החשבון של ברוך קורצווייל עם ס. יזהר

מה עמד בין גדול המבקרים בספרות העברית ובין דור הפלמ"ח בספרות
13/10/2013 13:42:42

ברוך קורצווייל (1972-1907), גדול המבקרים של הספרות העברית עד כּה, לא סבל את דור הפלמ"ח. כיהודי מאמין שפנה אל העולם החילוני האירופי במאמריו ובמחקריו ונטה אוהלו מחוץ לתורה אחרי שהוסמך בצעירותו לרבּנות, הוא התקשה מאוד להתרגש מן הארוֹגנטיות הצבּרית הפּנְקנית, החילונית והמיואשת של דור פעלתני וגיבור, מלח הארץ ואדוני הארץ, שכביכול ייצג את האנחנו הקולקטיבי, אבל בפועל היה אקזיסטנציאליסטי ונרקיסי. המייצג, המוכשר והקיצוני בדור זה, אליו הִפנה קורצווייל את חִציו בַּדיונים הפּואטיים שלו, היה הסופר ס. יזהר (2006-1916).

  

מתוך שני מאמריו של קורצווייל "האכזבה הגדולה" ו"כחזות אימת המוות", העוסקים ביצירתו הענפה של ס. יזהר, "ימי צקלג", אפשר לחלץ בראש ובראשונה את הכלל הבא:

  

כל עוד שומר ס. יזהר על מסגרת קצרה ותמציתית יחסית של סיפור, וכל עוד יש לו מה לספר, תוכן, עלילה ולא אנטי-סיפור, מושג שס. יזהר חתום עליו בגאון במחקר הספרות המאוחר שלו, או אז הוא שומר על כישרונו הרב ואיכויותיו; אך כשהוא מנסה נואשות לברוא את האֶפּוֹס של התקופה כמו ב"ימי צקלג", הוא יוצר מיתוּחַ של הסיפור הקצר היזהרי ("חִרְבֶּת חִזְעָה", "השָׁבוּי") ובעצם מחליש על ידי חזרות אינסופיות ומייגעות את יכולותיו הפואטיות. מבחינת קורצווייל, ככה אין כותבים רומן אלא בּרבּרת ופטפטת חוזרת. ממש כך, במילים אלה, הנה:

  

"בסך הכול ניתן לומר, שהחומר הסיפורי של העלילה הפנימית מספיק אך ורק לסיפור קצר. הרחבתו על ידי הכפּלה עם ואריאציות היא הרחבה מדומה ובמקום להוסיף היא גורעת. וכך קורה שהמונולוג הפנימי הולך ומתנוון לדבּרת ואיננו שומעים את קולות הגיבורים אלא את הרטוריקה של ס. יזהר. ואיננו מגלים מציאויות אֶפּיות אלא אנו סובלים ומשתעממים מ'חוכמות' ומפילוסופיית-בוסר וממעשי-אונָן מילוליים." (בין חזון לבין האבסורדי, עמ' 434).

  

קורצווייל נתפס ובצדק למושג הזמן ברומן. הוא כותב על חוסר באחדות זמן אפית ביצירה זו. הוא קיצוני מאוד וקובע כי אין זמן אֶפִּי ב"בימי צקלג" של ס. יזהר. בכדי לנסח באופן יותר מובהק אכתוב כי קורצווייל ראה ביזהר אכזבה גדולה, כיוון שעל אף כישרונו הוא התעקש לעסוק בזמן ברומן ובחיים במונחים של סינכרוניה ולא דיאכרוניה, ובלא דיאכרוניה אין ממד של עומק ליצירה בת אלף מאה  ארבעים ושלושה עמודים אליבּא דקורצווייל, במהדורה המאוחרת שלי יש אלף מאה חמישים ושישה עמודים.

  

קורצווייל כותב: "אבל התפוררות זו של הזמן לשורה אין-סופית של 'עתה' מונעת את אחדות-הזמן האפית."

  

כשקראתי זאת חשתי שזה כל כך נכון, עד כי עלו דמעות בעיניי, מָשָׁל קראתי רומן רומנטי ולא מאמר מעמיק של מבקר מרכזי. למה?

  

שנים מנסה אני לקרוא את ס. יזהר ותמיד נתקע. כעבוֹר כמה עשרות עמודים של ניחוחות אדירים, תיאורי צמחים ורוחות דרומיות ארצישראליות, אני שוקע בתוך עצמי ומאבד עניין ביצירה. זה קורה לי תמיד עם "ימי צקלג" ועד כה לא הבנתי למה.

  

אתה מתחיל לקרוא במין דחף אדיר, שמחה גדולה, בעיקר זה קורה לאנשים שהם מה שקרוי בהֶלְחֵם של עברית ולעז, לָשון-מיְנדֶד ואוהבי שפה. אתה מתבשם, אתה מאושר מן הקריאה ואז באה הנפילה האיומה, שמקורה בדיוק במה שקורצווייל כתב.

  

מן הראוי לציין כי חוק קורצווייל לגבי יזהר כפרוזאיקון עובד גם עשרות שנים אחרי התאבדותו של קורצווייל ב-1972. יזהר חזר ביתר שאת לפרסם ספרים בשנות ה-90 של המאה ה-20. בעוד שביצירה כמו "מלקומיה יפהפייה" (זמורה-ביתן 1998), כל סיפור העלילה מתרכז בהליכה של הדובר אל שולה אהובתו כשבדרך הוא מתאר לעילא ולעילא את הטבע: העצים והצמחים. אהבתו אנלוגית למגדיר צמחים, אבל יופי הרי לא יכול באמת להיות מתוחם ומוגדר עד כמה שנשתדל, וכשם שאין להגדיר את הטבע באמצעים מדעיים והעניין נכשל, כך נכשלות גם הפנטזיות של הדובר באשר לשולה הנכספת. רעיון יפה לסיפור קצר או לשיר, אבל זה בעצם אנטי-סיפור תיאורי קלאסי של יזהר, ארוך מאוד, והקורא עובר מפל ציפיות ומשתעמם למוות בעמוד שלושים לכל היותר ארבעים כי אין עלילה להיאחז בה.

  

ב"גילוי אליהו" (זמורה-ביתן 1999), לעומת זאת, הרומן האחרון שיזהר הוציא בחייו - אגב גם שם היצירה לקוח מן המקורות היהודיים שיזהר טרח כל כך לבקר ולסלוד מהם ב"ימי צקלג", אליהו הנביא המתגלה במסורת היהודית על פני הדורות לאנשים שונים - אתה שוב משתאה בשל היכולות הלשוניות, אבל יש מעשייה מאחורי הסגנון. הדובר המבוגר יוצא לחפש בזמן מלחמת יום הכיפורים את אליהו שהקשר עימו נותק. זה מעניין, זה מסקרן, ומעבר לתיאור פרטני של צנחן הצונח אלי קרב, מופת של יכולת כתיבה, יש לך כאן עלילה ממש אוטוביוגרפית על תקופת זוועה בהוויה הישראלית ויש מה לספר, מרחב של זמן ומקום, הֶקְשֵׁר והיסטוריה – דיאכרוניה, וזה רומן טוב יותר מ"מלקומיה יפהפייה".

  

קורצווייל צדק.

  

חזרה ל"ימי צקלג". יזהר מתאהב בכתיבה של עצמו באמצעות כשרונו הלשוני ובעצם מתנשא באמצעות השפה על המציאות המתוארת ויוצר פרוזה מלאכותית.

  

קורצווייל אהב לאיין את מבוקריו במילה אפס. זכורה הביקורת שלו על "דגן ועופרת", קובץ הסיפורים של נתן שחם הצעיר, שכותרתה הייתה "בוסר סנוביסטי ואפס מנופח". קורצווייל היה מאוד אמוציונאלי, אבל הבטלה המייאשת הזאת המאפיינת את גיבורי הרומן היא באמת משעממת. קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין. לסוף אתה כקורא נורא-נורא משתעמם להשתרע יזהרית על החול ובא לך להתמכר כבר לאיזשהו מעשה.

  

יתרה מזאת, קורצווייל לא יכול לסבול, כספקן מאמין ואיש דתי, לא רק את היחס של יזהר להיסטוריה ולאתוס, אלא בעיקר את הזלזול שלו בתנ"ך ובדת ב"ימי צקלג".

  

"מי עשה עולם מחורבן שכזה!... אבל דבר גדול הוא להאמין – כשמאמינים. כשיש לך במה להאמין... ולמה דווקא באלוהים? למה דווקא... הזה" (ימי צקלג, 803-793). תכף אחר ציטוט, קורצווייל כותב: "עליי לציין שמצפוני אינו מרשה לי לצטט כאן את יזהר במלואו, משום שאז הייתי גם אני מתחייב בחילול קודש פשוטו כמשמעו". (בין חזון לבין האבסורדי עמ' 441).

  

הנרקיסיות של יזהר משימה את ההווה ואת הדובר במרכז והופכת את כל הגיבורים הדוברים דומים אלה לאלה, עם פסקאות חוזרות ומשפטים חוזרים בווריאנטים שונים לעייפה. קורצווייל כאמור מנתח זאת מצוין. אנו חשים עד כמה נמאס לו, פשוטו כמשמעו, מהצעיר המיואש החוגג את ההגיגים הפסבדו-פילוסופיים. התבשמות עצמית לאין-קץ. רק כי הוא היה חייל ועמד אל מול המוות במלחמה. מצב החיילוּת הופך את הצעיר לארוגנטי, לשׂונֵא מקורותיו: התנ"ך, היהדות. הופך את הסופר עם העברית הנפלאה והחיה לצר ומוגבל מבחינה אידיאית ונשיא כת 'מאמיני העתה'", כך קורצווייל מכנה את דור הפלמ"ח.

  

הריקנות שבשמיים עוברת אל הריקנות שבלב ומשם אל הריקנות שבספר, כסיפור, ולבסוף היא מגיעה עדֵי הקורא, כפי שכתב יזהר עצמו. "שכב על גבך, בן-אדם, הבט השמיימה ומצא כמה אנו ריקים ומרוקנים" (ימי צקלג, עמ' 293).

  

קורצווייל תוהה עד כמה עומק יכול להיות בספרות שכל מטרתה היא לרוקן אותך לתוך אפס של הווה. הוא מצטט את אחד הגיבורים עובדיה ברומן המדבר אל עצמו "אצלי הפסוק החוזר הנצחי הוא: לא כלום. אילו כתבתי יומן, כל יום היית מוצא בו לאמור: לא כלום. חזרתי. ויצאתי לא כלום. חיכיתי, הלכתי לישון, קמתי ולא כלום... ולא כלום... לסינמה ולא כלום..." כך קרוב לעשרים פעם עולה מוטיב האפס, הריקנות, הלא-כלומיות. ל"ימי צקלג" קורא אפוא קורצווייל – "האפופיאה של האפס".    


מכתב חדש
3 מכתבים ב-3 דיונים ל-"החשבון של ברוך קורצווייל עם ס. יזהר":
מעניין מאוד
יובל גלעד
13/10/2013 14:18:38
דברים כדרבונות
עודד פלד
13/10/2013 15:07:06
קראתי את צקלג מתחילתו ועד סופו
חגית ינאי
18/05/2014 21:23:12