ארז כמעט-יפה, חלק שני

נובלה
17/02/2011 01:16:34

מש"ט התגורר בצריף ליד ארובת רדינג, מקום שבו הסירחון נורא והלכלוך עולה על גדותיו. הילכתי בינות לפחים שחורים, בקבוקי בירה שבורים, צואת כלבים וחתולים. הלחות הייתה גבוהה. כלב תועה עבר, עצם גדולה בפיו. מרחוק נראה הצריף של מש"ט. גירדתי בראשי. החום היה כבד מנשוא. דפקתי בדלת העץ. מש"ט פתח לי את הדלת במכנסי התעמלות כחולים רחבים וגופייה לבנה. הוא היה יחף וקרן מאושר. על פניו הסתמן החיוך הנשי הממזרי שלו.

"בוא תיכנס. אני בדיוק מתכנן את המסלול."

נכנסתי. על השולחן במרכז החדר עמד מכשיר חשמלי שנראה לי די מיושן.

"מה זה?" שאלתי.

",DF" הוא ענה, "Direction Finders. הוא עולה על משואת רדיו של אזור מסוים, ובעזרת משואת רדיו של אזור אחר אתה יכול להצליב את השתיים ולגלות באמצעות חישוב את מיקומך בים ואת המרחק מן היעד, נחמד לא?"

"נחמד מאוד. טוב, למי אנחנו מחכים?"

"מה זאת אומרת למי, לנר"ע."

"אתה לא רציני."

"אני רציני בהחלט. צלצלתי אליו, הוא אמר שיבוא. השעה כעת שלוש?"

"עשר דקות לפני שלוש." עניתי.

"אם כך, אני מחכה לו עד שלוש. קבענו בשתיים וחצי, והיה אם הוא לא מגיע עד השעה שלוש, אני מתחיל את ההסבר שלי על המפה."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט, וחריקת בלמים נשמעה ואחריה קללות: "יא בן-זונה. גם אני בן אדם, תן לחיות. אני לא מפחד מהפחד. להיות מניאק זה מקצוע, אבל להיות שיכור זאת בעיה, חבר."

מש"ט יצא החוצה ואני מיהרתי אחריו. בחוץ עמדה סובארו, לידה עמדו נהג המונית ונר"ע. נר"ע היה לבוש בחליפה מיושנת מאוד בצבע בז' ולצווארו עניבה. נעליו היו לבנות, אבל נראה היה שהן משומשות מאוד, בשל קמטי העור והצבע הלבן שנקלף, והשרוכים היו מדובללים. נהג המונית לבש חולצת טי ירוקה, מכנסי ג'ינס, ועל אפו היו שמוטים לו משקפיים. הוא היה שמן מאוד.

"שלום, איך התלבשתי לכבוד האירוע, אדונים?" אמר נר"ע והוציא מתוך כיס הבִּטנה את התנ"ך שהיה נוהג לשאת עימו לכל מקום. מש"ט הביט עליו והעלה שוב את החיוך הנשי והממזרי שלו.

נהג המונית ששתק עד עכשיו, ניגש לאחורי המונית והוציא מתוך תא המטען חבילה עטופה, שהייתה כבדה מאוד. הוא החל לשאת אותה, מתאמץ ומתנשף בכבדות.

"קח יוסף, עזוב אותי, אני רוצה ללכת. הנה עודף ממאה שקל, עזוב אותנו יוסף, עוד לא עשינו את הפיקס היום."

"פיקס שמיקס, עברית של רחוב, שלא תעז, בן כלב, כִּבשה מַבְאִישָׁה שכמוך, לתת לי עודף? יותר לא תראה אותי פה. אני מפליג על ארגז הבירות שלי למסע ארוך, תן לי לתת לך מה אין לי."

"מר יוסף, עזוב אותי בחייך, קח את העודף ותן-לי ללכת." הוא הושיט את ידו השמנה והגוצית לכיס חולצת הטי שלו. יוסף תפס לו את היד.

"שלא תעז, אתה מעליב אותי לפני החברים. אנחנו העיראקים יש לנו כבוד. אנחנו אנשים נורא קשים, החלטנו משהו אז זהו, לא תזיז אותנו מעמדתנו ומדעתנו. עכשיו סע, יש לנו דברים לעשות."

נהג המונית, שנמאסה עליו כנראה המלחמה המטופשת, נכנס למונית, התניע ונעלם בענן אבק קטן. יוסף צעק אחריו: "אל תקרא לי מר יוסף, יש לי שם אחר. מה השם שלי?" הוא פנה אלינו.

"נר"ע." אמרנו ביחד מש"ט ואני.

"נר"ע, אתה שומע, בן נעוות המרדות, נר"ע שמי. מה זה נר"ע?" הוא פנה לשנינו בשנית.

"נשיא רוחני עליון." ענינו שנינו.

"נשיא רוחני עליון," הוא קרא אחַר המונית שכבר לא הייתה שם. "ועכשיו נרים את ארגז הבירות," הוא התכופף והרים אותו במאמץ, "זה יעשה לנו קצת מצברוח טוב לקראת המסע. ניכנס פנימה, איפה הבית?"

 

***

 

בצריף עמד מש"ט כשמַחֲוֶה עֵצִי בידו האחת, והאחרת החזיקה בקבוק בירה. גררנו לוח ירקרק ונעצנו על גביו מפת שולחן גדולה מנייר.

"תנו לי דקה לשרטט לי כאן מעין מפה כדי להסביר לכם בערך לאן שטים. הנה כך: בבקשה" הוא שרטט בעט פלסטיק במהירות וברשלנות את אגן הים התיכון על מפרציו וארצותיו.

"רבותיי," הוא הרים את המַחֲוֶה והצביע על מפת הנייר. קודם כל נפליג מהמדינה לקפריסין, נגיע לנמל בפָּאפוֹס, משם לרודוס, שימו לב למַחֲוֶה שבידי, כך: לרודוס, מרודוס לתוך הים האגאי, לאתונה; משם לים האדריאטי, דוברובניק, ונציה; משם לאיטליה, לעיר הנמל בּארי. ואם נחיה עד אז, נקיף את המגף האיטלקי ונשוט לנאפולי וג'נובה. אם נשרוד עד ג'נובה, נמשיך לערי החוף בצרפת, קאן..."

"קאן זה כאן." אמר נר"ע וחייך חיוך שחשף שן אחת מתנוצצת.

"ניס, מונטה קרלו, מרסיי. ואם הגענו עד כאן, אז למה לא נמשיך ונראה גם את ספרד, ברצלונה רבותיי..."

"זה כדורגל," לחש לי נר"ע שלא רצה להפריע.

"מיורקה, ומשם דרך גיברלטר אל החופש, האוקיאנוס האטלנטי והעולם."

"רגע, רגע," אמרתי. "זה נשמע כמו טיול ללא סוף."

"זה לא נשמע, זה טיול ללא סוף." אמר מש"ט.

"זו ההצעה שלנו. Take it or leave it," אמר נר"ע כאילו הוא הגה את התוכנית.

התחלתי להבין שאני השפוי היחיד בצריף הזה, אבל הרעיון קסם לי – לנסוע ללא סוף וללא יעד מסוים באופן חובבני ומסוכן. אתה לא עוצר עד שעוצרים אותך. עצרו אותך, אתה מתעכב ואחר כך ממשיך הלאה.

"מה המטרה?" שאלתי.

"המטרה לצאת." אמר מש"ט, כשהוא מדגיש את הצד"י של שם הפועל. "המטרה לצאת, כי צר עלינו המקום כאן. תחליט אתה, להמשיך ללכת למזנון יום-יום, לנסות לצאת מהחובות לבנק, לאישה, לשותף; או להתנער מהכל ולברוח. לא בלי סיכון, אני מודה, הים לא צופן רק חיים משוגעים. יהיה לנו קשה, רבותיי, קשה מאוד." אמר מש"ט ונשך שפתיו. לפתע הרים נר"ע גבה ואמר:

"תגיד, אתה הומו?" הוא פנה אליי.

"הוא הומו?" הוא פנה למש"ט לאחר שלא עניתי.

"לא יודע, לא שכבתי איתו." ענה מש"ט בקור-רוח.

"אתה הומו?" הוא פנה אליי בשנית, כשהוא אוחז בידו הגרומה את בקבוק הבירה ומיישר באחרת את עניבתו.

"אולי אני הומו." התגריתי בו.

"מה זה משנה, אתה הומו, אני שיכור והוא..." הוא הסתכל על מש"ט שהיה רציני ביותר, "והוא סתם מניאק." הוא ביטל את מש"ט במחי-יד ויישר את בשנית את העניבה.

"לענייננו," אמר מש"ט, שראה שעיניי העלו דמעות. "רבותיי, לא יועילו ההתנצחויות. חוץ מזה, אם מישהו רוצה לרדת בזמן הטיול באחת מערי החוף שבהן נעגון ולפרוש מן המסע – הוא יכול. איש לא ימנע ממנו את הזכות לפרוש. מי שירצה לרדת, יירד, ויחזור לביתו, לחיק משפחתו וכו'. נו מה אתה אומר אכּ"י?"

"בסדר, מקובל עליי." אמרתי. ובלבי חשבתי, אסע איתך, מה יש, עצם הרעיון לשוט בסירה קסם לי מאוד, בְּפָּפוֹס, אולי באחד מחופי יוון, ארד, ומשם הביתה. אעשה מרד קטן, לא גדול.

"עכשיו אתה מדבר, אכּ"י. האמן לי, ארז-כמעט-יפה, אילו אמי הייתה בחיים, למרות גילה המבוגר, הייתי לוקח אותה איתי לטיול הזה. תבין, החיים הם במקום אחר, חבר. כמו שאמר המשורר הגדול, הם לחלוטין במקום אחר.

 

***

 

למחרת בלילה לא יכולתי להירדם. יצאתי החוצה. אשתי המשיכה לישון במיטה, נוחרת קלות.

ירדתי במדרגות החירום הישנות של הבניין. חציתי את הרחוב ופניתי לעבר הים. במדרגות של כיכר אתרים חלצתי את נעליי וירדתי מִפלס אחַר מִפלס. החמיצות הורגשה בחולצה. ריח נורא עלה ממנה. פשטתי את בגדיי מעליי ונותרתי עירום לחלוטין. הבטתי בגוש הבשר הזה, המעויף, המשמש לי כגוף, כמה גמלוני ולא יפה הוא: הכרס החלקלקה המכסה על איבר המין הקטן, הרגליים השמנות שנראו כביכול שריריות, אך היו קצרות וצמיגיות, אצבעות הרגליים המעוקלות, העקב הגס, צינורות הידיים הארוכות שלי. הכול נראה לי מכוער כל כך, כמעט יפה? פסעתי על גבי החול הרך, את הבגדים הותרתי מאחור. כשרגליי נגעו בים, חשתי את דִּגדוג האדווה בקרסול. צמרמורת עברה בי לאורך עמוד השִׁדרה. לא אבנים, לא קונכיות, לא צדפים, דבר לא הפריע לי. התחלתי פוסע פנימה, עמוק לתוך הים. באיזשהו שלב התחלתי שוחה. המים היו קרים ונעימים. שחיתי בכל כוחי לעבר המזח. נזכרתי בעובדה כי בהיותי ילד הייתי בנבחרת השחייה שהקימה האוניברסיטה בבריכה האולימפית של רמת אביב. אני זוכר כיצד שחיתי מְתוּנוֹת, מתאמן בשיעורי השחייה, ואת המדריך שהיה בעל בטן תפוחה מעט וקול מרוסק. פעם שחיתי באותה בריכה ולפתע איבדתי את הכיוון, כלומר, התחלתי שוחה אלכסונית וחציתי את מצופי-ההפרדה, התנגשתי באחד מחבריי השוחים, ומשהתייצבתי על רגליי, כשהכלור שורף לי בעיניים בשל נפילת משקפי הצלילה, גיליתי להפתעתי, שאני אחרון במִשְׂחֶה, ואותו אחד שהתנגשתי בו היה לפני אחרון. כולם כבר סיימו את המִשְׂחֶה, כנראה פגעתי בו באף. מראה הדם שהתפשט במֵי הבריכה היה מזעזע והתעלפתי. כעת שחיתי למזח. לפתע התחלתי לאבד אוויר, הרגשתי ששריריי פועלים בניגוד לרצוני, כמו משהו תפס אותם. חשתי שאני הולך ושוקע אט אט. הפעלתי את שריריי, ובשחיית חזה מאומצת תוך פליטת אוויר בתוך המים, הגעתי למזח. מתנשף כולי, טיפסתי עליו ונשכבתי על אחת האבנים, מרגיש שאני רוצה להקיא את נשמתי, אך דבר לא יצא מפי מלבד מלמול, אנחה, ומעט מים. התכדררתי כמו חתול, כל שריריי כאבו, עורי העלה קוצים דוקרניים. לפתע הבחנתי כי כף רגלי פצועה. דם נזל ממנה, תיעל דרכו אל האבן עליה שכבתי ונספג בה. משראיתי את הדם, התחלתי לחוש את הצריבה הנוראה של מלח הים על הפצע הפתוח. התיישבתי על עכוזי, מביט בבִטני החלקלקה בעלת השערות המדובללות. לובן הירח הִכָּה על הבטן, והיא ממש זרחה. "עור לבן באמצע הים." אמרתי לעצמי.

כשהסטתי מבטי מן הפצע לעבר הים ומשם אל הסלע הסמוך – ראיתי אותו יושב שם: מש"ט ישב שם שקט מאוד. הוא לבש חליפת צלילה שחורה שפס אדום חצה אותה לאורך החזה. יחף היה ורגליו הלבנות והזקנות ארוכות-ציפורניים. שיערו היה משוך לאחור, רטוב ממֵי הים. הוא אחז בידו קונכייה די גדולה והיה קשוּב לה, דרוּך מאוד.

"מש"ט," אמרתי, "מש"ט, אתה שומע אותי?"

"שלום ארז כמעט-יפה. אתה פצוע ועירום לגמרי, מה?"

"איך הגעת לכאן?"

"אני אוהב לשבת כאן." אמר מש"ט כשהוא מקרב את אצבעותיו לשפתיו הנשיות. "שששש," אמר, "אני מקשיב לקונכייה הזאת."

"מה אתה שומע?"

הוא לא ענה.

בבוקר ראיתי את החתך הגדול שנתהווה ברגלי. הדם כבר הספיק להגליד, והקֶרֶשׁ נראה יפה כל כך על הרגל הלבנה שלי. כל היום ביצעתי את עבודותיי וחובותיי בצליעה. בערב חזרתי הביתה. ליטפתי את לילה, נישקתי את יוליה, קשרתי את שתיהן לקולרים ויצאתי בטריקת דלת. הלכתי לספסל עליו נהגתי לשבת. הִבטתי בשמיים, הלילה היה מכוכב. שילבתי את שתי ידיי על כרסי הגדולה והִבטתי מטה. מבעד לעצים נראו הכוכבים בורקים. חשבתי לעצמי, אני חייב לשתף פעולה עם מש"ט.  

 

***

 

בבוקר ההפלגה היה חם מאוד. השמש קפחה על פני המרינה, והספינות וסירות המפרש ברקו. המים ריצדו באור. מש"ט עמד במרכז היאכטה הלבנה וקיפל מפרש עבה. הוא היה עירום בחלקו העליון, את החולצה השליך למרגלותיו, שזוף היה, נאה.

"בוקר טוב. איזה יום חם. הבאתי איתי בקבוק של מים מינרליים. אתה רוצה לגימה?" מבטי הכלבות, בשעה שעזבתי את הבית, לא הפסיקו לנקר בי. הים העלה אדים מרוב חום.

"ארז כמעט-יפה, שאלתי אם אתה רוצה מים מינרליים, כן או לא?"

"לא," עניתי, "אני לא רוצה מים. הייתי רוצה לראות מה קנינו, מותר לי?"

"בבקשה, תסתובב, לך על הסיפון."

"מה זה?" שאלתי. הצבעתי על קונכייה גדולה שהייתה מונחת על מעקה הסיפון.

"זאת קונכייה."

"בוקר טוב לכל מי שמתעניין." מונית מרצדס מפוארת נעצרה בחריקת בלמים חדה, מתוכה הופיע ראשו של נר"ע שדמה לראש עורב. על חוטמו נחו משקפי שמש עבים, על קמט מצחו זוג משקפיים צרים, ועל ראשו מעלה זוג נוסף של משקפיים עגולים.

"אמרתי בוקר טוב."

"בוקר טוב." ענינו שנינו.

הוא יצא מן המונית ברוב הדר, לבוש בחליפה אפורה מבד משובח, ועניבה מפוספסת מקשטת את חזו.

"שים את זה כאן." מתוך המונית יצא נהג שמן ומתנשף. הוא שלף מתא המטען שני ארגזי בירות וארגז וודקה, כמו כן שלף מזוודה קטנה בעלת עיצוב מיושן: משבצות ירוקות ושחורות, דהות.

"זהו. אתה יכול ללכת." נר"ע דחף לנהג עשרים דולר.

"יוסף, זה יותר מדי."

"אל תתחיל איתי." ואלינו פנה, "למה פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם? אה? למה אמר את זה המשורר?"

שתקנו מש"ט ואני.

"אני שואל אותכם, אתה תיסע," אמר לנהג, "ממילא לא תהיה לך תשובה."

"אין לי מושג." אמרתי.

"אני שוב שואל. למה פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם?" מש"ט שתק.

"תחשוב, תחשבו. אני נותן לכם את כל היום לחשוב על זה. עכשיו תעזרו לי לסחוב את הארגזים והמזוודה."

"בואו, ניכנס ליאכטה." אמר מש"ט.

"הַתְקֵן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין." הוסיף נר"ע.

גררנו את הארגזים והמזוודה לפינת הקבינה, והתיישבנו על אחת המיטות.

"יש בעיה," אמרתי נאנח.

"מה הבעיה?" שאל מש"ט, על פניו נסתמנה הבעה האומרת: אתה לא מתכוון לסגת עכשיו.

"הבעיה היא לא מה שאתה חושב. הבעיה היא שיש צו עיכוב יציאה נגדי. אני בעצם לא יכול לצאת מהארץ, רק לברוח ממנה. מה עושים?" שאלתי.

"אין שום בעיה. נבריח אותך. אתה לא תעבור את ביקורת הגבולות. פשוט מאוד. אתה תהיה מטען. לא נצהיר עליך, ואף אחד לא יידע על קיומך."

"אבל כשנגיע אל אחד החופים..."

"דיה לצרה בשעתה." אמר מש"ט.

נר"ע פשט את חליפתו והניחה מקופלת על המיטה. הוא נשאר בחולצה לבנה פרחונית, והעניבה המפוספסת עיטרה את חזו. הוא נראה צעקני-משהו. אחר כך ישב במעין שיכול רגליים חלזוני והדליק לעצמו סיגריה מרלבורו במצית מוזהב.

"נו, יש לכם תשובה?"

"תשובה לְמָה?" שאלתי.

"למה בנאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא עם?"

אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי.

"תן לחשוב," אמרתי, "קודם בוא נצא מפה, חם כאן בקבינה כל כך, כמו כבשן."

  

***

 

בתחנת הגבול הציג נר"ע את הדרכון הזקן שלו. דהוי היה. אני לא הייתי נוכח במעמד זה. הוא דיבר בלשון נמלצת ועשה רושם רב על המשטרה ואנשי תחנת הגבול. מש"ט עמד לידו בשקט. כשהגיע תורו להציג את הדרכון ושאר המסמכים, הוא הביט במבט שׂוֹטֵם על הפקידה ועל אנשי משטרת הגבולות.

"אני חושב שהוא כישף אותם," אמר לי נר"ע בשיחה מאוחר יותר. "יש בו משהו מעין-הרע, אני לא יודע מה, אבל הוא לא משלנו."

"לאדוני יש משהו ביאכטה היוצאת מעבר לדברים שהצהיר בפניי כאן ועכשיו?" שאלה הפקידה.

"כל מה שאמרתי הוא, שאני והוא יוצאים להפלגה לאי קפריסין, ומה שיש זה מה שאת רואה כאן לפנייך." מש"ט הצביע על הציוד שהיה מפוזר על הרצפה, "כל זה שלנו וזה הכל." והוא הדגיש את המילה "כל" בטון מאיים.

"בסדר, רק שאלתי, זאת העבודה שלי."

"אני מבין," הוא אמר בקרירות, "כולנו עובדים לפי הספר." הוסיף. הערה זו כנראה לא הגיע לאוזני הפקידה ששאלה:

"מה?"

"כלום." הוא ענה.

 

***

 

יצאנו אל הים הפתוח, ואני יצאתי מתוך הקבינה. הסבתי את ראשי וראיתי את תל אביב מתרחקת ממני: כרך קטן ואפור שבו נולדתי. מרחוק הוא נראה מטעה מאוד, כמו ניו יורק בסרטים: מגדל שלום, מלונות הים – כל אלה נראו לי רחוקים כל כך. המים היו כחולים והים רגוע. נר"ע ירד להביא כמה בקבוקי בירה. מש"ט חבש על אוזניו את אוזניות ה-DF, וכיוון את המחווה בכדי לעלות על תדרים קרובים. מצאתי עצמי בודד מאוד. אחרי שהבטתי בחוף הנעלם אט אט, התחלתי לחשוב מה אעשה על גבי היאכטה במשך כל אותם שעות וימים שיבואו. החלטתי לקחת הכול בקצב איטי ומתון. התיישבתי על כיסא והִבטתי על הים ברוגע, אבל כעבור חצי שעה נמאס לי. מש"ט חלף על פניי כשהוא נושא בידו את הקונכייה הגדולה. הוא הציב אותה בחרטום. משום-מה לא התחשק לי לדבר עם מש"ט, הוא נראה לי טרוד כל כך, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי. מחיתי אותם בחולצתי וירדתי לקבינה. למטה בקבינה ישב נר"ע, בקבוק בירה בידו, הוא כבר היה בגילופין. את הסיגריה שלו החזיק בצורה מצחיקה ברווח בין שיניו. התיישבתי לצדו.

"אתה הומו?" שאל.

"אני לא יודע."

"האִסלאם קובע שעדיף לזיין בתחת." הוא אמר וגיהק בבהמיות. "בירה?"

"לא תודה. אני אשתה קולה." ניגשתי למקרר הקטן, התכופפתי והוצאתי לעצמי בקבוק קולה. הייתי נבוך.

"האִסלאם קובע שעדיף לזיין גבר או אישה בתחת ומותר גם בתנוחות אחרות."

"הבנתי." אמרתי, מחפש לי מוצא לחמוק מן הדיון.

"רק לא להפנות את הרגליים כלפי אללה."

"מה?"

"כך כתוב בקוראן. יותר טוב לעשות כך, מאשר לדפוק את האישה עם הרגליים כלפי מעלה." הוא כיבה את הסיגריה והביט בי.

"טוב לדעת."

"הייאוש הוא דבר רק מותח, כמו שטן הוא דוקר ובורח," הוא התחיל לשיר.

"חום לבי כסיר מים רותח," אמרתי.

"הם בונים בניינים ללא טיח," אמר.

"כי... משהו עם משיח," אמרתי.

"לחכות למשיח. ארז כמעט-יפה, מה עושים עם משיח? למשיח מחכים."

שתקנו.

"נו, חשבת על החידה שלי, למה בנאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא עם?"

"אני יודע, אולי מפני שהוא הכניס את אשתו להיריון. לפתע הוא מִתְרַבֶּה?"

"יפה. אתה חכם, פתרת את זה. אתה לא הִכרת את זה קודם?"

"לא."

"שאלתי הרבה ולא ידעו לענות לי."

"אני ניחשתי."

"לא. אתה לא."

"נראה לך שמש"ט יידע את תשובה?"

"מי? הוא? הוא לא יידע."

"כשהיינו בתחנה ואתה התחבאת בסירה, מש"ט התנהג בצורה מוזרה מאוד."

"מה זאת אומרת?"

"תראה, הוא ניגש לדלפק כאילו הים של אבא שלו. היה לו מין אור מוזר בעיניים. האישונים שלו התרחבו כמו של אחד שמשתמש, את הצוואר הִטָּה אחורה. הוא נראה לי מפחיד." נר"ע הוסיף נופך של הַנְגָּנָה לסיפור.

"אחר כך בקול סמכותי הוא פנה לפקידה ולשוטרים ואמר להם שהוא רוצה לצאת מהארץ, רק הוא ואני. אחר כך הצגנו את הדרכונים שלו ושלי וכן את כל האישורים המחורבנים. השוטרים, כמו מהופנטים, וגם הפקידה, החלו ממלאים אַחַר ההוראות שלו, כשהם חוזרים ואומרים: כן, אדוני. התנועות שלהם היו פשוט כמו רובוטים. כשהתעכבה הפקידה לרגע, אמר לה מש"ט: 'נו, מה קורה?' היא העירה: 'סליחה אדוני, אבל תפקידי לבדוק.' הוא נעץ בה מבט מאיים, עיניו הבריקו בזעם, והיא גמגמה והתנצלה. השוטר שלידה הוסיף: 'מספיק, אל תשגעי ותעכבי את האדון. אנחנו כאן במרינה משתדלים לשמור על יחסים תקינים בינינו לבין בעלי הסירות. האדון הזה יש לו סירה אצלנו, ואנחנו לא רוצים לעורר מהומה כאן, נכון? חוץ מזה, סלח לה אדון, זאת פקידה חדשה והיא לא יודעת את הנוהל.' מש"ט עצם את עיניו באיטיות והִנהן וגם הוסיף משהו כמו: 'כל אחד עושה את העבודה שלו.' באמונה, אף פעם לא שמעתי שוטר מדבר ככה. מש"ט הזה כישף את השוטר. נראה לי שהוא עשה את כל זה רק כדי לעזור לך לצאת מהארץ." נר"ע נפל אחורה על גבו, וחלקו העליון קיפץ פעם ופעמיים על המיטה. עיניו התגלגלו בחוריהן, והוא נרדם והחל לנחור. ביטלתי אותו בתנועת יד וקמתי כדי לצאת. טיפסתי בגרם המעלות הצר ופתחתי את הדלת. כשיצאתי לסיפון הִכָּה בי אור חזק ומים הקיפו אותי מכל עבר. סבבתי על מקומי. הייתי מוקף כולי בים. שום יבשה לא נראתה באופק.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"ארז כמעט-יפה, חלק שני":