"העירום, השעיר והקדמון" - חלק שלישי

על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י
28/09/2010 22:05:16

בין דיבור לאיפוק – השפה כגוף

בקובץ השלישי "אנקריאון על קוטב העיצבון", אנו מוצאים כי בשיא ההכרה, המצויה בקוטב העיצבון, שוב אין מתאווים לדבר:

"טוֹב צַוּוֹת לִסְפִינַת כָּל הַמַּאֲוַיִּים:

עָמוֹד וְעָגוֹן".

("על הקטב", "אנקריאון על קוטב העיצבון", עמ' 113)

תפנית נוספת מתרחשת, על כן, ביחס לאישה. אם קודם לכן, ב"אימה גדולה וירח" רוכזו מאווייו של הבחור-גבר באישה עד כי נדמה היה כי לתשוקה ממד אחד בלבד, מיני; וב"הגברות העולה" נבנתה זהותו של הגבר לעומת האישה ונקבע מסלולו לאובדן מחיק אמו ועד חיק מושא תאוותו הבוגרת – הרי כאן כמו נופלות כל המחיצות בין המינים. האלהת הגשמי, תוך הבחנה מהותית וגופנית בין גבר לאישה, הופכת למפגש של גוף ונפש נטולי זהות מינית:

"הָאָדָם אָמְנָם מִקְשֶׁה כַּמַּתֶּכֶת,

בְּזוֹ שֶׁהוּצַק שֶׁפַע מַאֲוַיִּים;

וְגֵאֶה הוּא עַל מַתַּן הַכַּפַּיִם

בְּאֶמְצַע כָּל הַשָּׁאוֹן.

 

אַ יֵשׁ וְהוּא גַּם נוֹשֵׂא שׁוּלֵי נַפְשׁוֹ הָעֲנִיָּה

לָגַעַת בָּם בְּשׁוּלֵי נֶפֶשׁ שְׁנִיָּה,

לוֹמַר מִלָּה וְלִשְׁמֹעַ מִלָּה:

כִּלְגִימַת מַיִם חַיִּים בַּצִּמָּאוֹן".

('יקירי האדם בעולם', שם, עמ' 132)

זאת הפעם המילה נתפסת כחיונית מכל לחיים, כמו מים, והדיבור משול לפעולת השתייה. הדיבור חורג מפעולת האמנות והופך לצורך הכרחי וחושני כמו פעולות הקיום הבסיסיות ביותר, אלא שהוא מתאפשר רק אל מול נוכחותו של האחר.

ובשיר שפורסם שנתיים לאחר צאת הקובץ, בֿ1930, חוזר המשורר ואומר:

"וְאִם אֵיטִיב לְקָרֵב גוּף שֵׁנִי לְגוּפִי הַגַּלְמוּד מְאֹד.

וַאֲנִי אוֹמֵר לְ: אָדָם נוֹשֵׂא כָל יָמָיו אֶת שׁוּלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ הָעֲנִיָּה

לִנְגּוֹעַ בְּשׁוּלֵי נֶפֶשׁ שֶׁל שֵׁנִי:

לוֹמַר מִלָּה בְמִשְׁקָל, כְּטִפָּה מִדָּמוֹ, וְלִשְׁמוֹעַ מִלָּה כְּטִפָּה מִדָּמוֹ".

("אלמנך מצפה", עמ' 9)

הגשמיות, "הבשר והדם", משנה כעת צורה והופכת למודוס הכרתי ומיתי. קודם לכן, העלם היפה גווע והמשורר הצהיר: "בבשרי גם אחזה: כי יכלה, כי יבלה". והכיסוי שימש הן להסתרת הבשר המזדקן: "השמלות היפות מכסות מכסות ולבלוב הסתיו לא ייראה", הן בהקשר אירוטי מפתה שבו המשורר ש"תאוות הנשים בדמו" מביט בעיני "הרנטגן" שלו על "הארג המכסה על שד ועל שוק". ואילו כאן מופיעים גבר ואישה בעירום החף מהקשר מיני או מרישומו של הזמן הכלה ומכלה:

"כִּי בְנֵי-אָדָם וְחַוָּה שֶׁבָּאִים לַקֹּטֶב

הֵם כְּצֵאתָם מֵרֶחֶם: הִשִּׁילוּ כָל עֹטֶף"

("על הקטב", "אנקריאון על קוטב העיצבון", עמ' 115)

השתחררותו/"הזדככותו" של אורי צבי מכל אשליה מולידה ייאוש ועל כן השפה כמוה כבשר העירום "המשוחרר":

"זֶהוּ הַיֵּאוּשׁ הַנָּהִיר, הַנָּהִיר:

פְּרִי הַהִזְדַּכְּכוּת מִכָּל הַתַּעְתּוּעִים.

אֵין צֹרֶ לַבַּשָׁר שֶׁיְּהֵא בַכִּסּוּיִים.

וְכַבָּשָׂר הָעֵירֹם – כָּל הַבִּטּוּיִים,

שֶׁמַּעֲלֶה הָאָדָם בְּכָל הַשִּׁנּוּיִים".

(שם, שם, עמ' 115)

דווקא בקובץ זה – האחרון העוסק במופגן ב"הכרת היישות", המודע לעצמו יותר מכול, והכתוב באופן שקול ומדוד, הנחזה ככזה המצוי תחת שליטה מוחלטת של המחבר – דומה כי השפה כמו נגמרת ואינה יכולה לשמש עוד כלוגוס.

אם נוכחנו "באימה גדולה וירח" כי אותה "פנימיות" בוערת "כולה שוקטת ככינור משותק שרפו מיתריו" וב"הגברות העולה" הנפש היצוקה בשפה חצבה בה את "סלעי השתיקה" הרי בקוטב העיצבון מסתמנת, כאמור, החזרה למצב הבראשיתי:

"הָאָדָם אָמְנָם עָמֹק כֹּה בִזְמַן,

וְלַמֶּרְחַקִּים זֶרֶם חַיָּיו שׁוֹטֵף;

וְגַרְזִנּוֹ סְבַ הַמָּחָר חוֹטֵב;

אַ תַּחַת רַגְלָיו קֹטֶב הָעִצָּבוֹן שֶׁל הַקַּדְמוֹן,

הָעֵירֹם וְהַשָּׂעִיר וְהָאַדְמוֹן;

וְאֵין חֲתִימַת דֶּשֶׁא עַל הַקֹּטֶב – –

הוּא מוּכָן לִשְׁאֹג: יַהֲ-וֶה!

כַּאֲשֶׁר שָׁאַג".

("יקירי באדם בעולם", שם, עמ' 132)

תמונה זאת בה האדם מצוי בישימון ומילותיו אוזלות כמו התממשה בקולנוע בסצינת הסיום של "תיאורמה", סרטו של פאזוליני, בה הגיבור כאדם הקדמון "משתחרר"/ "משחרר" זעקה במדבר.

"לִפְעָמִים אֵין בִּטּוּי בַּמִּלִּים

וְצָרִי הָאָדָם לִזְעֹק:

כַּקַּדְמוֹן הַשָּׂעִיר שֶׁזָּעַק

מֵעָצְמַת מַכְאוֹבִים נֶאֱמָנִים,

כְּאִלּוּ אֵין שָׂפָה תַּרְבּוּתִית

וְסִפְרֵי-בִטּוּיִים בָּעוֹלָם.

 

אַ לָבוּשׁ הָאָדָם מַחֲלָצוֹת

וְכֻלּוֹ מְגֹהָץ, מְבֻשָּׂם,

וְאֵלּוּ צִפָּרְנָיו – מְיֻפּוֹת.

 

מֵעֵבֶר לָעוֹר קָם הַקַּדְמוֹן

וְלוֹהֵט: לִמְרֹד בַּנִּימוּסִים – – "

(שם, שם, עמ' 134)

אבידן, בלי הקשר מיתי או כלשהו, כותב בשירו "נונקונפרמיזם":

"וְאָז הֶחֳמָרִים, מֵהֶם קֹרַץ,

הִכְרִיזוּ מֶרֶד, וְהַכֹּל פָּרַץ."

אולם המרד הזה של חושים/מאוויים קמאיים נדון לכישלון:

 "וְאָז הֶחֳמָרִים, מֵהֶם קֹרַץ,

לְאַט נָסוֹגוּ. מְאוּם לֹא נֶחֱרַץ."

("נונקונפרמיזם", "משהו בשביל מישהו", עמ' 72)

ההתפרצות האצ"גית – הזעקה – מסתיימת בנשיכת השפתיים עד זוב דם ובחזרה אל "השתיקה"/שיתוק:

"לָכֵן אָז נוֹשֵׁ הָאָדָם

אֶת שְׂפָתָיו עַד דָּם –

וְהוּא מַחֲרִישׁ.

אוֹ חוֹרֵק בְּשִׁנָּיו הַזּוֹעֵם..."

("יקירי האדם בעולם", "אנקריאון על קוטב העיצבון", עמ' 134)

בעוד שאצל אבידן ההתרחשות כולה מצויה בשפה ובשימוש בה, אורי צבי משתמש במילים כדי לבנות תמונה שבה נוכח כל העת האדם, מושגיו ברקע בלבד. אך התמונה מסתיימת בשפתיו המדממות הדומות, במודע או לא, למצב שפתו.

הפיכת הסדר הקיים

אלו הם הנתיבים העיקריים של "הכרת היישות" הדנים בגורלו ובטבעו של האדם; כל-האדם שגורלו אחד בדידות עד מות. שטבעו להשתוקק. שמסלול חייו מרחם אם אל חיק אישה. כל-האדם התר אחר גאולה מדומה בין שני קטבים, מציאת פורקן אצל נשים ואמונה בכוחה הגואל של השפה. כיוון דיוננו התרכז אפוא פנימה, אל עבר תפיסתו של אורי צבי את מצבו של האדם. אני מבקש כעת לכוון את הדיון ב"הכרת היישות" החוצה, אל העולם; מהו המצע ומהי "המציאות" שבמסגרתם הוא פועל וחווה.

תמונת המציאות הראשונה היא תמונת העוני. זהו העוני שמסלולו הוא ממורשת אבותיו – "בזכות שלושה אבות..." (מתוך "אנקריאון על קוטב העיצבון") – ועד להיותו החלוץ ה"רעב בארץ ישראל" (מתוך "הגברות העולה"). ואולם בהקשרה של "הכרת היישות" שענייננו בה, העוני הוא זה המתרחש בכרכים הגדולים בעקבות מלחמת העולם הראשונה. העני בעולם זה מופיע כדימוי טיפוסי לעני המהלך ברחובות הערים הגדולות עם תיבת נגינה ומלקט תרומות. האם הקורא הנוכחי יכול להתעלם מעניים דומים בערינו – מידת התוקף שיש לתיאוריו של אורי צבי נדמה כי הולכת וגוברת עתה. האם אפשר שלא לשמוע את הנגינה. ואם שומעים האם נענים. ועל מה בכלל נגינת העני:

"וְיֵשׁ שֶׁבִּשְׁרַב צָהֳרַיִם, כִּי הוּרַדְנוּ וִילָאוֹת:

עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ; שָׁכַחְנוּ אֶת כָּל הַנִּגּוּנִים;

הִשְׁלַמְנוּ עִם גּוֹרַל הַחִתּוּ, כַּגִּדֵּם הַזָּקֵן

שֶׁשָּׁכַח יְמִינוֹ הַכְּרוּתָה;

לְפֶתַע יוֹפִיעַ הֶעָנִי עִם תֵּבַת הַזִּמְרָה,

וְהִנֵּה הוּא מְנַגֵּן וּמַכְאִיב מְאֹד; וְנִמְשַׁלְנוּ

לַגִּדֵּם בַּבֹּקֶר הָרִאשׁוֹן לְאַחַר נִתּוּחַ."

(שם, שם, עמ' 140)

ההכרה מתעוררת בעקבות הכאב. כאב כריתת היד הוא בגדר זיכרון. נגינת הזיכרון בתיבת הזמרה גורמת להתעוררות ההכרה. ההכרה הופכת, על כן, להכרת הכריתה, הכאב. ההתעוררות/ערות מקורה בערעור, שאינו צפוי בזמן ובמקום, של הקיים. קיים במובן של השלמה ושכחה, של הימנעות מראייה נוקבת נכוחה שהרי הווילאות מורדים.

התנאי להכרת היישות

אם הבדידות, הנתפסת כמצבו הטבעי של האדם, היא התנאי ההכרחי להכרת היישות, הרי העוני הוא התנאי המספיק המאפשר את ההכרה. בתארו את הבדידות – באין מי שיחבקו הגבר מחבק את עצמו; באין למי ולמה אף להתגעגע או להתאבל – מגדירה המשורר בפשטות: "כמדומה שכך היא הכרת הישות". ואולם הבדידות עצמה כתנאי הכרחי להכרת היישות אינה תנאי מספיק, שכן האדם הבודד שדעתו אינה מוסחת בענייני אהבה ומשפחה, אמונה מוסדית וחברה עלול "לברוח" מההתוודעות לעצמי, כדי להקל על מכאובו, אל עבר עינוגים חומריים.

סחף השפע החומרי מסיח את דעת הבדידות, מונע מהאדם חשיפה של "אמת" על אודות יישותו. זהו העוני אשר הופך ממצב פסיבי לאמצעי להתמיד בהכרת היישות. האדם הבודד נפגש בעל כורחו עם עצמיותו; האדם העני נפגש, מתוך בחירה ערכית כפי שנראה, עם עצמותיו! הבודד-העני קרוב לגוף העצמות שלו ומתוך קרבה זאת בוקעת ההכרה. כך, אנו חוזים במעמד מיתי שבו שמש וירח נפגשים, העניות מזככת ויישותו של המשורר יוצאת ממעמקים חדה וקשה כמתכת של חרב:

"מֵעוֹנַת רַעֲבוֹנִי לִפְרוּסַת לֶחֶם לֹא יָצָאתִי, כְּצֵאת הָאָדָם: לִהְיוֹת-עָנִי-חוֹזֵר-עַל-הַפְּתָחִים.

אֶלָּא אַדְּרַבָּה – – מִנִּי רָעָב צָמְקָה הַמְּחִצָּה בֵּינִי וּבֵין עַצְמוֹתַי, שֶׁמֶש פָּגַע בַּיָּרֵחַ,

וְיָצָאתִי מִמַּעֲמַקַּי מִקְשָׁה כַּמַּתֶּכֶת, הָעֲלוּלָה לִהְיוֹת חֶרֶב מְלֻטֶּשֶׁת בְּיוֹם קְרָב,

אוֹ גַם פַּעֲמוֹן הַבּוֹקֵעַ לַעֲנִיּוּת מִזְדַּכֶּכֶת".

("פעמון הבוקע", "הגברות העולה", עמ' 84)

הפלת המחיצות הזאת שבין אדם לבין עצמו מושגת מתוך בחירה ערכית. העני הוא "העני המלך". העולם הכאוטי שלאחר מלחמת העולם הראשונה שבו נחשפה עליבותו, אך גם חירותו, של האדם בעולם קפיטליסטי הוא עולמו של אורי צבי. מה הוא התוקף והעוז לבחירת המשורר – בעולמנו אנו שבו מגה חברות כבר שולטות, שוטפות את המוח, ומפרנסות אותנו כדי שנהיה חברים נאמנים בחברה צרכנית ומעמדית שבה הזהות האישית נשחקת ואובדת – להגיד "לא". פשוט לא. לא למשחק. לא לשיטה. לא לכסף.

"הוּא הָיָה מְשֻׁגָּע. כִּי כֶסֶף שֶׁזָּרְקוּ בַחֲצֵרוֹת לֹא לָקַט, אַ הָלַ לוֹ וְשָׁר לוֹ

מֵחָצֵר אֶל חָצֵר

אֶל מוּל פְּנֵי הַחַלּוֹנוֹת,

רַק מוּל פְּנֵי הַחַלּוֹנוֹת."

("הוא היה משגע","אימה גדולה וירח", עמ' 12) (הדגשה שלי – א.א.).

נדמה כי קשה להפריז ב"לא". ומי שבוחר ב"לא" נחשב למשוגע. משוגע זה המסרב להשתתף במסכת השגרה הנכפית, משוגע זה המשתחרר מעול הכסף ומשוגע הוא המשורר. המשורר הזוכה בחירות. האדם החופשי לבחור ובוחר ללכת לו ולשיר לו. אורי צבי לא מאבד כדרכו אף אבחנה דקה ומדגיש את חירות המשורר-המשוגע באמצעות השימוש החוזר במילה "לו" ו"רק".

ב"אימה גדולה וירח" בא אל שיאו היסוד האנרכיסטי-ניהיליסטי שהיה קיים בשירתו היידית. כאן קורא המשורר למרד בסדר הקיים. קריאה מיתית רוויית מאוויים לכל הבודדים-העניים, מפרי החוק, לשוב ולשאוף את ריח הפראות נטולת המוסכמות. ואם פגשנו, קודם לכן, את הקריאה למרד בהקשר של השפה, של ריקון תוקפן של המילים, הרי כאן המרד מופיע בהקשר של העניות. הקריאה, עם זאת, אינה משתנה והיא בעלת אפיון זהה של שיבה אל הקדמון, הפולחני:

"מִי יִתֵּן וְנִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי הַכֶּלֶא וְעָלוּ עַל אַדְמַת הַלַּיְלָה

גַּנָּבִים וּמְרַצְּחִים מַבְעִירִים וּמוֹרְדִים – וְנִלְהַט הָאֵפֶר הֶעָמוּם

וְשָׁאֲפוּ שׁוּב מִן הַהֶפְקֵר אֶת רֵיחַ הַפְּרָאוּת הַיֵּינִי הַמְּשַׁכֵּר

וְרָאוּ חַלּוֹנוֹת, חַלּוֹנוֹת, חַלּוֹנוֹת וְאוֹרָה מֵעֵבֶר לִירִיעוֹת

וּסְגוּרִים הַשְּׁעָרִים אֶל שְׁלַבֵּי הַשַּׁיִשׁ הָרְחָבִים וּמְנוֹרוֹת הַכָּסֶף – –

יָרֵחַ הַיָּקָר וּפָנָיו לַמַּלְכוּת בְּכַמָּה אֲרָצוֹת עַל יַמִּים,

וְיַמִּים בְּהִלּוֹ וּזְכוּכִיּוֹת שֹׁהַם – – וּפֹה מְצִלְתַּיִם הַמְצַיְּתִים

לַבָּשָׂר הַנָּמוֹג וְנִרְקָב מֵעֹנִי מִתַּחַת הָעוֹר בְּשַׂלְמוֹתָיו.

לַבָּשָׂר הַזֶּה אֲשֶׁר הָיָה לְבִצָּה וְכָל הַשַּׁלֶּכֶת בּוֹ שׁוֹתָה.

אֶצְבָּעוֹת מְפַזְּזוֹת קוֹרְעוֹת כָּל גֶּלֶד וְשׂוֹרְטוֹת בַּבָּשָׂר הָאָדֹם.

יְלָלָה: אָטוֹם, אַתָּה חַי עוֹד, הוֹי, חַי עוֹד וְעָמְקְ אַ לְחִטּוּטִים."

("באלף השישי", שם, עמ' 18)

חף מכל אשליה, יודע אורי צבי כי המרד נדון לכישלון, כי סגורים השערים בפני המתדפקים. הישות – מעמקים של תודעה, בשר ויצרים – נועדה אז להכרה/"לחיטוטים". ואולם בניסיון זה נגלית בפני האדם עוצמת חיותו. תגלית המשחררת יללה חייתית.

ב"הגברות העולה" מבקש הבודד-העני לכרות ברית בינלאומית עם הדומים לו. לקריאה למרד נוסף עתה ממד של השתחררות:

"וְעוֹד תְּפִלָּה הִתְפַּלַּלְתִּי: לְשִׁחְרוּרִי עַל אֲדָמוֹת, לְבָּלָלַיְקוֹת, תֵּבוֹת-זִמְרָה שֶׁבַּשְּׁוָקִים וַחֲצֵרוֹת, וְקַבְּצָנִים הָעוֹלָמִיִּים, הַבֵּין-לְאֻמִּיִּים – לַחֲבֵרִים!

... וְיֵשׁ בְּשָׁכְבִי הִתְפַּלַּלְתִּי כְּדֵי הִרְהוּר אֶחָד נוֹקֵב: וּלְוַאי וְנִבְדְּלוּ הַקִּירוֹת וְנָסוֹגוּ אֲחוֹרַנִּית וְנִשְׁאֲרוּ כָּל מִילְיוֹנֵי הַמִּשְׁכָּבִים עַל הָרְצָפוֹת עִם הַשּׁוֹכְבִים וְהַשּׁוֹכְבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהֵם בְּלֵב הַלֵּילוֹת, וְנָגֹלָּה לֵאלֹהִים כְּסוּת הָעֹנִי שֶׁל הַיֵּשׁוּת – "

("ממעמקים", "הגברות העולה", עמ' 82)

הפלת המחיצות שבין אדם לעצמו הופכת כאן לקריאה קולקטיבית לחשיפת העוני של הישות, של כל מיליוני הבודדים. העוני הקורע כל מסיכה וכסות מהאדם חושף את תמונת הישות ואנו שבים לבראשית:

"כָּל אֵלּוּ הָיוּ פַעַם כֹּה פְעוּטִים בָּעֲרִיסוֹת וְכֹה קוֹרְנִים עַל שְׁדֵי אִמּוֹת!"

(שם, שם, עמ' 82)

ואולם אותם מיליוני בודדים-עניים הם בבחינת מי "שהיו" כה קורנים. המרחק בין הילדות לבין הגברות כה רב עד כי נחמת האם כלא היתה. "כל הנרדמים על ספסלי אבן" ו"כל הרעבים ביום שם בכרכים" "שכחו עריסות, שכחו פני אמא, ואינם מצפים לנושאי מכתבים... ".

הישות מטלטלת אז בין עבר המכזיב – ולדברי המשורר אף נשכח, אך מחזרתו הבלתי פוסקת עליו ודאי שאין זה כך – לבין עתיד שאין מצפים לו עוד, ועל כן נדונה הברית בין "המכורסמים כבסלע בעוני ממושך" לכישלון מכאיב:

"וְאָנֹכִי יוֹדֵעַ וְאוֹי לִי בִּידִיעָה:

... אֵין אִינְטֶרְנַצְיוֹנַל עוֹד בָּעוֹלָם שֶׁל כָּל הָאִיּוֹבִים בִּבְשָׁרָם וְדָמָם,

שֶׁל כָּל הַנִּכְזָבִים עַד עֹמֶק הַסְּחוּסִים בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם וּבְאֶמְצַע הַזְּמַנִּים".

("הברית", שם, עמ' 88)

החירות הופכת, אם כן, עבור אורי צבי הניהיליסט לבחירה, מתוך הכרה מלאה בנפסדות ובאבסורד שבכך, במה שנחזה כבלתי אפשרי:

"אַ בְּרִית בֵּין לְאֻמִּית כָּרַתִּי עִמָּהֶם בְּכָל הַמַּסָּעוֹת עַד שְׁלוֹשִׁים הַשָּׁנִים".

(שם, שם)

על הקובץ השלישי בסדרה "אנקריאון על קוטב העיצבון" שורה, בהתאם לטיבו, אווירת ייאוש, שהיא כדברי המשורר "פרי ההזדככות מכל התעתועים". בהתאם לכך, גלגולו של נושא העניות בקובץ זה נושא אופי קודר ואובדני. הברית הבינלאומית, שמעצם הווייתה נחשפה כבלתי אפשרית, מתגלה כאן כחסרת תוקף לחלוטין, שכן גורל אחד מיועד לכולם:

"וְאֵינִי יוֹדֵעַ, מַדּוּעַ בְּקֶרֶן-הָרְחוֹב לֹא עָמַדְתִי לִפְשֹׁט הַיָּד, כְּמוֹ אַחַי

הַכְּחוּשֶׁים;

מַה יֵּשׁ לְהִתְבַּיֵּשׁ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַתֵּבֵל?

הַיָּד אֲשֶׁר נָתְנָה לֶעָנִי וְהַיָּד אֲשֶׁר לָקְחָה

הֵן שְׁתֵּיהֶן לִסְעוּדַת-תּוֹלָעִים בְּסוֹפָן נוֹעָדוֹת,

וְיוֹדֵעַ אָנֹכִי כִּי כָלוּ הַקִּצִּין לִמְגַמַּת בְּנֵי-אָדָם-וְחַוָּה הַגְּדוֹלִים!"

("שיר הידים הפשוטות", "אנקריאון על קוטב העיצבון", עמ' 157)

ואף מתוך ידיעת המוות הקולקטיבית הזאת – בגדר הצהרה על קצו של המין האנושי – מבקש אורי צבי לעמוד בראש ולייצג את "אחיו הכחושים":

"הֵי, קִרְאוּ לִי, אַחַי הַכְּחוּשִׁים, וְאֶעֱמֹד עִמָּכֶם לָשִׁיר בַּעֲבוּרְכֶם אֶת

שִׁיר הַיָּדַיִם הַפְּשׁוּטוֹת, וְיַחְדָּו נְנַבְּאָה לְמַלְכוּת עֲנִיִּים הַקְּרֵבָה.

כִּי מַתַּן הַפְּרוּטוֹת בִּרְחוֹבוֹת מַס אַחֲרוֹן לָרָעָב". 

(שם, שם)

בחיזיון זה צופה ומנבא המשורר מהפכה. הקריאה, שפגשנו בה ב"אימה גדולה וירח", לפתיחת שערי הכלא ולהתנפלות העבריינים על השערים, משנה את אופייה. קריאה זו בגדר התנבאות נעדרת כעת פראות וטיבה ממוקד וערכי הרבה יותר, "מלכות העניים".

חלב אם וסיגוף

הפרידה משד האם – המולידה בה בעת השתוקקות וגעגוע – מהווה תמונת יסוד המשפיעה על כל נושאי שירתו המוקדמת של המשורר ומעצבת אותם מחדש:

"וְאֶת מֵעַי לִמַּדְתִּי: שֶׁקֶט-בַּשֶּׁקֶט! הִתְכַּוְּצוּת,

כְּשֵׁם שֶׁמְּגַלְּמִים הַיּוֹנֵק, אֵין חָלָב לְאִמָּא;"

(שם, שם)

כאן ניכרת קונקרטיזציה מובהקת של הימנעות הגוף ממאכל, כאמצעי לסיגוף ולהתעלות.

המשמעת העצמית שכופה המשורר על עצמו בסגפו את גופו, נמשלת לגמילת התינוק ממציצת שד אמו. גמילה שהיא מטבעה בלתי נמנעת והיא היא הקובעת ומכריעה, כאמור, את המשך חייו, ולשיטתו של אורי צבי, אף את אופיים. "אין" חלב ליונק התינוק המשכו ב"אין" אוכל לגוף הבוגר. חסר זה הוא המקרב את הישות/הגוף אל עצמה/עצמותיו.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-""העירום, השעיר והקדמון" - חלק שלישי":