בין החדשני ופורץ הדרך לבין יצירת המרחב האינטימי עם הקורא

על ספרו השני של יהודה לייב ויטלזון - "תועפות בראשית"
08/09/2019 13:48:16

מדוע שירת יהודה לייב ויטלזון יפה וחשובה כל כך בעיניי? בשירתו מתקיים איזון נדיר שבין הניסיוני לבין הלירי. אסביר. מצד אחד, עושה השירה שלו מה שאני כקורא שירה כפייתי מצפה משירה טובה. היא בוראת שפה פרטית באמצעות הלשון. היא אנטי דיבור, היא מקורית, היא פורצת דרך. השפה מעלה עצמה כלפינו ומַפנה את עצמה למולנו כמו מראָה ומראָה לנו עד כמה מבע בלשון יכול להיות מקורי, רטורי ופורץ דרך. זה האלמנט הניסויי התחדישי בכתיבה שלו. עד כאן זה היה הסבר די ארוך, אבל זה היה רק המחד גיסא של השירה שלו, המאידך גיסא של השירה שלו היא העובדה שהוא משורר לירי, לאומי במהותו, ולא לחינם ליבו נוהה אחר משוררים כמו יהודה קרני המוקדם, או דן פגיס המאוחר. שירתו מבקשת ליצור מרחב אינטימי עם הקורא ולא מוכנה לוותר על כך לשם החדשנות הניסויית והאוונגרדית.

 

הַמְצָאַת הַמַּרְאָה


לְפֶתַע, חָשַׁב הָאָדָם – אֲנִי

וְלֹא רַק כְּעַצְמוֹ אֶלָּא כְּאַחֵר הַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ.

מִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל בָּבוּאָתוֹ,

מַצְמִיד פָּנָיו עַד נְשִׁיקָה

אַךְ כְּמוֹ צִפּוֹר בְּשִׂיא מְעוּפָהּ אֶל חַלּוֹן גּוֹרֵד הַשְּׁחָקִים

נִטְרָק מַקּוֹרוֹ

וְלֹא יְנַשֵּׁק.

אִם יִתְעַקֵּשׁ לְהַצְמִיד שְׂפָתָיו

לֹא יָחוּשׁ בַּקַּצֶּפֶת הָרוּכָנִית הַמְּיֻחֶלֶת,

רַק יִקְפָּא בַּמַּתֶּכֶת

וְחוֹתַם שֶׁלֶד שְׂפָתָיו יִוָּתֵר לְבַדּוֹ.

 

כִּי הֵחֵל לִשְׁקֹל שִׁקּוּלֵי תִּזְיֹפֶת

וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ גְנָאִים וּבְלָאִים.

הוּא כְּבָר לֹא מוּל חַוָּה

הוּא כְּבָר לֹא מוּל אֱלֹהִים,

כִּי אִם

מוּל

כֻּלָּן, כֻּלָּם וֵאלֹהֵיהֶם.

 

אני מעדיף לתת לשיר הזה פירוש אקזיסטנציאליסטי ולא פוליטי צר. לְמה הכוונה? אומר לנו כאן הדובר בשיר לפני שאתה מבין את האחר, בדוק בציציותיך אם אתה מבין את עצמך ואת עולמך. עניין לענות בו. אולי שכחת שעימך הצדק בגלל שרצית להיות כל כך בסדר עם האחרים באשר הם.

כמו בשיר "אז אמר השטן" היפה של אלתרמן, שם המשורר אומר: הנָצוּר הזה איך אוכל לו./ איתו האומץ וכשרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו./ ואמר: לא אטול את כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו,/ ולא ידיו ארפה כמיקדם,/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק.// כך דיבר השטן וכמו/ חוורו שמים מאימה/ בראותם אותו בקומו/ לבצע המזימה.  

 

באמפליטודה הזו, במשרעת, חיה השירה של יהודה לייב ויטלזון וזה לא פשוט כלל: לשמור באופן טבעי על קו פרשת המים בין החדשני ופורץ הדרך לבין יצירת המרחב האינטימי עם הקורא. מצד אחד, אתה יכול לראות כיום במחוזות מסוימים שירה שמתאמצת יתר על המידה להיות מקורית, שמנסה בכל מחיר לנסות לברוא נוסח או להביא לעידן חדש של כתיבה. בכל המקרים הללו, גם אם מדובר בכותבים מוכשרים בהחלט, הדבר נותר בגדר ניסיון פואטי שהוא אנטי משהו ולא דבר כשלעצמו, כלומר דבר עקר מבחינת הקורא אוהב השירה; מן הצד האחר אתה רואה אינסוף שירה יומנית לירית על אבא, אימא, סבתא סבא, משפחתי וחיי; מעין שירים פייסבוקיים שכאלה, חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות, אבל אין בהם שום אלמנט של חידוש פואטי, שום בשורה, והם מתמצים בקריאה שנייה לכל היותר.

 

 

הַנֶּפֶשׁ הַכְּסוּפָה


עוֹד אָבוֹא לָעוֹלָם

בּוֹ אֵדַע

אֶת כֻּלּוֹ הַנָּהוֹר

שֶׁל אֱלֹהִים

 

מְשֻׁלָּו בְּקֵן

מְקֻדָּשׁ זְרָדִים שֶׁל קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

מְרֻכָּךְ בַּדִּים שֶׁל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת

אָרוּם

 

וּבִפְאֹר הָעֲנָנִים אֶת הַזִּיו וְהַשֶּׂגֶב

 

אָבוֹא לָעוֹלָם

בּוֹ אֵדַע

אֶת כֻּלּוֹ הַנָּהוֹר

שֶׁל אֱלֹהִים

 

מהדהדת כאן יונה וולך הנפלאה עם ה"לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים/ לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני...", אך באופן מהופך בטון קונסרבטיבי ולירי יותר. אצל וולך זה שיר אובדן ובֶכֶה, ואצל יהודה זה שיר תקווה וחיפוש.

 

כן כן, אצל יהודה יש גם וגם. גם חידוש בלשון ובמבנה השיר וגם, איך נאמר, שוב, כי דיסק זה כמו שבְּרֶכט אמר: אין לנגנו פעם אחת, מרחב אינטימי עם הקורא. איני יכול, למשל, לדמיין לעצמי אדם שנשכב במיטה עם "ספר החוט" של אהרן שבתאי, או עם "חרא מוות" שלו. זו שירה חזקה בעלת קונוס צר, שירה למשוררים ולמבקרי שירה, אבל אני בהחלט יכול לדמיין לעצמי אדם יושב נינוח בכורסה, מרים את רגליו וקורא ב"תועפות בראשית". ממש כשם שאני יכול לדמיין לעצמי אדם שמשתרע תחת עץ מצל ומעיין להנאתו ב"משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן, או אם להיות ליריים יותר, בכל השירים של דן פגיס. בנקודה הזאת מפעים אותי יל"ו, יהודה לייב ויטלזון, ביכולת שלו לשורר. אני מאמין שהוא קורץ מן החומר אשר ממנו עשויים המשוררים הקריאים והאהובים, ולכן אני משליך עליו את יְהָבִי.    


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"בין החדשני ופורץ הדרך לבין יצירת המרחב האינטימי עם הקורא":