השירה העברית בירידה. השירה הישראלית במצב טוב

נקודות סיכום למצבה של השירה העברית במהלך המאה העשרים ועד לימינו
17/08/2010 21:18:40

אסור לסכם, ואולי גם אי-אפשר עדיין לסכם את השירה שנכתבה עברית במאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. הכללת ביניים, מחוייכת משהו אבל גם עגומה, כמו המשפט החוזר יותר ויותר, "יש בישראל יותר כותבי שירה מאשר קוראי שירה", היא הכותרת של סיכום ביניים זה: "השירה העברית בירידה. השירה הישראלית במצב טוב". הכותרת מתייחסת לשלושה מושגים – עבריות, יהדות, ישראליות – המאפיינים שלוש גישות לזהות לאומית.

כותרת זו אפשר להבין במספר דרכים. אביא כאן שתיים: האחת, מבחינה פרסומית, השירה העברית בירידה, לפחות מאז שנות החמישים, כמעט מחצית המאה. לעומת זאת, השירה הישראלית העכשווית - במצב טוב. אם לא מבחינת פרסומה, הרי מבחינת כמות הכישרונות הפועלים בה ואיכותם היא במצב טוב. יש בה הרבה משוררים מוכשרים, הכותבים שירה מעניינת, מרגשת לעתים, מבריקה לעתים. דרך הבנה שנייה: בזמן שמספר המשוררים עולה, התרבות הישראלית נעשתה אמורפית, הטרוגנית, ואפילו עוינת לזהות העברית. אין בה מקום לשירה עברית המחייבת זהות, שירה הנושאת אידיאה פנימית. רגישות לשונית אישית – כן. תפישה לאומית – לא. פרטיות עד מורבידיות לשונית – כן. מחויבות שהיא מעבר למחויבות אזרחית – לא.

השירה העברית היתה, מאז ראשיתה, בסוף המאה השמונה-עשרה ועד שנות החמישים של המאה הקודמת, או במינוח אחר - עד להקמת המדינה העצמאית - שירה לאומית. זו הייתה גם בעלת תמונת עולם אחת למשוררים השונים בכל דור ספרותי, למרות שונותם זה מזה, ולמרות האינדיווידואליזם המאפיין יוצרים. אמנם, בכל דור ספרותי חלו בה שינויים. בוטאה בה רגישות לשינויים בלשון העברית, וחלק מן השינויים בשפת הדיבור התהוו גם בזכותה. אבל, ככל שהשתנתה מתקופה לתקופה, היא שמרה תמיד, על-פי הנורמות התרבויות של כל עת, על ייצוג הנושא הלאומי, הזהות הלאומית. ככל שהייתה השפה העברית השלד של המהפכה החילונית, ראשית, בתנועת השכלה העברית, ואחריה - בתנועה הציונית, כך הייתה השירה מייצגת נאמנה ומקורית של הלשון העברית, כבסיס לזהות הלאומית ומה שכרוך בה. למשל, ביאליק וטשרניחובסקי, עם כל שונותם זה מזה, שומרים אמונים לתמונת עולם אחת של זהות לאומית חדשה, זהות התחייה – תמונה אחת, שאותה הציג כל אחד מהם מזווית הראייה שלו.

מאז המהפכה ה"קיומית", במירכאות או בלעדיהן, שחוללו בשנות החמישים של המאה הקודמת משוררי "לקראת", ובעיקר יהודה עמיחי, ועוד יותר ממנו – נתן זך, שרידד את לשון השירה, צמצם את מטרותיה האידיאיות ופגע בה פגיעה שעד היום אין לה תקנה, השתנתה תפישת השירה. מדור ספרותי זה ואילך, אין השירה מייצגת עוד קונצנזוס, הסכמה לאומית, לשון לאומית וכיוצא בכך, ואין היא נתפשת עוד כמדיום שצריך לייצג "זהות קולקטיבית" כלשהי. השירה העברית, בניגוד מסוים לפרוזה בשנות השישים נתפשת כמבטאה רק זהות פרטית בלבד ורק דרך ביטוי מצוקותיה, כאילו אין בה יותר מכך. במקביל, לשון השירה הונמכה ו"הופרטה", מלשון "פרטיות". עמיחי במיטבו מיטיב לבטא בשירתו שינויים אלה. שירתו בונה בצורה ברורה ויעילה את המהפכה הקיומית הענייה. לא גבורה ולא מוות (אלא אם כן זהו מוות פרטי, "טבעי", "אני רוצה למות על מיטתי" הוא חוזר וכותב באנאפורה שבאחד משיריו הידועים). היא מתארת את היומיומי מצד אחד, ואת האישי-האינטימי, בכל לשון ובכל צורה שתעלה על דעת המשורר, מצד שני. הקיום האזרחי, הטבעי, נעשה ערך עליון. וכאן נוצרת בשירתו סמליות חדשה – המשורר הוא המייצג הטיפוסי של הפרט הסתמי באשר הוא. הוא פרט, אבל זה אינו אינדיבידואום בנוסח רחל או בנוסח ה"אני" הרומנטי של שירת לאה גולדברג. זהו פרט שכל כוחו הקיומי הוא בהיותו טיפוסי, בהיותו מייצג את "הקיום האזרחי הכללי", ואני מעדיף להכניס זאת במירכאות כפולות.

מבחינה לשונית, בא הדבר בשירתו בדרך דומה: ההגבהות המטפוריות הפיגורטיביות של דורות קודמים נתפשות כמלאכותיות ומיותרות. הלשון הגבוהה בשירה זו נתפשת כלא עניינית, במקביל לנושאים הלאומיים, המתוארים כגבוהים וכלא ענייניים. הקיום האזרחי מתבטא בשפה אזרחית. בשירת עמיחי זו עדיין שירה בעלת קונוטציות מקראיות או מלשון התפילה, כי זהו חינוכו הפרטי של עמיחי. אבל כאן מסתמנת דרך עזיבת המקורות. אם אתה תוקף את התפילה ה"דתית" ומציע במקומה "תפילה אזרחית", אין ספק שהמהלך הבא הוא ויתור על לשון המקורות. הקוראים בדור הבא, שיתאימו לתפישת השירה של עמיחי, כבר יהיו גם חסרי המקורות שהוא ידע לפני שעזבם. שירתו איננה מלמדת אותם את המקורות, היא מלמדת אותם כי כדאי לעזוב את המקורות, וגם את המקורות הלשוניים. נבנית שירה ישראלית במצב טוב. אבל אין זו עוד שירה יהודית וגם לא שירה עברית. אולי גם משום כך שירת עמיחי נוחה לתרגום.

אין ספק, שירה "קיומית" זו הייתה מדד להלכי-הרוח בתרבות ובחברה הישראלית, ובמידה מסוימת הייתה, כדרכה של השירה שנכתבה עברית לאורך דורות, כלי רגיש, שנתן ביטוי להלכי-רוח שמתחת לפני השטח, עוד לפני שהגיעו לתודעה הפוליטית המפורשת. היא נתנה ביטוי לאינדיווידואליזם ההולך וגדל, לטוב ולרע, לרצון הפרט לראות עצמו במרכז ענייניו, ולא איזה כלל לאומי. אין עוד "הסכמה לאומית", אין עוד "כלל", אותו משרת או מייצג היחיד מרצון ובאהבה. באופן טבעי חברה זו שטחית יותר. בחברה זו מתפצלת השירה לשניים: לשירת עמיחי ושירת זך (עם כל ההבדלים ביניהן) מצד אחד – שירה מדברת אל כלל רחב התופס אותה בצורה רחבה ושטחית, ומצד שני, שירת יונה וולך (המאוחרת להן קצת) המבוססת על הקצנה ועל דיס-קומוניקציה. 

אין כמו אחת מסיסמאות הבחירות של מפלגת "מרץ" משכבר, לשקף שינוי זה, שהשירה העברית מייצגת אותו כבר מלפני חמישים שנים ומעלה: זו סיסמת הבחירות שעשתה שימוש במשפט מ"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר, אך תוך השמטת מלה אחת ממנו; במקום "להיות עם חופשי בארצנו" היא אומרת: "להיות חופשי בארצנו" – החופש הוא פרטי, אישי, כשכל פרט קובע את צרכיו ואת כיוונו. החופש אינו עוד משאת נפשו של הקולקטיב הלאומי, העם, אלא של כל פרט ופרט בנפרד, ללא התייחסות מפורשת למושג העם, שהעדרו רומז על ביטולו. כך, הביטוי "ארצנו", איננו עוד מושג אחיד בעל ערך משל עצמו, אלא סך-כל החופשים הפרטיים, סך-כל הרצונות הפרטיים. ואולי אף יותר: להיות עם חופשי, משמעו להיות כלל מלוכד בפני משהו שמחוצה לו. להיות חופשי, משמעו להיות חופשי ביחס לזולת הנמצא לידך.

זהו, בקיצור, המהפך שעבר על השירה העברית כבר בשנות החמישים, גם בשירת משוררים חסרי כיוון פוליטי, שלא רצו כלל לנקוט עמדה פוליטית. התואר "ישראלי", שהלך והחליף, מזה חמישים שנה, את התואר "עברי", גם לגבי השירה, ולא רק לגביה, מתאר היטב את אופיו של המהפך. "עברי" נתפס בזמנו כתואר לאומי חדש, שבא להחליף את התואר הלאומי הקודם, "יהודי", בעל המשמעות הדתית בראש ובראשונה. "ישראלי", המחליף את "עברי", נתפס כמאפיין סוציולוגי וגיאוגרפי, יותר ממאפיין תרבותי לאומי. "ישראלי" נתפס כמציין עובדה יבשה של ישיבה על כברת הארץ הזו ותו לא. בחלק משירה זו, לא בכולה, גם העובדה שהשירה נכתבת בשפה העברית, נחשבת גם היא כעובדה מקרית, כביכול, ללא משמעות מיוחדת. השינוי בתואר תמים לכאורה, אך המעבר מ"יהודי" דרך "עברי" ל"ישראלי", הוא בעל משמעות.

במקביל, הלכה ונעלמה, משנות השישים ואילך, כל שירה ישראלית שנוצרה על-ידי גוף תרבותי בעל זהות, ונתפשה כמייצגת אותו. למשל, השירה הקיבוצית – בחלקה, שירה של משוררים יושבי קיבוץ, ובחלקה, שירה על נושאים הקשורים בתנועה הקיבוצית - הפכה להיות "מיושנת", לא עניינית, עד שבמהלך שנות השבעים ניתן לומר שנעלמה לגמרי. דוגמה זו מובאת דווקא כדי לומר כי השינוי התרבותי לא היה בהכרח שינוי של שימת דגש על "שמאל" ורעיונותיו מול "ימין". השינוי התרבותי היה אחר לגמרי. זה היה רצון וגם ניסיון להיפטר מסממנים קולקטיביים, לטובת חירות אישית, שזהותה לא היתה ברורה לחלוטין. בעשור האחרון נשכחה ונעלמה שירת הקיבוץ והשירה הסוציאליסטית – שירת אנשי תנועת העבודה – לצידה. נעלמה כליל מן התודעה התרבותית לא רק שירת עזרא זוסמן המינורית, אלא גם שירת אמיר גלבוע המאז'ורית בזמנה, שהגיעה לכל פינה בתרבות, מעמודי השער של העיתונות ועד לפזמון של שלמה ארצי. שירת נתן יונתן ניצלה בזכות הלחנתה המאסיבית ובזכות השתרשותה בזמר הישראלי. רצונו של אלתרמן לעסוק בעיירת הפיתוח נשאר הרחק בערפילי 'חגיגת ליל קיץ'. הנוף האירופי של 'כוכבים בחוץ' והמקבריות האירופית של 'שמחת עניים' – שתי יצירות ענק של משורר ענק – נותרים מוכרים יחסית, אבל עיירת הפיתוח של 'חגיגת ליל קיץ' כאמור חלפה לה עם כל "מקומיות ארץ-ישראלית" שהיא. ומה הפלא, אם "המועצה לארץ ישראל יפה" קיצרה את שמה ל"המועצה לישראל יפה"? וזה לא בשל הרצון לחסוך באותיות.

רצון זה, חל גם על השמאל הפוליטי. בתחום השירה זו התנערות מקולקטיביזם ומכל אידיאולוגיה של קולקטיביזם, השמאל הופך מסוציאליסטי לאנרכיסטי. זהו חלק ממשבר זהות שהחל לעבור על התנועה הציונית, ועדיין עובר עליה במלוא עוצמתו בשני העשורים האחרונים, קרי, גם בימינו אלה ממש. השירה, כגלאי התרבותי הרגיש ביותר, הגיבה למשבר זה, עוד לפני שהגיבו עליו צורות אמנות אחרות, גם לפני שהגיבו עליו צורות ספרותיות אחרות. כך, למשל, רק לקראת סוף המאה הקודמת וראשית הנוכחית, החלו חוקרי הספרות – לא כולם – לראות את המשבר העמוק אליו נקלעה הספרות הישראלית כולה, כולל גם הפרוזה - שנדמתה בנאיביות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת כנחלצת ממשבר זה – ולדבר על המשבר בפרוזה, לאחר שבשירה כבר כמעט ואין מדברים בו. אגב, אם מדובר ב"שמאל" מול "ימין" בשירה שנכתבה בארץ-ישראל במאה העשרים, הרי ניתן לומר זאת: השמאל ויתר על הזהות הלאומית בשירה, כחלק ממשבר זהות זה. לימין לא הייתה שירה ממילא, חוץ מאשר אצל משוררים מעטים שהזדהו עם הימין, ובראשם אצ"ג.

כמעט למותר לציין, לאור גורלה של השירה הקיבוצית, כי שירה "ניאו-יהודית", לאומית, אידיאית, היא חסרת סיכוי בשירה הישראלית, גם אם סממניה החיצוניים מודרניים ו"מתקדמים". זאת יכולה ללמד הסתכלות על דרכו של מפעל אצ"ג בירושלים, בראשות גאולה כהן, שעוסק בשירת המשורר אך לא עסק די בייחודו ולא נלחם די בטשטוש עמדתו הלאומית המיוחדת. אך נראה כי גם מלחמה מעין זו לא הייתה מועילה לקבלה מחודשת של שירת אצ"ג, שכן האדישות התרבותית בישראל ממשיכה להיות אדישה לשירה בכל לבוש שיהיה. זאת יכולה ללמד גם ההסתכלות על איתמר יעוז-קסט ועל דרכו בשירה הישראלית, הן ביצירתו, הן בפעילותו כעורך ומו"ל ב"עקד", הן בהתייחסותו המסאית אל עצמו, אל השירה ואל הספרות בכללותה, הן בפעילות התרבות של כתב-העת לשירה שייסדו ומנהלים הוא ואשתו, הפרופ' חנה יעוז. ספרו האחרון, 'ספר האור הלבן', הוא חשבון נפש חזק ומרשים של יוצר ישראלי המבקש לערוך חשבון נפש עם יהדות ועם עבריות, ולומר משהו לזהות הישראלית. אבל לא נראה כי יש לו שומע היום.

כאמור, השירה העברית בירידה. זאת יכולה ללמד הסתכלות בהוצאות הספרים, הבורחות מהוצאה לאור של שירה, וגם מכל נושא המבטא ייחוד תרבותי-לאומי. במדינת ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, אין הכרה ברעיונות לאומיים, בנושאים יהודיים, אפילו לא כנושאים לגיטימיים לדיון, לוויכוח ולהתנגדות. ההתנגדות התבטאה בהתקפה ובהתעלמות, שמטרתן אחת - השתקה. כך, למשל, ניסיונות של יצירה מתוך הידברות עם העבר, כמו תפישת ה"דו-שורש" של איתמר יעוז-קסט, אינם פותחים דיאלוג בתוך העולם השירי, מכיוון שתמונת העבר, בכל זהות שתינתן לה, אינה מהווה עוד, אחרי המהפכה ה"קוסמופוליטית" של עמיחי ושל זך הצעירים בזמנם, נושא לדיון. דיון כל שהוא.

נרחיב עכשיו מה שנאמר בראשית הדברים: המעבר משירה "עברית" ל"ישראלית" לא היה בהכרח מעבר לשירה פשוטה, קליטה, משותפת לחתך ציבורי רחב, למרות שהפשטות הלשונית, שהצהירה עליה השירה הישראלית של שנות החמישים, לכאורה צריכה הייתה להביא לקירובה לקהל רחב. כאמור, שתי סיבות לכך: אחת, אין עוד ציבור רחב שמתעניין בשירה. ישראל הופכת חברת מהגרים הטרוגנית, ואין בה עוד, כמו שהיה בתקופת העלייה השלישית, הרביעית, ועד קום המדינה, בסיס רחב של בני היישוב שאמונים על שירה. סיבה שנייה - השירה כבר לא רואה עצמה עממית, מייצגת מהלך רחב. אם שירה לא מייצגת ציבור רחב ומחשבתו, הרוב המכריע של הקוראים לא מעוניין בה. סיבה שלישית - השינוי הלשוני לא היה רק בכיוון של פשטות לשונית, אלא גם בכיוון של אינדיווידואליזם מוחלט, וביטויים אישיים הם לעיתים סתומים מאוד. כך, למשל, קשה לומר על חלק ניכר משיריו של זך, שהם שווים לכל נפש, מובנים, נוגעים בנפש הקורא. להפך, למרות הפשטות הלשונית החלקית שבהם, הוויתור על משקל ועל חריזה, עשה אותם זך מרוחקים יותר, מוזרים בעיני רוב הקוראים. פשטותם, באמת וכביכול גם יחד, הביאה רק לפריצת גבולות השירה כמבע שיש בו שגב, להפיכת כל מלל סתמי, מיותר ומגוחך, ל"שירה", אם רק מכריז עליו כך איש הספרות (המשורר, המבקר, העורך). כאמור, הנזק האדיר שגרם זך לשירה הישראלית, עדיין לא הוערך. גם שירת אבידן היא שירה אליטיסטית מתחכמת, המתרחקת במכוון מהרוב. אם כך, למרות ההצהרות של משוררי שנות החמישים, הפשטות הלשונית היתה חלקית בלבד, פגעה במשמעות המושג "שירה", תחת שתהפוך אותה ליצירה נגישה לקוראים רבים. השירה החדשה, שנוצרה בשנות החמישים ובשנות השישים, לא היתה שירה עממית ולא המונית.

במקביל למהלך זה, התקיימה שירה ארץ-ישראלית, זו שמשה דור כינה "ילידית". משוררים אלה, תלמידי שלונסקי ואלתרמן, חלקם יוצאי דור הפלמ"ח או מושפעים ממנו, כמו חיים גורי ואריה סיון, גם הם אינם משוררים עממיים, ולשונם גם היא פיגורטיבית, מורכבת. רצונם ליצור חוויה ארץ-ישראלית, שתהיה בסיס לזהות ישראלית, נתקל בקושי של ההתפוררות החברתית וההתנגדות ההולכת וגדלה לאידיאולוגיה לאומית מחייבת, עליה דיברתי לעיל.

בשנות השבעים מצטייר מהלך חדש. זה, שבראשו מעמידים את יונה וולך ועימה מספר משוררים, יאיר הורביץ, אורי ברנשטיין ואחרים. בניגוד לאופנה השירית של שנות החמישים, האינדיווידואליזם גדל, וריחוקה של השירה מכלל הקוראים גדל עימו. בדור זה, השירה הופכת לאליטיסטית, ללא בסיס אידיאי לאליטיזם זה. שיריה של יונה וולך הם עניין למעטים. שפתה קשה. דימוייה עמוסים. בדרך אירונית, השירה חזרה אל הפיגורטיביות. לא אל זו של אלתרמן, שלונסקי או לאה גולדברג, אלא אל פיגורטיביות עמוסה יותר, נועזת יותר וגסה יותר בלשונה. כמובן, אין זו שירה אידיאית. זו אינה שירה הקוראת למהפכה כלשהי. אין זו שירה של מניפסט, או נגד מניפסט. האינטימיות מחופרת עמוק בתוך עצמה, ברובה. בדור זה נוצר עיקר הריחוק של השירה מן הקהל הישראלי. המשוררים הלאומיים, בני דורות קודמים, כמו אלתרמן ושלונסקי, מתו ונעלמו פיזית. שירי אריה סיון ומשה דור נשארים מובלעת תרבותית, שאוהדיה נלהבים, אך מעטים. המשוררים המוליכים מן הדור שלאחריהם, כמו עמיחי או זך, מתגבשים כמשוררים מוליכים, אך לא כמנהיגי ציבור באיזה שהוא מובן. עמדותיו הפוליטיות של זך לא מתקבלות כמו שמתקבלת שירתו, והן כאילו נשארות מנותקות ממנה. אבל שיריהם של משוררי שנות החמישים עדיין קליטים יחסית, בעוד ששיריה של יונה וולך או של ויזלטיר והורביץ כבר אינם קליטים כשירי המשוררים מן הדור הקודם. השירה נשארת עכשיו גם מנותקת וגם שולית יותר משהיתה אי-פעם בתרבות היהודית-עברית-ישראלית הקודמת.

משוררי שנות השמונים והתשעים, אלה הנמנים כבר עם הדור הספרותי הפועל עכשיו, "נולדים", איפוא, אל תוך חלל ריק. אלה משוררים ללא "אבא" וללא "אמא", מכל בחינה שהיא: לשירה אין עוד מעמד ציבורי מרכזי. העיתונות היומית הולכת ומצמצמת, משנה לשנה, את כמות השירה שהיא מפרסמת, תהליך הנמשך בישראל עד היום. הוצאות הספרים מצמצמות את הקף ספרי השירה שהן מפרסמות, ואחוז הספרים, המוצאים לאור על חשבון הכותבים עצמם ובמימונם, הולך וגדל. משוררי שני הדורות הקודמים נוקטים עמדה אינדיבידואליסטית. אין הם רואים עצמם "אבות" או "אמהות" ספרותיים של הצעירים מהם, ואינם יוצרים מהלכי המשך. אין בישראל של ימינו כל קבוצה ציבורית, הרואה, כמו בעבר, את השירה ואת כותביה, לא כחניכים ולא כמורי דרך. ניתק הקשר בין הדיבור ובין השירה. מאידך גיסא, מגמת האינדיווידואליזם, שהחלה עשרים שנים קודם להם, ממשיכה בשירת שנות השמונים, וביתר שאת, בשירת שנות התשעים. הכותבים, הפועלים בחלל ריק, מגבירים אותו בעצם הכתיבה האישית המופנמת והמנוכרת מאוד שלהם עצמם. מותר לכתוב בשירה כמעט כל דבר. אי-הבנת הטקסט איננה סיבה לפסול אותו. הקשר בין המשוררים לבין עצמם הוא קטן. ביקורת השירה, שמעמדה ירד פלאים, אפילו יותר ממעמד השירה עצמה, נחלשת, נעשית שרירותית ואימפרסיוניסטית, ואינה מספקת כלים להערכה ברורה של שיר או של משורר.

העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, זה שמסתיים עכשיו, הוא עשור של "כיוון כלים": לא חל בו עדיין שינוי מהותי ביחס לסוף המאה הקודמת, אם כי ניכרים ניסיונות כאלה הן בכתיבה והן בהפצת היצירה הספרותית. אפשר שהמהפכה הטכנולוגית שאנו בעיצומה תשנה גם את דרך קיום השירה.

לכלל זה, של נתק אינדיבידואליסטי ופלורליזם לשוני ותבניתי, המאשר כמעט כל התבטאות, יש יוצאים מן הכלל. משוררים דתיים, למשל, או כאלה הבאים מחינוך דתי וממסורת דתית, עדיין רואים את הספרות כנושאת תפקיד. בהכללה מסוימת, ניתן לומר, שהם נמצאים היום במקום שבו נמצאו המשוררים הלאומיים בדורות קודמים. אין זה מקרה, כי העולם הדתי הגיע אל הספרות בכלל, ואל השירה בפרט, מאוחר אחרי העולם הלא-דתי. משוררים אלה, יותר מאחרים, מרבים להפעיל את המטענים המסורתיים של השפה העברית, יוצרים שפה פנטסטית פיגורטיבית ברבים משיריהם, כך שלום רצבי, יונדב קפלון, חוה פנחס כהן, רבקה מרים, אפילו אדמיאל קוסמן, ההולך ומתרחק מן המקורות היהודיים אל הפוסט-מודרניזם. גם חן קלינמן הוא מבין הבודקים בשירתם את האפשרות לומר זהות עברית חדשה על-בסיס מה שקדם לה. ניסיון זה ליצור מילון חדש לשירה העברית הוא ניסיון נועז שלא ברור עדיין למה יביא. גם אני, בחלק משירתי, רואה עצמי קרוב לקבוצה זו יותר מאשר לכל קבוצה אחרת בשירה. משוררים אלה אינם מקשה אחת, ותפישותיהם הלאומיות, הערכיות, שונות אלה מאלה. יחד עם זאת תדמיתם הציבורית אחת וברורה. קרי, בעייתם רבת-פנים, אך עיקרה פשוט: לא עומדת מאחוריהם מערכת חברתית חזקה שתרצה לשמוע אותם או תתמוך בשירתם. עם כל רצונם לדבר אל הכלל אין כלל שישמע להם. אולי גם אין כלים מקובלים, בהם יוכלו לפנות אל הכלל. כתבי-עת כמו 'פסיפס', 'משיב הרוח' ו'דימוי' הם ניסיונות מן השנים האחרונות ליצור כלי גיבוש וכלי הפצה לדרך מבטיחה זו. ראו את דרך 'משיב הרוח', קבוצה שהחלה כמגובשת יחסית לפני מספר שנים. גם כאשר הביקורת אוהבת את שירתה, היא מחפשת בה את הביקורת על העולם הדתי, את ההסתייגות האינדיבידואלית ממנו, ולא את ערכיה, המובאים בה אל השירה החילונית. העיקר בכתיבתם מוחמץ על-ידי הקורא שאינו דתי. הם עצמם אינם פורצים החוצה מתוך הבסיס האזוטרי, שבו הם יוצרים.

כפי שאמרתי בפתיחת דברי, שירתו של דור זה, דורי, יפהפיה בחלקה הגדול. אין איסורים לשוניים או בדומה לכך, והדמיון פועל חופשי אצל חלקם. אני יכול להזכיר כאן עשרות שמות של משוררים מעניינים. הדמיון האישי, הכאב האישי, הלשון האישית, מניבים אצל משוררים רבים יצירות מדהימות. אזכיר חלקם: יואב חייק - משלב בלשונו ציוריות מזרחית, היוצרת שילוב מרתק כשהיא חוברת אל הקיומיות המערבית. משה סרטל - מקשר את הקיומיות הזו דווקא אל מסורת יהודית תלמודית. רחל חלפי - יוצרת מטפיזיקה מקורית משל עצמה. שולמית אפפל מחפשת אמונה באפלה. כאמור, שילובים מענינים ומרתקים. אבל אין שומע גם לשירה זו. הפלורליזם, ואיבוד מעמדה הקאנוני של השירה, גורמים לאי-הקשבה זו. 

לא רק מבחוץ אין הקשבה לשירה. גם מבפנים, אצל המשוררים עצמם, בתוכנו, אין יצירת שלד פנימי. דו-השיח בינינו לבין עצמנו קטן באמת. הבדידות היא צורת הקיום של המשורר הישראלי, למרות שישנם כל-כך הרבה משוררים שיכולים להפרות זה את זה מבחינה רוחנית-תרבותית. כמו כן, מעטים בינינו המשוררים הכותבים פואמות, כלילי שירים – צורות שיריות המחייבות המשכיות פנימית ויצירת שפה ייחודית משל עצמם. התוצאה: השירה הישראלית של דורנו מגיעה לעיתים לשיאים, אבל היא שירה נידחת.

תופעה מעניינת, המלווה את השירה, היא הפופולריות הגדלה של הפזמון, של שיר-הזמר, ועמה – גם של השירה הלירית המולחנת. ככל שירדה השירה כאמנות צרופה, כך הופך שיר-הזמר פופולרי אצל הקהל הרחב ביותר. הוא ממלא, בדרך זו, את התפקיד שפעם מילא השיר הלירי. נראה לי, שהזמר העברי משמש לרבים בסיס יחיד לזהות הישראלית שלהם. השפה והשירים המושרים בה, הם הקונצנזוס היחיד לרבים. שיריהם של משוררים מדורות קודמים, אך גם של משוררים עכשוויים, מולחנים ומושרים. אבל, שוב, בשנים האחרונות נראה שזמרים לא מעטים החלו לכתוב לעצמם, וכיוון שאינם משוררים "מקצועיים", נראית, לעיתים, תוצרתם בהתאם. 

סיכום? סיכום אין. אלא אולי כך: השירה הישראלית במצב טוב, אבל לשירה עצמה, ככל שהיא נפלאה, לעיתים, אין מעמד בימינו. בחלקו נובע עניין זה מהתפוררות הזהות של החברה הישראלית. השירה שלנו, ככל שהיא מענינת וטובה, אין היא יוצאת נגד מצב זה. באופן מסוים היא אפילו תורמת לו, ובכך, בעקיפין, היא אף פוגעת בעצמה. או, במילים של כותרת דברי: כאשר השירה העברית בירידה, ספק אם השירה הישראלית יכולה להיות במצב טוב. הוויתור על האמירה המחייבת בשירה מביא לאי-מרכזיותה, גם כאשר היא מגוונת ואף מבריקה.


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"השירה העברית בירידה. השירה הישראלית במצב טוב":
מאמר מעמיק
יגאל גודקוב
19/08/2010 01:59:10