מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים

מתוך השער הראשון: "מסעות". הפרק הראשון (חלק א)
18/05/2011 18:24:50

פרק ראשון: נס אפל – אל ג' שופמן בווינה ובוֶצֶלְסְדוֹרף


נס אפל

לילה שלם תעשה הרכבת דרכה ללא רחם מזרחה, לרוחבה של היבשת המושלגת והשקועה בתרדמה.

אחרי תחנת הגבול השווייצית של בּוּקְס הוציא הפועל הבּוֹסני הקטן סכין קפיצית ממגפו, פרס פרוסות מקותל חזיר מעושן והניח אותן על עיתון שמישהו הפקיר על הספסל. אחר כך העביר בקבוק ללא תווית בינינו, ארבעת שכניו לתא, שכולם חוץ ממני היו כמוהו מסַרַיֶבוֹ, ודחק בנו שנלגום מן הסְליבּוֹביץ' מעשה בית.

"דרך צלחה," איחל לי בסֶרבּית, ומיהר לתרגם את הברכה לגרמנית.

כעת, כשאני שב ומעיין בדברים האלה, אני תוהה מה עלה בגורלו ובגורל חבריו בימי מלחמות הבלקן העקובות מדם. האם הוא חי וזוכר, כמוני, את ריח יי"ש השזיפים שפשט בנסיעה הלילית ההיא, ריח שהתערבב בריח הלַבֶנדר העז של אבקות הכביסה – כתריסר קופסאות היו מסודרות על המדף שמעלינו, מתנת חג המולד של היוגוסלבים לנשיהם או לאמותיהם – ובריח הזיעה, זיעת גברים שהתגוללו חודשים ארוכים בנכר, באכסניות זולות, לאחר יום עבודה מפרך בבתי החרושת שבעיבּוריה של בזל?

שעה ארוכה סיפר לי אז הבוסני על הוריו ואחיותיו, על אחיו הצעיר ועל עיר מולדתו, שכל מה שידעתי עליה עד אותה שעה הוא שהיתה זירת ההתנקשות בחייהם של יורש העצר פרַנץ פרדיננד ורעייתו, התנקשות שבישרה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

געגועים כבדים עמדו בתא המחניק.

וכמו שכותב דוסטויבסקי באחד מסיפוריו: הכול, כרגיל, התעייפו, העיניים כבדו מנסיעת הלילה, הכול סמרו מצינה, וכל הפנים היו חיוורות-צהובות, כעין הערפל.

"אתה נוסע לווינה בענייני עבודה או להיפגש עם מכרים?" התעניין הפועל הקטן ורשם על שכבת האד שכיסתה את זגוגית החלון אותיות מגושמות כלשהו. מריה, קראתי, והחשכה – שניבטה אלי מבעד לאותיות שמה של אהובתו, ההולכת ומתקרבת אל זרועות אהובה ככל שתחלופנה התחנות – היתה אטומה אף יותר משהיתה קודם לכן.

"גם זה וגם זה," השיבותי.

האם יבין אדם קשה יום כמוהו את פשרו של מסע מותרות פוחז ומוזר כמו זה שיצאתי אליו ומגמת פנַי מחוזות שכל קיומם אחוז אך ורק בעולמה הנסי והקסום של הספרות?

האם אומַר לו שהגורל המוליך יהודים ממקום למקום הוא מוזר למדי? אבל הגורל שהוליך סופר עברי מהמישור הבּיֶלוֹרוּסי עם הדְנְיֶפֶּר בתווך לוורשה, ללבוב ולווינה המורעבת והמתפוררת של ימי מלחמת העולם הראשונה ומשם לוֶצֶלְסְדוֹרף – כפר שטַיֶארמַרקי הסוגר בבתיו הבודדים, בתי אגדה מסוידים לבן, על צווחת חזיר שננחר ואחר כך על אימת המנון גדודי צלב הקרס, יש בו – אם לעשות פרפרזה של פתיחתו רבת ההשראה של תומאס וּולף ל'הבט הביתה, מלאך' – נופך מאותו נס אפל של מקרה היוצר קסמים חדשים בעולם מאובק.

האם ה"מקרה" של ג' שופמן – זה שכדברי י"ח ברנר, "נהרי הרשמים נעשים אצלו כפוֹר מוצק" – יש לו משמעות כלשהי לבן דורנו?

היום ג' שופמן הוא סופר נשכח.

נשכח מלב, אף שחמשת כרכי כתביו מוצעים למכירה באפס מחיר, אף שמבחר דברי הביקורת שנתפרסמו על יצירתו כונסו ונדפסו מחדש עם מבוא ואפראט מדעי; למרות ספרה רחב היריעה של פרופ' נורית גוברין שהיא מגוללת בו את פרשת חייו ומשלבת אותה ביצירתו בבקיאות ובלמדנות של מי שהקדיש לאמן הסיפור העברי הקצר שנים לא מעטות של לימוד ומחקר.

ג' שופמן, שעד היום לא נפתרה חידת שמו הפרטי. הוא אמנם טען, באחת הפעמים הנדירות שנדרש לעניין זה, כי שמו הוא גרשם, שֵם לא אופייני בעליל בעיירה כעיירת הולדתו, אבל המשיך לחתום תמיד: ג' שופמן.

בלא מעט אי-נוחות אני מהפך במחשבה הטורדנית, כי לולא נחלץ שופמן ב-1938 מן הכפר הנידח, אילו אבדו עקבותיו אי שם במחנות ההשמדה, היתה דמותו נעטרת בהילה מושכת לב, כמו שאירע לידידו המשורר דוד פוגל. סופרים ומבקרים צעירים היו מגלים אותו מחדש ומגלים בו את עצמם, וכל אימת שהיו מזדמנים באחת מחנויות הספרים טפסים ישנים של 'סיפורים וציורים' בהוצאת "תושיה" של בן-אביגדור או של הקובץ 'רשימות', שהוציא לאור ברנר בלונדון, הם היו נחטפים מיד. סיפורי שופמן אפילו היו זוכים למעין מהדורות פרטיות ומועתקים פעמים אחדות בכתב יד. רבים היו תובעים את כינוסם. שופמן היה מוצג כאחד מסופרי המופת של הדור החדש, ויצירתו – כשירתו של פוגל – כמעט היתה לאופנה ספרותית.

הינצלותו מגורלו של בעל 'לפני השער האפל' העניקה לו את חייו, אך גם פגמה בטיב כתיבתו ובדמותו כסופר.

ארץ ישראל – ייאמר הדבר, עם כל הטרגיות שבו – לא היתה מקומו.

אורי צבי גרינברג "העצוב והלוהט" ידע, בחוש-המבין שלו, מאז הלך ב"צִלו היערי" של שופמן, מהו מקור היניקה האמיתי שלו. "אתה צריך להתברך, ששירתך היא בת נופים אחרים: נופי חמד ומעיינות."

"דווקא אני אינני קורא לך, כאחרים, שתבוא לארץ ישראל," כותב לו אצ"ג באמצע שנות השלושים. "מלבדך, שופמן, ומלבדי, אין בכל הסופרים העברים גברים-אדונים. כולם נעבעכים – – – ודאי מלידה בא לך אופי-האדנות והזוֹקֶף הנפשי הזה, ואולם יכלה הסביבה להדליח אותך בהרבה, אילו לא נקלעת ביד הזמן דווקא לווינה ומשם לוֶצֶלְסְדוֹרף."

ולאחר שמשורר האילְיוֹת והכוח מקונן על הסובבים אותו בארץ ישראל, שהם "יפי רוח נצחיים שטחנות רוח בעולם נאות מהם", כשהיה מעדיף סביבו אנשים כידידיו של רילקה, "בעלי שדות, אגמים וארמונות, שיהיה בהם משום ריח ציד, יער ואדנות", אומר אצ"ג: "והחסר לנו, חסר לנו גוש שטַיֶארמַרק משלנו, והיינו משוררים גדולים מאלו שנתנה שטַיֶארמַרק לעולם. לא?"

שופמן אמנם המשיך לכתוב גם אחרי שעלה לארץ. לבני גילי הוא זכור במעורפל בזכות רשימותיו האישיות שנתפרסמו במשך שנים במדורים לספרות של 'דבר' ו'ידיעות אחרונות', ואולי אף יותר מכך בזכות "שְלוּ נעליכם", קטע הפרוזה המנוקד שלו שהיינו מדקלמים בבית הספר בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל. אך ארץ ישראל לא נהפכה בעטו ל"גוש שטַיֶארמַרק משלנו", אף שניסה להתערות בה, נסע ובא בקיבוצים, הרצה והגיב על מאורעות הימים.

במיתולוגיה הארץ ישראלית ילידת עין חרוד וחורשת משמר העמק, הפינג'אן, הצ'יזבטים, מדורות הפלמ"ח ואוהלי קידר, נקבעה דמותו של שופמן כיהודי גלותי זר ומוזר, ליטֶראט פחדן ורודף כבוד.

בימי המאורעות – כך מספרים דן בן-אמוץ וחיים חפר ב'ילקוט הכזבים' – הוזמן שופמן להרצות בעין חרוד. לאחר ההרצאה הביא אותו חבר ועדת התרבות לחדר שהוכן בשבילו ושאל אם הוא זקוק לעוד משהו. שופמן הציץ מתחת למיטה ובארון ולבסוף שאל: "אולי אפשר לקבל כלי?" הבחור יצא, ולאחר רגע חזר והביא לו פָּרַבֶּלוּם.

בעיני הצבר הארץ ישראלי ההבדל בין סיר-לילה לאקדח היה, אם תרצו, כל ההבדל שבין יהודי לעברי ארץ ישראלי.

או הסיפור הידוע על צניעותו.

פעם בא שופמן לעין חרוד להכיר את החלוצים ולהרצות על פּוֹאֶזיה. טייל בחצר המשק ופגש את פסח בר-אדון. שאל את בר-אדון מה נשמע אצל הערבים, ענה לו הלה, מה יש כאן לדבר הרבה, הנה אני הולך לכפר שונם, בוא, תצטרף אלי ותראה במו עיניך. יצאו שניהם לדרך. עודם במבואות הכפר וכבר עברה צעקה בכפר שבר-אדון בא. יצאו צעירי הכפר מבתיהם וקידמו את פניו של "עזיז אפנדי" ביללות שמחה ובצעקות. נרכן שופמן על אוזנו של בר-אדון ואמר לו: "אל תגיד להם שאני שופמן."

מפני השחיקה בדמותו עטורת הילת המרחקים חשש עוד בשבתו בוֶצֶלְסְדוֹרף. בנו משה מספר בזיכרונותיו כי ידידים מארץ ישראל שבאו לבקרו שאלו אותו מדוע הוא יושב בכפר נידח ולא עם ידידיו הסופרים בארץ, והוא ענה להם, "בהיותי רחוק, יבחינו יותר בייחודי כסופר; אך אילו ישבתי יחד עִמם – כי אז הייתי כאחד מהם."

דברים דומים אמר שופמן ב-1938, במסיבה שערכה אגודת הסופרים על גג "קפה גדנסקי" בתל אביב לכבוד בואו לארץ: "רבים ביניכם שלא הכירוני במציאות ידעו את שופמן הדמיוני. קשה לי להרוס את פרי דמיונם זה. אם יש כאלה ביניכם, הנני משתתף בצערם ואומר: חבל על דאבדין."

ב-1972, יותר משלושה עשורים אחרי מותה של אגדת שופמן, הובא הסופר הישיש והנרגן למנוחת עולמים בבית הקברות שבחוף הכרמל. שבעים איש בלבד השתתפו בלווייתו, שתיאורה הנכון והממצה, כמו שכתב ישראל כהן, "מצריך קולמוסו ושנינותו של שופמן עצמו."

עם סתימת הגולל מן הראוי היה לקרוא את שירה העצוב והמפוכח של לאה גולדברג, "דיוקן המשורר כאיש זקן", המסתיים בארבע השורות האלה:

 

אַל תְּנַסֶּה לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר,

הַדּוֹר אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּלֵךְ עִם הַדּוֹר, – – –

הַדּוֹר רוֹצֶה הַיּוֹם אוֹתְךָ לִקְבּוֹר

וּלְהַנְחִילְךָ לְדוֹרוֹת אֲחֵרִים.

 

האומנם יקום ג' שופמן מן המתים?

 

***

לאחר חניית ביניים באחת הערים שבדרך, הגענו, בשעת ערב מאוחרת, לווינה.

שמי דצמבר היו תלויים, נמוכים וכבדים, על העיר שחלפה על פנינו במהירות. נהגת המונית נסעה סחור-סחור ברחובות הזרים שטופי הגשם ואגב נסיעה אילפה אותנו דעת: קוּנְסְטְהִיסְטוֹרִישֵׁס מוזיאום, ארמון הופְבּוּרג, בניין הפרלמנט, הרַטְהאוּז, הבּוּרְגְתיאטר, האוניברסיטה, ווֹטְרוּבַּה קירכֵה.

שמות קרובים-רחוקים שנהפכו עתה לממשות של אבן.

עוד באותו לילה יצאנו לשוטט ברחובות ולראות בעיני הבשר את העיר הקיסרית שהילכה קסם על יהודי מזרח אירופה.

"ירושלים וּוינה, שתי ערים אלו נהפכו בחלומות-בהקיץ של ראשית ילדותי לרחוק שקרב אלי באורח פלא," כותב מַאנֵס ספֶּרבֶּר. "ידעתי כי ירושלים מצויה בחלל הזמן, אף תיכּון לעולם, שכן הבורא בכבודו ובעצמו הבטיח לנו את הדבר. אולם וינה מצויה בחלל המרחב אשר לו אנו שייכים, בממלכתו של פרנץ-יוזף אשר אנו נתיניו. על כן עליה להיות עיר של ארמונות, שאינם בנויים אבן ולבנים, אלא גבישים מאירים, שאין הלילה מרהיב עוז לרדת עליהם לעולם."

"הסתמן לי כוכב של תקווה דמיונית: וינה," כותב המשורר היידי מלך ראוויטש, אביו של הצייר יוסל ברגנר וחברו של שופמן מלבוב, "נעורים מלאי תקווה, תוססים, חסרי דאגה."

בפינת גְרַאבֶּן וקֶרְנְטְנֶר שטרַסה, בפתחו של בנק, עמדו שני צעירים קירחים ובנימוס רב הציעו לנו לקנות את ספרי הכת שלהם. מאחוריהם, בקרן הבית, חיפה לוח פיברגלס מעוגל על קורת עץ עבה, מצופה כולה יתדות ומסמרי ברזל חלודים, שבראשה אפשר היה להבחין, לאור פנסי הרחוב, במנעול גדול.

לפני שנים רבות בא לכאן חָרש מתכת אחד, תלה מנעול בראש עץ שעמד בכיכר, והכריז כי השליך אל תוך הנהר את המפתח וכי ישקול כתרי זהב לרוב על ידיו של מי שיצליח לפתוח את המנעול מעשה ידיו. אוּמנים רבים ניסו לשווא את כוחם ולפני שוויתרו, תקעו יתד בתוך הקורה, למזכרת.

"מנין לך?" שאלה בת לווייתי בתמיהה, ואני סיפרתי לה כי הדברים כתובים ב'שבילי עולם' מאת אברהם מענדיל מאהר, שיצא לאור ביוזעפאף ב-1880, ספר המסעות של סבי ר' אברהם הלוי וואלעס. יהודי ירושלמי שפל רוח זה, שמעולם לא נסע לא ליפו ולא למירון שבגליל, היה הוגה ב'בֶּדֶקֶר' העברי לא רק משום שביקש להטביע בו את תאוות הנדודים שלו, אלא משום שהיה עליו – כנתין נאמן של הקיסר ירום הודו – להכיר את שביליה של וינה ממש כמו את מוצאיה ומובאיה של עיר הקודש שנולד בה.

ממול, מעבר לכיכר המרוצפת באבן, נעץ המגדל הגבוה של כנסיית שטפן את חודו בעבֵי הלילה.

לכאן בא מלך ראוויטש ביום הראשון שלו בווינה חמדת נפשו, עיר חלומותיו, שהכיר אותה כאת אצבעות ידיו מתיאורים ספרותיים ומספרי מסעות ומסיפורי אביו שביקר בה פעמים אינספור ומתיאורי אמו שידעה לתאר במילים נופים וערים תיאור כה ציורי עד שיכולת לראותם לנגד עיניך.

בספר זיכרונותיו הוא מתאר כיצד בא לכאן, באותו יום אביבי של 1913, היישר מתחנת הרכבת הצפונית, ודילג על מאות המדרגות של המגדל הנודע, שגובהו מאה שלושים ושישה מטר:

 

אני רץ מאשנב לאשנב שבמצפה המגדל ואני שיכור מיפי הנוף הנשקף משם. הנה מתפתלת תעלת הדנובה באמצע העיר וצבעה אפור-ירוק; והנה, במרחק מה, הנהר הגדול עצמו, והוא באמת כחול, כשם הזֶמר: 'הדנובה הכחולה'. בפעם הראשונה בחיי אני רואה עיר גדולה כזו, מגובה כזה. ואני משתוקק להעפיל עוד ועוד. וכאשר פקח מכריז כי אמנם אפשר להעפיל עוד, אך לא במדרגות אלא בסולמות – נמצאו בין כל המבקרים הרבים רק שני מועמדים לכך: אני, ועוד אדם צעיר המרכיב משקפיים של זגוגיות עבות, פניו בהירים וצנומים. עד היום, כשאני נזכר באותו טיול, בסולמות, כשמתחתי פעור חללו של המגדל – אני רועד כולי. גם אז רעדתי, משום שגם אז לא הצטיינתי בגבורה יתֵרה. בכל זאת, כבר בשעה הראשונה לשהייתי בווינה, יכולתי להשתבח שהייתי במשך עשר דקות האיש הגבוה ביותר בין שני מיליון אנשי וינה.

 

מכנסיית שטפן יוצא המשורר היידי הנסער והקודר, שבא לווינה לעבוד כפקיד בנק, אל ארמון הוֹפבּוּרג, לראות את הקיסר העתיד לחלוף במרכבתו הפתוחה בדרכו לארמון שֶׁנבּרוּן. ופרנץ-יוזף, היושב כפוף ומתנכר, בשמונים ושלוש שנות חייו ובשישים וחמש שנות שלטונו, מרים מפעם לפעם את ידו הימנית ומנופף בה באוויר, כמו לגרש מעליו זבוב טורדני. מסביב הקהל הווינאי שמח ועליז, שכן סמוכים הם ובטוחים ש"פרַאנְצל" שלהם יחיה לעד ולעד תחיה הקיסרות שלו ולעולם לא יגלוש זיד-הלאומים ויציף את מטבח המכשפות האוסטרי בנחשול של דם.

וינה משכה אליה סופרים ומשוררים עבריים ויידיים מן המזרח, אשר חלומם היה ספוג בספרות הווינאית הגדולה – שניצלֶר, אלטנברג, ריכרד בֶּר-הוֹפמן, שטפן צווייג – שזור באמנות הווינאית, ביופי הווינאי, במחול ובמוזיקה של שטראוס והדנובה הכחולה, תרבות מפוארת ודקדנטית, כל מה שנתמצה במילה "אירופה" בשיא התגבשותה.

הוויה שכה היטיב לתאר אותה שטפן צווייג ב'העולם של אתמול':

 

לא היה כרך באירופה שבו הדחף לתרבות לוהט כמו בווינה. דווקא מפני שהמונרכיה האוסטרית לא הגתה שאיפות פוליטיות זה מאות בשנים ולא זכתה להצלחות גדולות בפעולותיה הצבאיות, פנתה גאוות הבית בכוח רב לשאיפת עליונות בתחום האמנות. – – – זו היתה גאונותה של עיר מוזיקה זו, שמיזגה בהרמוניה את כל הניגודים ויצרה משהו חדש וייחודי, אוסטרי, וינאי. פתוחה לקלוט ובעלת חוש התרשמות מיוחד במינו, משכה העיר אליה את הכוחות השונים ביותר, פרקה את מתחם, שחררה אותם, שיפרה. נעים היה לחיות באווירה זו של פיוס רוחני.

 

***

בשעריה של וינה העל-לאומית, הקוסמופוליטית, אזרחית העולם, בא ג' שופמן בקיץ 1913.

אף שעמד בשנות השלושים לחייו נחשב שופמן באותם ימים לסופר נודע, צלע במשולש ברנר-גנסין-שופמן, שחולל את השינוי הגדול במהלכה של הספרות העברית. כוכבו דרך בימים הקודרים של ראשית המאה, כאשר היה דומה שהספרות העברית גוועת, "בשעה שסופרינו כולם עוזבים את הספרות בלשון העברית," כמו שמקונן ברנר באיגרותיו, "כי אין ספרות עברית בעולם, בזה אין לי שום ספק."

מרתק לקרוא היום את שפע דברי הביקורת, המשבחים והשוללים, שנכתבו על סיפוריו, ואולם אין ספק שרשימתו של ברנר, שנתפרסמה ב'רביבים' בשנת 1908, מעניקה לנו גם היום את אחד המפתחות המדויקים להבנת שופמן, על אורותיו וצלליו:

 

כי לשופמאן חסוֹר יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסור תחסר לו תפיסת הניגודים הקשה שבין מה שהוֹוה ומה שצריך להיות; חסור יחסרו לו עינויי מלחמת הטוב והרע, עינויי הצורך המוסרי הגדול, – – – הערצת הרגע, חריפות הקו וחלום בעל-ילדוּת, – – – ילדותו של שופמאן היא בעלת עיניים פתוחות לרווחה, ילדות מתרשמת, תמהה, מתפעלת ומתענגת קשה ובאופן משונה על ההתרשמות וההתפעלות הללו גופן. – – – מתגלֶּה לפנינו, לכאורה, כלל לא כילד תמים, אלא להפך, כאיש שכבר אינו נבעת משום "מורא", שהכול ישר בעיניו, שהבדל עיקרי אין אצלו בין דבר לדבר ושבכול הוא מוצא תוך אחד – – – אבל יחד עם זה, יחד עם "עירום-ההוויה" המעיק מתוך אותם השרטוטים הקטנים – דקירות המחט החדות – מפרכס בהם גם תימהון ילדותי ומחלחלת בהם חידת חלום-החיים ב"צירופי דברים" שונים.

 

תחילה רואה שופמן בווינה תחנה ראשונה בדרכו אל המרחקים, ללונדון, ברלין, אמריקה או ארץ ישראל, ואולם בראשית 1914 הוא מחליט להישאר בה. "הריני וינאי," הוא כותב ללחובר, "ולא בקרוב אזוז מפה." כתמיד, הוא מתחבט בבעיות פרנסה, ואת לחמו הוא מוציא ממתן שיעורים פרטיים לבני עשירים.

בסיפוריו מאותם ימים משתקפת בדידותו בעיר הנוכרית. "כרך הבירה הזה, שבתחילה נדמה אגדי ומכושף כל כך, שביליו נעשים נהירים יותר ויותר, וסייגי הברזל המוחלדים יוצאים ממחבואיהם." הוא מבקש אחרי אהבתה של נערה, אך בשעת טיול בשדרה אין הוא זוכה אלא במבטי זלזול כלפי נעליו. "לכל בית שומרת זועמת, ולכל נערה אם."

את ערגתו למגע הנשי הרך הוא מוצא לעתים רחוקות, כשמשחקת לו השעה ברחמיה. הוא עומד בכיכר שלפני הכנסייה עם ההמונים המצפים ליציאת הקיסר, ואז הוא מגמא את עורף הנערה הריחני, השזוף, המכושת שלפניו. ובשעה שבפתח הכנסייה האפל מהבהבים האורות והקיסר יוצא, נעצרות הנשימות, והנערה כמו מפקירה את עצמה ואומרת לו, "עשה בי כטוב בעיניך." אלא שהרגע הזה, הפלאי, אינו נמשך הרבה.

גיבור הסיפור "סוף-סוף", בוודאי כשופמן עצמו, מרבה לתעות כסהרורי, בוהה בבלי דעת בחלונות הראווה, בבתי הקפה קשה לו לסבול את שריטת הטס בשולחן השיש. בלילות הוא מטייל בשדרות האפלות, הולך אל עבר שמלות לבנות המבהיקות במרחק, ורק בהתקרבו אליהן, הוא רואה את הנערה מתרפקת בחשאי על בן זוגה, שבשל בגדיו הכהים לא נראה קודם לכן.

זוגות-זוגות, והוא לבדו.

באותה שנה בא לווינה יוצר עברי אחר, המשורר דוד פוגל.

גם לו אין וינה מאירה פנים. ביומנו כותב פוגל, "בדידות ורעבון, רעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק תכופות. עכשיו הריני דר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופיה מעניינת. כל הימים הריני מחפש, ולחינם, קשה למצוא משען-שהוא."

כשופמן, נותן גם פוגל שיעורים בעברית, ולעתים מקבל רוּבּלים אחדים מאחותו שברוסיה. את ארוחותיו הוא אוכל בבית תמחוי. לימים יבקש לאבד עצמו לדעת. "אבוא ואשכב במיטה ואפגור ככלב זה. ואיש לא יֵדע: 'איזה צעיר רוסי מת...' אוציא אז את התער ואשחטני. ובעלת דירתי תראני ותהרהר: אפשר שיחלוף שבוע עד שיעלה בידי להשכיר למי שהוא את החדר..."

דן פגיס, המביא קטעי יומן אלה בהקדמה לשיריו המקובצים של פוגל, כותב: "דברים אלה מזכירים דמויות רבות של תלושים ומתאבדים בסיפורי ברנר ושופמן הראשונים – הפואֶנטה היא כאן שופמנית ממש."

לבסוף הולכת וינה ומתחבבת עליהם. פוגל כותב שירים, את שיריו הראשונים, וביומנו הוא מתאר את תעלת הדנובה או גן זה או אחר, ומוסיף כמתנצל הערה אירונית, "נו, סוף-סוף נשמה ספוגית, פיוטית." שופמן משלים כמה מסיפוריו וכותב חדשים, וא"צ גרינברג, בחוש-המבין שלו, כותב לו כי "וינה החצופה, האי-אידילית, שריח רחובותיה – לפי דעתי – ריח תמרוקי הנאפופים המזכירים פנים דלים שאך אבקת השָׂרָק והפִּרכוס מאדימה אותם", תוליד סיפורים, שאם יבואו בתרגום לועזי יעשו "רושם עז על 'הערלים' האנטי-ישראליים".

 

***

לכל זה הושם קץ באחד מימי קיץ 1914, הקיץ המפואר, היפה ביותר שידעה אירופה זה שנים, וליתר דיוק ב-28 ביוני. הארכידוכס פרַנץ פרדיננד ואשתו נרצחו בסַרַיֶבו.

מלך ראוויטש וחבריו לעט שוטטו בטיילת על שם אליזבת. פתאום פרצה בהלה בשל מהדורה מיוחדת של עיתונים. בתוך כמה דקות התרוקנה הטיילת מאדם. כולם ברחו כמפני סערה המתרגשת לבוא. אפילו הדנובה, שזרמה לאורך הטיילת, נעשתה אפורה כאפר וגליה מתקפלים-רדופים כבתוך סופה.

שטפן צווייג היה באותה שעה בבאדֶן, עיירת נופש הסמוכה לווינה, כדי להתרכז בעבודה על אחד מספריו. הוא ישב בפארק. אורחים מווינה, לבושים בגדי קיץ בהירים שוטטו בהמוניהם בין עצי הערמון. ממעל נפרשׂו שמים ללא עב. פתאום, באמצע הטאקט, פסקה המוזיקה. האנשים שזרמו בין העצים כנחשול בהיר נבלמו.

בווינה קמה מהומה.

הפחד הראשון מפני המלחמה שאיש לא רצה בה נהפַּך להתלהבות פתאומית. ברחובות תהלוכות. בכל מקום מתבדרים דגלים וסרטים. נשמעת מוזיקה. בנות וינה היפות יוצאות מגדרן מרוב שמחה ותשוקה פטריוטית לשרת את מגיני המולדת. ההמונים המורתחים מריעים "הוּרָה" פראית לקיסר ולמולדת.

שופמן, יליד רוסיה, אף שהיה זר ו"אויב", נסחף גם הוא עִמם.

"מפני קולי-הקולות מסביב לא שמעו את דברי עצמם," הוא כותב בסיפורו "בימי הרג רב". "המנון הממלכה הושר וחזר והושר פעמים אין קץ, ודמע קל עלה בעיניים פעם לשמע קול ילדה אחת, תינוקת ענוגה, שהשתפך: 'קיס-רנו, אר-צנו!..' נואמים צרודים צווחו מעל גבי השלבים שלרגלי אנדרטות-מצביאים, שעכשיו כמו נכנסה בהם נשמת חיים; גֶנֶרלי-אבן אלה, האוחזים בשלח דרך פיקוד, רכובים על סוסים אבירים, ששום איש עד הנה לא נתן דעתו עליהם, כאילו אמרו: 'ידענו, כי יש יום ואתם תשובו אלינו כולכם, ידענו'."

ושופמן מוסיף לתאר את ההתלהבות שאחזה בהמונים.

"התהלוכות ארכו עד לאחר חצות. העם שואג פרא, המתפרץ לקרב, והוורידים התנפחו על הצווארים הכחושים. ורק היצאניות החיוורות, רק הן לבדן, כמחוננות בבינה עליונה, הציצו פִּכחות ותוהות, כשהן נהדפות ונלחצות אל קירות החומות."

וההומניסט שטפן צווייג מוסיף בגילוי לב: "עלי להודות על האמת, כי בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים היה משהו נהדר, סוחף ואפילו מפתה, ולא קל היה להימלט מזה."

המלחמה היתה בלתי נמנעת.

ב-28 ביולי מכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה. ב-1 באוגוסט מכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה.

בלקוֹניוּת של מי שאינו נבעת עוד משום מורא מתאר שופמן את הרגע הזה.

"באחד הימים של סוף הקיץ לפנות ערב עמד אבטומוביל לפני בניין המיניסטריון לענייני חוץ, מסורג-החלונות, ונשם ורתח... ולא ארכה השעה, ו'ההוצאה המיוחדת' הראשונה כבר נישאה באוויר יחד עם העלים הנושרים – מלחמה!"

העיתונים מבטיחים בשחצנות כי המצעד הצבאי הגדול לא יימשך יותר מחודש ימים. לפני פקיד הדואר הקטן, הממיין מכתבים מבוקר עד ערב, הלבלר, הסנדלר, לפני כולם, כותב שטפן צווייג, נפתחה אפשרות חדשה, רומנטית, להיות לגיבור.

והשיירות יוצאות לדרך, גדודים עטורי פרחים צועדים לקול תזמורות צבאיות, מלוּוים באלפי נערות וינאיות.

ואלם כבר בשבוע השני נתקלים גדודי המצעדים בטורי אמבולנסים ארוכים, מלאים חיילים נאנחים, גוססים.

"פעם, בשבועות הראשונים למלחמה, הלכנו, שלושה ידידים, ברחובות וינה," מספר מלך ראוויטש. "אתנו היה הסופר העברי המפורסם ג' שופמן. כולנו היינו מדוכדכים. ולפתע – מוזיקה, פרחים, נערות חבוקות עם חיילים – זהו גדוד היוצא לחזית. והנה אנו ברחוב אחר: שיירה אינסופית של עגלות עגומות רתומות לסוסים, העגלות עמוסות אלונקות ועל האלונקות חיילים גונחים. על דופנות העגלות מצוירים צלבים אדומים. כך מעבירים פצועים לבתי החולים. אומר שופמן: 'יהודי משיקגו סיפר לי שבאחד מבתי המטבחיים שם ישנו מקום מיוחד, מעין מסעדה, והוא קרוב למכונות השחיטה, שם אפשר לראות, כיצד שוחטים כבש וכעבור חצי שעה אפשר להזמין מבשרו של אותו כבש – צלי. כאן ראינו דבר דומה, אך במקום כבשים היו חיילים..."

וינה של היום מחתה את המראות הללו מזיכרונה כחלום רע שמשכיחים אותו בלגימת קפה חם ובסהרון וינאי, והיא מתרפקת על עברה הקיסרי כאילו הקיר"ה וסיסי זוגתו עומדים לצאת בעוד רגע קט במחול באולם המראות שבשֶׁנבּרוּן.

ארמונות המלוכה מושכים המונים הבאים להזין עיניהם בחדר משכבו של הקיסר ובעביט השופכין שתחת מיטתו, בכלי תמרוקיה של הקיסרית ובמתקני ההתעמלות שהותקנו בחדרה כדי שתוכל לשמור על גזרתה הנאה. המדריכים היודעים את נפשם של המוֹנרכיסטים הלַטֶנטיים מרבים לפזר אבקת-רכיל מאוצר בית המלוכה: כיצד נאבקה הקיסרית על זכותה לאמבטיה בארמון, צבע עיניה האמיתי של אהובת הקיסר, שניחמה אותו כששהתה אליזבת בקוֹרפוּ, תיאור מפולפל של גינוני הסעודה של הקיסרים, שבגללם נשארו האורחים רעבים.

אך דומה שיותר מכול אוהבים בני וינה להתפלש בטרגדיות שפקדו את חצר בית הבסבורג. כמו נמלים חרוצות יורדים המונרכיסטים אל המסתור שתחת כנסיית הקפּוּצ'ינים, שקבורים בו הקיסרים ובני משפחותיהם, ועולים ממנו, מזילים דמעה על ארונות הבדיל שפרדיננד ובני משפחתו טמונים בהם – מריה תרזה וילדיה, כשתילי זיתים מסביב לארונה הנישא. בחדר האחרון שבמערה: פרנץ-יוזף, אליזבת ורודולף יורש העצר. הכרתי כמה יהודים ירושלמים טובים שלא היו מהססים להשמיע שם את תפילת "אל מלא רחמים". על ארונה של אליזבת – שלבבה הדקור שמור, כשאר לבבותיהם של הקיסרים, בכלי כסף בכנסיית האוגוסטינים – צרוֹר פרחי אלמוות אגודים בסרט ירוק-לבן-אדום – צבעי הדגל האיטלקי – מנחת כפרה של פלורנטינית טיפשה המבקשת מחילה מן הקיסרית על שבן עמה האנרכיסט רצח אותה בז'נווה לפני כשמונים שנה. מכנסיית הקפוּצ'ינים יוצאות שיירות של אוטובוסים למַיֶרְלינג שביער הווינאי, לעלות לרגל לבית הציִד העתיק שבו שׂמו יורש העצר רודולף ואהובתו מריה פון וֶצֶרָה קץ לחייהם. בפקודת הקיסר נהרס חדר המשכב שבו אירע הדבר, ותחתיו נבנתה כנסייה לזכר בנו היחיד. נזירה ממסדר הכרמליתים, השומר על המקום, ישישונת שלא טעמה מימיה טעמו של משכב דודים, עוברת עִמנו על פני דיוקנאותיהם של הגבר המשופם ועז הפנים והאישה בעלת היופי הנוגה, ומספרת בפעם המי-יודע-כמה על הייאוש הנורא שאחז בהם כשלא הניחו להם לממש את אהבתם. אחר כך היא מצביעה על פסלה של "אם הייסורים" – מָאטֶר דוֹלוֹרוֹסָה – שעוצבה בדמותה של הקיסרית סיסי, שחרב נעוצה בלבה, בוזקת על עוגת-העצבים הזאת סוכר בדמותו של אחי הקיסר, מקסימיליאן, שנרצח במקסיקו, ויוצקת עליה קצפת בדמותו של האחיין פרַנץ פרדיננד, שנרצח בסַרַיֶבו. וכשהיא פותחת לפנינו את דלת היציאה ושָבָה ומסדרת את הגלויות, אחרי שפרענו את הסדר הטוב שבו היו ערוכות, חוזר מדריך התיירים השתוי למחצה על דבריו של הקיסר הישיש, "דבר לא נחסך ממני במשך שנות חיי הארוכים."

בשובנו לווינה מן היער שוב מקדמים את פנינו בעל זקן-הלחיים הלבן ורומי שניידר המקורית, הנשקפים אלינו מכל חלון ראווה, מחפתים, מחזיקי מפתחות, לוחות שנה, מאפרות, אלבומים, כפיות וכפפות מטבח מרופדות.

"העולם היה מוגבל אז בפרנץ-יוזף הראשון," כתב לימים בּרוּנוֹ שוּלץ, הסופר היהודי-הפולני יליד דרוֹהוֹביץ'. "על כל בול דואר, על כל מטבע ועל כל חותמת, חזר וקבע דיוקנו את התמדתו של העולם, את הדוגמה הלא-מעורערת של חד-משמעיותו. זהו העולם ואין עולמות אחרים בלתו – טענה החותמת עם דיוקנו של הזקן הקיסרי-המלכותי. כל היתר אינו אלא דמיון שווא, יומרה פרועה ותפיסת שלטון לא חוקית. על הכול מונח היה פרנץ-יוזף הראשון והוא עצר את העולם בצמיחתו."

בכניסה לבניין המגורים שבקומתו הרביעית שוכן הפנסיון שלנו אני מפטפט עם השוערת הזקנה, החיה לבדה בין עגלות האשפה המצחינות.

"ואביך?" אני שואל אותה במהלך השיחה.

"אבי נהרג במצור הרוסי על מבצר פּשֶמִישְל במלחמה הגדולה," היא אומרת ועיניה מתלחלחות. בחדר הקיטשי אני מקשיב למהדורת החדשות. משהו אירע באזור עלֵיי שליד ביירות. ואני מדמה לשמוע את רעש המסוקים העוברים מעל לביתנו, בדרכם לחדר המתים של "שיבא".

 



* מתוך הספר "מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים", בהוצאת עם-עובד (2011). עורך: גדעון טיקוצקי.


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים":
כתיבה מקסימה, מדוייקת, מרתקת
רחל פרומן-קומלוש
01/07/2011 18:04:18