הקול נשאר במשפחה

שירים והערות על הפואטיקה של מירון ח. איזקסון
26/11/2015 14:48:26

 רַכֶּבֶת

 

אִשְׁתִּי וִילָדַי מְצוּיִים בְּדֶלֶת הַבַּיִת

וּמִתְפַּזְּרִים בְּשׁוּרוֹת בֶּחָצֵר,

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם:

אִם הֻצְרַכְתִּי לָצֵאת אֵצֵא,

וְהֵם מְשִׁיבִים בְּלִי שֵׁם וּבְלֹא מַלְכוּת:

אִם אַתָּה זָז, כֻּלָּנוּ מִכָּאן,

שֶׁאֵין אֶחָד בָּעוֹלָם הַזָּז לְבַדּוֹ.

 

בשיר הקצר הזה מיתַמצתת רוב הווייתו השירית של מירון ח. איזקסון. השיר לקוח מתוך הפרויקט "סימנים" של איזקסון עם המלחינות והמעבדות המוזיקליות ורד קלפטר וקרני פוסטל. בפרויקט השתתפו עוד כמה "תותחים" מעולם המוזיקה הישראלי: אפרת בן צור, אביתר בנאי, אלון אולארצ'יק, אריק סיני, יסמין אבן, אלי מגן וכמובן יוני רכטר המדהים, שהלחין את השיר היפה הזה בצורה כל כך מרגשת עד שדמעות עומדות בעיניך למִשמעו. השיר לא הופיע בשום ספר של איזקסון. הוא מתאר במילים חסכניות את חייו של הדובר ואת תפיסת עולמו. מצד אחד המשפחה והרצון להיות שייך לתא, לשבט. מצד שני, הַניעה של האינדיבידואום לבד בעולם, אדם לעצמו. הרכבת היא רכבת אנושית של בני אדם. זהו חלק מתפיסה דתית של אמונה באחד כשהכל בעצם אחד. אין מקריות של חלקיקים שנעים סתם בעולם כאיזה נוירונים או פרוטונים, או קוונטים – אִיךְ וֵייעס. הכל צבת בצבת. אם אחד זז, כולנו מכאן. מירון בוחר להציג את התא המשפחתי האינטימי כרצף של אינדיבידואלים, אבל גם כגוף אורגני. קיים כאן גם המתח בין הפרטים: האב חייב לצאת, הוא עומד על כך, התגובה של המשפחה היא לא נחַכֶּה; זזת – גם אנחנו כבר במָקום אחֵר, הולכים לעיסוקינו. כל רגע הוא שלם יחיד בהוויית האדם ואין הוא מקרי. יש לו בורא והוא שונה. הָא בְּהָא תַּלְיָא. יש כאן בריחה מן המינוחים הרליגיוזיים, מן האלוזיות המובהקות הקיימות בשירה השואבת מן המקורות. אין לא שימוש בשם ולא הזכרת מלכות, ולמרות לשונו היומיומית זהו שיר סוּפּר־דתי, סוּפּר־מאמין.

 

מירון ח. איזקסון שייך לגל של משוררים אמוניים־דתיים שפרץ אל קריית הספר שלנו בשנות השמונים של המאה הקודמת. אם עד אז היתה השירה המודרנית החופשית נחלתם של החילונים בלבד, ובראשם נתן זך הסקפטי והאירוני, הרי שבשנות השמונים נבקעת אט־אט החומה, ותלמידיהם של הרבנים קוק – האב והבן – חודרים אל עולם השירה ביתר שׂאת, ובהדרגה תופסים בה מקום מרכזי. הדת היא לא עוד אורנמנט תרבותי בשירה הישראלית, עניין להשתעשע בו; היא נכנסת אל תוך היכל השירה עם משוררים כאדמיאל קוסמן, חוה פנחס־כהן וכתב־העת שלה "דימוי", אסתר אטינגר, יהונדב קפלון, יוסף עוזר. ומאוחר יותר, בשנות התשעים המאוחרות של המאה הקודמת, כתב־העת "משיב הרוח" בעריכת אליעז כהן, על שלל משורריו. לשמאל החילוני כבר אין קושאן על הספרות בכלל ועל השירה בפרט. שערי הקנון נסגרו בסוף שנות השישים, הנוסח השולט נקבע, והמשוררים האלה, בדומה למשוררים החילוניים משנות השבעים ואילך, מידַפּקים על שערי הקנון, לא בהצלחה מרובה.

 

עד כאן בַּ"כְּללי" כמו שאומרים בחברֶ'ה, ועכשיו בַּ"קְטנה". הספר הראשון המשמעותי של איזקסון נקרא "עת לבקש" (הקיבוץ המאוחד, 1989). החלק הראשון בו הוא שירים על הרצף, מִקבּץ, ואילו החלק השני – שירים בעלי תבנית קבועה גם מצד הנושא, "מחזור העיתים", אותם תשעה פסוקים ידועים מפרק ג' בספר קֹהלת הבנויים על הנְגָדה, כאשר העת מסמל במקרה הזה לא זמן, אלא עידן: עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לִרפּוֹא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לִשׂחוק, עת סְפוֹד ועת רְקוֹד, עת להשליך אבנים ועת כְּנוֹס אבנים, עת לַחבוֹק ועת לִרחוֹק מֵחַבֵּק, עת לבקש ועת לאבּד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לַחֲשוֹת ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.

כבר בבחירה הזו של איזקסון בקֹהלת בספרו המוקדם בולט הצד ההגותי־פילוסופי בשירתו. קיימת נטייה אופנתית היום לאהוב את השירה המתנגנת, את הז'אנגלרים של השירה. כל בַּר־בֵּי־רַב חולם להיות נתן אלתרמן או לאה גולדברג, משוררים חורזים לא בהצלחה מרובה, ומבקרים מבקשים להיקסם מן המילים. ייאמר כאן ברֵיש גלֵי. שירת איזקסון כוחה אינו בקסם המילים; להפך, במקרים רבים היא שבורה תחבירית, אטונָלית, כביכול עילגת, תוך שׂימת דגש על הצד ההגותי השואב מן המקורות. כבר בספר זה ניכרים המוטיבים המרכזיים בשירתו: המתח המשפחתי כמיקרו־קוסמוס של המתח האנושי בכלל בעולם, והרעב הקיומי הגדול המתבטא, בין השאר, בשימוש חוזר ונשנה באיברי גוף על חלקיו הפנימיים והחיצוניים – העצמות, הדם, המוח, ההפרשות, הזיעה. אני חותם על כך שאיזקסון הוא משורר דתי־אקזיסטנציאליסטי. האדם הוא סוג של הֶשְׁלֵךְ. הוא נזרק לעולם ועכשיו לך תעשה עם זה משהו. צריך להתחיל להבין איך זה פועל. תורה היא וללמוד אני צריך. הגאולה מבחינתו מצויה בראש ובראשונה בכתיבה, אותה הוא מבקש מבוראו כמעט כמו לימוד תורה. אחד מן השירים היפים בקובץ זה מיוסד על מדרש חז"ל:

 

 

לוּ שַׁרְנוּ לֹא גָּלִינוּ

 

דְּבַר הַסְּבִיבָה עָלַי נִתְיַשֵּׁב

וְשׁוּב וָשׁוּב חָזַר אֶת עַצְמוֹ לוֹמַר כָּךְ:

לוּ שַׁרְתִּי לֹא גָּלִיתִי

לוּ אוֹתָךְ אָהַבְתִּי לֹא כִּזַּבְתִּי

לוּ שָׁקַטְתִּי –

וְכָעֵת עָלַי שְׁלֹשָה מְנַגְּנִים וְשִׁירָם

וּמִי יִגְדַּל מִמִּי אִם מֵיתַר הַכְּלִי אוֹ מֵיתַר הַקּוֹל,

אֶת מִי אַחְשִׁיב וּבְמִי אֶכָּשֵׁל.

 

שְׁלֹשָה מְנַגְּנִים בַּחֶדֶר וּבָהֶם אֶחָד רַק קוֹל

לְזַמֵּר נִגּוּן אָדָם

וּבֵיתוֹ מְרֻחָק וְיַלְדּוֹ שַׁתְקָן.

 

וְהַשֵּׁנִי מְכַוֵּן אֵיבָרָיו וְכֵלָיו

כִּוּוּן אֶחָד מְשֻׁתָּף וְאֵין חֲצִיצָה

לִמְנוּחַת הַבָּשָׂר.

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בּוֹכֶה וְזֶה שִׁירוֹ

וּמֵעֵת תְּחִלָּתוֹ עַד סוֹפוֹ

יִבְכֶּה וְזֶה גַּם כֵּלָיו.

 

לוּ שַׁרְנוּ לֹא גָּלִינוּ

אֶלָּא הָיִינוּ לוֹקְחִים אֲדָמָה בְּיָדֵינוּ

לַעֲבֹד וּלְהַנִּיחַ קְרוֹבִים מְאֹד.

 

כבר כאן, בשלב הראשוני, צץ אצל איזקסון המרובע השורשי החי יצירה־יוצר־יֵצר־יצור, והחרדה ממנו כאדם מאמין גדולה: גם הדחף ליצור, גם מוזרותו וחריגותו של האמן.

יעיד על כך שם ספרו השני המשמעותי, "משיכת הקצה" (הקיבוץ המאוחד, 1994). למתוח את החיים, את תהליך ההתבגרות, במתח שבין החיים, הכתיבה והאמונה, ובעיקר המשפחה והקרובים – לא לבוא לידי הכרעה. הדובר בשירי איזקסון, למרות שאמונתו שלמה, הוא נסיך הסָפֵק. נסביר: בְּמָקום שיש בו ספק אין החלטה לכאן ולכאן, הכל הוא מעין שַקלא וטַריא של החיים עצמם, ואין צורך בהחלטות גורפות שאין מהן חזרה. הנפילות רכות יותר. הדובר של איזקסון מעדיף להביט על החיים כעל דיון גְמָרָתִי, הסלאלום הלוגי, ולא כפסיקת הלכה בנוסח "שולחן ערוך". המשפט האהוב עליו יהא אפוא "יש דעות לכאן ולכאן". כמו בשיר היפה בקובץ:

 

נִמְשָׁךְ אָדָם

 

נִמְשָׁךְ אָדָם

לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּסָפֵק,

שָׁם אֵין לוֹ כִּשָּׁלוֹן

וְכָל עִנְיָן לְשִׁנּוּי נִתָּן.

 

וְאָז גַּם לְנִדְרֵי אָדָם

פּוֹתְחִים הֶתֵּרִים,

בּוֹא וּמְצָא לְךָ מָנוֹחַ

מִכִּבּוּד אָבִיךָ וְאִמְּךָ

מִכְּתֹבֶת אִשְׁתְּךָ

אֲפִלּוּ מִכְּבוֹד עַצְמְךָ וּכְבוֹד בָּנֶיךָ

וּמִדָּבָר שֶׁנּוֹלָד.

אֵלֶּה פְּתִיחוֹתָיו שֶׁל אָדָם,

וְיֶשְׁנוֹ גַּם הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה

אַף יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת,

וְעַל הַכֹּל נִמְשָׁךְ אָדָם

לְהַרְאוֹת כֹּחוֹ שֶׁל סָפֵק,

הִנֵּה הֵבֵאנוּ לְךָ פֶּתַח

וְאַל תֶּאֱסֹר עוֹד עַל עַצְמְךָ דָּבָר,

הִנֵּה עָלֶיךָ צוּרַת הַפֶּתַח

וּמִכָּאן הָלְאָה אַתָּה נִמְשָׁךְ.

 

"ברעשים וכלי בית" (הקיבוץ המאוחד, 1998) מתחיל מירון ח. איזקסון לפַתֵח את הספֶּציאליטֶה שלו כמשורר העוסק במשפחה בחזקת "הקול נשאר במשפחה" (אין זו טעות כתיב), ויעיד על כך שם הספר. מחד גיסא הרעשים המפריעים מבחוץ, ומאידך גיסא כלי הבית, כולל רהיטים, שהם סמל לאינטימיות המשפחתית. עם זאת, אין שני התחומים דיכוטומיים זה לזה. גם כלי הבית משמיעים רעשים, מריבות וחיכוכים בתוך המשפחה, פיוסים שבין האב לאם, בין הילדים להוריהם. גם כלי הבית משמיעים רעש, ולעיתים השקט נמצא דווקא בחוץ, מחוץ למסגרת המשפחתית. עניין מורכב הוא. עם כל זאת, הדובר בשירים הוא איש נוח, מי שמבקש להיות מפויס למרות המתחים. יש בנוחות משום השלמה וייאוש מִדעת:

 

אִישׁ נוֹחַ

 

"עַכְשָׁו אֲנִי אִישׁ נוֹחַ,

מוֹזֵג בְּבֵיתִי כּוֹסוֹת מְתוּקוֹת,

מְדַבֵּר מִלִּים קְרוֹבוֹת כְּמוֹ שָׂפָה.

 

פַּעַם הָיִיתִי נַעַר זוֹכֵר

לֹא מִתְעַלֵּם מִשּׁוּם רֵיחַ,

דַּוְקָא יַלְדָּה שֶׁאָהַבְתִּי

הוּבְאָה לִי אַחַר כָּךְ כְּאִשָּׁה

 

רָחוֹק מִכָּאן הָיִיתִי יֶלֶד,

שָׁמַעְתִּי שָׂפוֹת חֲרִיפוֹת

אֲפִלּוּ גַּרְתִּי בְּהַר מְיֻחָד –

אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי אִישׁ נוֹחַ."

 

צריך אומץ כדי לכתוב ככה. בדרך כלל משוררים מבקשים להיות אקסטרווגַנטיים, נונקונפורמיסטים. הם רוצים להיות פראיים, שוברי מוסכמות. הנה לפנינו דובר אחר המצהיר על עצמו שהוא בורגני, איש נוח, שותה בכוסות מתוקות. השיר הזה מאוד מיוחד, מפני שהוא הולך אחורה בזמן ומנסה לתאר בצורה רמזנית איך כל זה קרה. איך קרה שנהייתי אדם בוגר שכזה.

הבית השני עוסק בהיות הדובר נער. אז הוא היה חד, חושיו היו ערים. יצא לו טוב: הנערה שאהב הובאה לו לאישה, אבל אולי הנוחות הזאת היא הסיבה לקהות החושית המרחפת מעל השיר הזה. אולי החיבור עם האישה הוא סוג של השלמה עם הבגרות, עם ההזדקנות האיטית.

הבית השלישי לוקח אותנו למקום רחוק, פנטסטי, אל מעבר להררי החושך. הדובר עוד ילד. הוא מנותק. גם כאן חוזרת המילה שׂפה, אבל הפעם אין זו שפתו של הדובר אלא שפות חריפות, חריגות, לא שלו, שהוא אינו מבין. אולי ההורים מדברים ביניהם יידיש, גרמנית, או כל שפה אחרת בת אירופה, כדי שהילד הקטן לא יבין, כדי לגונן עליו מפני המגע הקשה עם העולם, כאילו שזה יעזור. לבסוף באה השורה השלישית בבית האחרון, שהיא סתומה ומופלאה בעינַי. מה עניין הר לכאן? טוב, הר הוא הניגוד המוחלט לבית. מי שלא גר בבית גר בהר. הדובר הבורגני גר בבית על כל כליו: רהיטים, כלי מטבח. הדובר היַלדי גר בהר – מקום פרא, מקום מרוחק, בראשיתי, לא מעובד, מקום שהוא פנטזיה במוחו של הדובר בלב הטבע. זה לא סתם הר, זה הר הקסמים, הר מיוחד.

השורה האחרונה מחזירה אותנו תוך השלמה אל תחילתו של השיר, אל ההווה של הדובר. רק שעכשיו אנחנו קצת יותר מבינים איך הכל קרה. תהליך ההתבגרות והוויתור על החלומות כרוך בפגישה עם האישה, דווקא עם האהובה הנבונה. זה קצת עצוב אולי, אבל זה כל כך אותנטי.

השיר כולו נאמר בתוך מֵירכאות. לא אני הוספתי אותן לשיר, כך הן במקור. סימן לדבר הוא שהדובר בשיר אומר במפורש ובקול את הדברים האלה לעצמו. זהו מונולוג, והמֵירכאות אינן שם רק במקרה. זה וידוי חזק של אוהב נבון. הוא מיקֵף את עצמו, ובעצם מֵירכֶה את עצמו, וכעת הוא כביכול, רק כביכול מוגן, בשל הסובלימציות.

השקיפות המסמלת סוג של קרע בינו לבינה, בין הבעל לאישה – "אותו מרחב של אי־שקט, שבו נאבקים הארוס והאמונה הדתית", כפי שכינה הסופר אהרן אפלפלד את שירת מירון ח. איזקסון, בצדק – השקיפות הזאת מתחדדת והולכת בקובץ "ברחתי דמיתי" (הקיבוץ המאוחד, 2001). השיר הקשה שבחרתי להביא כדוגמה למצב שבינו לבינה יעיד על כך:

 

חֶדֶר סָגוּר

 

כִּמְעַט תָּמִיד אֶפְשָׁר לָדַעַת

מִי זֶה יוֹשֵׁב בְּחֶדֶר סָגוּר,

לֹא רָאִיתִי אָמְנָם מִי נִכְנַס

וְהַדֶּלֶת קָשָׁה כָּאן.

 

כְּמוֹ לִקְרֹא מִלִּים נְכוֹנוֹת

גַּם כְּשֶׁכְּתוּבוֹת אַחֶרֶת,

אוֹ שִׂיחָתִי אֶצְלֵךְ

בְּטֶרֶם בָּאוּ מִשְׁפָּטַי.

אִשָּׁה מֵחַדְרָהּ יָצְאָה

וְאֶת רֵיחַ דָּמָהּ הוֹתִירָה.

 

גם אם לא נביא בחשבון שהמשורר שלפנינו הוא איש דתי, הרי שלפנינו שיר קשה שבינו לבינה. הדובר בשיר יודע היטב מי יושב בחדר הסגור. זה אינו סיפור פשוט כלל וכלל; מערכת יחסים. רק אנו, קוראי השיר, תמהים עדיין לפשר החידה, מיהו? השורה היפה הנועלת את הבית הראשון אומרת הכל, "והדלת קשה כאן". השיח בין המינים הוא בבחינת חידה לדובר, כמו כתב ראי, או אותיות מסולסלות הכתובות אחרת. היחסים מוכרים וזרים ומוזרים כאחד. תמיד מעֵבר למשפטים הסדורים והברורים אצל בני זוג קיימת שפת הניואנסים והג'סטות, שתמיד אומרת בקטן דברים מורכבים ואמיתיים יותר. תמיד מעבר לדלת הקשה יש עוד דלת.

לבסוף אנו יודעים שמי שנמצאת בחדר היא זוגתו. היא יוצאת ומותירה את ריח דמה. זהו דימוי קשה, שבהקשר הדתי מורה על טומאה, אך גם בהקשר החילוני אפשר לפרש אותו כסַמן של מרחק, אי קיום יחסי מין בין השניים, וכסמל אקזיסטנציאלי חזק של הפרשות הגוף כחלק מהיותנו בני תמותה, מוגבלים, בעלי מצבי רוח, נתונים להפרשת ריח רע. מירון ח. איזקסון, מורכב וקשה ככל שיהא, שונא את המילים המופשטות במערכות יחסים אינטימיות שבינו לבינה. תמיד הוא יעדיף מוח על פני שכל; עצמות על פני גוף; זיעה על פני נוזל; ריח רע על פני בושם טוב. במובן הזה הוא קיוּמָן מובהק.

השיר הזה מוביל אותנו לריחוק הנוצר ממילא בינו לבינה, ולכותרת האמיצה והמקורית של איזקסון לספר היפה ביותר, לדידי, שהוציא עד כה – "ביטול הליטוף הנשי" (הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2003). הקול נשאר במשפחה, אדם בתוך עצמו הוא גר – זו המסקנה הראשונה העולה מקריאה בשירי הספר. לפנינו שירים הנושאים כאב אצור. הם מתבטאים יותר בנסתר מאשר בנגלה, בזה כוחם. המשורר מוקף בני משפחה, ולזו יש מעמד מרכזי בחייו כפי שכבר ציינתי. כאן הזוגיות שעוצבה ממשיכה להיבנות, על אף הקשיים. ועם כל זאת מרחף מעל הכול מעין דֶקָדֶנס של תעייה בדרך ורצון עמוק להבין את המופלא מאיתנו. בדרך כלל הרצון הזה מתגלם במוכר לנו מכֹּל, למשל בת הזוג:

 

פָּנֶיהָ הָיוּ

 

פָּנֶיהָ הָיוּ לְפֶתַע אֵלֶּה

שֶׁיִּהְיוּ לָהּ בְּעוֹד שָׁנִים

וְהָיוּ גַּם אֵלֶּה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ עַכְשָׁו,

כְּמוֹ אִישׁ סוֹבֵל

הַמַּזְכִּיר "מָתַי יָבוֹא עֶרֶב"

וְאֵין לָדַעַת אִם מִתְגַּעְגֵּעַ הוּא לָעֶרֶב שֶׁהָיָה

אוֹ מְבַטֵּל שָׁעוֹת עַד עֶרֶב שֶׁיָּבוֹא,

וּמַזְכִּיר "בֹּקֶר" וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

אִם לַבֹּקֶר שֶׁהָיָה הוּא מַסְגִּיר חַיָּיו

אוֹ שֶׁמָּא מְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ לְהִסְתַּלֵּק

טֶרֶם אוֹר חָדָשׁ יְגַלֶּה פָּנָיו.

 

אי מנוחה תמידית בהקשר של הזמן החולף, יום ולילה, כרוכה בשיר זה בבת הזוג. בקריאה נוספת, מעמיקה יותר, אתה מבין כי המסקנה הראשונה היא רק נדבך לתפיסה הבסיסית של המשורר הזה, שמחפש כל הזמן את השאלות הגדולות, הנצחיות, את הרוח שבאיברים, דווקא ביומיום השגור. הוא מבקש את התפרקות הגשמיות, את הנזילה האישית, את ההתרוקנות מן העצמות והפְּנים הבשרי. ואז אתה מבין, רגע, לפניך שירה דתית־הגותית, פילוסופית. לרגע שכחתי שיש דבר כזה.

השיר המרכזי והחזק בספר הוא "שיר עצמות", מעין מחזור, שבו משיל המשורר את גשמיותו מעליו ונותר עור מלא בְּרוח: השיר מתחיל בפתיחה שכולה רצון להתפלל כל היום, ללא שעה קבועה, דהיינו – פירוק הגשמיות; משם עובר אל התפרקות מָאמֶעש של אדם מעצמותיו: "אֶהְיֶה בְּגוּף שֶׁהוּצְאוּ עַצְמוֹתָיו, / כְּדָג נָאֶה מֻגָּשׁ לִסְעוּדָה". מצב זה עלול להביא לידי עבירות, שהרי גוף ללא עצמות אינו מגודר ופתוח לכל תאווה: "וּמַה פְּשׁוּטָה עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבְּרָה לָהּ / כְּמוֹ עֲבֵרוֹת הַמְנַקְּרוֹת בַּדָּם / אָדָם אֲפִלּוּ מִשִּׁירָתוֹ נִמְלָט". המשורר כמו מבקש את המצב הכאוטי הזה, שהרי רק על ידי כך יצליח להגיע אל המופשט שהוא עורג אליו כל כך – האלוהי.

אלא מאי, הגוף נשאר גוף ואינו מתפשט על פי רצון בעליו. כך הופך המשורר, האב, איש המשפחה שרוח באיבריו, לרגיעון המשפחתי. הוא גמיש וחלול, והתשוקות שלו מצויות במין מצב ביניים, ספק חומר ספק רוח, וכל בן משפחה להוט יכול לבוא ולהתפנק באיבריו המערסלים:

 

הַמַּרְדִּים

 

גּוּפִי פֻּרְסַם עַל קִירוֹת שׁוֹמְרֵי לֵילוֹת:

אִישׁ זֶה, קָבְעוּ,

מַרְדִּים קְשֵׁי שֵׁנָה.

 

הִנֵּה בִּדְקוּ לָכֶם:

כָּל בְּנֵי בֵּיתִי בָּאִים אֵלַי

וַאֲנִי מַנִּיחָם בֵּין עַל עַצְמוֹתַי

וּבֵין בְּתוֹךְ קִירוֹתַי

וְכֻלָּם יְשֵׁנִים אֶצְלִי.

הִנֵּה, בִּתִּי, בְּנִי,

וְרַעְיַת נְעוּרַי גַּם הִיא

מוֹסֶרֶת אֶת גַּבָּהּ לִשְׁנָתִי.

 

גּוּפִי מְפֻרְסָם לֵאמֹר: אֵלֶיךָ נָבוֹא

כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ עֵרָנוּת לְהַרְדִּימָהּ,

כְּיוֹסֵף הַמְעוֹרֵר חֲלוֹם

אַתָּה הַמַּרְדִּים בֵּינוֹתֵינוּ,

מַה גּוּף לְךָ

אֲשֶׁר כָּל הַשּׁוֹכֵב עָלָיו

בָּאָה שֵׁנָה לְמֹחוֹ.

 

וּבָדְקוּ בְּגוּפִי מַה סְּגֻלָּתוֹ

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מְצִיאָתָם:

אִם הָרַעַד, אִם הַכֹּחַ הַיָּפֶה,

אִם מֵצַח אָבִי וְחֶרְדוֹתָיו –

וְאוּלַי מִעוּט שְׁנָתִי.

 

לעיתים מבקש המשורר, אב המשפחה, דרכים אחרות להינזל ולהתפשט; או אז האדם מעמיד פני דם כמו בשיר היפה "יומנו של הדם": "אֵלֶּה זְמַנַּי בַּוְּרִידִים. / וּשְׁאָר הָאִישׁ, מִדּוֹתָיו, / פְּתָחָיו, מָזוֹן שֶׁלִּי מִמֶּנּוּ, / יַלְדוּת צִבְעִי

הָאָדֹם, בִּכְיִי / וְתַעֲלוּלֵי שְׁנָתִי, / כָּל אֵלֶּה יִכָּתְבוּ בִּלְעָדַי". כדי להתקרב אל פירוק הגשמיות מוכן המשורר אפילו לבטל את הליטוף הנשי, האינטימי, לוותר עליו. כמו בסיום "שיר עצמות": "טוֹב שֶׁאֵינֵךְ אוֹהֶבֶת כָּל־כָּךְ / טוֹב שֶׁאֵינֵךְ מְנַשֶּׁקֶת צַוָּארִי בְּחֵשֶׁק / טוֹב שֶׁאֵינֵךְ תּוֹלָה פִּיּוֹת גּוּפֵךְ עַל חַיַּי, / עֶצֶם מֵעֲצָמַי אַתְּ עַל כֵּן מִמֶּנִּי מִסְתַּלֶּקֶת". קוראותַי, קוראַי, אני חוזר על דברַי: צריך אומץ כדי לכתוב ככה.

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"הקול נשאר במשפחה ":