש"ט את השיעור הראשון שלי בימאות, איחרתי לעבודה במזנון. הגעתי למזנון בערך בשעה שתים-עשרה ועל פני כולם נסתמנה הדאגה. אשתי הייתה שם, שותה ספל קקאו ומרקידה את רגלה הימנית בעצבנות. שותפי לעסק פזל לעברי, והעובדת עשתה עצמה עסוקה במטבח, מיששה סירים וחתכה ירקות.

"היכן היית?" שאלה אשתי.

"הלכתי קצת למרינה לנקות את הראש." אמרתי. חשבתי שחצי אמת תקל עליי לשקר.

אשתי המשיכה בחקירה.

"יפה מאוד. מה יש לך לחפש ארבע שעות בבוקר במרינה?"

"ישבתי שם מול הים, זה הרגיע אותי, טוב? מותר גם לי."

"ארז, אני לא קונה את הסיפורים האלה, יש לך כנראה מישהי, אבל זה כבר לא אכפת לי. אני רק מחכה לתפוס אותך על חם פעם אחת."

"על מה את מדברת?" פלטתי בשאט-נפש, "על מה את מדברת?"

"אני יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת. הנה קח, זה הגיע בשבילך בדואר."

היא הושיטה לי מכתב. פתחתי את המעטפה. למען האמת לא הופתעתי. זה היה צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא בנק דיסקונט דרך בית-המשפט. עשיתי עצמי קורא את המכתב בעיון למרות שהוא עניין אותי כשלג דאשתקד. אשתי הבחינה בעִלעול הסתמי והוסיפה: "תמשיך ככה. יופי. תזלזל. העולם מתמוטט ואתה מזלזל."

רציתי לומר לה שזה בכלל לא אני. לא אני קיבלתי את המכתב הזה. זה מישהו אחר, שהיה או שיהיה, אבל בפירוש לא אני, ומצדי היא יכולה להפוך את המכתב הזה למכתב שרשרת ולשלוח אותו הלאה, אל הבא אחריי, אל הכתובת הבאה. מרחוק שמעתי צחוקים שונים ואת שותפי גוער בעובדת. אבל כל זה נראה לי רחוק, רחוק מאוד, וכן דבריה של אשתי שהופנו כלפיי נראו לי כמילים חסרות משמעות.

 

***

 

למחרת בשעה תשע חזרתי מבית-הקפה שלי והורדתי את הכְּלָבוֹת. קבעתי בשעה תשע בבוקר בגן-שפיגל הסמוך לכיכר-אתרים עם מש"ט. יוליה כלבתי הקטנה והצולעת ולילה כלבתי הגדולה והחמורית, רצו לפניי, הגיעו לגן והחלו להשתעשע. אני קרבתי לספסל והתיישבתי ליד מש"ט, שחיכה לי שם לבוש בחולצת צווארון מעומלנת, וכל כולו אומר חגיגיות.

"איחרת קצת." הוא אמר.

"כן, אני לא מהמדייקים. מה לעשות."

"שיהיה."

לפתע נשמעה צרחה חדה, קול אנושי. שנייה חלפה והצרחה נשמעה בשנית, ואחר-כך בשלישית. הכְּלָבוֹת החלו מייללות כשגרונן מופנה כלפי השמיים, ואחר-כך נשמעה הצרחה ברביעית. קרבנו אל מקום התצפית. שם, בקצה גבעת הכורכר, מקום בו הגן נגמר ומתחילה הירידה התלולה אל הים, עמד אדם, שיכור כנראה, וצרח אל הים הפתוח שמתחתיו. מש"ט צִחקק ושָׂם ידו על פיו. היה לו צחוק של אישה זקנה. הצביון הנשי בצחוקו התבטא בדִנדון המתגלגל ובעווית הפנים העדינה. עיניו היו כחולות וגדולות כשל חתול.

"למה אתה צועק?" שאל. הצרחה נשמעה בפעם החמישית, והכְּלָבוֹת ייללו.

כשהתקרבנו קמעה לאדם, ראינו שלרגליו מונחים בקבוקי בירה, וכן בקבוק וודקה לימון, שרוקן עד הטיפה האחרונה. הוא היה לבוש במעיל שחור וארוך שכיסה את גופו עד פיקת הברך, ועל צווארו היה פרוש צעיף צמרי שהיה פוֹרשוֹ אל-על בין מוטת זרועותיו בכל פעם שהשמיע את הצרחה. רק כשהתקרבנו יותר, שמענו גם מעין מלמול שלפני הצרחה. המלמול היה מעין שיר בחרוזים, שהלך בערך כך:

"הייאוש הוא דבר רק מותח

כמו שטן הוא דוקר ובורח

חום לבי כסיר מים רותח

הם בונים בניינים ללא טיח

כי אז נצטרך לחכות למשיח, אללה."

פחדתי שימעד וייפול מן הצוק.

"אדוני," פניתי אליו. הוא הסתובב אליי בחטף וצעק "גם אני בן-אדם."

"אדוני, אולי תרד משם. כתוב פה בפירוש 'סכנה', אני פשוט פוחד שתיפול."

"אני לא מפחד מהפחד." הוא סינן לעברי והתנודד. נראה היה שהוא עומד ליפול.

"וגם אתה אל תפחד מהפחד, כלב." הוא שלח אצבע גרמית והֵצֵר עיניים מול לילה, הכלבה הגדולה שלי, זו חשפה שיניים.

"לילה לא!" צעקתי, הכלבה התיישבה על עכוזה.

"כלב," הוא צעק, "גם אני כלב!"

"האו." מש"ט נבח.

"מי אתה שתצחק עליי." אמר השיכור וסובב את פרק ידו השחור כלפי מש"ט.

"אני מש"ט." אמר.

"מי אתה?"

"מש"ט."

"איזה מין שם זה מש"ט?"

"תשאל אותו." הוא הצביע עליי.

"לא, אני שואל אותך." צעק השיכור. השתרר שקט מעיק.

"מש"ט זה ראשי תיבות של המילים המכשף של הטמטום." אמרתי.

האיש ירד מן הצוק והתקרב אלינו. הוא שלח מבט זועף במש"ט.

"אתה, שטן אתה." הוא אמר. אחר כך הביט בי והוסיף: "אתה מלאך. מכאן רואים הכול." והוא הצביע על קצה אפו הנשרי.

היה לו אף נשרי מאוד, והוא היה כהה-עור. עצמות לחייו היו שקועות והעלו זיפים, שנראו כנקודות קטנות. כולו נראה כעורב מרוּט.

"מש"ט," אמר השיכור. עיניו של מש"ט נראו מפחידות מהמקום בו עמדתי. "אני לא אוהב את העיניים שלך." אמר השיכור. "חתול זה, תאמין לי חתול. מה אתם עושים פה בכלל?"

"אנחנו מתכננים לנסוע מכאן." אמר מש"ט.

"כן, לאן?" שאל השיכור.

"לשם." הצביע מש"ט לעבר הים.

"מה יש שם?" שאל.

"לא יודעים בדיוק, רוצים לבדוק." אמרתי.

"אין מקום לא כאן ולא שם. Don't argue with me son" הוא החל פתאום לדבר באנגלית. אחר-כך קירב אליי את פניו וריח אלכוהול חריף נדף מהן. הוא אמר: "He is a son of a bitch. ,"Careful from him וסימן בעיניו כלפי מש"ט.

"אני כבר רואה אותך כחלק מהפרויקט שלנו." אמר מש"ט בחיוך.

"אני חלק ממך ואתה חלק ממני?" שאל השיכור בתמיהה.

"אכּ"י, איך נקרא לו?"

"אתה מתכוון לקחת אותו איתנו?"

"למה לא? מה יש לנו להפסיד? אנחנו זקוקים למנהיג רוחני שיוביל אותנו בדרך."

"אנחנו לא זקוקים לו. הוא שיכור מנדנד." לחשתי.

"יא מניאק, יש לי אוזניים, Son, how can you?" צעק השיכור.

"תגיד לי," פנה אליו מש"ט, "למה אתה שותה, זה בגלל אישה או משהו מהסוג הזה?"

"יא כלב, מה אכפת לך אתה, אה? מה אתה מחפש אצלי? תן לחיות, אני יודע איך לחיות. מה תיקח ממני מה אין לי, אה?"

"זאת אישה." פסק מש"ט, "מוכרחים לקחת אותו איתנו."

לפתע החל השיכור לבכות. דמעות גדולות ירדו על לחייו, והוא צעק לעבר מש"ט.

"עזוב אותי. הצילו, Somebody, הצילו. עזוב אותי."

מש"ט נשאר עומד קפוא. אני פסעתי לאחור. מש"ט התעשת, ניגש לשיכור וחיבק אותו. מש"ט הרים את בקבוקי הבירה מהסלע, ותחתיהם נתגלה ספר קטן ועב כרס.

"בבקשה!" הוא הרים את הספר בידו האחת, "התנ"ך, מנהיג רוחני או לא? מה אמרתי לך, הוא מחזיק אצלו את התנ"ך, מפייט פיוטים, מלא רעיונות הגותיים, הגיגים." מש"ט טפח קלות על כתפי השיכור. "אנחנו נקרא לו נר"ע. נו"ן, רי"ש, עי"ן, נר"ע, נשיא רוחני עליון." הוא אמר בגאווה והוסיף, כשהוא אוחז את התנ"ך ומגביהו מעל ראשינו. "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויציאתם ופשׂיתם כעגלי מרבק."


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"ארז כמעט-יפה":