בדיוק מה שצריך

על שיריה של סמדר פייל
22/04/2018 15:26:00
עדינות פוצעת יש בשירים של סמדר פייל. איזשהו קונטור נשי דק הפורט על נימי לב וחודר ללבבך הקורא. כאילו העולם מציף אותך ברעש בחזקת כל המוסיף מוסיף ולא גורע, ואז, כאשר אין הכלים יכולים להכיל עוד את השפע, נולד אותו זרזיף של שיר לירי דק מן הדק שכה נוגע ללב. "מישהו/ מונע עצמו/ מבּכי/", היא כותבת, "במקום אחר/ בתוכך/ מתחיל שיטפון."

 

ובין התחלה לסוף, יש לה הומור וגם התרסה בשירים. ישנה כאן השתאות אדולסנטית בהבנת העולם, איזה תום שמבקש להשתמר לפני הקלקול הגדול של האנשים הגדולים, אבל זה לא טון מתיילד. זה באמת טון יַלְדִּי תמים המבקש להשתמר כמו בסיפוריו של סלינג'ר, למשל. וכמה רוצה היחידה הרגישה הזאת לשמור על עולמה בין חוֹלֶמִנְיג, אם להשתמש בשפתו של דויד גרוסמן מתוך "ספר הדקדוק הפנימי". הנה חומת התקווה שנבנית לה להגנה בתוך השיר הקצרצר והיפה הבא:

 

 

*

 

אֲנִי זוֹרֶקֶת

אֶבֶן

 

לַבְּאֵר

מִמֶּנָּה שָׁתִיתִי

 

כָּל יוֹם

אֶבֶן אַחַת

 

בִּפְנִים נִבְנֵית

חוֹמַת אֲבָנִים

 

וְהִיא הַמָּקוֹם

הַיָּחִיד

 

בּוֹ אָשִׂים

פֶּתֶק.

 

וכמו בכל שירה שיסודה לירי ואינטרוברטי, כל ההוויה מתכופפת לאושרה וליגונה של היחידה, ובמקרה זה, כי פייל באה מהאזורים הדתיים בחברה שלנו, היא מכופפת לאושרה וליגונה את התנ"ך והמקורות האחרים. יש הרבה זכרי לשון למקורות והידמות לדמויות קנוניות. היא למשל יכולה להיות יוסף, או להלך עם בִּתה בין דפי הגמרא.

 

*

בִּתִּי מְסַדֶּרֶת כְּרָכִים שֶׁל תַּלְמוּד בָּבְלִי

עַל הָרִצְפָּה

בּוֹנָה לָהּ שְׁבִיל מֵהַחֶדֶר אֶל הַחוּץ

לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?

 

מְדַלֶּגֶת לָהּ עַל גֶּשֶׁר

שֶׁל חַיֵּי אָמוֹרָאִים יַשְׁנוּנִיִּים

וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת

מֵאֲרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי הַזֶּה

 

הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי כָּמוֹהָ

קַלָּה

וּמְעוֹפֶפֶת

לְפַזֵּז בֵּין סוֹטָה לְקִדּוּשִׁין

בֵּין מוֹעֵד קָטָן לְבֵין

 

חֲגִיגָה גְּדוֹלָה

 

כן, יש לה הומור בשירים. למשל, היא מקבלת דוח ברחוב התקווה. היא מגיע לאי פריון. יש אי כזה בעולם של פייל. היא מתַנה צרות של אישה עם בן הזוג, ניסיון להביא ילדים לעולם, גידול ילדים. הכול מתנקז כאן לדיאלוג אישי עם אלוהים בגובה העיניים, שאינו נושא, בדרך כלל, טון של תפילה מתחנחנת ומתחננת.

 

ואיזה יופי יש בשירי המין שלה, שירי המשכב. פתאום זה מקיף אותך במין ארוטיות שאין כדוגמתה. נוגעת, מאוד נוגעת. הביטו בשיר הזה של מישהי שהיא חולת אהבה במחלקה להתמסרות טוטאלית, אם לעשות פרפראזה רוֹנִי סוֹמֶקִית.

 

*

כָּל הַכְּאֵבִים נִפְרְשׂוּ כִּזְנַב טַוָּס

לָכוּד בַּחֶדֶר, נֶחְבָּט בְּקַרְנוֹתָיו

לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְעַלֵּם

הָיָה בָּזֶה יֹפִי.

 

בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ

שׁוֹכֶבֶת כְּמוֹ שְׁתִיקָה

הוּא תָּלוּי מֵעָלַי כְּמוֹ

עֵרוּי:

עוֹד וָעוֹד אַהֲבָה.

 

בשיריה, שיש בהם יסוד חיפוש אמונה חזק, היא מתכתבת לא אחת עם יונה וולך. יונה: "והעתידות היו מצפות", או "אבל אני יש לי רגשות מדויקים". אבל פייל שונה מאוד מוולך בהיותה מה שטוניו קרגר של תומאס מאן קורא: אמנית בורגנית תועת דרך. זו שירדה מן המסלול המותווה ולא יודעת, ואולי גם לא מסוגלת ולא רוצה לחזור אליו בחזרה. בעוד וולך, היא האמנית הטוטאלית. זו שתפתח את הווריד כדי לכתוב בדמה את שירה האחרון כמו שעשה יסנין. פייל נמצאת בעולם היצירה הסעור מחד ואינה מוכנה לוותר עליו, ומאידך היא עדיין מבקשת להיות אזרחית בתוך הסדר הציבורי. זה כמובן יוצר דוברת שירית מורכבת ומעניינת. הנה תנועת האמפליטודה הזאת בין הבורגנות לאמנות או נמות.

 

לַחְזֹר

 

אֲנִי חוֹזֶרֶת לַקּוֹנְכִיָּה.

לֹא נִשְׁאַר לִי דָּבָר

מִמַּה שֶּׁהָיִיתִי קֹדֶם.

 

אֲנִי חוֹזֶרֶת לַקּוֹנְכִיָּה

טָחוּב וְרָטֹב

 

וּבְבֹקֶר בָּהִיר

אֲנִי מְזַהָה שָׁם 

פְּנִינָה.

 

הַכֹּל חוֹדֵר אֵלַי

אֲנִי מְכַסָּה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

אֶת הַפָּנִים

וְאֶת הָעוֹר.

 

מִישֶׁהוּ קִלֵּף אֶת שִׁכְבַת הָאֶפִּידֶרְמִיס:

אֲנִי הַפוֹטוֹסִינְתֶּזָה

אֲנִי הֶעָלֶה

אֲנִי הָאוֹר.

 

השורה הנועלת: "אני האור" מתכתבת כמובן עם הרומן המוכר של לאה גולדברג "והוא האור". הרבה פעמים, למשל, היא מבקשת מן האהוב שיאהב אותה באלימות ואז היא מתחרטת ונסוגה אל עולמה כמו מבקשת לשמור על עצמאותה, על חלקת האלוהים הקטנה שלה, על חדר משלה. ישנו בספר שער תפילה, אך הוא כל כך אישי וילדי. הנה:

 

שִׁיר שֶׁל יוֹם

 

אֱלֹהֵי הַיַּלְקוּטִים הַקְּטַנִּים

הָאוֹרְזִים בַּוָּקוּם 

אֶת 

אָזְלַת הַיָּד

וְאֶת

תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ

הַנִּדְרָשִׁים לַעֲצִירַת

 

גְּשָׁמִים

בִּסְתָם יוֹם

שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת

 

פְּתַח לִי.

 

התחנון הזה עובר באופן סאדו-מזוכיסטי מן האהוב אל האל, מתוך רצון טוטאלי שהעולם החידתי והמאייש את הדוברת פעמים רבות יתפרשׁ לה ויתפרשׂ בפניה. כל היהדות כולה על כל פתרונותיה לא מספקת לה תשובה בשיר הבא, אלא לכל היותר תירוץ. יש כאן, בשיר שאביא להלן, היפוך משמעות כל כך יפה ואישי, המשחק עם פְּשט דְּרש רֶמֶז וסוד. אַי הדתיים, תמיד מנסים לעלות במעלות קדושים אל הסוד הנורא, נורא הוד! טמיר ונעלם. פייל מבקשת את הפְּשט, וצרור שיריה בספר הביכורים הזה נוגע ללב ופוצע אותו בכנותו.

 

נִכְנֶסֶת לַפַּרְדֵּס

 

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל דְּרָשׁ

תֵּן לִי פְּשָׁט

עָבַרְתִּי עַל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

צִטַּטְתִּי וְנִתְלֵיתִי בְּאִילָנוֹת 

תֵּן לִי פְּשָׁט 

אֵינִי חוֹפֶרֶת עַכְשָׁו

תֵּן לִי פְּשָׁט

הֲרֹג אוֹתִי בְּרַכּוּת

אוֹ רַכֵּךְ אוֹתִי עַד שֶׁאָמוּת 

תֵּן לִי פְּשָׁט

נוֹגֵעַ

 

וּבְלִי סוֹד.

 

 

כל היותר מדי, הוצאת "עמדה", עורכת: ד"ר אפרת מישורי, 84 עמ', 54 שקל

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"בדיוק מה שצריך":