לומר זאת יותר בפשוט

על ספרה של חנה קַב רוֹט "ההצגה של מיסיס לורה"
03/08/2020 15:13:31

בספר הסיפורים הקצרים, ואפילו קצרצרים, של חנה קַב רוֹט שהופיע עתה, "ההצגה של מיסיס לורה", יש 74 סיפורים, לא פחות ולא יותר. זה הרבה מאוד לספר. קשה בכמות גדושה כזאת לשמור על אחידות רמה. ועם זאת, כשליש מהסיפרים שקראתי יפים להלל.

 

הסיפורים כתובים במשפטים קצרים ורהוטים, פלסטיים מאוד. קב רוט כנראה שייכת לאותה אסכולה האומרת שמעט זה הרבה באמנות, less is more. הצמצום יביא את הדיוק והדיוק יביא את האמיתי. כך היא כותבת. כמו במשל הקרחון הנודע של ארנסט המינגוויי על הפרוזה: "הוד תנועתו של קרחון בא לו הודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים".

 

רוצה לומר: אין בהם, בסיפורים, הבעות וירטואוזיות של סגנון, אבל יש בהם קסם רב בשל הדיוק בניסוח. כמו תיאור המורה לאנגלית מיסיס לורה וגלגולי בנה בסיפור הנושא את שם הספר כולו. קב רוט עצמה, גִמלאית של סמינר הקיבוצים ושל המדרשה לאמנות בבית ברל, כנראה שָׂבְעָה כבר מווירטואוזיות סגנונית באמנות ומחפשת את הפשוט כבשירו היפה הבא של יאיר הוּרְבִיץ:

 

"אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר זֹאת פָּשׁוּט: / הָאַהֲבָה גָּרְמָה לָהּ גַּאֲוָה. / אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר זֹאת יוֹתֵר פָּשׁוּט: / לִבָּהּ גָּבַהּ לְעֹמֶק אַהֲבָה. / לֹא, / אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר זֹאת יוֹתֵר, /

יוֹתֵר פָּשׁוּט, / גֹּבַהּ הָאַהֲבָה הָיָה לָהּ קִשּׁוּט: / אֵינֶנִּי זוֹכֵר דָּבָר, / אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר זֹאת פָּשׁוּט."

 

הסיפורים יש בהם געגוע לתקופה תמימה יותר, סולידרית יותר, עולֶה מהם ניחוח של סיפורי פעם, אבל אין חלילה נאיביות נטולת בעיות וקונפליקטים. להפך, כמו למשל הנידוי הנחשף במלוא כיעורו של בת ליהודייה ולחייל אנגלי בהוויה העברית המתחדשת בסיפור "ג'ודי". כלומר אין פה בשום אופן אידיאליזציה של התקופה, אלא מבט מפוכח.

 

עוד דבר המאפיין את הסיפורים הוא החוּשִׁים. זו ספרות שיש בה הרבה מקום לטעם ולריח, כיוון שהם מעוררי זיכרון. כמו עוגיות המדלן וספל התה של מרסל פּרוּסט, או כמו שכתבה המשוררת האהובה חיה אסתר "כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה".

 

כזה הוא הסיפור היפה והעדין "גרדוש ובירי", המתאר, בדומה לסיפורים אחרים, את החריגים בתוך חברה קונפורמית בארץ קטנה, אחרי מלחמת העולם השנייה ומוראותיה שנשמרו בסוד מפני הדור החדש, דרך סוכריות ועטיפות ריקות; או הסיפור הפותח את הקובץ "פרחים מיובשים", המחזיר אותנו לאהבה הישנה דרך מוטיב נוסטלגי-רומנטי חֶפצי. גם זה סיפור מידתי ויפה.

 

אחד הסיפורים האהובים עליי בקובץ נקרא "בולים מתימן". אחרי שקראת 74 סיפורים אתה חושב בינך לבינך מי מבין הסיפורים הללו נשאר איתך, מה זָכיר? "בולים מתימן" הוא סיפור זכיר וחזק על מאבק רגשי מיותר בין שתי דודניות, ומכאן גם ריב בין שתי אחיות, הלוא הן האימהות, בעקבות בולים – זוכרים שפעם אספנו אותם? – שקרעו באופן מיותר את המשפחה כמו שקורה בחיים כל כך הרבה פעמים.

 

עוד אפשר לומר כי סיפורי העבר, אם יש בהם מבט מקורי כמו בסיפור "אחד במאי שלי", שבו בְּקֶרֶב הַהוּ הָא של הקולקטיב: הכּרזות האדומות, התהלוכות, הסיסמאות והשירוֹת הבוקעות מפִּיּוֹת הצעירים בלהט ובהתלהבות נאיבית, נחשף ברגע קטן של אמת האינדיבידואל – נערה שיש לה דימוי גוף בעייתי בשל עודף המשקל. כלומר ככל שנכנס האינדיבידואל אל הנרטיב הפשוט ביתר שאת, הולכים הסיפורים ומשתבחים.

 

אבל לפעמים, זה קורה בעיקר במרכז הספר, נדמה שהסיפורים שיש בהם יסוד אנקדוטי מובהק הופכים קצת בנאליים. כוונתי לאותם סיפורים שעוסקים בבעלי חיים למשל: הכלב שלנו, או האתון של הקיבוץ. אלה סיפורים הרבה פחות חזקים ועולה מהם איזו תחושה של חומר מילוי מילולי וּמִיּוּם, לשון מים, של הקובץ.

 

אין ספק שקב רוט יודעת לכתוב היטב סיפור קצר ראוי ויפה ואף התמחתה כבעלת מלאכה בז'אנר זה. עם זאת, הייתי מבכר שתפעיל את חוש הביקורת האסתטי המפותח שלה גם כלפי עצמה ותבקר את סיפוריה בחזקתLess is more. לא כל אנקדוטה, גם אם היא כתובה באופן רהוט, צריכה הייתה להיכנס לספר.

 

ועם זאת, לדעתי, יש לשפוט את הקובץ על מיטבו. הסיפור האהוב עליי ביותר במקבץ הוא "גַּנָּנוֹי", איזה שם יפה ומקורי לסיפור. זהו סיפור על פינת יִקרת שנעלמת ומתפוגגת למספרת לנגד עיניה ובעצם היא משל לעולם הילדוּת שחלף ולא יחזור, העולם של אתמול. מאוד רגיש וסוּפֶּר-עדין וללא גרם של קיטש. בקוראי את הסיפור הזה חשבתי על הסיפור הקצר והחזק של אידה פינק "הגן המפליג למרחקים".

 

בשני הסיפורים קיים הלוגוס, הטיעון המרכזי, שהעולם של אתמול היה וחלף לבלי שוב בשל עיתות מתחלפות וגורמים אנושיים כאלה ואחרים, אלא שאצל פינק, שכתבה כמעט רק סביב מלחמת העולם השנייה והשואה, יש עוצמה גדולה יותר, וזה מובן, בהקשר של אובדן העולם של אתמול. שני הסיפורים הם סיפורים פמיניניים המעלים לנגד עינינו ילדה רגישה, ומסופרים בדק מן הדק.

 

הרגישות והעדינות של קב רוט יש בהן כאמור מן הצד האדולסנטי המהרהר, אבל גם השובבי. לא פלא אפוא שהסופר האהוב עליה הוא אריך קסטנר הצץ לו בסיפורים עם "שלושים וחמישה במאי" שלו בהקשר סוּסי לחלוטין (בפרפראזה לנגרו קבלו, הסוס המדבר המפורסם של קסטנר), או "אמיל ושלושת התאומים", שזהו כמובן המשך ל"אמיל והבלשים". בהקשר זה מומלץ הסיפור שלה "תנים בוואדי" החושף שתי ילדות הרפתקניות ולילה אחד מפחיד נורא.

 

ההצגה של מיסיס לורה - סיפורים, חנה קַב רוֹט, עורכת: לילי פרי, טוטם ספרים, 265 עמ', 88 שקלים

 

 


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"לומר זאת יותר בפשוט":
מאמר
ירון אביטוב
03/08/2020 18:58:42