ארז כמעט-יפה, חלק שלישי ואחרון

נובלה
28/02/2011 14:46:52

לפתע הונחה עליי יד מאחור. הייתה זו כף יד גרמית ומגוידת.

"נו ארז כמעט-יפה, אתה נהנה מהטיול הקטן שלנו?" נבהלתי.

"מה אתה נבהל? מי יכול לשים את כף היד שלו על הכתף שלך באמצע הים?"

"אני דווקא נהנה מן הטיול. איפה הקונכייה ההיא?"

"אה, הקונכייה, הצבתי אותה בחרטום." מש"ט חבש כובע קסקט. המצחייה הייתה הפוכה.

"קח לך כובע. אתה הולך להישרף, תמרח גם קצת מהשמן הזה. בסוף עוד תהיה ארז כמעט-שרוף. אתה רוצה לשתות?"

"לא."

"אבל אתה חייב. הים מצמיא והשמש מייבשת. שְׁתֵה, שְׁתֵה." הוא הושיט לי בקבוק גדול של מים מינרליים. לגמתי ממנו.

"שתה עוד."

"לא תודה."

"אמרתי שתה. אתה אפילו לא מרגיש את תהליך ההתייבשות."

התיישבנו סמוך לקיר הקבּינה. הקיר הֵצֵל. שנינו ישבנו בכיסאות-ים קטנים ליד שולחן פלסטיק. מש"ט הניח את צינורות ידיו המגוידים על גבי הפלסטיק החם.

"שיחה ממושכת הייתה לך למטה עם נר"ע, לא?"

"כן, הייתה לי שיחה די ארוכה איתו, אבל היא הייתה חד-כיוונית."

"הוא פתר לך את החידה שחד הבוקר?"

"לא, אני פתרתי אותה, והוא הופתע מתשובתי הקולעת." אמרתי לו בגאווה.

"אז אתה מבין שהעניין של נר"ע, שאני רואה אותו אגב כפשטני ביותר, אל תגיד לו את זה, הוא ייעלב, הרעיון הזה שאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא עם, הכוונה לאישה בהיריון, או איש שהכניס אישה להיריון, הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניי."

הייתי המום. פערתי פה כדג. עיניי היו טְרוּטוֹת מהחום.

"אז אתה פתרת את החידה."

"נו מה, זה מסובך כל כך? יותר קשה לנווט לכיוון קפריסין."

מחיתי את הזיעה מחולצתי.

"אתה נוטה להזיע הרבה?"

"כן." אמרתי.

"גם אני. הבט שם, כרישים." הוא הצביע לעבר הים הגדול. ואכן, לא רחוק מאיתנו, סבבו להם זנבות משולשים במעגלים, חוזר חלילה.

"הם בונים עלינו." אמר מש"ט.

"אתה רציני?"

"לא, אני מתבדח. אבל לא הייתי שוחה כאן." הבטתי בכרישים עוד שניות אחדות; אחר כך נזכרתי בבית, באשתי, בהוריי שלא הודעתי להם דבר.

"מה עוד אמר לך נר"ע? בוודאי סיפר איך הפחדתי את כולם בתחנת היציאה, לא?"

"כן, איך ידעת?"

"הוא עצמו היה מבוהל מאוד. וכיוון שאין נפש חיה לדבר איתה על זה מלבדך, ידעתי שהוא יתפוס אותך. בכלל, הוא פוחד ממני בגלל האמונות התפלות שהראש שלו מלא בהן. שטויות, סתם דיברתי עם קצת סמכותיות."

"אבל בכל זאת, הוא תיאר את זה כמו משהו מיסטי."

"אתה לא מכיר את עדות המזרח הזקנים," נר"ע היה מבוגר ממש"ט אולי בכמה שנים, "כל מעמד או מקרה הם מוסיפים לו קצת משלהם."

"יכול להיות."

"תראה ילד. חד וחלק. לא היה שם שום דבר על-טבעי. בסך הכול דיברתי קצת בסמכותיות והפעלתי את הקסם האישי שלי. אפילו אתה תודה שיש דבר כזה."

"למה אפילו אני?"

"כי יש לי הרגשה מצערת," מש"ט עשה פרצוף חמוץ, "שאתה פחות ופחות מחבב אותי, אני צודק?"

"כן, אבל לא, תראה..."

"לא, לא. תאמר לי בכנות, אני צודק?"

"תראה, אין לי שום דבר אישי נגדך."

"אני יודע."

"לא, לא. אני לא רוצה שתיקח את זה אישית."

"אז איך בדיוק אתה רוצה שאני אקח את זה? אני מסתובב על הכדור הזה קצת יותר שנים ממך. אני מאמין רק במה שאני רואה ובמה שאני שומע."

מש"ט ליטף את ידי. אחר כך נישק אותי במצח. הייתי נבוך. הוא הוסיף, "יהיה בסדר, האמן לי, יהיה בסדר." המשפטים האלה הגיעו אליי כאילו מרחוק, ולא גרמו לי דבר מלבד תחושה של החמצה גמורה.

"אתה עוד תשתנה," אמר מש"ט, "החיים הם במקום אחר. אתה עוד תברך אותי על כך."

הוא קם, ובמהירות הלך אל החרטום. כעבור דקה חזר כשהקונכייה בידו.

"תקשיב לה."

"רעש של מים?"

"עזוב את המים. תקשיב טוב."

ואז, מעומקה של הקונכייה, עלה שיר. ככל הנראה היה זה קולה של זקנה ששרה. השירה נשמעה לי מוכרת כל כך. היא הייתה בשפה זרה, אבל יכולתי להמר שזו גרמנית.

"מה זה?" שאלתי.

"אתה שומע?"

"כן, אבל מה זה, זה נשמע לי מאוד מוכר."

"זה השיר שאִמי נהגה לשיר. סיפרתי לך על השיר הזה. זה שיר ידוע. המילים עוסקות בפרח שנבל, והוא בעצם בחור שמת. עכשיו הוא מצוי בערוגה. זה מונולוג של אֵם."

"כן, אבל איך זה קורה?"

"אין לי מושג. אני מבין שאתה שומע אותה היטב."

"היטב לא הייתי אומר, אבל אני שומע קול של זקנה מרוסק, שר כנראה בגרמנית. זה נשמע עצוב, ואינני מבין את המילים, להוציא אולי את המילים הרץ, לב, בלומה, פריחה, זהו. מה שמטריד אותי זה שהשיר מוכר לי."

"אינני יודע איך הוא בוקע מתוך הקונכייה." אמר מש"ט בעצבנות. עיניו התלחלחו, אישוניו התרחבו והוא נראה כחולם. קירבתי את אוזני לקונכייה בשנית. השיר גבר וגבר. מש"ט שָׂם את כפות ידיו המגוידות על שולחן הפלסטיק החם ונִדנד את ראשו בצורה מפחידה. נרתעתי והנחתי את הקונכייה על שולחן הפלסטיק.

"מאיפה לעזאזל בוקע השיר הזה, ואיך בדיוק אני מכיר אותו? אתה מסתיר ממני משהו, מש"ט?"

"אני נשבע שלא. איך אתה בכלל מעז." הוא האדים והתנפח, שלח את ידו ותפס אותי בחולצתי.

"עזוב אותי." צעקתי.

"אני בצד שלך. אני פשוט יודע מי אתה. אתה-אני. טיפש. סוף-סוף תהיה מה שתמיד רצית להיות." אמר מש"ט.

"איך בדיוק אתה יודע מה אני רוצה להיות?" דחפתי אותו, והוא התיישב על הכיסא, כשהוא פולט אוויר מלוא ריאותיו.

"הקשב לה," הוא אמר מתנשף, "הקשב לה!" הוא צרח עליי.

בדיוק ברגע זה נפתחה דלת הקבינה בבת-אחת ומתוכה יצא נר"ע, מזוהם כולו, מגואל בקיא. העניבה נכרכה סביב צווארו וכמעט חנקה אותו, אך שלושת זוגות המשקפיים היו במקומם: אחד על הקודקוד, השני על המצח הקמוּט והאחרון על קצה האף. הוא פִּלְבֵּל בעיניו ואמר: "מה כל הרעש הזה, חשבתי שהלווייתן של יונה בלע אותכם. אנשים, מה איתכם. שני יהודים על סירה רבים ביניהם בלְבַב ימים? מה נכנס ביניכם תַּחַשׁ, תנין גדול, חיה קדמונית, מה אתם אַדְנֵי-הַשָּׂדֶה? אתם לא מתביישים מול שמיים לעשות כך? לפני האל הגדול? רבותיי," הוא כחכח בגרונו ויישר את עניבתו, הוציא את התנ"ך מכיס הבִּטנה והחל לקרוא בו בקול של עורב.

"טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם ייפול האחד," הוא הגביה את קולו, "יקים את חברו, ואילו האחד שייפול," הוא קימט את פרצופו, "ואין שני להקימו." מש"ט רצה לקטוע אותו, אך הוא ביטל אותו בתנועת יד חפוזה.

"גם אם ישכבו שניים יחם להם, ולאחד איך יחם?" הוא צייר את סימן השאלה בגבותיו העבות, "ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו." הוא סינן את המילים מבין שיניו. "והחוט המשולש לא במהרה יינתק." אחר כך השתחווה, והעניבה השתלשלה מצווארו. המשקפיים נפלו על הרצפה. מש"ט מחא לו כפיים באדישות.

 

***

 

הערב ירד ואחריו הלילה. שחייה בתוך חושך. נרדמתי על הסיפון. בלילה חזר אליי אותו חלום הפוקד אותי לפרקים. חדר בבית-מרפא, אחיות קִצְרות-חצאיות טופפות במסדרונות סדורים להפליא. הכול נראה ממשי כל כך. אני שוכב בחדר. אני חלש מאוד. התעוררתי בשעת הזריחה. נר"ע ישב על הסיפון ושר. ריח המליחוּת פָּשָׂה באוויר.

אני זמר, יושב ושר, עם חברה בליווי גיטארה.

והקהל יושב ממול וכל אחד בפיו סיגארה.

תפסיק להטיף לי מוסר, אתה גרוע פי עָשָׂר.

ואם אצלי יש גירעון, אז אצלך יש פי מיליון.

אני מכיר אחת שמה ריטה,

אצלה גם לא טוב אחד מאמריקה.

אוי גברת, למה את חיוורת,

על כיסא יושבת, על מה את חושבת.

זו תשומת-לבנו, בינינו לבין עצמנו,

וכך עשו אבותינו מיציאת בבל. איזה מודל, את מדמוּזל,

אמרתי לה חבּוּבּה, את נראית כמו בּובּה,

מסרק ביד, שְׂעָרֵךְ גולש, את מסתרקת, את בת-אדם, לא מתביישת.

סִגרי ת'תריס, אני מציץ, אללה.

מש"ט הרים את עיניו מהחוברת שעיין בה. הייתה זו חוברת שעסקה בבניית אוניות מפרש. שתקתי. הוא פנה לנר"ע:

"אתה כותב את השירים האלה?"

"זה נכתב ממני. זה יוצא לי מהבטן."

"זה לא רע." אמרתי.

"זה לא רע?" שאל מש"ט.

"Go to hell!" אמר נר"ע והוציא לשון למש"ט. מש"ט חייך.

"נו... למה אתה לא שואל אותי אם פתרתי את החידה, משורר קטן שלי?"  נר"ע קימט את פרצופו וענה:

"כי ממילא לא תדע את התשובה."

"אני דווקא כן יודע. הבנאדם היקר שלך פתאום מתחתן ויש לו צאצאים, משפחה, וְהוּפְּס הוא נהיה לעם."

"אשמדאי, בּן-לילית." המילים נשרקו מפיו של נר"ע בזעם, והוא ירד אל הקבינה.

"הוא לא סובל אותך." אמרתי.

"לא, הוא פשוט שיכור, ולכן הוא בודה דברים מלִבו. כמו למשל שאני בְּכוֹר-שטן."

"אתה לא רחוק מזה."

"אני מקווה שאתה צוחק."

שתקנו.

"אני מקווה שאתה לא כועס עליי."

"לא, אבל אני בפירוש חושד בך."

"במה?"

"אני לא יודע בדיוק, חשד ללא בסיס."

"סימן שהוא לא נכון."

"את זה אתה אמרת."

"אנחנו מתקרבים לקפריסין." אמר מש"ט.

"איך אתה יודע את זה, לפי ה-DF?"

"כן, אבל גם לפי ריח האדמה."

"מה?"

"ריח האדמה. אני חש את ריח האדמה."

"שטויות."

"אתה צודק. סתם מתחתי אותך. איך יכול אדם להריח אדמה ממרחק של קילומטרים מהחוף, אה?"

"רוצה להשתעשע? אראה לך קסם, לא תאמין למראה עיניך ולמשמע אוזניך. הנה, קְרָא לי שתי שורות מתוך החוברת הזו." הוא הושיט לי אותה.

"למה?"

"קְרָא!"

קראתי.

"אֲטוּנָס וסנדל, דולפין ומְלִיחַ וקִיפוֹן, כּריש ואף פַּלְמוּדָה, טְרִית ולבסוף הלִוְיָתָן הגדול. מה זה?"

"שמות של דגים. אלפיים תשע מאות שלושים ושש, סכום האותיות בגימטרייה עם אימות קריאה. תמשיך לקרוא."

"אלה שמות דגים המצויים במקורותינו מהתנ"ך ועד התלמודים. מה זה?"

"אלפיים תשע מאות תשעים בגימטרייה עם אימות קריאה, ועם השאלה שלך 'מה זה?' עוד חמישים ושבע ביחד שלושת אלפים ארבעים ושבע אותיות בגימטרייה עם אימות קריאה. זה מה שזה."

"איך עשית את החשבון כל כך מהר?"

"זאת המומחיות שלי."

"אני יכול לבדוק אותך?"

"בבקשה."

ישבתי לבדוק.

"זה בול. אתה ממש אמן. אתה יכול לעשות את זה עם כל קטע?"

"כן, אבל בתנאי שהוא יהיה קצר, אחרת זה לוקח לי יותר זמן ואז זה מאבד את האפקט."

"אפשר לעשות עם זה הרבה כסף."

"עזוב, אי אפשר לעשות עם זה כלום. אבא שלי זיכרונו לברכה היה דייג, דייג בעכו. אבל היה לו גם תחביב שלאט-לאט הפך להיות מעין מקצוע שני. הוא היה הליצן של החבר'ה, של הדייגים. במסיבות הוא היה מספר תמיד בדיחות גסות, ובפאבים, כשישבו, היה עושה קסמים פשוטים שהרשימו את היושבים סביבו, דייגים ומלחים. עד שהוא עלה על היכולת שלי לחשב במהירות. את החוברת הזאת הוא נתן לי במתנה, וכך היה גורר אותי לבילויי הלילה שלו בפאבים ובמועדונים, והתפתח מעין מופע קטן מתוך החוברת הזו. אבא שלי היה מאוד בעד קריאה מן החוברת הזו משתי סיבות: האחת, שמות הדגים נראו לו רחוקים ואקזוטיים, היה בהם קסם לדבריו, והחוברת הזאת מלאה בהם. הסיבה השנייה הייתה הרשימה, הקטלוג. כשמדובר ברשימה של פריטים, המופרדים זה מזה באמצעות פסיקים, יותר קל לי לחשב. עשינו רושם גדול בכל מקום בעכו ואבי התחיל להרוויח כסף מהעניין, תחילה בהתערבויות עם חברים אם אני יכול או לא יכול לעשות את זה, ואחר כך הפכתי לחלק מן ההצגה הקטנה, כשבחלק הראשון הוא הופיע בבדיחות וקסמים, והדובדבן שבעוגה הייתי אני. הקהל היה מביא אפילו מיני רכיבים של מוצרים שונים, חומרי ניקוי ודברי מתיקה, עטיפות, כדי שאני אגיד במהירות בגימטרייה כמה זה יוצא, אבל תמיד המופע היה מתחיל מהרשימות של הדגים, רשימות מוזרות, ומכאן והלאה הוא היה מתפתח. אמא שלי שנאה את זה. היא טענה במידה רבה של צדק, שזה לא מקום לילד בגילי, וזה לא מקום לבני אדם בכלל, מועדוני לילה ופאבים."

"וזה תמיד עובד?"

"לא. בחלק גדול מן המקרים. לפעמים קרה שהטריק לא היה מצליח לי. אז אבי היה מתרגז ומכה אותי בדרך הביתה. כשהיינו מגיעים הביתה, הוריי היו מפתחים תמיד את אותה המריבה סביב העניין."

"ו..."

"וזה הסוף." אמר מש"ט באדישות. הוא קם, התמתח ופנה בצעדים חפוזים לירכתי הסירה. מרחוק נראה כמי שמדבר אל עצמו. אחר כך חזר, פתח את דלת הקבינה וירד במדרגות העץ, כשהוא ממלמל "אני חייב קצת לנוח".

 

***

 

התיישבתי על כיסא הפלסטיק סמוך לקיר הקבּינה. השמש החלה קופחת. הִבּטתי על הים החלק. השעות חלפו להן. לפניי הופיעה יוליה, כלבה מגזע יורקשייר-טרייר מעורבת, שמצאתי בפחים לפני שלוש שנים. היא פסעה על פני הים ברגליה הקצרות והמקלוניות לעברי. אוזניה הארוכות היו שמוּטות. כל שלושה צעדים צלעה בשל קוצר בגיד. סמוך לסירה רבצה וכפותיה שעונות על מעקה הסיפון. זרבוביתה רִחרחה באוויר.

"יוליה," אמרתי.

הסטתי את מבטי ואחר כך שבתי להביט במעקה הסיפון. יוליה ישבה שם, כפותיה השעירות מידלדלות ממעקה הסיפון ולצידה לַילה, כלבת זאב מעורבת שמצאתי בדרך לחדרה לפני כשנתיים. לַילה רבצה סמוך ליוליה ואוזניה זקופות.

"כן, אני מקשיבה לָךְ." אמרה לַילה.

"ראית אותו? את ארז? הוא נראה עצוב כל כך."

"מדוע?" אמרה לילה בקולה הגס.

"הוא עזב אותנו. הוא עזב את הכול כדי לטייל בסירה עם שני אנשים מרי-נפש."

לילה הכלבה הזאבית עיקמה את זרבוביתה הגדולה. נראה היה שהעברית קשה לה.

"אימא ואבא שלו משתגעים מרוב דאגה וגם אשתו. הם פנו למשטרה, למשטרת הגבולות, בסוף יעלו על עקבותיו."

"ואם יעלו עליו, אז מה יקרה?" שאלה לילה וגירדה את קצה בטנה העטינית בציפורניה העבות והשחורות.

"הגיע הזמן שתגזזי ציפורניים. צריך לקחת אותך לווטרינר. שום דבר מיוחד לא יקרה. תראי אותו, בדומה לאסיר משוחרר הוא אוהב לבלוע בעיניו את הים העשוי פלחים שקופים, את השמש העגלגלה, את רגלי הנשים השזופות בימי הקיץ."

לילה התעייפה מהנוסח השירי. היא עצמה עין אחת והביטה בלאוּת ביוליה.

"אל תישני עכשיו. תקשיבי לי! אחר כך תוכלי לישון על הגב שלך כל היום."

"טוב." אמרה לילה בקול גס ונזוף.

"ההתנסות הזאת היא טובה בשבילו."

"אני מתגעגעת אליו." אמרה לילה וניפחה את שפתיה הכפולות והעבות.

"גם אני. וכן כולם. אבל הוא עוד ישוב."

"לילה, יוליה," קמתי במהירות אל מעקה הסיפון. אחזתי חזק בעץ. יד תפסה אותי מאחור.

"איזה לילה ואיזה יוליה. אמרתי לך לשתות הרבה. אתה פשוט הוזה. זאת רק ההתחלה. קח, שְׁתֵה." מש"ט עמד והשגיח ואני שתיתי.

אחר כך עזר לי מש"ט לרדת במדרגות העץ לקבּינה. הוא השכיב אותי במיטה הזוגית סמוך לנר"ע.

 

***

 

פקחתי את עיניי. חושך. זיעה קרה כיסתה את מצחי. עיניי ולחיי היו חמות מאוד. חם. טִלטלתי את כתפו של נר"ע השוכב סמוך אליי.

"קוּם, נר"ע, אתה חי?"

"מה אתה רוצה ממני כמעט-יפה, בוודאי שאני חי." הוא התיישב על המיטה, שיערו המדובלל היה זקור וסתור. עיניו – עצומות למחצה.

"קוּם, אני צריך אותך."

"מה קרה? לילה עכשיו?"

"בוא איתי, אני חייב לדבר איתך." גררתי אותו בידו המגוידת והשחורה ככנף עורב במעלה מדרגות העץ. הוא נאחז במעקה.

"רגע, אני בא. לא כל כך מהר."

רוק תפל והבל פה מסריח עלו מגרונו של נר"ע. הוא נראה מעוות באור הניאון הקלוש על הסיפון. שנינו נשענו על המעקה. הוא הקיא.

"מה אתה רואה באופק?" שאלתי מתנשף.

"אתה ירדת לגמרי מהפסים, כמעט-יפה. אני לא רואה כלום מטר ממני, רק חושך וצלמוות."

"לא, לא. באופק."

"חושך וצלמוות. על איזה אופק אתה בדיוק מדבר?"

"אתה לא רואה הרים באופק, את ההרים פָּפוֹס? אתה לא רואה עיר?"

"עיר? אתה השתגעת לגמרי, בחושך הזה אני לא רואה את קצה האף שלי."

"אתה לא רואה צל הרים, אפילו לא צל הרים?"

"אני לא רואה צל הרים ואני לא רואה הרים. אני לא רואה דבר בחושך הזה ואני חוזר לישון. כי אתה," והוא נעץ את אצבעו בכתפי בכוח, "מתחיל להפחיד אותי כמו הבן-זונה ההוא." והוא הצביע לעבר הקבינה.

"חכה! אתה לא מריח שום דבר?"

"מריח, לָמָּה?"

"מש"ט טען שהוא יכול להריח את ריח האדמה מכאן."

"מש"ט יכול להריח הכול. אני מאמין לו שהוא הריח את ההרים ואת העיר וגם את הציפור הקפריסאית, זאת שיושבת על התיִל ברחוב החמישי מהחוף. עליו אני מאמין הכול. זה בן-לילית, חצי-אשמדאי."

"ומה אתה?"

"אני המלאך הטוב, לילה טוב," הוא הסתובב ולעצמו מלמל, "לא ישנים בגלל הבן-זונה  הזה."

"בן-לילית," אמר מש"ט מתונות. הפנינו את ראשינו, הוא עמד שם, שעון על מזוזת העץ, מעלה חיוך בחושך.

"תחזיר לי את הקונכייה שלי, נר"ע."

"היא לא אצלי, השתגעת?"

"אני יודע שהיא בכיס שלך. תחזיר לי אותה."

"אתה באמת משוגע. אני ישנתי כל הזמן הזה. איך בדיוק לקחתי את הקונכייה מהחרטום, אה?"

"כנראה לא ישנת כל הזמן הזה. תן אותה!" מש"ט צעק.

"אין לי כלום בכיס." נר"ע פנה אליי. הוא הושיט יד לכיסו והוציא את הקונכייה. הוא נראה מופתע מאוד.

"אתה שמת אותה אצלי בכיס כשישנתי, כלב."

"טוב, עכשיו תן-אותה."

"לא."

"תן-אותה!"

"תן לו," אמרתי, "זו הקונכייה שלו."

"זו הקונכייה שלו, נכון, אבל מתוכה נשמעים קולות לא טובים."

"אתה רואה," מש"ט פנה אליי, "הוא כן לקח אותה. תחזיר לי את הקונכייה שלי!" מש"ט צרח.

"תחזיר לו את הקונכייה." אמרתי.

"לא!" אמר נר"ע. הוא קרב אל מעקה הסיפון רועד כולו, והשליך את הקונכייה אל מעבר למעקה לתוך החושך. נשמע פְּלוּפּ. לשנייה עמדנו שלושתנו משתאים זה מול זה.

"מה עשית?" מש"ט קפץ על נר"ע והִכָּה אותו בַּפָּנִים. דם החל זורם מזוויות פיו.

"שטן, כלב, אתה מרים עליי יד?" צרח נר"ע וניסה נואשות להכות את מש"ט, אבל ידיו ניסרו את האוויר. מש"ט היה זריז ממנו. הוא תפס אותו בחליפה המטונפת וגרר אותו בכוח לאורך הסיפון.

"עזוב אותי כלב, לא תהרוג אותי."

הבנתי לפתע מה עומד לקרות. רצתי לעברו של מש"ט שעמד בקצהו השני של הסיפון. הדרך נראתה לי כל כך ארוכה, כאילו מדובר היה בנושאת מטוסים ולא ביאכטה קטנה. אור הניאון במרכז הסיפון האיר את שניהם קלושות. כשהגיעו לחרטום, דחף מש"ט בכוח את נר"ע אל מעבר למעקה הסיפון.

"לא," צרחתי.

"הצילו. Help. אני לא יודע לשחו..." נפלטה צעקה מפיו של נר"ע, והוא נפל בחוזקה לתוך המים הכבדים והיאכטה הקטנה התרחקה ממנו.

"אתה מטורף." צרחתי על מש"ט.

"אל תתחיל גם אתה איתי. הוא פגע בי."

"הוא לא יודע לשחות. הוא יטבע."

"מה לעשות?" אמר מש"ט מתנשף.

"תחזיר את היאכטה אחורה."

"אבל זה ייקח זמן."

"תחזיר אותה, אני רוצה למצוא אותו." לפתתי בכוח את הצוואר של מש"ט.

"טוב, טוב." הוא אמר, מאבד אוויר. כשעזבתי אותו, הוא השתעל, זחל אל בקבוק המים המינרליים ולגם מתוכו.

 

***

 

חזרנו למקום שבו הושלך נר"ע. היה נדמה לי שזה המקום, אם כי לא הייתי משוכנע בכך, ובמש"ט לא בטחתי כלל. לרגע היה נדמה לי שאני משוכנע שכאן המקום, ואולי לא, לך תדע.

"מה נעשה עכשיו?" שאל מש"ט.

"סתום ת'פה." אמרתי וקפצתי למים בבגדיי.

"ארז, אתה מטורף." הוא מיהר עד מעקה הסיפון ושם נעצר.

שחיתי במים הירקרקים. הם היו חמימים. מש"ט השתדל לעקוב אחריי בעזרת פנס. זה היה קשה מאוד. צפתי כמו קרש אכוּל, מתנודד לכאן ולכאן. המים עשו בי כרצונם, אבל נר"ע לא נראה. בכל פעם שחשבתי עליו, זה גרם לי לרפיון מוחלט באיברים. בלעתי הרבה מים. מש"ט שלה אותי מאוחר יותר באמצעות חבל הצלה. כמו דג הבא את הפיתיון, שחיתי בכוחות אחרונים אל חבל ההצלה ואחזתי בו. הוא דג אותי בקלות, משה אותי, הניח לי לשכב על הסיפון בשמש העולה ולחש: "אֲטוּנָס וסנדל, דולפין מְלִיחַ וקִיפוֹן, כּריש ואף פַּלְמוּדָה, טְרִית ולבסוף הלווייתן הגדול." ולי כבר לא היה כוח להתנגד. מרחוק נראו ההרים של פָּפוֹס.

 

***

 

התעוררתי שוכב על מיטה נקייה בבית חולים. אחיות עמדו במסדרון מחוץ לחדר ולִחששו ביניהן. שכבתי על הגב, עיניים חצי עצומות, כאילו אינני קיים. ראיתי מבעד לדלת במסדרון את גבו של מש"ט. רופא בחלוק לבן נכנס לחדר ורשם כמה דברים. אחר כך יצא והחליף כמה מילים עם מש"ט ועם האחיות בחוץ. כעבור כמה דקות נעלמו מעיניי מש"ט והרופא. קבוצת האחיות נשארה לעמוד במסדרון עוד כמה דקות, אחר כך נשמע מֵעֵין צלצול עמום של פעמון והן התפזרו להן אחת לשמאל ושתיים לימין המסדרון. נשארתי לשכב עוד כמה דקות. נעמדתי בחדר. העצמים ריחפו לרגע סביבי. הבחנתי שאני לבוש בחלוק לבן. קרבתי אל הדלת והצצתי אל המסדרון. הוא היה ריק לגמרי. יצאתי למסדרון. על הקיר ממול, מרחק כמה צעדים מן החדר, היה מְקֻבָּע טלפון ציבורי. עמדתי מולו חסר אונים. כבר חשבתי לוותר, ולפתע אחז אותי איזשהו דחף. חזרתי אל החדר. הוא היה ריק מאדם, אך המיטות לא היו מסודרות. פִּשפשתי מהר במגֵרות השונות הסמוכות למיטות החולים. במיטה הסמוכה לחלון מימין כבר איבדתי את עשתונותיי. דמעות החלו מופיעות בשורשי העיניים. הפכתי מגֵרה אַחַר מגֵרה. באחדות נתגלו חפצים אישיים שונים: שעון, מחברת, עיתון, ספר, שוקולד, בובה. חיפשתי משהו שנראה כמו כרטיס טלקארט, ומצאתי. חזרתי רועד לתא הטלפון. הכנסתי את הכרטיס, אך זה קפץ למולי. שוב הכנסתי, שוב קפץ. הכנסתי – קפץ, הכנסתי – קפץ, לבסוף נשאר קבוע בתוך החריץ. חייגתי את הקידומת הבינלאומית, קידומת העיר בלי אפס ואת המספר בבית: 00972-3-299494.

"אימא," אמרתי, קולי רועד.

"ארז," שמעתי את קולה חנוק מדמעות, "ארז שלי?"

ידעתי יפה שאני כבר לא אראה את מרסיי ואת מונקו, את ליסבּון ומָלָגָה, את המְצרים, לימסול, סרדיניה, גנואה, תעלת למאנש, איסלנד, גְּרֶנְלַנְד.

"ארז, ארז," שמעתי את בִּכְיָהּ, "אתה שם?"

"אימא, פעם כשהייתי קטן הלכתי לחוג השחייה באוניברסיטה. מבין קבוצת השחיינים ששחתה בבריכה של האוניברסיטה, הייתי הגרוע ביותר. ביצענו מִשְׂחֶה ואני, כי רציתי לבלוט ולהשיג את כולם, שחיתי וסטיתי מן הכיוון. גופי חצה את רצועת המצופים ונשרט, גם פגעתי בשחיין שלידי, וזה, אם אני זוכר טוב, שבר את האף. דם החל לנזול, הבריכה התמלאה בדם. אני זוכר את הצבע עד היום, אבל כשאני הולך לאוניברסיטה היום ועומד על שפת הבריכה (היא נראית לי קטנה כזאת, לא אוקיאנוסית כמו שהייתה) אין סימן לטיפות הדם הגדולות בתוך המים. הן כאילו נמחקו משם, כאילו זה לא קרה כלל."

"ארז? ארז?"

"תביני אותי אימא, לאיש אין באמת בַּעֲלוּת על הנופים. כל חיי מלווה אותי תחושה של החמצה."

"ארז, מה אתה אומר לי? בבקשה תגיד לי איפה אתה, תינוק שלי."

שמעתי הרמה של השפופרת. נראה שאבי עלה על הקו.

הדמעות שלה איימו להטביע אותי מעבר לשפופרת. להסגיר את עצמי? חשבתי. להסגיר את עצמי? עוד לא!

"אימא, בכל חיי היו רק החמצות של דברים. אסירים הרי לא רואים את פני הים כשהשמש מכה בו בשעת ערבית, נשים לא רואות אותם מטיילים על הטיילת לאורך החוף, בתאיהם יש רק החמצה של דברים. כלא הוא כלא כפי שהוא, אין לזה מונח אחר; רצח הוא רצח כפי שהוא, זה לא הפיך. אני, שניסיון חיי קטן משל חרק, הייתי עד לכך."

"ארז," שמעתי את השֶׁבֶר בקולה.

"אימא, אני בפָּפוֹס. מכאן אסע איכשהו לשדה התעופה בניקוסִיה. תגידי לאבא שאני מחכה לו שם, שיבוא לקחת אותי." וניתקתי.

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"ארז כמעט-יפה, חלק שלישי ואחרון":