בן אדם שבדרך

על ספרו של אשר רייך "הרחק בתוכה – נובלה וסיפורים אחרים" בהוצאת כרמל ירושלים
04/01/2021 13:35:13

אשר רייך (1937) הוא אחד המשוררים היחידים שהכניסו לתוך השירה נופים של מדע בדיוני ופנטסיה, למשל בספרו "עתיד דומם" (קשב לשירה, 2002). משוררים נוספים שעשו זאת הם דוד אבידן, שרייך הושפע ממנו לא מעט, הן סגנונית והן תוכנית; מאיה בז'רנו ורחל חלפי; אורציון ברתנא ועמוס אדלהייט.



רייך עצמו בגרסא דינקותא שלו בא מעולם אחר ורחוק ממדע בדיוני ופנטסיה. ילדותו עברה עליו במאה שערים בחוג נטורי קרתא, בסביבה סופֶּר-חרדית. אלה מראות השתייה שלו. לעולם החילוני נתוודע מאוחר יותר.

 

אני כותב זאת כי לשני הדברים הללו: מדע בדיוני ופנטסיה ועולם חרדי, יש קשר הדוק לספרו האחרון "הרחק בתוכה" (נובלה וסיפורים, הוצאת כרמל). הספר מחולק איכותית באופן דיכוטומי. אין ספק כי הנובלה שעל שמה קרוי הספר כולו היא בהחלט שיא בעשייתו הספרותית של רייך. באשר לסיפורים הקצרים הבאים לאחריה שיש בהם מן הממד האלגורי החד-ממדי, הם בעלי הומור רייכי ציני טיפוסי, אבל חסר בהם ממד של עומק סיפּורתי.

 

כל סיפור קצר לוקח איזשהו מושג מופשט ומעביר אותו תהליך של פרסוניפיקציה, האנשה: "מאהב השמועות" שהוא מעין גנרל שמועתי; "מיסטר ערפל", מעין יועץ נסתר העומד מאחורי הדברים בהוויה; "עש הייצוג", שהוא מעין אשף של יחסי ציבור, וכן הלאה. הסיפורים בנויים הרבה על משחקי מילים והומור, אבל הם יותר מקטעים שונים של אימפרוביזציה ונראים כמו תרגילים בפרוזה ולא כדבר עצמו. מוטב אפוא יהא להתמקד בנובלה, שם נחשף הקורא לעולמו המורכב והעשיר של רייך.

 

בנובלה מפליג רייך לעבר הנופים הפנטסטיים באמצעות הלשון העברית. גיבורו של הספר עוד לא נולד. הוא עובּר אנושי: יצור רומנטי, רגשני, ספקני וחסר סבלנות – בקיצור, בן אדם שבדרך. עם זאת, כדאי מייד לציין שהוא לא סתם עובּר באשר הוא עובּר, על משקל אדם באשר הוא אדם, כי אם עובּר בעל אוריינטציה יהודית מובהקת של הוויה מיסטית-קבּלית, מפני שכל העולמות טרום הילדות הנחשפים בפניו ובפני אהובתו העובּרית לקוחים בטרמינולוגיה ובהוויה מתוך המיסטיקה היהודית, הקבלה, אבל גם האגדתא שבגמרא.

 

רייך מגדיר יפה את עובּרו, בן דמותו כך: "לא-כלום המכיל הכול". הוא כותב: "בחצות הלילה, בצאת הכוכבים, מתהווה סדר זעיר, כמעט בלתי נראה, בלב האופל. דרך הסדק הכלומי הזה יכול עובּר זריז ובשֵׁל כבן ארבעה חודשים לחמוק מהשליה החוצה, ולשגר את עצמו מחוץ לזמן ולמקום כמו במעוף הרקטה אל עבר מחוזות אחרים. שעון חצות מצלצל. חוט כסף זוהר אוחז בגופו ומושכו החוצה. הוא נשאב אל מחוץ לרחם, ממריא אל הנעלם, מרחף כאסטרונאוט בלב החלל החשוך השוקט. במלוא העדנה הוא דואה מעל ביתו, מעל הרחוב הלילי הנם את שנתו, מחפש את העוברית" והתיאור נמשך. זה כמובן לא רגע הלידה אלא רגע ניעתו של העובּר בעולמות אחרים עם אהובת לבו. הציור שעל העטיפה, מעשה ידיו של יונתן זֹהַר, מתאר זאת יפה.

 

אי אפשר שלא להיזכר כאן, למרות השדה הסמנטי המובהק של העולם הפנטסטי היהודי, ברומן הנודע מן המאה ה-18 "טריסטרַם שנדי" של הסופר האנגלי לורנס סטרן, שהוא מעין אוטוביוגרפיה בדויה שבה לידת הגיבור הולכת ומתמשכת, הולכת ומושהית, כי כל הזמן נדחסים לתוך הרצף עמודים גדושים בעניינים משונים, ספר שהיה חלוץ קדום של זרם התודעה במודרניזם ואף הרחיק בהשפעתו על אבות הפוסטמודרניזם.

 

רייך מגיע לידי מסקנה שהדו-ערכּיוּת, הפסיחה על שתי הסעיפּים, להיות או לא להיות, לצאת לאוויר העולם או להישאר חבוי ברחם - ייתכן שהוא רואה בעצמו את העובּר הזה - מקורה מבטן ומלידה. העובּר הסקרן אוהב את אמו וחשדן מאוד כלפי אביו. האב מושך אותו בקסמיו באמצעות המוסיקה והנגינה בחליל. ישנה סצינה נפלאה החוזרת בפרקוני הנובלה שבּהּ העובּר עֵד למעשה האהבים של הוריו. בתחילה נדמה לו כי אביו מכאיב לאמו, אך אט-אט הוא מבין.

 

לבסוף נמאס לו לשהות ברחם האם והוא משתוקק להשתחרר מהבידוד החברתי והשהייה הלילית בעולמות עליונים וטמירין, אך הוא חושש גם מהעולם שבחוץ, זה שאנחנו מורגלים בו. יש לו מלאך חונך ושומר, כבר נאמר שמדובר בעובּר רליגיוזי-יהודי. אבל יותר מכול הוא חושש ממלאך אחר בשם "לילה", זה שאמור להשכיח ממנו כהרף עין, בסטירה קלה על שפתו, את כל החוכמה שצבר בחודשי השהות ברחם האם. הניסיון לשחזר את כל מה שידע טרם היות הילדות ילווה אותו כנראה כל ימי חייו.

 

המעשה במלאך הסוטר על הלחי ומשכיח הכול ידוע היטב מהגמרא, זהו טקסט קסום ששווה שֶׁבֶר ציטוט: "דרש רבי שמלאי: לְמה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבּורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, וכיוון שיצא לאוויר העולם נפתח סתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים בהם אדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים... וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..." (מסכת נידה ל', עמ' ב). 

 

נשאלת השאלה אם הדבר כבר נאמר כל כך יפה בגמרא למה לנו הנובלה הארוכה של רייך? אל נעשה מעשה רֶבּ צ'אצ'קס-עגנון באשר רייך. כאשר "סוֹפֵר דָּבָר" פנה מטעם העיתון בשנות החמישים לשאול את ש"י עגנון על "יוסף ואחיו" של תומאס מאן, כשהופיעה הטטרלוגיה הנודעת בתרגום מרדכי אבי-שאול, ענה לו גדול סופרינו: מדוע האריך הלה כל כך, הרי הכול כבר כתוב במקורות. זהו שלא! לא הכול כתוב במקורות. הנובלה של רייך, קסמהּ ואווירתהּ, אינם מצויים במקורותינו, לא במקרא ולא בגמרא. זוהי נובלה אקספרסיוניסטית מודרנית מרגשת ביותר על עולם פנטסטי-פרטי-יהודי.

 

הרחק בתוכה – נובלה וסיפורים אחרים, אשר רייך, עורכת: יהודית רותם, כרמל ירושלים, 215 עמ', 79 שקלים

 

 

 

 

 

 


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"בן אדם שבדרך":
מסקרן
ברכה רוזנפלד
07/01/2021 12:26:07