המשורר כגיבור-על, אבל אנושי

על שירתו של חן יסודות בכלל ועל "במלוא מוטת הבריאה" בפרט
28/11/2020 18:27:15

 

"במלוא מוטת הבריאה" (עמדה, 2010), ספרו השני של המשורר חן יסודות, אז חתם תחת שם המשפחה קלינמן, שראה אור לפני כעשור בהוצאת "עמדה" – קדם לו ספר צנוע יותר בשם "צעדים במרחב" (כרמל, 2006) – הוא ספר ייחודי וחד-פעמי בספרות העברית. ואף על פי שהספר לא עבר בדממת אלחוט די מוכרת במילייה הספרותי והיו עליו לא מעט ביקורות בפרט והתייחסויות בכלל, הרי שבסופו של דבר גם הוא, עם כל החדשנות והיופי פורצי הדרך שבו, לא ניער את המערכת ולא הביא עמו את רוח המהפכה המיוחלת. אולי האשם הוא בנו, אוהבי השירה, ולא במשורר עצמו. עם זאת, צריכה האמת להיאמר בריש גלי: ספרו של יסודות "במלוא מוטת הבריאה" הולך ומועד לעתים וקם בגדולות, והוא מסוג הספרים שמן הראוי היה שלא רק ייזכרו, אל גם יעשו מעין מהפכה במחשֶׁבֶת השיר העברי.

 

שלוש פעמים התהפך הדף בספרות העברית שלנו: ביאליק משה אותנו מתקופת ההשכלה אל תקופת התחיה ואם לכתוב בהכללת-מה, משירה דידקטית עברית-יהודית אל עבר שירה יהודית אוניברסאלית ולאומית בת הזמן, שבמרכזה עומד יגונו של היחיד, הן באופן רומנטי והן באופן סימבולי כמו אצל עמים אחרים בעולם; אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג לקחו אותנו שלב אחד נוסף בשירתם הטוני-סילאבּית מלאת האימאז'ים והניואנסים, הסתומים לעתים בעושר השפה; ונתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, זה האחרון הוא לדידי הגדול במשוררי דור המדינה, הובילו אותנו באמצעות תבניות של הקטנה: אוצר מילים מצומצם, אירוניה ופּאתוס-בּאתוס אל נוסח שיר אחר. אלה שלוש מהפכות טבעיות של נוסח השיר העברי שצלחו ושרטו את תודעת הקוראים והכותבים.

 

מאז מנַסים. אנשים מוכשרים מנַסים, אבל לא מצליחים, לברוא לנו צורת שירה אחרת, שונה, מקורית, כזאת שעדיין לא ראינו. האחרון שניסה ביֶתֶר שאת לעשות זאת, אבל נכשל בהשפיעו אך ורק על קבוצת משוררים אליטיסטית מבלי לחשוף את שירתו לקהלים רחבים היה אהרֹן שבתאי במאמרו הידוע בכתב העת "עכשיו" – "לקראת שינוי הנוסח" (גיליון 50, 1985) ובפרקטיקה של ספרֵי "הפואמה הביתית" שלו. ספרו של חן יסודות "במלוא מוטת הבריאה", בין במתכוון בין שאינו במתכוון, מכוון ביומרתו לשָׁם, לקראת או אל עֵבֶר שינוי הנוסח. ניסיון טבעי ליצור "צייטגייסט" חדש בשירה, אחֵר מזה של נתן זך שנפטר זה עתה, שבו אנו תקועים תודעתית במשך כמה עשורים. אבל צריך להודות על האמת, גם ספרו היפה והכולי הזה של יסודות נכשל בזה. זה ספר שמבקש להכיל הכול בכול מכול כול. כל היקום עבר ועתיד, הווה מתמשך, גבוה ונמוך, מוסרי וא-מוסרי – אומר שירה.

 

האמת שישנם לא מעט שירים פואמטיים ארוכים בספר הזה שבהם אני בעולמות עליונים הולך לאיבוד עם המחבר, אבל כל זה אינו משנה, כי כפי שכתב המבקר וחוקר הספרות אורציון ברתנא, שעל טעמו אני סומך את שתי ידיי, הרי מדובר פה בניצוצות של גאונות. אם כך, הכול נסלח, גם הסתימוּיות הארכניות של עולמות אחרים החסומים בפניי.

 

איזה מין משורר הוא חן יסודות? הוא משורר שהיסוד המוסרי גלום בו מעל הכול, הוא מחפש אושר בעולם מאכזב זה ובַמעֵבר לו ולא נואש בספר זה מן החיפוש המתמשך, והוא משורר מֵעֵז שמנסה לבדוק אורחות חיים ודרכי גישה להבנת קיומנו בעולם הזה והוא הולך עם הדברים עד הסוף תוך בחינה תמידית שלהם. זאת מעבֶּדֶת ניסויים רוחנית שנבדקת כל הזמן. ומה שיפה בו כמשורר הוא שהוא מתמסר לאמיתות הטוטאליות האלה, דווקא ברבים אני כותב, עד הסוף: אמונה, אי-אמונה, מציאת דרך אחרת של אמונה; כתיבת שירה, אי-כתיבת שירה; כתיבת רצפים פילוסופיים פרוזודיים, אי-כתיבת רצפים פילוסופיים פרוזודיים; חיים כיחיד בודד, בחירה בחיי משפחה (למשל בספרו השלישי "ילידית של הקיים", איזה שם יפה). שתיקה.

 

הטוטאליות של יסודות באה לידי ביטוי הן בספריו והן בחייו. אני זוכר שפעם אמר לי שכאשר הוא כותב ספר הוא אינו אוכל ואינו שותה עד כדי כך שידיו וגופו רועדים. החיפוש שלו אחר אמת מוסרית טוטאלית פחות כואבת, הביא אותו מעולם הדת המורכב, כי אצלו תמיד הכול מורכב, אל עולם הטבעונות, הן כאורח חיים והן בכתיבה. כאן כדאי לציין את ספרו השלישי בעל השם הפרובוקטיבי והמוצלח לא פחות מ"במלוא מוטת הבריאה" הלוא הוא "תיקוני שואה". גם ספר זה, בעל השם המעורר תמיהה, מבקש לחייב את כולנו לתקן את העולם.

 

רוצה לומר אפוא כי יסודות כשמו הנבחר כן הוא – משורר של רחבות והגות. אולי המשורר הקרוב אליו ביותר צורנית הוא אצ"ג, אלא שאורי צבי גרינברג הוא משורר של דם ואש ותמרות עשן, ויסודות רחוק ממנו במאה שמונים מעלות מבחינה תוכנית, כי הוא תמיד מבקש את האיחוי בעולם ולא את הקרע ואת השבר הגדול. בספר "תיקוני שואה", להבדיל מ"במלוא מוטת הבריאה", שהוא מעין נסיקה של כולל הכול, מתמרכז יסודות אל נושא ספציפי מאוד ממוקד – מצב בעלי החיים בחברה האנושית שבה אנו חיים. והמצב רע! כשם שהמריא באופן טוטאלי אל עולמות עליונים ב"במלוא מוטת הבריאה", כאן הוא אינו חוסך מאיתנו תיאורי זוועה בלשונו האישית, הפלסטית והייחודית של ערי ההרג שסביב הערים שלנו, אשר בהן נקטלות החיות לצורכי מאכל, לבוש ועוד.

 

כאמור יסודות הוא כותב כולי. הוא אינו מסתפק בשום ספר ביחידת השיר המסורתית. הוא כותב גם מקטעים על פני הרצף, אפילו זיכרונות אישיים משפחתיים, בכל הקשור לקשר שלו עם בעלי חיים בפרט, ובני אדם, ילדים ובוגרים בכלל. אלה תמיד, בכל ספריו, מצמררים ומרגשים. לא תוכלו להלביש אותו בתחתונים הצרים של שיר הרגש הלירי, או שיר הייאוש האקזיסטנציאליסטי. יסודות אינו מטיל את האשמה אך ורק על החברה ועל בני האדם התבוניים. הוא תמיד מבקש ללכת רחוק יותר ויש לו דין ודברים עם בורא עולם, כפי שהוא חש אותו, על הסדר הלקוי לדידו שבו נברא העולם, ועם זאת העולם וכל העולמות באשר הם, כי אצלו יש תמיד יותר מאחד, הם אהובים בעצם התקיימותם והווייתם וניתנים תמיד ובכל שעה, בעצם בכל דקה, לתיקון.

 

הוא אינו מקבל את הדין כי על הכלב לרדוף אחר החתול והחתול את העכבר. "חד גדיא" מן ההגדה זה לא השיר שלו. הוא אינו מוכן להשלים אפילו עם העובדה שהצ'יטה טורפת את האיילה. כזהו יסודות, משורר החי עימנו שיש בו משום אחרית הימים של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבָּץ". ב"תיקוני שואה" יש שיר מרגש מאוד, קצר, על מכרסם הנוחת משמיים על המשורר כי נשמט מפי ציפור טרף. יומרתו של יסודות גדולה ביותר. הוא אינו מוכן להסכין לסדר העולם הזה, כמי שמאמין בכל מאודו ובכל נפשו בעולמות אחרים, ומי שקורא תמידית תיגר על הריאליזם הנראה לעין, הרֵי האוטופיה, הדיסטופיה, המדע הבדיוני האהוב על יסודות, הפנטסיה – כל אלה אינם רחוקים אלא הם כאן מעבר לדלת, תפתח חלון או דלת של מחסן ותגלה אותם ואת הסופר חורחה לואיס בורחס הלבּירינתי.

 

כן כן, יסודות מבקש עולם מתוקן יותר בכל הפרמטרים. הוא מבקש להעמיד את בעלי החיים ואת האדם ואולי אפילו את הצומח והדומם על אותו מישור ממש כמו בספרות הפנטסיה הנפלאה של פיליפ חוזה פארמר בספרו על עולם הנהר: "לך אל גופתיך הפזורים". זאת הוא עושה לא מתוך מחשבה חלילה לביזוי בני האדם והנמכתם בחזקת מותר האדם מהבהמה אָיִן, אלא על ידי העלאתם של בעלי החיים באשר הם למדרגת יצורים חיים כמונו שיש להם זכות לחיות בדיוק כמו לנו ויש להתחשב בהם, כי כְּאֵב הוא כְּאֵב הוא כְּאֵב ועל זה אין עוררין. הומאניזם טוטאלי של אחרית הימים מבקש יסודות היסודי. תיקון עולם עד הסוף, ללא פשרות. כל זאת יושג ברצון עילאי של בני האדם והיפתחות טוטאלית שלהם, תוך אי קבלת הדין שזהו ציווי אבולוציוני מן הטבע. על האדם ועל ההוויה בשירת יסודות להתעלות.

 

נשמע מוזר? נקרא הזוי? מצלצל פנטזי? לזה בדיוק מתכוון המשורר, לעורר אותנו נגד האבולוציה המדורגת ונגד חוק הטבע הסדור והשגור. הגיע הזמן שניפתח אל עולמות אחרים בלי תירוצים, ולכן יפה השימוש במילה "תיקונים" והוא כה מהותי, ולכן, בעיקר, השימוש במילה המזעזעת והקוראת לקורא להתעורר – "שואה", ובוא נודה על האמת, לולֵא הזרוֹת אלה הייתה המילה הזו נשחקת, וכבר עכשיו אפשר לומר שחל פיחות מתנוון בסמנטיקה שלה. יוצא אפוא שיסודות הוא משורר רליגיוזי. זו קביעה שאפשר להוכיח בשירים אחת לאחת. קיימת אצלו תחושה תמידית כי הדת באשר היא, כל ממסד דתי, מצֵרה את קונוס האמונה ואת ההתחברות של האדם אל אלוהיו. אצל יסודות זה בא לידי ביטוי בנוסח הרחבוּת האקספרסיבי. יש להביט בטבע, ביְקום, כדי להבין שהדת קטנה על אלוהים, או כפרפראזה על שירו של טשרניחובסקי הנודע "לנוכח פסל אפולו", אין לאוסרו ברצועות של תפילין.

 

("אני לא טולרנטי, אני לא פלורליסט,/ אני לא הומאני,/ אני לא פרספקטיבי,/ אני לא רב תרבותי, אני לא רב שִׁכבתי.// אני חי חי חי/ מתוך ומנגד כולם, ומבריא ונגדע/ ומבריא, וחותר ומרקיע/ וחותר,/ ונכנס ויוצא ונכנס מבית בראשית,/ ונושם ונושם ונושם// ומפציע/ במלוא מוטת הבריאה".

"יש אור חריג אחר, חום חריג אחר,/ אהבה חריגה אחרת./ יש נשמה חריגה אחרת,/ אין־זמן חריג אחר, לא מרחב חריג אחר,/ יש התענגות חריגה אחרת/ על כולם./ יש אושר חריג אחר,/ יש יקום חריג מֵחריג,/ רוח חריגה אחרת,/ יש אלוהות חריגה בתכלית".

 

יסודות מושפע מפרוזת הדמיון המדעי הפילוסופי-סאטירי של הסופר הפולני סטניסלב לם ומן הסופר העברי יהודי המשתאה תדיר על פֶּלֶא הבריאה, כשהכלים עולים על גדותיהם וכבר אינם יכולים להכיל את השֶׁפַע – דוד שחר. כן כן כן, הניעה בין העולמות מעשירה את יצירתו והוא אף כתב ספר מחקר על הפרוזה של דוד שחר שאולי יראה אור בקרוב.

"כמה קל לראות את הטוב שבכל העולמות./ כמה קל לעמוד בּפרץ האהבה./ אין לי סבלנות, אני מבקש,/ אני בּוֹקֵשׁ בְּכִמְהוֹן מְחוֹלוֹת אֶת יְסוֹד היסודות, כאן ועכשו//... כמה קל לראות את הטוב שבכל העולמות./ כמה קשה לעמוד בְּפֶרֶץ האהבה./ ואין כאן ולו תַּג תָּגָהּ של הגזמה,/ אין כּאן ולו כֶּתֶר אות אחד החורג מֵעֶצֶם הַבֹּהַר." מתוך השיר "שבכל העולמות".

 

גם שפת השירה שלו שונה בתכלית מן השירה הנכתבת כאן. הוא אינו כותב בשפה שהוא מדבר א-לה ספּוקן וורד ושאר מרעין בישין, אבל גם לא באופן מלאכותי ונמלץ כפּסטיש מבית מדרשו של דורי מנור. הוא אינו מנסה להמעיט במילים מן המילון כפרפראזה על שורת עמיחי, אלא להיפך, להשפיע, לשון שפע, במילים מורכבות ותַחדישים. אין בו ממידת החסכנות המילולית המאפיינת את שירת זך ובניו. מעט אינו הרבה מבחינתו ואין הוא חושש מן המליצה הטבעית לו. אינני מכיר הרבה משוררים כמותו, המסור כל כך לעולם הכתיבה בעל פרסונה שירית אמונית כל כך חזקה, המבקש דרך הטבע והיְקום למצוא את עצמו וליצור שינוי בעולם שלו ושלנו.  

 

מה מעורר אותו לשורר? כמעט כל דבר. אפילו ספרי מתח וסרטי אקשן. הנה יסודות בשיר אישי שלו מתוך "במלוא מוטת הבריאה" העושה שימוש בדמותו האלמוֹתית של ג'יימס בונד. תחושות הדובר ורגשותיו עולים בו לפני ואחרי צפייה בסרט של ג'יימס בונד. הוא נוסע במכונית ותוך כדי נסיעה משתקשקת לה גם התודעה. זיכרונות ושברי מחשבות צפים ומדי פעם גם היא מגיחה – האישה. שיר של תהליך תוך כדי תנועה מתגלגלת, מכאן כנראה שמו – "קִווקוּו". ריצוד משחק האורות על הכביש, הפסים הנראים עליו. ג'יימס בונד הוא אנטיתטי לדובר האנושי. כששאלתי את יסודות איזה ג'יימס בונד הוא הכי אוהב, הוא אמר לי רוג'ר מור, שהיה גם הבונד של ימי ילדותי. שון קונרי, אל תיעלב שם למעלה.

 

"הקווים בכביש חולפים ביעף / והנוכחות שלה בקווי מִתאר / חותכים כשהנוכחות שלו / חסינות עתירת אצילות מעוררת כבוד / מקטין כלחיצת כף ידו הגדולה, שלהם / מוצקה במשקלי יסוד של משפחה ועבודה / עד כדי פּיק נפשות, ושל / ההם המתרגשים בנצנוצֵי דיסקו חשקני, / הַמְמָני, וחוּמת השיער היא קולקציה רב עונתית / של משלחי גוף מכאיבים / וּבּונד (אוכל עשרות כמוה למשכב ערב) / איש צְפוּף פעלים, צְרוּף כוחות, מגלגל עלילות מתח / כמו סיגרים לַהפסקות תה, כמה חוסן ברור מאליו / באוסטרליה שמעתי בית קטן בערבה / לחש עשבים בָּרוח, מה גם ששֵׁדונים הם גזע סגולה אבל / כה מתינות אהבה ישנם והקטנים היקרים / חיבוק חם מדי הוא חיבּקני עד שמצאתי / עצמי נושק לגבו בלי משים כמנסה לצמצם פערי אין אונים / אך קרובים להפגיע הם כמטחווי הַבְקָעָה אל / בין החיבורים של מסגרת הספיגה, קשה למגננה קל / לצליפה, / לדעת, לדעת אותה עכשיו, כי לוותר לבד / כי לא טוב היות לבד, כי קשה, אלוהים כה קשה לבד / אלוהים, אלוהים אדירים, איפה ייכנס בביתי, ייכנס / בעדינים, רחש קבלה מרצון, אולי, אבל / היא שוב בכאב חמסני, בלבלני, אלילי / איפה למשל דברי ימי טולקין כשצריכים אותם / ולכמה חיכיון סובלני, / סובלני, / מסע האוטובוסים עצור חשש וָדֶמע / הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם / ממתינים היטב לתחנה ועיסוקם חזק בידם / בּוֹנד, ג'יימס בּוֹנד, בעוד גיחה פנטסטית, / בקור רוח מדוד כאומן אומנויות לחימה / והנה כל תנועה היא חיתוך תנועה / עצומת אדרנלין מתפרץ, מתוגבהת מרץ כמו / חוק חיבור המהירויות מתממש בתחושות הגוף / הרוטט כמו כל התנועות הן להוסיף טיפוס רגליים / במדרגות נעות / בקניון, ביציאה מבונד, או מֵאוּלְטִימָטוֹר אחֵר / איזו בורגנות איתנית בשלוותה, פשטות שמרנית / לבריאות, מעוררת הערצה מבכה / אל הספר, אל הספר לצבירת רוח מרחפת / מעל פני המים, כמוהם, על / מה היא חושבת עטופה-סתורה לעצמה / והקווים,  הקווים בכביש מוארים בניסעת לילה / מתגלגלים ברעננות עזה כתזכורת מכרבלת / של רומנטיות חֲמַקְמַקְמַקָּה מאיפושהו שָׁם / מאחור, מה כל כך טרגי בחייו, מה כל כך חורך / בלאהוב אותו בלהכיר בו, היא / מרקדת בְּעֵדֶן וּפֶתַע של סדינים / מתנופפים מכסָה טֶפח ומגלה טפחיים / מה לי ולה, מה לי ולי / בּונד. ג'יימס בּונד. / כעת דממה מלאה ומגדישה כְּשֶׁל ספריות / כעת דממה דחוסת אנושיות מַכנעת כשל ספריות, / לשקוע / לשקוע עמוק בשינת מקלט, להגביה / להגביה חֶרֶש, להגביע עוף / להגביה עוץ, מיטת מַפְלֵט, תנומת דובּים / תנומת קרוּזוֹ, תנומת דרקון / ובבוקר חרדות."

 

יפה השימוש במילה המומצאת "אולטימטור", כגיבור, אדם, יצור אולטימטיבי; יפה השימוש במושגי התרבות של ילדותנו: "בית קטן בערבה" וכן הסופר טולקין הנודע. אך עולים על כולם צירופי הפועל ומושאו של יסודות. למשל, "נכנס בָּעדינים". והסיום הדרמטי "ובַבּוקר חרדות". לבונד כנראה אין מאלה. עם זאת, יסודות. חן יסודות. על משקל, בונד, ג'יימס בונד. זִכרו את השם הזה.

 

אני תמיד מייחל לספר חדש של יסודות ולכן אני שמח לראות משורר צעיר וטוב המושפע ממנו דוגמת יהודה לייב ויטלזון. שירת יסודות היא דוגמה ומופת, בכוליותה ובמסירותה, לכתיבה אישית בלשון פרטית ואחרת. צריך רק לקוות שהוא לא ייוואש מאיתנו, המילייה הספרותי, כי באמת כמה כבר אפשר לדבר אל הקיר ולחוש תחושה תמידית כי הספרות מצויה בשולי הקדירה והוא עצמו בשולי השוליים. זה קרה כאן כבר בעבר. היה כאן משורר ייחודי מצוין בשם משה סַרְטֶל אשר הלך בגדולות וכתב שירה מעמיקה, מרגשת ומעניינת. היא הייתה אחרת. הושפעה גם היא מאצ"ג, אבל ביקשה עולם אחר, מיסטי, הומאני, קבּלי ורחוק. נראה שסרטל נתייאש, התמסמס ונעלם בגלל התקופה שהפכה יותר ויותר נרקיסית שטוחה, טלוויזיונית, פייסבּוקית, אינסטגרמית, לא מעמיקה, תוך דרישה תמידית פתטית של משוררים לקבל אהבה בַּמייד וּבַנייד. אולי סרטל נואש, וחבל, אבל אסור בשום אופן שהדבר יקרה לחן יסודות, כי התרחקות שלו מאיתנו היא התרחקות שלנו מעצמנו.

 


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"המשורר כגיבור-על, אבל אנושי":
לא יתייאש כמשה סרטל
חיים ספטי
29/11/2020 22:26:16