כריסטופר קולומבּוס ושירים אחרים

על תרגומו של פרופסור עמינדב דיקמן לשיריו של ולדימיר מאיאקובסקי
27/07/2019 21:06:43

לפני עשרים ושתיים שנה, רצינו כל כך, המשורר עמוס אדלהייט ואני, כי יופיע שיר בתרגום חדש משל ולדימיר מאיאקובסקי (1893־1930) – נציגו הענק והאבסולוטי של האוונגרד הסובייטי לפני מלחמת העולם השנייה בדמות הפוטוריזם, ומי שהפך לימים למשורר המוכשר ביותר בשירות המפלגה הקומוניסטית הרוסית – בכתב העת "עמדה". לכן רדפנו, ממש כך, אחר המתרגם עמינדב דיקמן שייתן לנו משהו משלו. והוא אכן נתן שיר קסום הקרוי "איגרת מפּאריס אל החבר קוֹסְטְרוֹב על מהות האהבה", שבו מחזר מאיאקובסקי השרמנטי והגברי בעיר האורות אחר נערה ומתנצל בפני חברו על כך שאינו נפנה לעבוד בשירות המהפכה בשל עניינים בורגניים שכאלה.

 

מתברר שהליבּידו של מאיאקובסקי היה אדום, צח ודגול מֵרבבה, לא פחות מהלֵב או דגל המהפכה. רוצים הוכחה? הוא חי בשנות העשרה והעשרים ב-מנאז'־אה־טרואה, בשלושה, חיים רומנטיים ארוטיים, עם לילי ואוסיפּ בְּריק, חוקר ספרות נודע. דבר שגם בימינו אנו היה נתפס לברנז'אי ונועז עד מאוד. לילי בריק היא גם זו ששלחה את המכתב הנעלב והידוע לחבר סטלין ובו ביקשה במפגיע לאחר מותו של מאיאקובסקי לפעול להאדרת שמו ולהנצחתו כמשורר, וסטלין נענה, ועוד איך נענה. לא הייתה אצל הקומוניסטים כיכר פנויה ממאיאקובסקי, שיריו נלמדו בבתי ספר והדורות האדומים חונכו עליהם.

 

מילא שהישראלים העכשוויים אינם מכירים את מאיאקובסקי ואת שירתו, למרות שתורגם על ידי מיטב המתרגמים לעברית, ובתחום השירה זה דבר נדיר, רק אלכסנדר פושקין זכה ליותר תרגומים ממנו בעברית, אלא, צריך לומר זאת בלב כבד אך זו עובדה, גם צעירים רוסים שאינם עוסקים ישירות בספרות ועלו לכאן בילדותם, או נולדו כאן ויודעים את השפה, אינם מכירים את מאיאקובסקי ובוודאי שלא את שירתו. שאלתי כמה ידידים שלי מתחת גיל שלושים. אחדים שאלו מי זה, ואילו לאחרים השם נתעמעם בזיכרון. איך אמרו הרומאים: סיק טרנסיט גלוריה מוּנדי כך חולפת תהילת עולם.

 

מאיאקובסקי היה מה שאנו מכנים דמות גדולה מהחיים, או אם לדייק, הוא היה גדול על חיי אנוש בכמה מידות. מהיותו נער צעיר ועד התאבדותו כבן 36 הוא הפעיל מבעֵרים והספיק לשרוף חיים שאדם ממוצע לא יזכה להם גם בארבעה מחזורים. לא פלא אפוא שכאשר מת באופן דרמטי, מאיאקובסקי ירה לעצמו בּוּל בלב, שלפו הסובייטים את מוחו מתוך ראשו כדי לבדוק היכן מצויים שם בדיוק כל החרוזים, המשקלים והקצבים הנפלאים שהמשורר העניק להם. זה היה קצת נאיבי מצִדם. לא? הסובייטים והפורמליסטים תפסו הכול תמיד באופן מאוד מדעי ומחקרי. הספר מלֻווה בעבודות נהדרות של יגאל תומרקין שאין אמן חזותי מתאים ממנו ללוות את הדר האגו הגברי המאיאקובסקָאִי. תומרקין, תוך שימוש בצילומים שנצר לפני שנים המתרגם עמינדב דיקמן מביתו של אלכסנדר פן, יצר מעין פלקטים פוטוריסטיים שליבתם מאיאקובסקי והבֶּרֶט הנצחי שלו, העניבה האלמוֹתית, הסיגריה והכוכב האדום. 

 

הספר הזה יותר מאשר היותו ספר תרגומי שירה של מאיאקובסקי הוא בעצם ספרו של עמינדב דיקמן, המתרגם של מאיאקובסקי, ואין אני אומר זאת לגנאי אלא אך ורק לשבח. כי דיקמן מעניק לנו, הקוראים, שיעור מופתי בשירה ובתרגום שירה במסה פותחת ומאלפת בּינה בת 80 עמוד. כל אוהב ספרות אמיתי ומעמיק ירווה נחת. אחרי שהוא מספר לנו את עיקרי חייו הסוערים של מאיאקובסקי ומצייר בפנינו את דמותו הצבעונית שמילאה אולמות של אלפי אנשים בקוראו את השירה האוֹרלאית שלו בקצב כובש, הוא מנתח עבורנו בקליפת אגוז את הטכניקה של מאיאקובסקי בכתיבת שירים: החרוזים הנובעים מתוכו בסופי שורות, התַחדישים (הניאולוגיזמים, דהיינו הֶלְחֵמֵי מילים ובריאת מילים פרטיות), הטון ההיפּרבּולי (לשון הגזמה), המייצג את האגו של הגאון היוצר; ולבסוף הסולמון (לשון סולם) כי למאיאקובסקי הייתה טכניקה טיפוגרפית של כתיבת שירים במעין אלכסונים קטנים שכאלה, כנראה בשל היותו משורר אוֹראלי הקורא את שיריו ברבים. צורת שיר זו מקילה עלינו, הקוראים את השיר על גבי הדף, לחוש את הקצב.

 

אחר כך עובר דיקמן באופן יסודי לדון במאיאקובסקי בלבושו העברי ובמידת השפעתו עלינו לאורך השנים. כאן נחלקים המשוררים לשניים. משוררי התחייה למשל, אסתטיקונים מעודנים, לא אהבו את מאיאקובסקי וראו בו ז'ונגלר של מילים. כך מכנה אותו ח"נ ביאליק וגם יעקב פיכמן אינו חוסך שבטו. מובן שהמשוררים הציונים מאוחר יותר, בין שהיו סוציאליסטים כאברהם שלונסקי או קומוניסטים כאלכסנדר פן, העלו על נס את מאיאקובסקי ושיריו, הן בשיריהם והן בתרגומיהם כפוטוריסט מודרניסט וכמשורר פוליטי עד לקצות אוזניו. דיקמן סוקר כל בדל תרגום של מאיאקובסקי בעברית טרום אלכסנדר פן הנודע ועד רומן וָטֶר וטינו מושקוביץ הצעירים. אין אצלו הנחות ואין אצלו הקלות. הוא כותב באופן ענייני ובטעם אישי, אך בדרך תרבותית ומנומסת, על כל מתרגם ומתרגם, מהן מעלותיו ומהן מגרעותיו של התרגום. למשל אצל אריה אהרוני הוא מוצא משחקיות יתר הגודשת את הסאה. הרי מאיאקובסקי בבסיסו הוא משורר משחקי וכל המוסיף עליו מיני הצטעצעויות רק גורע; בתרגומו המאוחר של עמנואל גלמן הוא מבחין באנמיות המפוגגת את העוצמות של שירת מאיאקובסקי. אם הבנתי נכון, המתרגם האהוב על דיקמן, אם כי הוא מכבד את כל התרגומים, הוא המשורר אלכסנדר פן.

 

אבל מעניין לבדוק את השפעת מאיאקובסקי דווקא בשטחים רחוקים מתפיסת עולמו, כלומר לא אצל שלונסקי ופן אלא אצל משוררים אחרים. דיקמן נוגע בזה קצת במסה שלו. למשל, דוד אבידן. האגו השירי של אבידן, הכישרון להיות מילוליין, הכּוכבוּת, היו שנים שאבידן ממש כמו מאיאקובסקי היה מעין משורר במעמד של כוכב רוק של חיי הלילה, במוסקבה הגדולה במקרה של המשורר הרוסי, או בתל אביב הקטנה במקרה של המשורר העברי; התחושה שהשיר במתכונתו הלירית קטן עליו והוא צריך להתרחב אל הפואמה הרגשית והקצבית, "ענן במכנסיים", "חליל עמוד השדרה" במקרה של מאיאקובסקי; "אהבה וגטאטיבית" ו"מוסיקה ספרדית בחורף" במקרה של אבידן. ובכלל, דיאלוג נמשך עם המסורת ושבירה שלה וכן תִּחזוק תמידי על ידי המשורר, ולימים על ידי המפלגה במקרה של מאיאקובסקי, של תדמית הגאון היוצר, המוח הקודח שהוא מפעל למילים, וכן כעבור עשרות שנים ההתרחקות מהמרכז והפיכת המשורר ושירתו למעין אוונגרד פּאסֶה שלא בצדק.

 

בחלק השני של הספר מביא דיקמן את תרגומיו למשורר שטען כי דָרַך על גְּרון שירתו ברגליים. אלה לא רבים, אבל נפלאים. נראה כאילו המשורר הזה רודף אותו והוא מקיים דיאלוג עמו בכל ימי חֶלדו ואת כל כישרון התרגום שלו הוא מגייס, ממש כמו שמאיאקובסקי מגייס את כישרונו השירי למען המפלגה, כדי לצקת אותו עבורנו בעברית, הקוראים הישראלים. פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה "איגרת מפּאריס אל החבר קוֹסְטְרוֹב על מהות האהבה":

 

טוֹבַארִישׁ קוֹסְטְרוֹב,/ לֹא אֶרְצֶה לְהַכְעִיס:/ נָא מְחַל,/ בְּטוּבְךָ                            הַשָּׁכִיחַ,/ אִם כַּמָּה מִבָּתַּי/ שֶׁהֻקְצוּ לְפָּרִיס/ עַל לִירִיקָה/ כָּאן/ אַפְרִיחַ./ דַּמְיֵן:/ חֲתִיכָה/ לָאוּלָם/ נִכְנְסָה./ בְּפַרְוָה/ וּפְנִינִים/ עֲדוּיָה הִיא./ וַאֲנִי לָהּ,/ לַגְּבֶרֶת,/ בִּלְשׁוֹן הַתְרָסָה:/ - אֲמִירָה רְאוּיָה/ אוֹ בִּלְתִּי־רְאוּיָה הִיא? -/ אֲנִי -/ מֵרוּסְיָה בָּא,/                                                חֲבֵרָה,/ מוֹנִיטִין מְעוּלִים בַּמְּכוֹרָה לִי./ כְּבָר רָאִיתִי מִמֵּךְ גַּם/                                          כִּפְלַיִם תְּמִירָה,/ מְעֻלֶּה מִיָּפְיֵךְ/ כְּבָר נִקְרָה לִי./ בַּחוּרָה -/                         לְפַיְּטָן נוֹשֵׂאת אֶת/ עֵינֶיהָ./ לִי - שֵׂכֶל יֵשׁ/ וְקוֹל לִי - גַּבְרִי:/ וְאַצְלִיחַ לַכֹּל לְשַׁכְנֵעַ -

אִם רַק לִי/ אֹזֶן תִּכְרִי./ בְּטִנֹּפֶת/ רִגּוּשׁ/ מְמֻצַּעַת,/ לְעוֹלָם לֹא יִקְרֶה/                                      שֶׁאֶמְעַד./ בִּי לָעַד/ אַהֲבָה/ פּוֹצַעַת -/ עַד בְּקֹשִׁי אָנִיעַ גַּם יָד./ לֹא כְּלוּלוֹת/                    מִדַּת/ אַהֲבָה לִי./ נִמְאַס לָהּ? / הָיֹה-הָיָה./ עַד מְאֹד/ כְּלָל בִּלְתִּי-חֲשׁוּבָה לִי/ חֲבֵרָה,/                                        כִּפַּת-כְּנֵסִיָּה./ לְשֵׁם-מָה לַחֲזֹר וְלִטְחֹן אֶת/ הַפְּרָטִים? נִהְיֶה יְשִׁירִים:/ כְּבָר מִזְּמַן אֲנִי לֹא בֶּנְעֶשְׂרִים.../ כְּבָר שְׁלֹשִׁים לִי/ וּקְצָת,/                                           חֲתִיכֹנֶת.../ אַהֲבָה -/ לֹא בָּזֶה/ שֶׁתִּרְתַּח לִי עַד תֶּסֶס,/ אוֹ שֶׁכְּמוֹ/                   הַגַּחֶלֶת/ תִּבְעַר:/ הִיא בַּמֶּה שֶׁחוֹמֵר/ וְגוֹאֶה/ מֵעַל רֶכֶס-/ הֶחָזֶה,/                    גּ'וּנְגְּלֵי-הַשֵּׂעָר./ לֶאֱהֹב-/ פֵּרוּשׁוֹ:/ לֶחָצֵר לְרַצְרֵץ,/ וְעַד לַיְלָה-עוֹרֵב/ יִתְחַשֵּׁכָה-/ לִבְרֹק בַּגַּרְזֶן/ וְעֵצִים לְקַצֵּץ,/ כְּשֶׁאַתָּה/ מְשַׂחֵק/ בִּשְׁרִירֶיךָ... לֶהָבוֹת עַל הָאָרֶץ - עַד רוּם-הָרָקִיעַ./ וּבַתְּכֹל-/ כּוֹכָבִים/ מְלֹא-הַלֹּג./ וְלוּלֵא הָיְתָה הַשִּׁירָה/ מִקְצוֹעִי, אָז/ הָיִיתִי נִהְיֶה,/ בְּלִי סָפֵק,/ אַסְטְרוֹלוֹג./ סוֹאֶנֶת-רוֹעֶמֶת כִּכַּר הָעִיר,/ שָׁם גֻּנְדַּת-כִּרְכָּרוֹת דּוֹהֶרֶת,/ וַאֲנִי מְהַלֵּךְ/ פֵּרוּרֵי-דִּבְרֵי-שִׁיר/ מְטַיֵּט בְּדַפֵּי-הַמַּחְבֶּרֶת./ בָּרְחוֹב/                    שַׁעֶטֶת/ אוֹטוֹמוֹבִּיְלִים-/ וְאֵין הֵם דּוֹרְסִים./                                                  פְּלִיאָה זֶה?/ הֲלֹא הֵם מְבִינִים, נֶהָגִים לֹא דֶּבִּילִים,/ אָדָם כָּאן שָׁרוּי/ בְּאֶקְסְטָזֶה./ חֶזְיוֹנוֹת וְאִידֵיאוֹת/ כְּמַיִם רַבִּים/ יְצִיפוּנִי כָּלִיל/ עַד אָזְנַיִם./ כָּאן, מִן הַסְּתָם,                                                            אֲפִלּוּ לְדֻבִּים/ הָיוּ מִצְטַמְּחוֹת כְּנָפַיִם./ וְהִנֵּה מֵאֵיזוֹ/                                                  מִזְלָלָה/ מֻזְנַחַת,/ עֵת נִרְתַּח כְּבָר/ כָּל זֶה                                                            טוֹב טוֹב – אֶל-/ עָל/ מִלֹּעִי/ הַמִּלָּה מוּטַחַת-/ כְּכוֹכַב-שָׁבִיט זְהֹב-שׁוֹבָל./ עַל שְׁלִישׁ הַשָּׁמַיִם/ נִמְרָח/ זְנַבְשָׁבִיט,/ מִזְדַּהֵר,/ בְּשַׁלְהֶבֶת חוֹרֶכֶת,/ שֶׁיּוּכַל                              זוּג אוֹהֵב/ בַּכִּכוּב לְהַבִּיט,/ מִתּוֹךְ סֻכָּתָם/                                                  הַמְּלֻלֶּכֶת {לשון פרח הלילך ר"י}./ כְּדֵי לְהָרִים,/ וּלְהוֹלִיךְ,/                                                  וּלְכַשֵּׁף/ כָּל מִי שֶׁעֵינוֹ מְמֻשְׁקֶפֶת./ כְּדֵי לְנַסֵּר/ רֹאשׁ-אוֹיֵב/                                                  מִכָּתֵף,/ בְּחֶרֶב/ זְנָבִית/ רוֹשֶׁפֶת./ לְעַצְמִי-/ עַד הֹלֶם-חָזֶה אַחֲרוֹן,/ כְּמַמְתִּין/                              בִּפְגִישַׁת-הַוַּעַד,/ אַקְשִׁיב:/ עַד תָּבֹא וְתִתְרַע                                                  בְּרֹן/ אַהֲבָה אֱנוֹשִׁית/ (מָה פְּשׁוּטָה אַתְּ!)/ סַעַר,/ מַיִם/ וָאֵשׁ/ בְּרִמְרוּם יִקְרְבוּ וְיַבְלִיחוּ:/ מִי כָּאן/ בָּכֶם/ גִּבּוֹר וְכוֹבֵשׁ?/ נַסּוּ כֹּחֲכֶם:/ לֹא תַּצְלִיחוּ...

 

כריסטופר קולומבּוס ושירים אחרים, ולדימיר מאיאקובסקי, מרוסית: עמינדב דיקמן, 171 עמ', הוצאת קשב לשירה, 76 ש"ח

 

                                         

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"כריסטופר קולומבּוס ושירים אחרים":