"הכול" רק חלק מתוכנית גדולה

על יצירתו של אורציון ברתנא בכלל ועל שירתו בפרט
10/10/2012 22:31:46

אני עוקב אחר יצירתו של אורציון ברתנא עשוריים, מעקב צמוד. היא בולטת בשלושה תחומים בסדר כמותי כזה: שירה מסה ופרוזה. שירתו, מתוך עיון בקבצים שפורסמו לאורך השנים, היא בראש ובראשונה תהליך של השתחררות מן הזולת: אימא, אבא-משורר (ב. מרדכי), חברי ילדות, נורמות חברתיות, ממסדים, שירתם של אחרים: שני הנתָנים (אלתרמן וזך), הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפתיינית-פנקנית שאימץ בעקבות דמויות-על כמו ניטשה, סארטר וקאמי, ולבסוף, שחרור עצמי גם מן האני הכובל, בשר ודם – אדם. זהו תהליך שבו משתבלל הכותב אל תוך עצמו, עד שהוא מגיע לשורות מעין אלו על פני הרצף.

"אֲנִי אוֹכֵל וְיָשֵׁן וְגַם כּוֹתֵב, אֲבָל רַק בַּשִּׁירִים אֲנִי מְשׁוֹרֵר./ אֲנִי כָּפוּף לַהַחְלָטוֹת וּמְשַׁלֵּם מִסִּים, אֲבָל רַק בַּשִּׁירִים אֲנִי מְשׁוֹרֵר./... אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְגַעַת בַּשִּׁיר./ אַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ פֹּה,/ אַתָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ פֹּה,/ 'תָּפַשְׂתִּי אוֹתוֹ' אַתָּה אוֹמֵר,/ לֹא יְדִידִי, לֹא. הוּא רַק שָׁם,/ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם נִפְלָא שֶׁבּוֹ אֲנִי מְשׁוֹרֵר."

("מקום נפלא" מתוך הקובץ "מקום נפלא", ספרית פועלים, תשמ"ז, 1987).

אני אנסה כאן, במאמר זה, לתפוס לרגע את ברתנא בכנף מעילו. השירה של ברתנא היא מה שהוא באמת, ללא כחל וסרק, והכול מתחיל דווקא באבא, לא באימא.

ב. מרדכי, אביו של אורציון הוא משורר לירי שביצירתו בולטים צדדים תמטיים-לאומיים; אלה עוזרים לו להרחיב את עולמו הפואטי על ידי כתיבת פואמות ליריות-לאומיות, היסטוריות-מיתיות מעודנות. היחיד אצל ב. מרדכי הוגה בעולם בשעת "דמדומים". המילה מוּשׂמת כאן במרכאות משום שאין מדובר רק בשעת הדמדומים, אלא בתקופת מעבר בכלל – בחיֵי עַם או בחיי אדם. כאן, בתקופת המעבר, נדרשת השוואה בין האתמול והמחר, בין ההיסטוריה והעתיד הלא-צפוי. מובן שבמצב הזה יש לאור ולמילה "אור" משמעות ראשונה במעלה, סמל של התחדשות, אות של תקווה. בשל כך קרויה אחת הפואמות של ב. מרדכי "אור לעת ערב".

דוגמה מובהקת עוד יותר, המשלבת את הפן הלאומי המעודן בשירתו של ב. מרדכי עם תפישת האור, הִנָּה "רשפי לילה בגן-יבנה". פואמה בת ו' חלקים שפורסמה בשנות הארבעים (שעות הרות-גורל לעם היהודי) באלמנך "סדרים", על ידי המשורר והעורך יצחק למדן. היא מתארת מפגש מיסטי בין המשורר, הדובר, ביבנה הצעירה והמודרנית, עם לא אחר מאשר התנא ר' יוחנן בן זכאי שיצא מן החומות בארון מתים, מדוקר, וביקש מן הרומאים את יבנה וחכמיה כדי להציל את התורה ואת המהות היהודית:

"מִי אִתִּי עוֹלֶה, מִי צוֹעֵד עִמָּדִי,/ מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים צָמֵא וְרָעֵב?/ בָּתֵּינוּ הַלְּבָנִים צוֹעֲדִים בַּלֵּילוֹת/ אֶל מָחָר רָחוֹק וּמְלַבְלֵב//. ...עַתָּה רַק אֶשְׁמַע, עַתָּה רַק אֵדַע, אֲנִי הַיְחִידִי פֹּה בִּשְׁנַיִם אֶצְעַד,/ כִּי כָּפוּל הוּא הֵדִי וְלִשְׁנַיִם יַעֲנֶה,/ אֶחָד לְאָחוֹר, וּלְפָנִים הָאֶחָד// ..."

(מתוך חלק ג).

"וּבַלֵּילוֹת הַסּוֹלְלִים נְתִיבוֹת לַחֲלֹם, יַעֲלֶה מִמֶּרְחָב, בְּאוֹר גּוֹוֵעַ וּמַכְסִיף,/ עַל רֹאשׁוֹ יָרֵחַ, מַקְלֵהוּ רוֹטֵט/ אֲנִי שׁוֹאֵל, הוּא עוֹנֶה, אֲנִי שׁוֹאֵל וּמַקְשִׁיב:// - רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מַדּוּעַ הֵדֶיךָ יִבְכּוּ כֹּה?/ - כִּי מִלַּיִל לְלַיִל יִתְחַדֵּשׁ הָרֶצַח,/ - כִּי מֵחָדָשׁ יְרוּשָׁלַיִם לַיְלָה לַיְלָה אוֹבֶדֶת,/ יְרוּשָׁלַיִם הַבּוֹעֶרֶת תִּרְדְּפֵנִי עַד נֶצַח.//..."

(מתוך חלק ד).

"אָנוּ מַפְלִיגִים לַמֶּרְחָק, אֲנִי וְהֶחֳרָבוֹת שְׂבֵעוֹת הַשָּׁנִים./ הַלַּיִל מוֹשִׁיט לִקְרָאתֵנוּ יָרֵחַ קַדְמוֹן – שַׁרְבִיט./ בִּקְצֵה כָּל הַשְּׁבִילִים עוֹמֵד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי/ וּמִתְפַּלֵּל עַרְבִית://..."

(מתוך חלק ה).

על בסיס דוגמאות אלו נקל להבין את השיר הבא של אורציון ברתנא הצעיר:

"הַיּוֹם הוּא שְׁבִיבֵי אוֹר שֶׁגָּלְשׁוּ מֵעַל כַּפּוֹת הַלַּיִל./ הַשַּׁחַר רָתוּם אֶל שֶׁמֶשׁ רֵיקָה./ הַיָּמִים הֵם גֶּשֶׁר שֶׁל אוֹר, אֶל הָאַיִן./ הַיּוֹם שֶׁנּוֹלָד, נוֹלָד אֶל בִּרְכֵּי הַשְּׁקִיעָה.// הָרוּחוֹת הָרְחוֹקִים כְּבָר סָגְרוּ אֶת הַשְּׁתִיקָה בַּלַּיִל,/ וְלֹא נוֹתָר לַשֶּׁמֶשׁ אֶל מַה לִּרְקֹם אֶת הַמִּלִּים./ תָּמִיד נִוָּתֵר בַּחֲצִי הַמֶּרְחָק אֶל הָאֵין./ תָּמִיד נִוָּתֵר מִכְתָּבִים אַחֲרוֹנִים, מִשֶּׁמֶשׁ גּוֹוַעַת, אֶל הַגַּעְגּוּעִים."

("הרוחות סגרו על השתיקה", מתוך הקובץ "לכל אילן שמים", קרני, תשכ"ז, 1967).

בציטוט הזה אני עושה מעין עוול לצרכים מתודיים, כיוון שברתנא כיוצר רחק כל כך מן השירים האלה, למרות הקִרבה הגדולה שלו לאביו ולתפישת עולמו. הראיות לריחוקו מן הקובץ הראשון שלו הן: משך הזמן שבין הקובץ הראשון לשני – שמונה שנים; הסגנון השונה המאפיין את הקובץ השני, "מסעות הרדופים"; וכן המבחר המייצג שהוציא ב-1996, "ציפור ביד" – מבחר המיטיב  לאפיין את שירתו של ברתנא ובו מקום קטן מאוד לקובץ הראשון, שלושה שירים בלבד, המופיעים בסוף המבחר.

ככלל, ברתנא, בניגוד לאחרים, עשה בחוכמה וביֶתֶר מקוריות כשערך את המבחר מן הסוף להתחלה, בבחינת השתבּחותו של המשורר עם השנים. ובאמת, קבוצת השירים הפותחת את המבחר, לדידי היא רֶכז-העידית שבשירת ברתנא עד היום. שירים אלה מופיעים רק כאן, זה הספר שלהם, ולא הופיעו בספרים קודמים. ולדעתי, עליהם תפארתו.

 

***

 

עם כל זאת, האור, למשל, נותר בשירים כאלמנט אידיאולוגי, סמל מרכזי, וכן חיפוש המגע באמצעותו, הדיאלוג:

"אֶצְבָּעוֹת אֲנִי אֶשְׁלַח רָחוֹק/ אֶל תּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁטוֹוִים בְּבָתִּים אֲחֵרִים./... אֲנִי עוֹד אֶהְיֶה שָׁם, וְגַם מֵעֵבֶר לְכָךְ אֶעֱבֹר./ מַגָּע קָטָן, תָּמִיד, בְּכָל מָקוֹם תְּמִסַּת אוֹר."...

("אני עוד אלבש כנפיים", מתוך הקובץ "איים ומחוזות", ספרית פועלים, תש"ם, 1980).

בשיר מאוחר של ברתנא הוא חוזר אל אביו, והפעם האב נושא מונולוג. זה שיר יפה מאוד ומרגש מאוד, ולדידי הוא מעין מַפְתֵּחַ להבנת עולמו היצירתי של ברתנא. גם כאן מופיע מוטיב האור המקשר בין המציאות לעולם האחר, האלטרנטיבי, הסמוי מן העין; בין המישור שלנו למישורים אחרים, לא ידועים לנו.

"אבא מדבר (א)":

"... בְּסַךְ הַכֹּל אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם שֶׁל אוֹר./ אוֹמְרִים שֶׁהִגַּעְתִּי רִאשׁוֹן אַךְ הַהֶבְדֵּל חֲסַר מִשְׁקָל לְאַחַר הַזְּרִיחָה.// גַּם הַצֵּל חֲסַר מִשְׁקָל./ וְהוּא מִתְאָרֵךְ. וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר.// אֲנִי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם. שְׁמִי מָרְדְּכַי.// בְּנִי בֶּן שָׁלֹשׁ. שְׁמוֹ אוֹרְצִיּוֹן. אֲנִי אַבָּא חַי."

(מתוך "טיול מאחורי הבית", הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג, 1993).

גם בפרוזה של ברתנא, חוטי האור המיסטיים מקשרים את הגיבורים בנובלה "אור גנוז", ("שריפות", קובץ סיפורים, ספרית פועלים, תשמ"ה, 1985), או אנשים באים במגע ממרחק, מֵעֵבֶר לקירות ולתקופות – גם החפצים מואנשים ומשתתפים בחינגה, למשל הספה הביתית בנובלה "בית" ("השעות הטובות הן שעות הלילה", שתי נובלות, ספרית מעריב, תשנ"ד, 1994). הכול מצטייר כשלם אחד גדול ולא מושג, הכול חֵלֶק מתוכנית אחת גדולה ולא מובנת.

ברתנא ידוע בדעותיו הימניות, הלאומיות, אך בשירים שלו כמעט שלא תמצא זֵכֶר לזה. בעצם כל התפישה הלאומית ההיסטורית של אביו, הוֹד-הקדוּמים הנפילִי מאותם זֵרים שקלעו אבות אבותינו – אם לעשות פרפראזה על שירת ב. מרדכי – תימצא בשירת ברתנא לעתים נדירות ביותר. למשל בחלק השני בשיר על אבא.

"אבא מדבר (ב)":

"...יֵשׁ לִי תַּנַ"ךְ. שָׁכַחְתִּי. גַּם הוּא כָּרוּךְ בְּחוּם. הַכֹּל אֶפְשָׁרִי./ הָעֶרֶב, לִפְנֵי שֶׁיָּשַׁבְתִּי לִכְתֹּב, אָמַרְתִּי שָׁלוֹם לַשְּׁכֵנִים.// יֵשׁ לִי כִּסֵּא. אֲנִי מִסְתַּדֵּר. יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב מִשְׁפָּט אֶחָד אָרֹךְ וְנָקִי./ הוּא נוֹקֵב בְּעִבְרִית בְּתוֹךְ הָעוֹלָם חוֹר אֶחָד יָשָׁר וּתְמִידִי."

בפרוזה של ברתנא, בנובלה "אור גנוז", מקים יוסף רנוביץ', האב המייסד, מעין תבליט של ארץ ישראל. תחילה בחדר הגיאוגרפיה ואחר כך בגינת בית הספר, למען תלמידיו בהווה ובעתיד, וכדי שיהיה מקום לכל היהודים על פני רצף הדורות האינסופי לעלות לארץ ישראל: רס"ג, רמב"ם, שפינוזה, ד'יזראלי. מובן שכל ה"מיש-מש" היהודי הזה מתקשה להסתדר זה עם זה, וקבוצות שונות מסתגרות במחנות שונים. לבסוף, מתוך ייאוש משלים, הולך הוא עצמו, יוסף רנוביץ', ומתיישב בתוך אותו תבליט.

נראה שהחיים אליבא דברתנא הם עסק מורכב, מורכב מאוד. חיים בתוכנו יצרים נוֹגדים, אני'ים שונים ומשונים, פיצולים תודעתיים. אבל אם גורלנו נחרץ וההומו-ספיינס ממילא דינו כליה, מה לנו לשחק את משחק הלאומיות? זה מיותר. כאן ברתנא נבדל מאביו, שנתלה בהוֹד-הקדוּמים העברי-יהודי והופך למשורר הגותי-פילוסופי, אוטמיסטי מאוד, סגור בתוך עצמו, המוכן לבצע ג'סטות קלות לְעֵבֶר הזולת, בדרך כלל תוך כדי ביקורת סביבתית ועל עצמו, או לכל היותר לשקוע במורכבות היחסים שבינו לבינה, בין גבר לאישה, חזרה אל אדם וחוה.

אבל ברתנא אינו ניהיליסט פרוע. נהפוך הוא. שהרי, כאמור, הוא כל הזמן טוען את מה שעולה בשיריו ובסיפוריו לא אחת, שהכול חֵלֶק מתוכנית אחת גדולה, לא מובנת, אך קיימת. מכאן שאין מקריות בכלל. המילה 'מקריות' אינה קיימת בלקסיקון של ברתנא. אי לכך נקל להבין את טענת המספר בסיפור הדקלרטיבי-אידיאולוגי-מניפסטי של ברתנא "נפילה", המופיע בקובץ "שריפות", המתאר מסע של זוג צעיר במכונית כשמאחוריהם מחובר קרון ובתוכו סוס:

"הכול נשאר רשום. אי-אפשר שדברים יירדו לטמיון. יש סדר נפלא סתום. אנחנו מתים יום-יום. הסדר הזה מעיר אותנו. מראה לנו את עצמו. והוא יפה. אינני צריך להבין הרבה כדי להכיר. קצת ריחות. קצת רעש. המכשירים הפשוטים ביותר. מכונית. כיסא מול חלון. טבעות-עשן. רחובות שאני מכיר בערים. החושך פּוֹטֵר מהפרטים וחושף את הסֵדֶר. הכול נשמר. בזיכרון שלי. בזיכרון של העולם. אני שוב שם. אני שוב ליד העיניים הלחות ברגעים מושפלים ויפים. בחדרים. בחדרי מדרגות. ברחובות. כל השפע הזה ישנו. שוב ותמיד... אין זה חשוב איך הלכתי שם על האדמה ששם. זה אמיתי כמו ללכת כאן על האדמה שכאן. אבל אני נשאר רעב. כל חלום, כל סיפור, הוא רק קביעה קטנה. אני מקטלג. אני מְמַפֶּה מתוך רעב גדול."

("שריפות", קובץ סיפורים, ספרית פועלים, תשמ"ה, 1985).

כלומר, למרות שהכֵּלים אינם יכולים להכיל את השפע – אם לעשות פרפראזה על האמירה הלוריאנית הזאת של דוד שחר, סופר שברתנא מרבה לכתוב עליו – יש סדר נסתר מאיתנו. וכל מה שסביבנו: החנויות, הבתים, הרחובות, בעלי-החיים וכמובן האדם הנבון (ההומו-ספיינס) – נדון לכליה. מכאן שאין טעם להתעסק בשאלות הקטנות כגון לאומיות כן או לא.

בשל כך, באחד מסיפוריו החזקים של אורציון ברתנא, "ברווז אחד שחוט", מבקש הגיבור להיות נצחי יותר, למשל לרחף באוויר בדילוגים, או להיות מלאך לא צורכי גוף. גיבורו של ברתנא בסיפור זה וגיבוריו בסיפורים האחרים, וכן האני השר שלו, מבקשים תמיד גאולה לעולם, לפרט ולכלל, לתקן את הקלקול הגדול דרך הבנת הדברים לאשורם ובאמצעות מעשה סמלי.

באותו סיפור, "ברווז אחד שחוט", נכנס הגיבור לשוק הכרמל לאזור הקצבים והמִשְׁחָטוֹת, ומבקש לקנות מן המוכרים ברווז אחד חי. הגיבור רואה באקט זה משימה סמלית-גאולתית, שהוא – בשר ודם נִקְלֶה וקטן, מוגבל מאוד בהליכותיו – יצליח, באמצעות בחירה נכונה, לגאול ברווז אחד מן המכונה המולקת ראשים בסרט נע. כאילו לוקח לו האדם לרגע תפקיד גדול על מְמַדָּיו, של אדון הגורלות. אבל המוֹכרים, הקצבים, לא מוכנים בשום אופן למכור לו ברווז חי. הם בעצם לא מבינים מה האיש הזה רוצה ומה הוא עושה בכלל במקום שממנו לא יכול לצאת ברווז-חי. אם הוא רוצה לקנות ברווז שחוט, בבקשה! סליחה, ברווז חי לא מוכרים כאן. אין כאן בכלל דבר כזה. אין שום היגיון בריא בדרישה הפשוטה הזו. כל כך פשוט וקטן, וכל כך מצמרר.

זהו סיפור חשוב מאוד בהבנת הפואטיקה ותפישת העולם של ברתנא. גם כאן מוצגים, באופן מובהק, הרצון להביא גאולה לעולם מחד גיסא, ומוגבלות היחיד מאידך גיסא. וכך גם בשירים. בשיר של ברתנא "נניח שילדים משחקים בחצר" ("ציפור ביד", ביתן, תשנ"ו, 1996), מתואר מצב חזק, קיצוני-קיומי, מאלה שסארטר אהב להביא בסיפורים וברומנים שלו ובמחזותיו על הבמה. קבוצה של ילדים משחקת בחצר. הם מוצאים מזלג ישן, מכַסים קרפדה חיה בחול ומנסים לקלוע את המזלג בקרפדה. כל אחד מן החברים מנסה. אחד פוגע בשוליים, האחר מחמיץ בכוונה. משחק אכזרי של אדונים בדבר-מה נחות. והגיבור, חלק מן הכלל, המעוניין להפסיק את המצב הזה, לוקח את המזלג ותוקע אותו בדיוק באמצע הערימה, דהיינו בקרפדה המכוסה בחול. הגיבור פורשׁ מן הילדים הצִדה וחש אי-נוחות, גירוד. "והכול היה בוער", כותב ברתנא. השיר מסתיים במעבר זמן. הגיבור מוצא אחרי כמה חודשים שלד ומזלג תקוע בתוכו. לבסוף הוא, אותו הגיבור שבגר, משגר מסר לחלל העולם במשפט שהוא קיומי מובהק: "נניח שאפשר לצייר ציור של זה, באיזה מקום אני נמצא?"

זהו שיר סיפורי, מעין פרוזה בשורות קצוצות. כולו בנוי כקטע אחד חזק. הטון של הדובר הוא טון נזכר, עמום, "נניח שילדים... ונניח שהם מוצאים אבנים... נניח שהם מוצאים קרפדה... נניח ששְׁמו מיכאל..." הדובר בשיר, לא די לנו שהוא מבקש לתאר משהו עמום ורחוק, נראֶה שבטון הזה הוא גם מבקש לציין בפנינו שמדובר במשהו רֶגוּלָרִי, הרגלי, דבר שיכול לקרות כל יום, שהרי בענייני דיומא של ילדים עסקינן, רוצחי-ג'וקים ומענֵי-חתולים. טוב, אז המצב הזה עשוי להיות שכיח, אבל הוא אינו מובן לגיבור הצעיר ולדובר המבוגר, שלדידי הם אחד, הוא פשוט לא מובן, והוא אינו מוכן להשלים עם העובדה שאין לדָבר הסבר. אין הסבר לאופי האדם, כילד כמבוגר, בקבוצה כיחיד. הכול נראֶה כל כך רנדומלי, ועם זאת בחירתִי ותפור אל תוך תוכנית גדולה הנשגבת מבינתנו. באיזה מקום אנחנו נמצאים? מי אני? מה אני? אלה שאלות שהציניקנים הפוסט-מודרניסטיים נוהגים ללעוג להם כשהם סומכים על יד המקרה. אבל במחשבה שנייה, וכמודרניסט איתן על פי מיטב המסורת, ברתנא מבקש לקבל עליהן תשובות. הוא, כמובן, נענה בשלילה.

האם זה שהוא, כילד, רצח את הקרפדה, הוא ולא חבריו, הופך אותו לאכזרי מהם? או אולי דווקא הוא בחר בבחירה הפסבדו-הומאנית, הרע במיעוטו, כשביקש להפסיק את העינוי תוך מעשה אכזרי וחד בעוד שהם בחרו להמשיך ולהתעלל בקרפדה? היכן הוא נמצא ביחס אליהם? היכן הוא נמצא ביחס לקרפדה המתה? היכן הוא נמצא ביחס שבין הילד שבחר את אותה בחירה והבוגר שעומד כעת, בהווה, ושופט אותה בדיעבד? איפה אני ביחס לעולם ולחוקיו? עד כמה אני חופשי, בעל חירות בהחלטותיי?

 

***

 

את הדובר המְסַפֵּר את השיר ואת הקורא המצטרף לתחושותיו, מְלַוָּה כל הזמן הרגשה כי מישהו צריך לבחור בכל דבר פָּעוּט בחירה גורלית, לא מעשה של סתם, לא משהו אינטואיטיבי. ובזה בעצם הוא אמור להביא גאולה לעולם, ולעצמו כיחיד. כך בנובלה המרכזית שלו, "אור גנוז", הגיבור משה, הבּן האובד, יוצא למסע ארוך להכיר את פְּנים הכּנרת ואת פנימיותה של ארץ ישראל, החול, המים, הדגה. בעלי-חיים מלווים אותו: ציפורי-לילה, תנים, ובדומה לר' שמעון בן-יוחאי היוצא מן המערה, או זרתוסטרא היורד מן ההר, הוא, משה, שָׁב אלינו, בְּנֵי הערים, אַחֵר. השָׁבים מהודו יאמרו "מוּאָר", עם הבנה שמעבר לפיזי, הבנה מטפיזית. מובן שהרמיזה המרכזית, גם לפי שם הגיבור, משה, היא לעלייה והירידה של משה רבנו מן ההר, מי ששב אלינו ופניו קורנות מתוך הבנה אלוקית.

זוהי הכמיהה של ברתנא, גם בשירים. בשיר אחד שלו אומר ברתנא:

"זֶה חַיָּב לִהְיוֹת בַּלַּיְלָה כָּל זְמַן שֶׁהַכַּדּוּר הָאָרוּר הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב/ וְהַקַּו שֶׁל הַדִּמְדּוּמִים בָּא וְהוֹלֵךְ/ וְעוֹבֵר לִי לְפָחוֹת כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בַּלֵּב,/ כְּאִלּוּ כַּדּוּר פּוֹעֵם נוֹרָה בַּחֲשֵׁכָה וּמוּאָר וְכָבֶה סֵרוּגִין/... וְעוֹבֶרֶת בִּי רוּחַ כְּמוֹ בָּאָה לִמְחוֹת כְּאֵב, וְאֵינָהּ מְיַבֶּשֶׁת אֲפִלּוּ דִּמְעָה/ כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֲפִלּוּ דָּג אֶחָד נִשְׁחָט תָּבוֹא עַל הַכֹּל כְּלָיָה./ לָכֵן, אַנִּיחַ בַּצַּד אֶת הַכֶּלֶב הַקָּטָן שֶׁיָּשַׁב אֶצְלִי בַּחֵיק,/ אַחְזִיר לוֹ אֶת הַלְּקִיקָה,/ וְאֶתְלַבֵּשׁ וְאֶסְתָּרֵק, וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית,/ וְאֶעֱצֹר מַשָּׂאִית הַמּוֹלִיכָה חֲזִירִים מִן הַחַוָּה./ וְאֶעֱלֶה לָשֶׁבֶת לְיַד הַנֶּהָגִים./ וְאֶסַּע אִתָּם לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ וְהַרְבֵּה הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְסוֹפָהּ./ וְהָעֵצִים הַנִּמְלָטִים מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַדֶּרֶךְ קוֹרְעִים עָלִים בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁל יְלָדִים./ וּמִסָּבִיב הַכֹּל אִמָּא אֶבֶן אַבָּא חֲשֵׁכָה./ וְהֵם אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים."

("כל זמן שאפילו דג אחד נשחט", מתוך "ציפור ביד", ביתן, תשנ"ו, 1996)

המסע האקזיסטנציאליסטי הזה אופייני לברתנא. "מסע אל קצה הלילה" – אם לעשות פרפראזה על סלין – שאין לו סוף, שהרי הלילה מועד הוא ולא מקום-יעד. מסע ארוך, שעצם הדרך היא בו העיקר ולא המטרה. זהו מסעו של הצליין החילוני, העולה לרגל למקום הקודש שהוא שׁוּמָקוֹם, אֵינְמִקְדָּשׁ, המבקש גאולה לעצמו בעצם תנועת המסע. כאן מתחבר ברתנא אל הסופרים אהובים עליו, שעליהם כתב: יצחק אוורבּוך-אורפז, שטבע את המושג "הציילן החילוני" הפוסע בעקבות קאמי וסארטר; יורם קניוק שכל כתיבתו היא טראומה, בריחה אל מסע שלם של חיים מאותה טראומה, חזרה מן המסע וישיבה לכתוב על הדברים; ודוד שחר והסאגה הלוריאנית שלו, שהיא מבנה סלילני אנטומי וגדול, שכל-כולו עדות לכך שהכֵּלים אינם יכולים להכיל את כל השפע, הצבעוניות, המורכבות והחידתיות של החיים. לא במקרה עולה ברתנא על משאית מלאה חזירים, דבר המעורר גועל בעיני יהודים ולא יהודים כאחד; לא במקרה הוא נבלע בתהומות הלילה, שהן גם תהומות הנפש; לא במקרה העצים נמלטים וזזים והוא נשאר תקוע ומוגבל; לא במקרה הוא מבקש להביא תיקון לעולם בכך ששום דבר לא ישתנה תוך השחתה כמו שחיטת דג; ולא במקרה הוא משחרר לעולם את האמירה הכבדה, הקשה, הפילוסופית, שכביכול מנותקת מן השיר הסיטואטיבי ומן המצב בשיר: "והם אינם רוצים לדעת. והם אינם יודעים". בדומה למשפט הפילוסופי הכבד בשיר הקודם, "באיזה מקום אני נמצא?"

קשה לדעת. אולי איננו רוצים לדעת ואולי איננו יודעים, כי אנחנו פשוט מוגבלים מעצם היותנו בני-אדם. דא עקא, ברתנא לא מוכן בשום אופן, במובן העמוק ביותר של המילה, לקבל עליו את הדין. הוא ימשיך, כאיש מדע וכאיש רוח, לחקור ולנבור במופלא ממנו: בתוך האדמה, מתחת למים ובמים שמעל השמים ובכוכבים. רק תנו לו את הסיבה האמיתית עד שישתכנע מהו כל מסע החיים הזה, מי אנחנו, כמה באמת אנחנו צריכים לדעת, מהו העולם הזה מול עולמות אחרים. הבעיות האלה נוגעות לברתנא בבשר, ולמרות שהוא נראה, רק נראה, רגוע, שלו, השאלות הללו בוערות בקרבו עד דמע.    


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-""הכול" רק חלק מתוכנית גדולה":
"בכל מקום תמיסת אור"
רוחה שפירא
12/10/2012 09:22:28