בשוליים הגבוהים

על נוכחותה של המיסטיקה בשירה העברית המודרנית
24/03/2011 12:08:28

רואים בקלות את מה שרגילים לראות ומדברים הרבה על מה שכולם מדברים ועל מה שהעיתונים כותבים. לכן מדברים הרבה על העמדות הפוליטיות ועל הזהות הסוציוֿתרבותית של המשוררים, ועל פסיכואנליזה ופמיניזם, אינטרטקסטואליות והומוסקסואליות וגם (עדיין, אם כי פחות) על חידושי סגנון ולשון. ומדברים יותר מדי, ובקטנוניות מקטינה (בעיתונים, ועכשיו גם במחקר), על ה"טרגדיות האישיות" ועל חיי היומיום של סופרים ומשוררים. ומדברים בכבוד מוגזם על מה שמזכיר את מה שנכתב לאֿבעברית במקומות יוקרתיים, פעם זה היה גרמניה ואחרֿכך רוסיה, פעם צרפת ואחרֿכך ארצותֿהברית, וחוזר חלילה. את אלה רואים ומראים בקלות, נכון להיום, וזה מה שנותן לדיבור כבוד. אבל יש סוג של שירה שכך לא רואים אותה באמת, רואים רק את המוץ אשר ידפנו הרוח, לא את הגרעין. קראתי על ניסוי בחתול: הכניסו אותו בשלושת חודשי חייו הראשונים לחדר מעבדה שלא היו בו שום קוויֿמתאר אנכיים, רק קווים מאוזנים נראו לעין. כשהוציאו אותו מהמעבדה החתול נתקל בחפצים מאונכים: הוא לא היה מסוגל לראות אותם.

אני מנסה לדבר בפשטות על מה שאיננו ניתן להיאמר ואולי לא טוב שייחשף במלים של פשט: על שירה המבטאת את הצורך, גם של האדם החילוני, במגע עם טוהרֿקדושה עליון, ואף את רגע המגע הזה בעצמו. באוויר התקשורתי שבו אנו מוקפים וספוגים זהו צורך מביך, מוזר, כמעט מביש או סוטה, חשוד על איֿמהימנות, צדקנות או רגשנות רכרוכית, מעורר דאגה באימהות החרדות לעתיד ילדיהן ולהצלחתם בחיים. אבל הנה הוא מתעקש וצץ, במציאות ובשירה, מתעד את מקומו הראשוני המקופח בתרבות המערבית במאה העשרים, כשם שיצר המין קופח באותה תרבות במאה התשעֿעשרה.

זהו ניסוח ההולך סחורֿסחור סביב המלה "מיסטיקה" ומנסה להימנע ממנה, משום שדרכי הביטוי המיסטיות, שאותן באמת אפשר למצוא בסוג זה של שירה, רק מבטאות את העובדה, שמסורות מיסטיות הן הדגם לחיפוש אחר קדושה, כאשר דרך המלך אליה חסומה. אפשר, כמובן, לומר שהשירה היא מיסטית עלֿ
פי טבעה ואמצעיה: המשורר, כמו המיסטיקאי, נמשך אל סוד הצמצום ואל עולם האצילות של יודעי ח"ן. אבל לא כל שירה שואפת אל המיסטיקה באותה מידה. החוויה המיסטית עלֿפי טבעה היא בעלת מתח נפשי ורוחני גבוה, כי היא פריצה אנומיסטית, פראית, לעבר הרגשת גובה וערך ושלמות מקודשת שמתה, שהלכה לאיבוד, ושעם מותה החיים איבדו את טעמם ואת משמעותם, וכבר קשה לאהוב אותם. הצורך במבע מיסטי נובע, כך נדמה לי, לא סתם מתחושות של מצוקה ושל חרדה, אלא מגעגועים קשים לאותה הרגשת שלמות שמתה או אבדה, מהגישוש אחר המגע איתה, ומהניסיון לשחזר אותה במלים. זוהי עגלת הסופרמרקט הנפשית שהמבע המיסטי משחרר (בהילולת ברֿיוחאי במירון מוכרים חמסות שיכולות לשחרר עגלות של סופרמרקט). ברור שבניסיון כזה יש מצד אחד התפרצות פראית, מרד אנומיסטי, נגד חוקי המציאות, ומצד שני יש בו בעצם געגועים אדירים לשחזר מציאות שיהיה אפשר להשלים איתה ולאהוב אותה. מיסטיקה נוצרת לעתים מתוך ייאוש גדול מהיכולת לפעול במציאות ולשנות אותה בדרכים מקובלות. לפעמים היא תגובה פוסטֿטראומטית, חלק ממנגנון האבל של מי שממשיך לחיות יחד עם מוות שנוכחותו חזקה מנשוא. חלק ממנגנון ההסבר לרצון החיים למרות קיומו של המוות בתוךֿתוכם. מוטיבים מיסטיים אופייניים למשוררים שהתאוששות מאבל היא חוויית היסוד של חייהם.

כל זה מעניק לכל מבע מיסטי מתח גבוה, אבל אצל משורר חילוני המתח הוא עוד יותר גבוה, כי הדילוג מראיית עולם חילונית, ביקורתית, אינטלקטואלית, מתנגדית (כמו זו של ביאליק, למשל) אל ראיית עולם מיסטית הוא לפעמים יותר נועז מאשר הדילוג שמבצע אדם שהשקפתֿהעולם הבסיסית שלו היא דתית, ולכן דילוג כזה עמוס מתח גבוה במיוחד, וראוי לתשומתֿלב.

במשך זמן רב רווח במרכזי ההתקבלות הספרותית חוסר התייחסות לרובד הזה בשירה העברית והישראלית, אפילו של משוררים מיסטיים מובהקים כמו אברהם בןֿיצחק, אריה לודוויג שטראוס, מרדכי גאורגה לנגר, אמיר גלבע, אברהם חלפי, טוביה ריבנר, פנחס שדה, דליה רביקוביץ, גבריאלה אלישע, יאיר הורביץ, יונה וולך. הסיבות להתעלמות נעוצות ברקע התרבותי, בטמפרמנט האישי ובמקורות מחשבת הספרות של החוקרים ושל מבקרי הספרות, וגם בחשיבות המיותרת שנהוג לייחס לרקע הביוגרפי והסוציוֿתרבותי של המשורר. לכן קל היה לזהות את הרובד הזה אצל משוררים ישראלים דתיים: זלדה, אדמיאל קוסמן, יונדב קפלון, יוסף עוזר, מירון איזקסון, למרות שנושא הקדושה בשירתם הוא לרוב יותר פרובלמטי ויותר מכוסה מאשר בשירת משוררים חילוניים. אבל המיסטיקה ביהדות ובדתות אחרות – שייכת לשוליים הגבוהים של התרבות. שם, בשוליים, יכולה להיווצר קרבה בין תרבויות שונות, שבמרכזן הן אפילו עוינות – כגון בין אלילות, יהדות, נצרות ואסלאם, או בין חילוניות ודתיות. כיום, המיסטיקה היהודית והנוצרית קרובות זו לזו הרבה יותר מאשר הדוגמות האורתודוקסיות בשתי הדתות, והשירה הסימבוליסטית היא דוגמא למפגש בין התרבות המערבית החילונית המודרנית ובין מסורות מיסטיות נוצריות ויהודיות. המיסטיקה היא המקום שבו מתקצרים המרחקים המפרידים בין שירה חילונית ודתית, כשם שהיא מטשטשת את הגבולות בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, ובינן לבין דתות לאֿמונותיאיסטיות מהמזרח הרחוק. כך זה נראה בשירה של בנימין שבילי ושל אגי משעול, וגם בפרוזה של יואל הופמן (שבה גם הגבול בין שירה לפרוזה מבוטל). ומשום שהתופעה כה חשובה וכה רווחת היא זקוקה כיום יותר מכול לקוראים, מבקרים וחוקרים הרגישים לה ומתעניינים בה.

בשירה העברית שנכתבה במאת השנים האחרונות יש יותר מיסטיקה משנוטים לחשוב. גם בשירה שנכתבה לפני קום המדינה, כבר בבסיס, אצל ביאליק, למשל, ב"הכניסיני תחת כנפך", וב"קומי צאי" וגם ב"אייך?", ב"לבדי" וב"מגילת האש" בעצם, כמעט בכל מקום שמופיעה דמות נשית, והתפיסה הזאת של הדמות הנשית (שביאליק עצמו קיבל בירושה ממקורות מיסטיים, גם יהודיים וגם רוסיים) עברה בירושה לשלונסקי ולאלתרמן. התמונות ורמזי הלשון המיסטיים ב"הציץ ומת", ב"זוהר" ובשירים אחרים של ביאליק הם רק חלק מהמקום המרכזי שתופס נושא הקדושה ושיברונה בשירתו. אצל משוררים חילוניים וביקורתיים (משוררי אמת הם ביקורתיים!) הלשון המיסטית מבטאת לעתים דווקא את קשיי המגע עם הקדושה, את הלעג לחיפושים אחריה, את ההיווכחות בהיעדרה מן המציאות, או שהיא הולכת סחורֿסחור סביב החוויה המיסטית, בחשדנות רבה. המיסטיקה מופיעה לעתים רק ברובד המטאפורי של השיר, כשהמשורר מייחס קדושה לחוויות ארציות, ואז קשה לקורא להחליט האם הקדושה היא בבחינת כאילו, או הארציות היא שנעשתה כאן לכאילו.

בשביל ביאליק, העמוד התיכון של השירה העברית במאה העשרים, קדושה וטומאה היו קטגוריות בסיסיות, כמו חלל וזמן וסיבתיות. קורצווייל משווה אותו בצדק לקפקא. ביאליק עמד מוכה יגון מול הסתלקות הקדושה מביתֿהמדרש ומדפי התלמוד של נעוריו, הוא תיאר עולם מתגולל בקיאו בלילֿקיץ, שבו בנותֿליליות שוזרותֿמוזְרות בלבנה כסות אחת לכוהנים גדולים ולמגדלי חזירים, הוא התמוטט על סף הבלימה העליונה, האשים את אלוהי החורבן בפוגרום קוסמי, אבל גם צייר את הקדוּשה בדמותן היהודיתֿנוצרית של האם ושל נסיכתֿהבריכה המופנמת, של השכינה שבורתֿהכנף, של איילתֿהשחר כסופת העפעפיים ושל מצניעי האהבה המינית. ביאליק לא היה משורר מיסטי. ההסתתרות לא הייתה אורח חייו ולא סגנונו. אבל מי שקורא את "הבריכה" ואת "דבר" ואת "גילוי וכיסוי בלשון" שומע את הקול המיסטי המודחק של ביאליק, את אותו חלק שנכסף להתאחד עם חוטי כסף קרועים וצחורים בחלל העולם ביום צח באחרית קיץ. כשהוא משחזר את הילדות הקדומה ב"ספיח" וב"זוהר" הוא מרשה לעצמו הילולה מיסטית, ואת המחזור הראשון של "משירי החורף" הוא פותח בתמונת עולם שכולו מקשה אחת של אור ואוויר, עולם של אינסוף לובן וזוהר, שבו חסום ומשומר כוח עולמים. את החוטים הצחורים של "דבר" ואת הטוהר הקשה והלבן של עולם "משירי החורף" המשיך לטוות ולרקע אברהם בןֿיצחק, אבי המיסטיקה המודרנית בשירה העברית, משורר שכתב כלֿכך מעט והיה נערץ על רבים, בארץ ובחו"ל. גם המיסטיקה של ביאליק וגם זו של בןֿיצחק קיבלו ביטוי לשוני הממזג את המסורת של המיסטיקה היהודית, בעיקר של הקבלה הלוריאנית, עם הסימבוליזם האירופי, שבעצמו ניזון לא רק ממסורות מיסטיות נוצריות, אלא גם מהקבלה. כאן איֿאפשר שלא להזכיר את השפעת הקבלה על מלארמה, המשורר הסימבוליסטי המובהק ביותר בשירה הצרפתית, ועל ולדימיר סולוביוב, אבי הסימבוליזם הרוסי, וכן את השפעת מלארמה על סטפן גאורגה ואת הקשר בין רילקה לשירה הרוסית הסימבוליסטית. עניינים אלה טעונים מחקר, ואינם שייכים לענייננו.

לנשים היה בתחילה קושי מיוחד להיכנס לעולם המיסטי, השמור אצלנו ליודעי חכמה נסתרת וליורדי מרכבה בעלת תו חניה בעולמות העליונים, והוא סגור בפני מי שלא מרגיש בנוח עם אני בעל ממדים קוסמיים, כמו רחל או לאה גולדברג. אבל דליה רביקוביץ עשתה את זה בטבעיות נפלאה ברבים משירי "אהבת תפוח הזהב", ואחריה (מלבד יונה וולך, שכבר הוזכרה) – זלדה, חיה אסתר, רחל חלפי, רבקה מרים, אמירה הס, רות בלומרט, אגי משעול ואחרות. הכתיבה המיסטית היא מסימני התגברות הביטחון העצמי של משוררות ישראליות. אולי הגיע הזמן גם להתייחס לתופעה ולמפות אותה כחלק חשוב בתולדות השירה העברית.

משוררים מיסטיים מעדיפים את המינוריות, ורואים בה הישג אמנותיֿמוסרי. גם דברים אלה אינם פונים אל תרבות ההמונים, אלא אל אנשים המתעניינים בשירה ובתרבות גבוהה, כלומר, אל מיעוט שאולי הולך ומצטמק במציאות הישראלית החילונית. אני באופן אישי אינני רואה את עצמי כמשוררת מיסטית מובהקת, אלא כמי שכותבת תוך מתח מסוים בין נטיות מיסטיות לנטיות הפוכות. אני לא מעריכה כתיבה שנסחפת עד הסוף אחרי נטייה קיימת כלשהי ואינני אוהבת תוויות.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"בשוליים הגבוהים":