זווית הראייה של המשורר

על ספרו של מירון ח. איזקסון "הערת משורר – עיונים בפרשת השבוע"
11/04/2021 09:42:05

פרשת השבוע. עניין מוכּר וידוע. כל אחד זורק איזה מקבץ הגיגים רוחניים לאיזה עלון. עשרות פעמים קראתי או הייתי נוכח בדרשות שעסקו בנושא ועברו לידי כי לעסו שוב ושוב את אותו חומר בניואנסים שונים. לכל אחד מבּני עַמנו יש מה להגיד על חמשת הספרים הקדושים שפותחים את ספר הספרים. מצד אחד זה קסום ויפֶה, מצד שני זה יכול להיות עסק מאוד מלאֶה, רפטטיבי ולא קריאייטיבי. אך לא ספרו של המשורר והסופר מירון ח. איזקסון "הערת משורר – עיונים בפרשת השבוע".

 

אני בכוונה לא כותב על איזקסון פרופסור אף על פי שבתוארו הוא אכן כזה, או מלומד או חכם, כי לא בזה העניין. מה שריתק אותי בספר הזה הם לא בהכרח הווֹרטים וההתפלפלויות על פרשת השבוע. מאלה, יש להודות על האמת, נלאיתי. מה שכּל כך מעניין כאן הוא זווית הראייה של המשורר על פרשת השבוע. איזקסון קורא את פרשת השבוע לא בעיניו של רב אלא בעיניים של נציג הרגש והשפה האחרת, האנטי-דיבור, כפי ששירה טובה צריכה להיות. הוא קורא את פרקי התורה קודם כול כמשורר.

 

כיצד מתבטא הדבר? למשל בפרשת נֹחַ הוא דן בָּעובדה שהרבה פעמים על האדם לשאת חן בעיני קהלו ויש לכך מחיר. זה מתאים מאוד לאמן, ירצה או לא ירצה, הוא זקוק לאהבת הציבור, מי יותר ומי פחות; באותה פרשה הוא דן גם בכך שהמים מכסים עולם שהשתיקה יפה לו, רוצה לומר: שיר הוא איש עירום, השירה מגלה עד העצם תוך הסתרה. הוא דן בשתיקת נֹחַ והרי שירה נתפסת בעיניו כאנטי-דיבור; או למשל בפרשת "לֶךְ לְךָ" הוא דן ביצירה באשר היא שיש בה משום האחד הייחודי שאין בלתו, הסינגולארי, החד-פעמי, הוא האלוהי והוא השירי. הוא כותב: "משורר או סופר הנצמדים לעולמם הפנימי 'האמיתי' ביותר, הם אלה העשויים להתקרב לתודעתם של אחרים".

 

נכון מאוד. זה השְׁפִּיל של איזקסון בין פרשת השבוע לבין היותו משורר. הוא מבקש עוצמה רוחנית הנדרשת למשורר כפי שהייתה לאברהם אבינו ובפרשת "ויֵרא" הוא מגיע אל השפה בפונקציה הפואטית שלה בהכרח ולאו דווקא כשפה כמשהו רפרנציאלי, או משהו מצַווה: תעשה כך ואל תעשה כך, שהתורה נשתפּעה בו. זוהי ראשית התפילה שהיא שירה היקרה כל כך לליבו של איזקסון. הוא מרבה לעסוק בחידוש מילים לא לשם הפלפול אלא לשם הריגוש. זה גם עניין אסתטי, שפת השירה מעצבת את תודעת היופי. למשל בפרשת "חיי שרה" עולה העובדה כי האמן נידון לָעַד למסע, לחיפוש בדרך, כמו אברהם הנודד. החיפוש הוא תמידי בין אם הנך צליין דתי ובין אם הנך צליין חילוני. ככלל, וזה עולֶה עוד מפּרשת "בראשית", איזקסון כיהודי יוצר מחשיב יותר את הזמן על פני המקום, את ממדי העומק של החולף והעתידי על פני שטח זה או אחר. נכון הוא שארץ ישראל קדושה, אבל היהודים בסופו של דבר הם עם של זמן, מתגלגל בזמנים, נצחי, ולא של מקום.

 

בפרשת "תולדות" הוא שואל למה ומדוע? כי המשורר עומד משתאה כילד קטן וחושף את השאלות שאין עליהן תשובות. שאלה זו מתקשרת לצער על החלופיוּת שלנו ולתודעת המוות שאנו מדחיקים. המשוררים מתעמתים ומושכים מן התולדות. "המחלוקת על הבארות", למשל, "ניתנת לתפיסה חזותית חדה ולא רק עקרונית רוחנית". כאלה הם המשוררים כמושכי מסורת ופוליטיקאים של הלשון כפי שכתב המשורר דוד אבידן מחד גיסא, אך תמיד הם מצויים בַּמחלוקות התמידיות שבין הדורות, ויכוחים ממש פיזיים, אלתרמן-זך.

 

מתוך מה שכותב המשורר איזקסון בפרשת "ויצא" עולה בי המחשבה המאפיינת את תפיסתו השירית של איזקסון כי שירה היא קולות רבים, מִשברי ים אדירים, אם לעשות פרפראזה על מה שנכתב בתהילים על ידי דוד המלך. שירה היא פוליפוניה, גם אם מדובר באני ישיר ופשוט, או צנוע לגמרי. שירה היא רגיסטרים שונים. אחד שלפחות הוא שניים. איזקסון כותב: "יעקב הוא שניים בתוכו, לא רק כתאומו המורכב של עשו". כל כך יפה ופשוט. האמן הרגיש, המשורר, יש בו משום הפגיעות. כזה היה יעקב: "התאומיוּת של יעקב קשורה גם ב'פגיעה'. פרשתנו מתחילה ומסתיימת ב'פגיעה'. 'ויפגע במקום', 'ויפגעו בו מלאכים'". פגיעה היא הצינור, לדידו של איזקסון, אל התפילה.

 

איזקסון נשען הרבה על רש"י ויש לי תחושת הדיוט שהוא עושה נכון. פעם שמעתי הרצאה על החזון איש ושם נאמר כשעייף מלייגע מוחו בגמרא ובפירושיה היה חוזר לפירוש רש"י לתורה ממש כילד המתחיל ללמוד ורואה כי טוב. אין כמו ספרי הלימוד הראשונים כדי לחדד אצלנו את התחושה של הפוך בה והפוך בה דכולא בה. ואכן איזקסון בפרשת "וישלח" כמו בפרשת אחרות נאחז במילים, ביחידת המילה כמשורר, אפילו בשורשים. אך שוב, לא על מנת להתפלפל אלא על מנת לצקת בנו רגש כמשורר וזה מעניין. ראו: "את חיי יעקב אפשר לרכז גם כקובץ קובע של שיחות עקרוניות", כלומר כוחה של המילה, אבל לא רק, גם הזרוֹת שיריות שלה. איזקסון קשוב מאוד למילים בתורה: "ראוי להדגיש את השימוש החוזר בהטיות המילה פנים: פניו, לפניו וכו'. ייתכן שישנו כאן מהלך יסודי באישיותו של יעקב לקראת המפגש המכריע עם המלאך 'פניאל'".

 

למשל את פרשת "וישב" הוא פותח במשפט: "מילת המפתח ביחס ליוסף, לעניות דעתי, היא 'עוד'". כאשר מדובר בחלומות נפש המשורר עולה על גדותיו. כוחם של שירי חלום כמו השירים הנודעים של ג'ון ברימן בתרגום אריה זקס המנוח לעברית. כאן המקום לציין את הציור היפה שעל העטיפה, מעשה ידיה של אורית מרטין, "סולם יעקב בחלומו". זהו סולם אלכסוני שבראשו עץ פתייני של פירות דעת ורגש המאיר אל האדם באור יקרות וקורא לו לטפּס מעלה מעלה, עוד ועוד. המשורר שמדבר אלינו באנטי-דיבור תמיד רוצה "עוד". הרעב לשפה אחרת לאנטי-דיבור, שהוא גם הרעב לחיוּת ולחיים עצמם. אני זוכר לטובה, למשל, את ספרו של המשורר משה בן-שאול המנוח "עוד" שהיה בו מן הרצון לבלוע את העולם, אבל גם המשורר תמיד רוצה עוד לא רק מסיבות הדוניסטיות אלא גם מסיבות אלטרואיסטיות, כדי לחלק עוד מתנות חינם. המילים חוצות את גבולות השפה.

 

בפרשת "מקץ" נוגע איזקסון בפרסום, בציבוריות. פרסום הנס הוא פרסום השיר. הדבר הכי פרטי נעשה ציבורי ואנטי-דיבורי באותה מידה. השיר, כמו מילות התורה, קרוב לבשר. השפה הפרטית. כאן, בפרשה זו, דן איזקסון במילה "שבר", קולו השבור של המשורר. אחר כך בפרשת "ויגש" יחליף הבכי של יוסף את החלום, גִזרו זאת אל המשורר והַדביקו במקום יוסף בעל החלומות, יוסף ההופך ליוסף המשביר, כלומר לא רק נותן אוכל אלא גם חי את השבר, כך גם המשוררים. איזקסון שהוא משורר משפחתי מאוד, למשל בספרו "רעשים וכלי בית", גבר חריג ביותר שמנסה בכוח לשמור על מסגרת משפחתית ענפה קובע יפה: "אכן, האמונה העברית מתפתחת מתוך 'סיפור' משפחתי החל באברהם אבינו". כל כך נכון. ככלל, איזקסון קורא את התורה כמין שפה פרטית ממש כפי שהוא כותב את השירה שלו, כמשהו אישי-שפתי. דיבור אחר.

 

"'ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אֶחיו' (בראשית, מה, א). שורש דע"ת הוא מהיסודיים שבשפתנו. כאן ניתן להבין שיוסף לא רק נודע אל אחיו, אלא במסגרת זו הוא גם נודע אל עצמו בהטיית התפעל. (הרי התפעל הוא פועל רפקלסיבי, ר"י) כך יש להבין את בכיו המיידי ואף את אמירתו 'אני יוסף!'. במצב ידיעה זה אין אחיו יכולים להשיב לו דבר, וכן ניתן להבין מן הכתוב שהם אינם יכולם עוד 'לענות אותו', במובן של גרימת סבל". למקרא שורות אלה יש לי תחושה כי מחבּרה הנודע של הטטרלוגיה המופלאה "יוסף ואחיו", תומאס מאן, היה רווה רוב נחת לקרוא את ספרו של איזקסון "הערת משורר", כי מצד אחד הוא נוגע בתורה שריתקה את מאן לפנַיי ולִפנים, ובפרט בסיפור המשפחתי הפרטי שבּהּ המתחבר אל העממי, ומן הצד האחר הוא חוזר כל הזמן לשאלת האמן בעולם שאפיינה תמה מרכזית ביותר ביצירתו של גדול הפרוזאיקנים בעיניי.

 

הערת משורר – עיונים בפרשת השבוע, מירון ח. איזקסון, רסלינג, 287 עמ', 84 שקלים

 

הרשימה התפרסמה בדפוס ב"עתון 77" בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר, גיליון 417, שבט-אדר תשפ"א, פברואר-מרץ 2021

 

 

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"זווית הראייה של המשורר ":