הגיע הזמן להישמר מעצמנו

רשימה אודות ספר שיריו של מירון ח. איזקסון
01/09/2019 09:22:25

זה ספר שירה יפה על התבגרות ואפילו על הזדקנות הדרגתית. מקום שבו העולם הופך קטן יותר ויותר, זהיר מבחינת הדובר והחוויה שלו, כמו בשיר הפותח "הערה ראשונה באוזנייך": לגבי להקת הציפורים העוברת מעלינו:/ בילדותי התפעלתי מן המובילות,/ הן שמציירות למפה את עולמה./ בזִקנתי אתרגש מאלה המכונסות בסוף,/ כבר אינן רוצות להכריח אחרים.// ובתווך נותר לי להצביע על האמצעיות,/ יכולות היו לצנוח, יכולות היו לבטל/ את החזית ואת העורף,/ לקחת את השורה לעצמן עד הקרקע./ מותרות היו לבחור מנהיגים מותשים חדשים/ אפילו להודיע על ביטול המסע והעונות". הרי נשמעת כאן נימה פוליטית בשירתו האניגמטית של איזקסון.

 

מירון ח. איזקסון פרץ אל עולם השירה בשנות השמונים-תשעים, אך עוד הספיק לצקת מים על ידיו של אצ"ג בשנות השבעים, כאשר משוררים דתיים כמותו וכגון אדמיאל קוסמן, אסתר אטינגר וחוה פנחס-כהן יצאו מתוך משנתו של הרב קוק והתחברו אל שירת דור המדינה שדוברה המרכזי והאידיאולוג הפואטי שלה היה כמובן נתן זך החילוני למהדרין.

 

איזקסון התבלט בקבציו בשירה קובּיסטית, שבורה, המפרקת ומאחדת בו-זמנית את מושג המשפחה והקרובים, את מושג היחיד בתוך הבית, מגלה טפח ומכסה טפחיים בשירים מאוד א-טונאליים. הרבה פעמים בשירתו מתפרקים העצמים ואיברי האדם כדי לחפש מתחת מהו סוד הקיום והיקום, מה מניע אותנו ואת העולם כולו בתוך החי התזזיתי הזה.

 

"כשמסר על פטירת אשתו/ ביקש להישמע בקול שטרם/ עבר בינו לבין שומעיו:/ "אני לא יכול למסור את מותה/ באותו קול שהיה מבקש ממנה דברים".// אין לדעת אם נתקיימה כוונתו/ כמו דבר שטות, שמסתבר להיות לבסוף שעה נכונה,/ או אדם שהיה משוכנע שרבים מביטים בו/ ורק משום כך לא פיזר את איבריו בחול.// בכל זאת היו עדיין/ המוני שמות מוכרים מוטלים לפניו/ כדי שיודיע להם על מותה:/ "נא להגיע בשעה מוקדמת. רק כך/ אוכל לספר לכם כיצד נראות פניה החדשות".// כשחזר מפטירת רעייתו,/ היו רגליו עסוקות בצעדים נסוגים משלהן./ עוברות למרצפת הבית הבאה/ בלי להניח לקודמת" ("אין לדעת").

 

איזקסון הוא משורר קטסטרופאלי וקוהלתי במהותו ולכן הוא מנסה לא אחת להרגיע את הסובב אותו בתוך השירים מפני הפורענות. אפשר לראות זאת בקריאת הכיוון בכל שער של הספר כאן. בראש כל שער מצוי ציטוט מן המקורות. מדי פעם צץ ציטוט ממשלי, ואפילו שיר השירים ותהילים, אך ברוב השערים הציטוטים הם מתוך קוהלת. לאיזקסון רומן מתמשך עם הספר התנ"כי הזה. בעבר כתב ספר בשם "עת לבקש" (1990) ובו מחזור שירים המתכתב עם הפסוקים הנודעים בקוהלת הבנויים על הנְגָדה, כאשר העת מסמל במקרה הזה לא זמן, אלא עידן: עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לִרפּוֹא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לִשׂחוק, עת סְפוֹד ועת רְקוֹד, עת להשליך אבנים ועת כְּנוֹס אבנים, עת לַחבוֹק ועת לִרחוֹק מֵחַבֵּק, עת לבקש ועת לאבּד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לַחֲשוֹת ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.

 

נראה כי קוהלת בתוך התנ"ך הוא התנ"ך הקטן של איזקסון. תחושה של הַבְלוּת קיום עולה מחד גיסא מתוך השירים בספר החדש, ומאידך גיסא, בין השורות, עולה המחשבה האמונית כי החיים יקרים, יקרים מאוד, ולכן כדאי להיות זהירים בהם ולהישמר מעצמנו ומן המחשבות הגרעיניות והרעות המתרוצצות בקרבנו. שירת איזקסון תרה כל הזמן בין פירוק להרכבה סביב נקודת האיזון כמו בשיר היפה "מצאתי":

 

"מצאתי בגופי את הידית הקטנה,/ זאת שמושכים בה ואפשר/ לגבוה במידות אחדות,/ או לדחוף עד שנמוכים ופראיים/ כחיה המביטה מהרצפה.// לאחרונה גדלה בי הידית,/ עשרות שנים היא רק הקשיבה/ כנקודת מבט לגוף שהתארך/ והתעמק והתכופף ואז נגעתי בה,/ כמו איש שלראשונה הגיע/ למקום בו התגורר כל חייו.// ומאז, הידית צובטת את עורי/ ומשחררת את הצמצום שנח בי/ כדי שאוכל לחבק אדם אחר:/ בתמונה מאוחרת לא יידעו/ אם זו ידי מונחת על כתפו/ או הוא בידיו מכרבל את עצמו.// מצאתי בי ידית קטנה/ אחרי שילד אהוב שיחק בי,/ גם היא מעצמותיי פרצה/ כשהרמתי את כובדו למעלה מכוחותיי".

 

אצל איזקסון ישנם אזכורים ללשון המקורות ובכלל זכרי לשון, אך הוא אינו סתם מתנאה בהם. רק אם הם רלוונטיים לסובייקט הכותב, רק אם הם ממש נוגעים בבשר ובפשר המעשים – יעשה בהם שימוש. כמו למשל דמותו של אברהם אבינו כאב קדמון, לאיזקסון שירי אב רבים. השדה הסמנטי שלו הוא בעיקרון מאוד אלמנטרי וכולל: ראש, מוח, עצמות, קוֹל – התפרקות התודעה דרך החומר. גם הדיאלוג עם האישה בשירים, הנמענת, נעשה תמיד דרך החומר. אצלו תמיד הגוף הוא זה השומר על הנפש. איזקסון, סתום ככל שיהא, הוא משורר פיזי. כמי שחלה בנערותו פיזית בראשו ועשה תשובה מאז והפך אדם דתי מתון, הוא חושב הומאני כל חייו, ועושה בספר זה מעין חשבון נפש נוקב עם נפשו דרך גופו ורואה כי טוב. בסך הכול טוב.

 

איזקסון שייך למי שמבקש לעמוד חזק באמצע. כאן! בתוך החברה האזרחית שלנו. מה שתומאס מאן היה מכנה האמן הבורגני התועה. הוא חש את משיכת הקצה, לאיזקסון ספר עבר הנקרא בשם זה "משיכת הקצה" (1994), אבל כמי שעומד כשופט במרכז תחרות משיכת חבל הוא אינו נענה לקצוות, על אף שהם מושכים, ומבקש להישאר איתן וזהיר באמצע, להבדיל ממשוררים בעלי תפיסות עולם אקסטרימיות ההולכים עד הקצה ועל הקצה, ומוכנים בכתיבתם ובקורות חייהם לפתוח את הווריד או העורק כדי לכתוב בדמם את שירם האחרון, א-לה סרגיי יסנין, או כאלה המקדשים את הבדידות. איזקסון יעדיף להישאר באמצע כבורגני תועה. הוא רואה בעמידה הזאת סוג של גבורה זהירה למול החיים והאתגרים שהם מציבים.

 

"עיקרו של הראש להישאר סגור/ גם אם רוחו חזקה מאוד,/ אסור לפתוח לה חלון בעצם/ כי דברים איומים יישפכו החוצה/ שלא לדבר על מה שעלול לחדור.// אפשר לבחין מייד/ גם בתפילין של ראש/ בכריכות הפנימיות העזות/ ובתוקף הסגור./ שלא כמו סיבובי תפילין של יד/ שיש בהם פשרה של מנצחים פתוחים.// הראש חמוּר. פעם לחץ הדם שלי שֶׁחָלָה./ וכל הנערוּת שנבהלה ממני/ תכננו לברוח מראשי./ אבל ראשי סירב, אפילו הריץ את עיני/ מצד לצד כדי שתלחץ במקומו/ והוא לא יצטרך לפתוח לנשמתי את/ הדלת לברוח.// ראיתי את העולם פעמיים/ כשלכל עין הייתה השקפה שונה,/ אז התחלתי לחבב רגעים/ שבהם אני מדבר בקול עם עצמי" ("ראש סגור").

 

הספר בנוי שביעיות שירים: "שביעייה", "שביעייה". אין שמות לשערים, אלא ציון מספר השירים, כשבראש כל שער פסוקים מן המקורות, ספרי אמ"ת והמגילות האהובות על איזקסון, כאמור בעיקר קוהלת. הרצפים נעים סביב המספר הקדוש שבע. דא עקא, אצל איזקסון כמו אצל איזקסון, הקובּיסטי והשבור, זה לא תמיד מסתדר, והוא נותר א-טונאלי גם בכמות השירים בכל שער, ולפעמים נשאר לו זנב שיר בחוץ ונוצרת שמינייה וכותרת השער תהא אפוא "שמינייה" ולא שביעייה, ולעיתים הוא חסר את החוליה לרצף הנתון ונותר עם שישייה, וכותרת השער תהא אפוא "שישייה". כך הוא האנושי שאינו מתמטי, חורק ומדויק באופן חלקי.

 

בסוף הספר רצף ארוך יותר בן שלושה עשר שירים – עוד מספר קדוש ליהודים. כמו שבתוך השירים עצמם חֶלְקֵי הנוף, החפצים והאיברים קמים עלינו כדי להמשיל לנו משל וללמד אותנו משהו רגעִי על עצמנו, כך השירים המסתדרים בקבוצות באים לתת לנו תשובות לשאלות הנשארות תלויות ועומדות ובלתי פתורות, גם אחרי שקראת פעם ופעמיים את הספר היפה והמרתק הזה של המשורר ההגותי הזה, המעורר אותך תמיד לחשוב על חייך ועל מצבך בעולם, או בשפתו השירית האניגמטית של איזקסון: "יותר רעשים ודוממים שונים/ מקנאים בסימני החיים של כולנו..." ("השפעה"). תחושה פרנואידית שכזו עולה מתוך הספר ואיזקסון מבקש מאוד להרגיע את עצמו ואותנו מפניה.

 

 

הגיע הזמן להישמר מעצמנו, מירון ח. איזקסון, עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 117 עמ', 79 ש"ח

 

       


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"הגיע הזמן להישמר מעצמנו":