"העירום, השעיר והקדמון"

על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י - חלק ראשון
30/08/2010 01:15:22

פרולוג

בתקופה בה מעוצבת האישיות, בה לומד אדם להכיר את עצמו, סובייקט נבדל ופועל בעולם מלא וצפוף בסובייקטים אחרים – רחוקים וקרובים, עוינים ואוהדים בסביבה חלקה מוכרת, חלקה זרה – הכרתי לראשונה את שירתו של אורי צבי גרינברג. היה זה בתחילת שנות ה-80 עת התגייסתי לצבא, בשיאו הנדמה לא נגמר של גיל ההתבגרות. אני, שנחשפתי בבית הספר לשירת עמיחי ובעיקר זך כמייצגיו השונים של המהלך החדש, המרד בשירת אלתרמן והדורות הקודמים, נציגיה המובהקים של השירה העברית הצעירה ה"מודרניסטית", שירת 'אני' קיומית אליבא דתכנית הלימודים בתיכון, הוכיתי בתדהמה למקרא שירת 'הגברות העולה', מהדורה ראשונה שהביא לי חברי נתן מספריית ברזילי שליד כיכר דיזנגוף חתומה בחותמת הסתדרות פועלי ארץ ישראל. כמי שהורגל באירוניה מרה ודקה, בנימוס של ג'נטלמן אנגלוסקסי, בשירת 'אני' שדופה שלא סיפקה אותי, ניצבתי בראשונה מול פרץ פאתוס לא מתפשר ונוקב. הדבר הראשון הזכור לי ממפגש זה הוא הצורה. צורתה לא דמתה, אינה דומה, לשום שירה אחרת. לא שורות קצוצות כמו תספורת צבאית, אלא שירה גדולה בעלת שורות ארוכות כמו בפרוזה, לעתים ללא ניקוד. צורתה נדמית לכל טקסט אחר עד שיש מקרים שקשה לזהותה כשירה, לעולם לא מכריזה על עצמה ככזו.

הדבר השני הוא היותה של שירתו גברית; צעירה; גברית וצעירה. שירה של 'אני' שעוסקת קודם כול ב'אני' במעגלו האישי ביותר, אולם אינה מגבילה עצמה למעגל זה אלא נחשפת ועוסקת בכל תחום של ההוויה, חיצוני או פנימי, מודע ולא מודע, וכל תחום שכזה מזין ומפרה ולעתים גם מאיין את ה'אני' על מכלול חוויותיו, תפיסתו הרב-ממדית והסותרת לא אחת את עצמו ואת כל שסובב לו. כוונתי בשירה גברית וצעירה היא לפני הכול למין חיוניות, אינטנסיוויות מילולית וחווייתית סוחפת, כזו שדבר – בעולם המילים או המציאות – אינו יכול לספק אותה וכמעט תמיד אף אינו יכול לה. חיוניות מילולית וחווייתית שכזו אינה בנמצא בשירת זך וכוונתי זך כאן היא למשל בלבד, בשל חשיבותו ונחשבותו כמחולל תפנית בשירה העברית החדשה. למעשה, קשה למצוא לכך מקבילה בשפה העברית בכלל, אלא אם נרחיק עד למקורות. גם בשירה הזרה יהיה זה בלתי אפשרי למצוא מקבילות, אך בהחלט ניתן לדבר על קווי דמיון מסוימים וחלקיים בנוסף על אלו הידועים, לשירתו של וולט ויטמן, גם לשירת וויליאם בלייק ורמבו.

עיקר עניינו של חיבור זה הוא לחשוף בפני הקורא את נושאיה העיקריים של שירת האני של אורי צבי גרינברג. החיבור מתמקד ברובו בתקופה קצרה בת כארבע שנים, 1924-1928, בה פורסמו שלושת ספריו הראשונים בעברית – "אימה גדולה וירח" (1924-1925); "הגברות העולה" (1926); "אנקריאון על קוטב העיצבון" (1928).

אף שכבר בספרו הראשון בא"י מתחוללת התפנית בשירתו אל עבר היהדות כגזע ולאום, הרי דווקא בספרים הנדונים כאן הגיעה אל שיאה ומיצוייה שירת היחיד: ניסיונו של המשורר לעצב ייצוג כללי ואוניברסלי של קורות "האדם העולמי", או כפי שהוא עצמו ניסחה "הכרת היישות". אותו אפוס של האני, אשר מספר את ראשיתו ואחריתו של האדם מתוך נקודת תצפית פילוסופית, אך בראש ובראשונה חווייתית; הבקעת הגברות תוך גילוי התשוקה ואובדנה.

מפעלו השירי זה של אצ"ג, כפי שאני מבין אותו, עומד בסימן המורא מפני מהלכו של הזמן ומפני המוות. את המזור או התיקון לכך הוא מבקש למצוא בשפה. ואולם השפה – השירים – אינם יכולים לספק כל תשובה לכך. "הכרת היישות" מסתיימת בדיוק בנקודה זו, בהכרה כי אין מוצא בשפה. יתר על כן, השפה עשויה להיתפס באופן לא מודע כגורם לאותו כשל, דווקא משום שבאמצעותה מושגות התובנות הקיומיות הנוקבות. כאשר אצ"ג מודה כי "חשבון נפשו יפחידהו" הוא עשוי לפתח טינה, לפנות כנגד השירה הגורמת לכך. דבר אחד ודאי, האכזבה הנגרמת מאי יכולתה של השפה לתקן מחוללת תמורות משמעותיות בשימוש שהוא עושה בה משלב זה. בחירתו בצמצום האמצעים האמנותיים – הפסקת השימוש בריתמוס הרחבות – מעידה על כוונתו למזער את השגת אותן תובנות, ומכאן את הפחד שהן מעצימות ומטילות. מרגע זה, משנה המשורר את נושאי שירתו, וספריו. למן "כלב בית" (1929) עוסקים בתיעוד המציאות והקורות של העם היהודי ושל היישוב בארץ. רק בערוב ימיו, מתוך השלמה והבנה עמוקה, הוא חוזר לשירת האני הגדולה. לא מתוך ניסיון לתקן או להיוושע, אלא כתיעוד פרשני של חייו, בדידותו ותשוקתו.

שירתו זו, אם כן, היא בראש ובראשונה ניסיון הרואי להתמודד עם השפעתו של הזמן על הגוף והתודעה ובסופו של דבר עם המוות. ניסיון זה במיטבו הוא כמובן אינו בגדר התגברות על המוות, אלא בגדר הבנה צלולה יותר ויותר, ומכאן אף שליטה טובה יותר, של עצם ההוויה. אם שירתו המוקדמת מגיעה לידי מבוי סתום למיצוי, שכן אין "גאולה" בשפה, ולזניחה של "הכרת היישות", הרי שירתו המאוחרת ביותר נוקטת באסטרטגיה שונה. לא זו בלבד שהיא מעצימה ומחדדת את התובנות הוותיקות ואת הכאב הכרוך בהן, בעצם ליטושן היא יוצרת תובנות-על המשמשות בו זמנית גם להרפיה. על ניסיונו ההרואי של אצ"ג מעיד ניסיונו ה"פתטי" של משורר אחר הדן בסוגיות ובמצוקות דומות. שירתו של דוד אבידן העומדת בסימן עתידני מנסה "לנצח" את הזמן באמצעות ניכוס העתיד להוויית המשורר בהווה. זו שירה שבשלביה המתקדמים מתרחקת יותר ויותר מהשגת תובנות. אבידן נוקט באסטרטגיה המנסה בעצם השימוש במילים, בהפעלתן החוזרת והעיקשת, לכונן את השירה כמפעל מילולי-חלופי המבקש להתגבר, תוך מעקף מכוון מתכנים ומניתוחים קיומיים, על "מציאות" והוויה שהזמן עושה בהן שמות. ואילו שירת אצ"ג מכריזה כי ה"יקר-מכול-לי הבשר והדם!".

נדמה כי יהיה זה בלתי אפשרי להפריז בתוקפה של שירה זו כיום. מארג המוטיבים, המרכיבים את "הכרת היישות", יוצג תוך כדי בחינת פריסתם וגלגולם לאורך כל שלושת הספרים הנדונים, בהם אני מבקש לראות מכלול אחד.

ואלה תת-פרקי החיבור (1):

 

§                           הקדמה – נכספות וחיתוכים; התכוונותו של המשורר; כלפי תשעים ותשעה

§                           מחיק הרחם; אל חיק הקבר; גילוי התשוקה – הגברות; בין התלהבות לשיגעון; חיבוק הבדידות; האישה; השפה כמפלט לתשוקה

§                           בין דיבור לאיפוק – השפה כגוף; הפיכת הסדר הקיים; התנאי להכרת היישות; חלב אם וסיגוף

§                           העוני כמטאפורה; תכונת המשורר; תשוקה בצל המוות; קץ ללא נחמה; אימת הכרת היישות

§                           עקרות ופריון; אירוטיקה של האדמה; המבנה הבינארי המדומה

§                           מהלכו של הזמן – הגוף כזירה; פייטן האובדן; הקדמון; לבוא חשבון – אצ"ג כיום

 

הקדמה – נכספות וחיתוכים

יצירתו של אורי צבי גרינברג, המשתרעת על פני רובה של המאה ה-20 משנות העשרה ועד שנות השבעים, מדברת בראש ובראשונה על פאתוס ועל תשוקה. אורי צבי נאחז אחיזה איתנה ורוויית תשוקה בכל מה שטמון בו חיוניות וחושניות, בחיים עצמם, גם כאשר נדמה כי הוא עוסק באופן מוצהר במוות.

ככלל, נסבה שירתו סביב הפער שבין חיים ומוות. נושאיה מתארגנים לפי מטפוריקה של דימויי פריון ועקרות המצויים כמין "תדרים" על גבי "סקאלה" תודעתית, שניתן להגביר את עוצמתה או להנמיכה. המוות בשירתו אינו נתפס כאידאי או קונקרטי בלבד, אלא כמצב של תודעה; ככל שעוצמת תודעת הכליה גוברת כן גוברת תודעת "החיים" והמאוויים, וההפך, ככל שמתגברת תאוות החיים כן מבקיעה תודעת הקץ.

יחס הקדושה שרחש אל החיים וניסיונו העקבי לייחס משמעות לכל אשר עשה/כתב הם בין הגורמים לכך שכלל יצירתו נעדר מאפיינים של הומור ופרודיה, של הטלת ספק בעצם מעשה השיר. אורי צבי פועל באופן טבעי כיורשם של הנביאים הגדולים ומאמין ביכולת השיר "לתקן". הכרתו, החוזרת ונשנית, בחיים ויחס הקדושה שרחש להם, עוברת כחוט השני לכל אורך יצירתו ואף משמשת לה נקודת מוצא. הכרתו זו ניזונה בעיקרה משני האירועים הדרמטיים ביותר של המאה: מלחמת העולם הראשונה וחורבן הגלויות של העם היהודי, ששיאו השואה.

מלחמת העולם הראשונה שבה השתתף כחייל קיבעה לעד את המוות כזיכרון נוכח ומניע מכריע בתודעתו, אך בעיקר עיצבה את יחסו של המשורר, שנדמה היה לו באותה עת כי הוא "אחרון לגזע האדם", אל החיים. עם שובו מקרבות ההתשה האבודים של המלחמה פגש המשורר במציאות חדשה ומשתנה של ערעור כל הקיים. התמוטטות הבית היהודי המסורתי, רדיפת היהודים והפוגרומים שמהם ניצל נתפסו על ידו כחלק מתהליך היסטורי אשר הגיע לשיאו בשואה; מונח אותו שלל, אף שעשה בו שימוש לראשונה כבר ב-1928, ואשר ביקש לתארו כ"חורבן עם". (2)

היסודות הליריים שמצויים היו למן שירתו המוקדמת ביותר נכפפו עתה לשיקוף אותה טראומה אישית וקולקטיבית, שביטוייה שירה בעלת אופי אפי-לירי; קול, שאינו מרפה עוד, הנושא את תכני שירתו החדשה.

המשורר פונה לספר את האפוס של האני – הכרת היישות – תיאור ראשיתו ואחריתו של האדם, באשר הוא מקדמת-דנא האדם הקדמון, מתוך הכרה שנבעה ישירות ממוראות המלחמה כי "אין היסטוריה". לכאורה פרדוקס, אך למעשה דווקא מתוך ההתנסות ההיסטורית פיתח אצ"ג ראייה א-היסטורית, מיתית. בכך מאופיינת גם כלל יצירתו, שבה מתקיימת ללא הרף זיקה בין דיבור על ה"אני" לבין התייחסות למאורעות ולהתנסות היסטורית קולקטיבית; שבה גורל היישות מנוסח במונחים מיתיים מתוך תצפיות פילוסופיות וחווייתיות לחילופין. בתנודה שבין שתי עמדות תצפית אלה טמון סוד אמינותה וקסמה של שירה זו.

בשיאו של האפוס של האני מפרסם המשורר ב-1928 את מה שנחזה כיצירתו הלירית השלמה ביותר "אנקריאון על קוטב העיצבון". מחזור שירים שעוסק כל-כולו בסוגיית המוות ובאי היכולת להשלים/לחיות עם תודעת הקץ. אך למעשה נושאו הסמוי – זה שאין לבטא את אותיות שמו במפורש – הוא החיים, התשוקה האדירה והלא מתפשרת להיאחז בהם בכל תנאי. המשורר מתאר בשירת האני מחזור חיים/מוות מעגלי המופעל על ידי תשוקה המקיימת אותו במסכת אירוטית חסרת מוצא של הבקעת הגברות תוך גילוי התשוקה ואובדנה.

ואולם בסוף שנות ה-20, לאחר פרסום "אנקריאון", נדמה כי אורי צבי זונח את האפוס של האני/הכרת היישות. אני מוצא שתי סיבות עיקריות לכך: האחת והעיקרית היא שמיצויה של "הכרת היישות" על שלל מורכבותה טמון באובדן. הכרה באובדן הפיזי ובדרדור הגופני עד מוות, והכרה אובדנית הנובעת מעמידה "פנים-אל-פנים" מול תמונות היישות. עמידה נועזת זו הובילה את המשורר לידי ייאוש, שכן "יגון הידיעה גובל עם הטירוף" ועל כן "חשבון נפשו יפחידהו". בשל כך, נדמה כי בשלב זה של שירתו נתון מארג תימות זה במבוי סתום.

הסיבה השנייה לזניחת מכלול שירת האני, "האדם העולמי", כרוכה בנסיבות התקופה; עלייתו של אורי צבי ארצה בסוף 1923, פרי הכרה בתהליכי הפירוק"התפוררות והירקבות" – של העם היהודי בגולה, מחדדת את תפיסתו באשר לגורל העם היהודי והצורך לתת לכך ביטוי.

פנייתו אל תיאור הלאום והגזע מצויים, אם כן, בקוטב השני, הקולקטיבי של יצירתו, המצוי אף בספרו הראשון בא"י, "אימה גדולה וירח". השירים "במערב", "ארואיקה", "ירושלים של מטה", "קפיצת הדרך" כמו גם הפרקים "בארץ הנביאים", "אתערותא", "משא אל אירופה" והשירים "המנון היהודים בעולם" ו"אחי, יהודי הפאות" בספר "הגברות העולה" – עוסקים במינון מוגבר או מופחת, חלקם תוך תיווך של תימות "הכרת היישות", בצדדים היהודיים והלאומיים.

אורי צבי מבקש להיות דוברם של "שבט החלוצים". באחת מזירות ההתיישבות המרכזיות של היישוב היהודי המתחדש בא"י, עמק יזרעאל, הוא רואה את "ירושלים של מטה". אך בסופו של דבר, המשורר אינו יכול עוד להחריש נוכח העדר החזון בקרב הנהגת תנועת הפועלים והמחנה החלוצי; נוכח פרעות תרפ"ט ומדיניות ההבלגה והוויתור של הממסד הציוני. מדיניות שאצ"ג תפס אותה כהרת אסון לעם היהודי ולקיומו במולדת הישנה-חדשה.

המשורר, חדור ייעוד כנביא, כותב את ספרו "ספר הקטרוג והאמונה" ב-1937 ובו הוא מנבא את הנורא מכל העתיד להתרחש, בשירו "מגדל הגוויות". בשנות המלחמה והשואה שותק אצ"ג וחוזר לפרסם רק בתום המלחמה. אל שיאה מובאת שירת הלאום בספרו משנת 1951 "רחובות הנהר", המתאר את חורבן העם. ספר זה הוא ספרו "הרשמי" האחרון של המשורר, אשר סירב לקבץ לאחר מכן את שיריו בספרים; זאת על אף כי מעיין יצירתו הפורה מניב עוד מחזורים רבים ונרחבים הן של שירתו הלאומית והן של שירתו האישית-לירית עד לערוב ימיו ממש, ואשר אל קצו מובא בפרקי שירת האני הגדולה "לסעיף סלע עיטם", המהווים שיא יצירתו בכלל.

חלוקה סכמטית זו מתארת את שירתו של אורי צבי כנעה לכאורה בין שני קטבים האישי והלאומי. ואולם קטבים אלה מתווכים אחד את השני באופן המאיר כל אחד ואף מוטמעים, לא אחת, זה בזה.

שני האפיקים המרכזיים הללו מתקיימים למעשה בכפיפה אחת ובו זמנית, במה שנדמה כהיסוס בטרם הכרעה על רקע של נסיבות אישיות ולאומיות. "הכרת היישות" נתפסת כממד א-היסטורי, בראשיתי, עד כי נדמה כי "אין" היסטוריה. בכך, מובאת אל שיאה מגמה שראשיתה עוד בתקופה האידית המוקדמת, שבה הצהיר המשורר כי "אין אנו זוכרים משה, מוחמד וישו". (3) בצד אפיק זה בוקעת, כאמור, השירה הלאומית על רקע גירוי ההווה ומאורעותיו; הווה המכיל את תודעת ההיסטוריה.

"עֲלֵה וּבַטְּאֵנוּ, הָאָדָם הַחַי!"

 

איזה פאתוס! תעוזה. האומץ לדבר בקול רם וברור, ללא חשש:

 

"אַל תָּשִׁיר מֵהוֹד הַשָּׁמַיִם, אֱמֹר מִן הָאָדָם הַחַי עַל קַרְקָעוֹת:

הַבָּשָׂר, הַדָּם, הָעֲצַבִּים, הַסְּחוּסִים, הָעוֹר.

הַבֶּגֶד, הַלֶּחֶם, הַמַּיִם, הַבַּיִת, הַכֵּלִים.

הָאִשָּׁה, הָעֶרֶשׂ, הַתִּינוֹק הַטּוֹב בְּקַטְנוּתוֹ.

הַקַּרְקַע, הַבַּרְזֶל, הַפָּנָס, הַמְּכוֹנָה, הַהֶגֶה.

יוֹמָם וְלַיְלָה: כִּסּוּפִים, מֶרְחַקִּים, הֲלִיכוֹת".

("חיתוך וצווי", "הגברות העולה", עמ' 78) (4)

 

עולם ומלואו. דבר אינו זר לה לשירה זו. דם ובשר, בצד כיסופים. מכונה בצד אישה. הערש בצד המרחקים. שירה חובקת עולם.

התכוונותו של המשורר

יצירתו של אצ"ג כפי שאני מבקש להציגה כאן כמעט שאינה זוכה לדין וחשבון מצד המשורר. באופן יחסי לבני דורו, אורי צבי מרבה להרהר ולכתוב על אודות השירה ותפקידה. ואולם הוא בוחר לדון בנושאים עקרוניים השונים מנתיבה העיקרי של שירתו באותה עת. יתר על כן, כתיבתו המסאית עומדת לא אחת בסתירה להתכוונותו הארס-פואטית כפי שזו מוצאת ביטוייה בשירתו באותה עת ממש. אותו חלק של שירתו המכונה על ידי המשורר עצמו בשם "הכרת היישות", והנקוט ב"ריתמוס הרחבות". ה"אני" הפרטי אינו מוצג כאן כנושא, כאמור, אלא כמתווך וכמצע אשר באמצעותם ניתן להגיע להכרה של מושג היישות. בשמות הספרים עצמם – "אימה גדולה וירח", "הגברות העולה" ו"אנקריאון על קוטב העצבון" – הנושאים קונוטציה אירוטית ואישית יש להעיד על בחירתו והעדפתו באותה עת ועל ההתכוונות הברורה של שירתו. תימות 'הכרת היישות' מוצגות, מתפתחות ומשולבות באותם שלושת הקבצים במשך תקופה שארכה ארבע שנים בלבד! לא יותר.

בתקופה כה קצרה הצליח המשורר, שעלה ארצה רק בדצמבר 1923, להגות, לכתוב ולפרסם את שלשת הכרכים האמורים שבהם פרש את מבטו הנוקב על ראשית החיים, גברותם ואחריתם באינטנסיביות חווייתית מדהימה, שלאחריה מקץ, כאמור, ארבע שנים בלבד והוא בוגר-צעיר בן 32 זנח את הממדים האישיים-אוניברסליים. תקופה כה פוריה וקצרה זו אפשר שיש בה להעיד לא רק על אותה אינטנסיביות, כי אם גם על אחדות רעיונית וסגנונית – אף כי באורח מהמם אנו עדים גם כאן לאבולוציה מטאורית כמעט. יש לציין שחלק משירי שלושת הקבצים חוברו עוד בטרם עלה המשורר ארצה. לכך חשיבות מיוחדת, שכן המשורר בחר לשלב חלק משירים מוקדמים אלה לא בכרך הראשון, "אימה גדולה וירח", אלא דווקא בכרך השלישי, "אנקריאון על קוטב העיצבון", דוגמת השיר "אנחנו מיליונים בעולם עירומים בשמלות" שחובר בֿ1923 בברלין; בכך יש לאשש את כוונתי לראות בשלשת הקבצים הללו מכלול אחד.

ואולם בשיאה של אותה תקופה ב-1925 נדמה כי הוא מבקש לייחס לשירה תפקיד אחר. כך הוא כותב בכתב העת שלו "סדן":

"הגיע הזמן שהאמן העברי יצא מתחומי האמנות הקבועים לתוך הקולקטיב הישראלי להתלבט כמוהו ולהגות בקומפלקס הפרובלימות אשר בחיי העם. אי אפשר לומר שירה עוד בריתמוס קלאסי. המצב איום מאוד. היהדות המפוזרת, אשר יצאה מדמיה, לאחר כל הזוועות בעולם – מתנוונת על אדמת הסלאווים ושוקעת..."

"יש בידיעתי המורא, מה רבה האחריות לכתוב עברית לאחר יחזקאל ומה גדול האושר להיות פייטן עברי, אשר נולד באירופה וכופר בלידתו שם".

ואכן אורי צבי יהפוך בהכרה ליורשם של הנביאים הגדולים בבואו לבשר את ה"אמת" על קורות העם היהודי – לא פחות – בארץ ישראל ומחוצה לה, בגולה, על שקורה לעם, על עזיבת הבריטים וחידוש השלטון היהודי ועל הנורא מכל שיקרה וקרה. או אז תומר הכרת היישות ב"הכרה הלאומית".

כלפי תשעים ותשעה

בשנת 1928 מפרסם אורי צבי את מסתו "כלפי תשעים ותשעה" וקורא לשירה לזנוח את ענייניה הפרטיים, הליריים ולעסוק בצדדים הלאומיים והחברתיים, בקולקטיב.

הספרות העברית מתוארת – תשעים ותשעה אחוז הימנה – כרכרוכית. ספרות של שורה עדינה בסנדלי קטיפה. ספרות ללא חתחתים, של ריתמוס ביטויים הרגיל, ה"מתקבל על הדעת" וה"מובן". ספרות של צמצום, של פחד הגודל, שתכליתה עצמה. "יפה היא החברה ויפה היא המדינה וגם במובן הפוליטי, הכלכלי... ", אומר אורי צבי וממשיך כי "הספרות היא נבואת הדברים העמוקה, ההיולית, שהיא מעלה בצירופי-אותיות של שפת האומה...". ספרות שמעמיקה לחזות בזמן ובמקום ושחותרת היטב אל מתחת ליסודות האופי ו"הפסיכיקה של העם הקיים", כמו שהוא מבפנים ומבחוץ.

המשורר יוצא כנגד ספרות של "מתאפקים", של חרוזים יפים העומדים נכלמים אל מול החופש והמרחקים, "ריתמוס הרחבות". בני הדור הזה, אומר אורי צבי, כאובי הדם והבשר, "יכולים לחיות את חיינו העמוקים גם בלי הקלסיציזמוס, יען גדלה בחיינו העלילה מעל לרכוש-הביטויים הספרותי!". ההתרגשות שצורתה סוניטה ואידיליה, שאינה מחייבת לכלום סופה היסטריה, זו "התנכרות לכל ממש שבביטוי". תחת זאת קורא אורי צבי לשירת ההכרה "שגם היא אבסטרקטית בהוולדה עד גמר קביעת מסגרתה הדיאלקטית, סופה – חיוב".

זו שירה של הכרה (גברית), של דיאלקטיקה שסופה חיוב, הזועקת בגאון – מעל שדה הפעולה המילולי, אל כל הנכאבים השותפים למשורר העני בחומר – אופטימיות. "כלפי תשעים ותשעה" מסתיים בחיפושו של משורר הפרא את "הבאר של הנבואה העברית".

באותה שנה מתפרסם, כאמור, ספרו השלישי והאחרון שעוסק במופגן ב"הכרת היישות", "אנקריאון על קוטב העצבון" ואשר אין בו לכאורה ולו הד קלוש לשירים הלאומיים והארץ ישראליים שבשני ספריו הקודמים. המשורר טוען כי, חוקי הסער החלים בטבע, בים וביער, אינם חלים בשירה העברית. למעט, כמובן, בשירתו שלו, שכל כולה בשני ספריו הראשונים בארץ מאופיינת בפרץ וסער.

ואולם לא כך ב"אנקריאון", שם תחת חוקי הסער פורחת שירה שכולה ליריקה צרופה, שקולה ומאופקת, פילוסופית ומהורהרת.

ועם זאת, הוא מצהיר במניפסט כי "ספרות בלי חוקת ברזל של אידיאה ובלי קוטב קרקע מזין מתחת, אינה יכולה להיות אלא ספרות כשרונות, בת יומה האכסטריטוריאלי-אמנותי, כספרות יידיש, שאין מחר חי עומד מעבר ליומה הכי-טוב שלה". והנה, הסבר אחד לזניחה, אם כי לא מוחלטת, של אורי צבי את היידיש, אף כי יחזור אליה חלקית מקץ שלושה עשורים.

שירתו מאופיינת בסתירות רבות במישור התכני והאידאולוגי. אורי צבי נותר נאמן לקביעתו הוא בדבר קביעת מסגרתה הדיאלקטית של השירה ולעצם ריבוי הפנים של דיוקן ה"אני" הנוצר בשירים. דוגמה מובהקת לאותה כפילות ניתן לראות במעברים שבין שתי זירות, האחת "הבינלאומית, אוניברסליסטית" והשנייה "המקומית, יהודית". כך המשורר הוא דוברם, מייצגם ובן בריתם של "מיליונים", של "קבצנים עולמיים, בינלאומיים" ("ממעמקים", "הגברות העולה") ו"ברית בין לאומית" הוא מבקש לכרות עם "אינטרנציונל" של "כל הנכזבים עד עמק הסחוסים באמצע העולם ובאמצע הזמנים" ("הברית", שם). אך אותו הדובר בין אותם השירים מעיד על עצמו "אני כל כך ירושלמי" ("הזדהרות", שם), על שנאתו "תורת גויים באמנות העולמית" וכי "חוקי גזע ישנם: מתן הביטויים באש חזון – כמו שהוא בסוד הנפש, בסוד מסכת העצבים ובעודף משיחיות בגידי" וכי "צריך לטבול את הקולמוס בזה הדם היחזקאלי", "שירת ארצי ישראלי" מבקש אורי צבי צריכה לבקוע כמו "חמה לקראת חמה" ("בזה הדם", שם).

ב-1930 בקצה של התקופה הראשונה ביצירתו בא"י – שירת האפוס של האני – פותחים שיריו את "אלמנך מצפה":

 

"אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְ בְּשֵׁם שֵׂכֶל הַהֶדְיוֹט: דִּבְרֵי חַיֵּינוּ לֹא עִנְיְנֵי מַלְכוּת מְנֻפִּים

הַשְּׁקוּלִים כְּכִכְּרוֹת הַזָּהָב בְּמִשְׁקֹלֶת-רוֹמָאִים:

כְּגוֹן מֶלֶ וּמְדִינָה, הֵיכָלוֹת, נִגּוּנִים וְיֵינוֹת, פּוֹלִיטִיקָה, לְאוֹם וּמַהְפֵּכָה, וּבְתוֹכָם לְמָשָׁל גַּם יַחֲסֵי אַהֲבָה וּבְגִידָה בַּמַּלְכוּת נִכְלָלִים;

לֹא! דִּבְרֵי חַיֵּינוּ מַתְחִילִים מֵאֵל וּמֵאָדָם, מֵאֲדָמָה, מִבְּגָדִים, מִלֶּחֶם וּמַיִם, מֵאִשָּׁה;

וְכוֹלְלִים גַּם חֻקַּת הַכִּסּוּי עַל עֶרְוַת הַבָּשָׂר וְצֵאת הַגְּוִיָּה, עַל כָּל מַה שֶּׁאֵין רֵיחַ הַבֹּשֶׂם וְהוֹד סִגְנוֹן חוֹפֵף;

וְעַל כָּל מַה שֶּׁהַשָּׂפָה אֵינָהּ מַתִּירָה לְסַפֵּר, וַאֲשֶׁר הָאָדָם יוֹדֵעַ לְעַצְמוֹ וְעוֹשֶׂה בְּגוּפוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה בְּחַדְרֵי חֲדָרִים.

אֲנַחְנוּ מְלֵאִים מַאֲוַיִּים מִלֵּדָה. יְרֵשָׁה הִיא טִבְעִית: הִשְׁתּוֹקְקוּת, תְּפִלָּה וָרֶצַח".

כדרכו מנסח אורי צבי את דבריו באופן ברור וחד. אין מקום לטעות או ספק. לא ענייני מלכות, לאום ומהפכה, כי אם אישה ואדם. לא לפוליטיקה, כן לערוות הבשר. אך המשורר אינו מסתפק בכך, כאן מדובר כבר על כל מה שהשפה אינה יכולה לספר, על מוגבלותה – דברים שאדם עושה בגוף שלו בחדרי חדרים ויודע לעצמו בלבד, על מאוויים ותשוקה.

את ספרו הראשון בעברית, "אימה גדולה וירח", פותח המשורר בהצהרת כוונות חד משמעית:

"הִיא הַכָּרַת הַיֵּשׁוּת. פָּנִים-אֶל-פָּנִים עִם הַפַּחַד, עִם הָעֶצֶם, עִם הַנִּמְצָא.

בְּתוֹ הָאֱלֹהוּת. עִם הַזְּוָעָה. וַחֲלוֹם וּבְהָקִיץ רֵיאָלִיסְמוּס" הַמַּמָּשׁ הָאֶחָד, הַכּוֹאֵב.

הִיא אִגֶּרֶת-הָעֱנוּת אֲשֶׁר לַגְּוִיָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא, בְּלִי כִּסּוּי עַל הָעוֹר..."



(1)    חיבור זה מיועד בראש ובראשונה לקהל הקוראים אוהבי השירה. אין הוא, על כן, כפוף לכללי המחקר האקדמי. מטבעו החיבור צמוד לתיאור השירים והוא בבחינת מחקר מקדמי, שאינו דן באופן מופגן ביצירה תוך ניסיון לזהות בה עקבותיהן של תורות פילוסופיות ואסתטיות. על אותו משקל, חיבורי זה איננו דן בזיקתה של השירה למקורות ולמסורות יהודיים. וכן, אינני בוחן את התקדימים בשירתו האידית המוקדמת לאפוס של האני או את גלגולה של התימה בשירתו המאוחרת. נושאים אלה יהוו, כך אני מקווה, תשתית למחקרים נוספים שלי ושל אחרים.

     רבים הם החיבורים שנכתבו על שירה זו. אם רק למנות אחדים: קורצווייל, לינדנבאום, הרושובסקי, פרידלנדר, כנעני, ברזל, בהט, חבר, י. רבינוביץ, ר. רבינוביץ, לנדאו, קצנלסון, מירון, מוקד, ויינפלד.

     קרבה מיוחדת מצאתי לחיבורים מוקדמים יותר, אשר פנו לכלל ציבור הקוראים, דוגמת ספרו החלוצי והנוקב של י. ה. ייבין, 'אורי צבי גרינברג משורר מחוקק', או מאמרו מאיר העיניים של י.ט. הלמן, 'שירת הכאב והכמיהה'.

(2)  ראו פתיחתה של היצירה "חזון אחד הלגיונות": "חזון אחד הלגיונות בבוא שואה במולדת והיאוש מעלה קיטור לפני חומת ירושלים" (תל אביב, 1928), וכן התייחסותו של המשורר לשימוש במונח "שואה" בכתב העת "סֻלם", ד', שנה ז', 1956, עמ' 5-7.

(3)    ראו ש. לינדנבאום, "שירת אצ"ג – קווי מתאר", 1984, עמ' 95.

(4)    כל הציטוטים של הספרים: "אימה גדולה וירח", "הגברות העולה", "אנקריאון על קוטב העצבון" לקוחים לשם הנוחות מכל כתביו של המשורר, כרך א', ירושלים, 1990. מעתה יצוין שם השיר בלבד.


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-""העירום, השעיר והקדמון"":
מאמר מעניין
תלמה פרויד
30/08/2010 23:58:04