מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים (חלק ב)

מתוך השער הראשון: "מסעות". הפרק הראשון
25/05/2011 16:40:20

ארבעה פרשים בשמים

מאחת הדירות בקעו צלילי "שירים על מות ילדים". עצבות מאהלרית נוראה עמדה בחדר המדרגות הספוּג ריחות מאפה ותבשילי טרפה. מעלית הסורגים המיושנת ירדה בארובתה המאולתרת, מרחיקה אותנו לאט-לאט מן החדר המקרי של הפנסיון הווינאי עם וילאות הקטיפה המאובקים, הנברשות עם נטפי הבדולח המדולדלים והביוב הסתום.

"גרוּס גוֹט," קידמה פנינו בשם השם השוערת הזקנה, שעמדה ומירקה את ידיות הנחושת של דלת הכניסה המזוגגת; באצבעותיה מוכות השגרון, הנפוחות מקור ומלחוּת, הדפה את הדלת הכבדה ופינתה לנו דרך, אומרת בשמץ ביישנות, כי תראה לה לעונג אם בשובנו נסור אליה לשעה קלה ונתענג על ספל קפה אמיתי ועוגת תפוחים מאפה בית, וכאתמול, נתרפק מעט על יגונות העבר, הנותנים כידוע משנה-טעם להנאות ההוֹוה.

היה בדעתנו לשוטט בעיר החמדנית, הלהוטה אחרי יין טוב, בירה מרה טרייה וטוֹרטים ומיני מאפה, כמו שהבטיחו לנו דפדפות הפרסומת של משרד התיירות שקיבלנו בבואנו, ולבקש אחרי וינה שבחלום, עירם של גוֹלדמַרק, גוסטב מאהלר ושֶנבֶּרג; ארתור שניצלֶר, בֶּר-הוֹפמן ואלטנברג; קלימְט וקוֹקוֹשְׁקָה; הרמן בַּאהְר, פליקס סַלְטֶן, קרל קראוס והוגו פון-הוֹפְמַנְסְתָּל; שטפן צווייג, מקס רַיינהַארְדְט, תיאודור הרצל, אוטו וַיינִינגֶר וזיגמונד פרויד – צביר אישים מופלא וחד-פעמי, שיהודים ויהודים-לשעבר היו רובו המכריע. אף שהיו פחות מעשרה אחוזים באוכלוסייה – קובע שטפן צווייג, המשווה אותם לעילית הרוחנית שפרחה בספרד ב"תור הזהב" – קידמו, הזינו ואף יצרו כתשע עשיריות מן התרבות הנערצת כיום כתרבות וינאית.

בתי קפה היו מחוז חפצנו הראשון.

"בית הקפה בווינה הוא מוסד מיוחד במינו, שאינו דומה לשום מוסד מסוגו בעולם," כותב בן אירופה בזיכרונותיו מן "העולם של אתמול", "הרי זה מעין מועדון דמוקרטי, הפתוח לכול תמורת ספל קפה זול, ובו יושב כל אורח תמורת הפרוטה שעות על שעות, מתווכח, כותב, משחק בקלפים, מקבל את הדואר שלו, והעיקר, לרשותו מספר עצום של עיתונים וכתבי עת. – – – אין לך אולי תרומה יפה יותר לעֵרות הרוחנית ולהתמצאות הבינלאומית של האוסטרי, מאֶפשרוּת זו ללמוד בבית הקפה על כל המתרחש בעולם, ולהתווכח עליו בחוג ידידים."

כל מקצוע, חוכמה, מלאכה, מעמד וייחוס ובית הקפה שלו, מספר לקוראי 'הדואר' בשנות השלושים דניאל פרסקי החוזר מביקור בווינה. פרויד, אדלר, יונג ושאר גדולי תורת הפסיכואנליזה נועדים בקפה "סילר" אשר ברובע הראשון. הציונים וראשי התנועה קנו שביתה ב"נַציונל". "השם הזה אמנם נאה להם," מוסיף "עבדהּ של העברית" מניו יורק ומספר כי ב-1931, בחודש הראשון לשהותו בווינה לאחר ששב מביקור ברוסיה, הזמינו אותו רוברט שטריקר וד"ר פְלֶשְׁקיס, מנהיגי "הציונים הרדיקלים", להרצות על מצב היהודים שם. לאחר נאומו התפרצו פנימה פרחחי צלב הקרס, שברו כיסאות ושולחנות באלות שבידיהם ופצעו כחצי מניין ציונים ("במקרה ניצלתי מחמתם," מרגיע פרסקי את קוראיו, "כי פרשתי לקרן זווית לשוחח עם איזה חבר עברי"). סבורים היו שמדובר בהרצאה קומוניסטית. כשנודע להם כי היתה זאת הרצאה אנטי-בולשביסטית שלחו מכתב התנצלות. השחקנים היהודים, ממשיך פרסקי ומספר, היכן תמצאם אם לא ב"רֶקלאם", ו"זה באמת דרוש להם". מאורי הספרות האוסטרית היו מצויים תמיד ב"צֶנטרַל", ארתור שניצלֶר, בר-הופמן, פרנץ וֶרפֶל, פליקס סלטן ופֶּטֶר אלטנברג. "הוא היה נכנס ובא שמה," מספר פרסקי מפי השמועה, שהרי אלטנברג מת ב-1919, "יושב במקומו הקבוע כארבעים שנה בשעה 2 בערך אחר הצהריים, קורא, מתווכח, משחק שח-מט, מקבל אורחים ואורחות, כותב מעט, מריץ איגרות, ויוצא בשעה 4 בשחר."

"בקפה צנטרל, וינה, רחוב האדונים, באולם עם טפיטי זהב אנגליים," אני מלבה את הפנטזיה הרומצת בי בשורה מתוך הסיפור "כך נהייתי", שבו מספר אלטנברג כיצד בשבתו בבית קפה זה, "בשנתו השלושים וארבע לחייו ללא אל," קראו גדולי הספרות הווינאית את רשימתו על נערה אחת בת חמש-עשרה שאבדה לנצח בלכתה אל השיעור לפסנתר, התלהבו מכתיבתו והוציאו את שמעו בעולם; הפנטזיה לשבת אל השולחן המרובע עם לוח השיש, המזבח הנעלם של ההתגלות אשר לדקדנט חולני ואֶרוטי זה, "המטפל על פי רוב בילדות בנות שלוש-עשרה או אפילו בנות תשע", ולקרוא את הסיפורים במקום שנכתבו.

הבאתי אתי את העותק המצהיב ואכול העש של כתביו הנבחרים שראו אור בניו יורק בהוצאת "שטיבל" בשנת 1921. את העותק שלי קנה בעליו הקודם, האלמוני, בחנות הספרים של דוד הרצברג ביַאסי שברומניה, כנראה שנים רבות לפני השואה. הכריכה שחורה, הנייר עבה ומעולה, כל סיפור פותח באות מעוטרת בסגנון היוּגנדשטיל העברי מבית מדרשו של ליליאן. נייר משי מסתיר את שפמו מגודל הפרא, היורד על פיו, את משקפי הפֶּנְסְנֶה הקשורים לשרוך שחור, את הסרט הענוב ברשלנות לצווארו. דיוקנו של "משורר זקן אחד, עני וקירח ובלתי מגוהץ" כמו שהוא מעיד על עצמו במכתבו למיצי שב"להקת למינגסון" הדנית. בנו של הֶר אנגלברג, הסוחר היהודי הווינאי, הקבוע לעד בשמי הספרות, מוקף עדת נשים "כל כך מתוקות, מקסימות, שלמות מכף רגל ועד ראש, שיש להן, מלבד האוצרות האחרים, גם שיפולי גוף נחמדים, בגללן כדאי להפסיד את כל הרכוש, להיוורש, להיירות, מבלי אף להרהר בכיבוש פיזיולוגי".

מתרגמו של פֶּטֶר אלטנברג לעברית הוא ג' שופמן.

הוא עסק בכך כשישב בווינה בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה על פי הזמנת י"ד ברקוביץ, ראש הסניף האמריקאי של הוצאת "שטיבל", שאליה היה שופמן קשור בחוזה מיוחד. את מלאכת התרגום סיים באוקטובר 1920, כשהיה בבאדן. שופמן עסק בתרגום סיפוריו של אלטנברג – שהיו בעיניו "מין רשימות אבטוביוגרפיות של משורר, שמלבד אלה לא כתב כלום, משורר שלא שר" – בלא מעט מורת רוח. אף שקיבל מאתיים דולר לגיליון, כמו שחקרה ומצאה נורית גוברין, העדיף להקדיש את כל זמנו לכתיבתו שלו. אבל אין להכחיש שיוצרם של "כחום היום", "יונה" ו"התלוי" היה משורש נשמתו של אלטנברג. כשנולד לשופמן בנו, בפברואר 1922, הוא קורא לו פטר, על שמו של הסופר הערירי שמת שלוש שנים קודם לכן, ואף כותב על כך לחברו ח"ש בן-אברם. אבל כשהביקורת מכנה אותו "פֶּטֶר אלטנברג העברי" וצִלו של "האיש האהוב שייסורים ארוטיים מבריחים את כל חייו" אינו מרפה ממנו, מתחיל שופמן לבעוט. בריאיון שהעניק לרות בונדי במלאות לו שמונים, ריאיון שנתפרסם ב'דבר השבוע' ב-1960, הוא אומר: "פוסקים, שופמן הושפע מאלטנברג. אני הערצתי וחיבבתי אותו, אבל כתבתי בסגנוני עוד לפני שבאתי לווינה ולפני שהכרתי את כתיבתו. והעיקר, הוא הרבה יותר קטן ממני."

עוד בארץ כתבה לי ידידה את כתובתו של קפה "צנטרל" בפנקס הרשימות שלי. הרובע הראשון, הֶרֶנְגָסֶה 14, ארמון פֶרְסְטֶל. על פי תיאוריה הנלהבים (היא היתה שם בשלהי הקיץ) אנחנו מחפשים מקום רוחש נשים יפות שכלבים רצים אחריהן וגברים רבים מסיבּים בשובה ונחת, בהרחבת הדעת, בגֶמִיטליכְקַייט אוסטרי. הקפנו פעם ועוד פעם את הבניין המלוקק, הנראה כלקוח היישר מיפו העתיקה או מימין משה, ורק בפעם השלישית הבחנו בתפריט של בית הקפה, מעוטר בזוג כיסאות נצרים גבוהי מסעד בסגנון בּידֶרמַאיֶר, המודבק בצדה הפנימי של דלת זכוכית צרה. "קפה צנטרל" – מודיעה ההנהלה – "נסגר לחופשת חורף וייפתח שוב באפריל." רק עתה מתברר לנו כי תריסי הברזל המורדים הם שעריו של בית הקפה הנעלם, וכי הוצאות ההסקה הגבוהות – יש לו שתי דיוטות על פי תיאוריה של הידידה – ומיעוטם של תיירים אמריקאים נוסטלגיים, המעדיפים בחורף את חופי הדרום שטופי השמש, הם הסיבה לשנת החורף של המוסד.

בגְרַאבֶּן, אני מבטיח לבת לווייתי, בגְרַאבֶּן שבסמוך לכנסיית שטפן, בוודאי נמצא את מבוקשנו. שם, אני מספר לה, נפגשו-לא-נפגשו שופמן ואלטנברג. "ואלטנברג," שואלת רות בונדי את הסופר החיפאי הישיש, "האם נפגשת עִמו אי פעם?" – "נפגשתי ולא נפגשתי," אומר הסופר ופניו מתרככות להפליא. "הוא היה נוהג לשבת בקפה 'גְרַאבֶּן' בווינה. ראיתי אותו פעמים רבות, אבל לא ניגשתי אליו. הוא לא ידע עלי, לא קרא דבר משלי, ודאי היה חושב אותי לאחד מהשוק, וזה לא רציתי. הוא היה נוהג לשבת שם עם ידיד שלו, מהנדס. ישבו ושתקו. ודאי אמרו כל מה שהיה להם לומר במשך השנים הרבות לידידותם. זה היה קיוסק, עם שולחנות בחוץ, ואני ישבתי בקרבתם. שתקו והסתכלו, עד שעברה אישה יפה. אתה רואה, זו יש לה הליכה טובה, אמר המהנדס. וזה היה הדבר היחיד שנאמר."

הגְרַאבֶּן, בימים קדחתניים אלה של סוף דצמבר, היה ליריד עצי אשוח. מאות עצים גדועים היו מוטלים על מרצפותיו החלקלקות ואיכרים מן היער הווינאי ארזו ברשתות פלסטיק, כעין מכמורות דייגים, את אשר חמדו להן משפחות חגיגיות ונשים עריריות, ששקלו את השילינגים על ידיהם בהידור מצווה. "זה הִשׁרה ריח יער," אני מצטט מתוך "קול הדמים" של שופמן, "אבל ריח 'הסכך' בימי הילדות היה נעים יותר."

כאן, בחמישה ועשרים ביוני 1919, סמוך למותו, באחת-עשרה בלילה, עמד היחפן פֶּטֶר אלטנברג, כמו שהוא מספר ב"אימפְּרֵסיָה", ושר בקפריזיוּת צעקנית שיר הלל לשלמות גופנית שראה בה את הכול: "מעל ל'גְרַאבֶּן' בווינה עומד ירח הזהב במלואו. רגלי העירומות סומרות מקור קצת בסנדלי עץ. קרוב אני מאוד לשישים. עייפות חיים עמוקה ממלאָה את מוחי החולה (לא כפי שאַתם סוברים, כלבים!) – – – כך יהא נמשך עד שבאחד הימים ומחלת המוות תדפוק על דלתך מהססת-אכזרית. מעל ל'גְרַאבֶּן' עומד ירח הזהב במלואו. אני סומר קצת מקור, עם רגלי העירומות בסנדלי עץ. מדוע עוד אין ברגלֵי כולכם סנדלי עץ?! מדוע שׂמים אתם את הרגל, את זה חלק הגוף היגע ביותר, בארון מתים – בפוזמקאות ונעליים – ונוטלים ממנה את הבילתה החופשית, את נשימתה?!"

גם בגְרַאבֶּן לא מצאנו בית קפה ראוי לשמו. לבסוף נכנסנו למזנון עלוב, שהסבו בו כמה מוכרי עיתונים שבאו להתחמם מעט לאחר שהייה ממושכת ברחובות הקרים. הם גללו את מעילי הרוח הזוהרים, בצבע התפוז, של ה"קוריֵיר" לצנֵפה על אחד הכיסאות, ושיקעו עצמם בקריאה בעיתוני ספורט, מפליגים בדמיונותיהם אל המדרונות המושלגים ואל מסלולי הסקי שבהרי הזֶמֶרינג. בפינה ישבו שתי נשים מפורכסות יתר על המידה ובהו בחלל. נואשותן ומזוודות התמרוקים המרובעות שלהן לא הותירו ספק לגבי משלח ידן.

לגמנו מהר מן הקפה החם ואני קראתי בלחש, כמי שמבקש לקיים הבטחה ויהי מה, את הסקיצה האינטימית הקטנה של אלטנברג "מכתב" בתרגומו של שופמן מתוך העותק המצהיב ואכול העש, שנקנה אי אז ביאסי בחנותו של דוד הרצברג והתגלגל לבסוף לחנותו של ידידי ישראל רובינזון בתל אביב, ומשם אל מדף הספרים שלי:

 

כתבתי ליצאנית מתוקה אחת מכתב מלא התלהבות, תיארתי בו את כל שלמותה, מכף רגל ועד ראש – – –. היא הזמינה אותי בערב אל שולחנה בקפה ל' על ידי המלצר. "– האתה כתבת לי מכתב?!?" "– כן, כן, אני הוא, שהרשיתי לי את הדבר, עלמה – – –". "– איזו תכלית יש לזאת?!?". לאחר זמן נודע לה מי הוא כותב המכתב. אז אמרה תכופות אל אנשי שיחה: "– אם תאמינו או לא, פֶּטֶר אלטנברג כתב לי מכתב מלא התלהבות. בואו נא אתי אל ביתי, ואראנו לכם – – –". ובכן, היתה למכתבי, בבחינה ידועה, תכלית.

 

אנחנו חוזרים לרחוב. בשעת צהריים חורפית זו אין בירתה המפוכחת, הקרה ונטולת השמחה של אוסטריה מתמסרת בקלות למי שהִרבה להביט בבבואתה הספרותית. בפילהרמוניקה שטרַסה שליד האופרה קרץ לנו "קפה זַאכֶר" היהיר והמסויג.

פרח מלצרים נטל מאתנו את המעילים, שוליה אחר הושיב אותנו אל השולחן בכל גינוני הנימוס הטובים. וילאות כבדים סוגרים על האולם ומבודדים אותו מן הרחוב. אֶקס-טריטוֹריה הבסבורגית. מעל לאח דיוקן שֶמן גדל מידות של הקיסר בצעירותו ופסל-ראש של בת זוגו הקיסרית אליזבת. נברשות בדולח, טפטים בגוני זהב וארגמן, שטיח רך כדשא למפסע רגל. רב-המלצרים במדי חמודות מתבונן בנו במשטמה כמו מוכר החומוס במסעדה ערבית ביריחו או ברמאללה, ומגניב מבט מלגלג אל הנער העוזר על ידו. שטפן צווייג מספר כי אביו נמנע כל ימי חייו מלסעוד אצל זאכר, ולא מתוך חסכנות – ההפרש בינו לבין שאר המלונות הגדולים היה קל ערך – אלא מתוך הרגשת המרחק הטבעית. "ישיבתו בסמוך לשולחן של הנסיך שווארצנברג או לובקוביץ," כותב צווייג, "היתה גורמת לו אי-נוחות, ואולי גם נראית בלתי הולמת."

"פעמיים קפה וטורט זאכר." אני מפטיר את הזמנתי בנוֹנשלנטיוּת כמי שכל מנעמי החיים וחמודותיהם גלויים וידועים לפניו. המלצר מניח על השולחן חוברת קטנה, עטורה בסרט אדום-לבן – הצבעים האוסטריים הלאומיים – ובה קורותיה של עוגת השוקולד שעליה גאוות בעלי בית הקפה ובגללה יצאו לפני שנים אחדות למערכה משפטית עם אחד ממתחריהם, עד שזכו ו"עוגת זאכר המקורית" היתה נחלתם הבלעדית. "ההיסטוריה הרשומה של ה'זאכר טורט'," אני קורא בחוברת ברגעי ההמתנה, "תחילתה במכתב שנשלח מן המלון במאי 1888. במכתב זה נאמר כי העוגה היא בת חמישים ושש שנה, כלומר" – מדייק בפֶּדַנטיות גרמנית מחבר הפרוספקט – "שנת הלידה של העוגה היא 1832, כשהוגשה לראשונה אל שולחנו של מֶטֶרניך."

רב-המלצרים אינו מאחר להביא לנו את הזמנתנו. אנחנו לוגמים באטיות מן הקפה הריחני, החם, ונדמה לי שאני רואה מבט שובב בעיניה, עיני השיש השקופות, של הקיסרית רבת היופי, חובבת השירה והספרות, בשעה שאני מניח על השולחן עמוס כלי החרסינה את כרך ב' של כתבי שופמן, וקורא בהטעמה את ה"אוֹדָה" שלו לספל הקפה:

 

אשירה נא לספל הקפה שירת בודהא גוטָמָה לנירוונה, ואל שותיו העייפים "בהדר ארנין". הכול חולף, הכול עובר ובטל, וספל הקפה קיים לעד. אחרי כל התעיות ברחובות ובגנים, אחרי כל ההליכות הכבדות, אחרי כל החיפושים לתוצאות וללא-תוצאות, אחרי כל האכזבות הגדולות והקטנות – מה עוד נשאר לנו אז, אם לא זה ה"זהב" הנוזל, המעורר-מרגיע, בפינת בית קפה?

הזִקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכול, אבל אל נא ניראנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת ממנו, את לגימת הקפה האטית, הקפה הריחני, החם, המפעפע בכל האיברים. יצטנן הדם – הקפה ירתח!

הקומוניסט לוין בבולגריה, כשנשאל ליד הגרדום, לפני היתלוֹתו, מה בקשתו האחרונה, ענה: "ספל קפה..."

וזה ניתן לו.

אני מבין לך, אני מבין לך, אחי הקדוש!

 

***

שבנו וחצינו את גרעין העיר הפנימי, על ארמונותיו והיכלותיו ההיסטוריים ואת הרינגְשטרַסה מוקף הבתים החגיגיים ושמנו פעמינו אל הרובע התשיעי, אל בֶּרגְשטרַסה 19, שם היה, כיובל שנים – מ-1891 עד 1938 – ביתו של זיגמונד פרויד.

ירדנו ברחוב הרחב והריק למחצה, וכבר מרחוק הבחנו בזוג העומד אצל פתחו של אחד מבתי המידות. שלט דמוי מגן-גיבורים, שקבעה עיריית וינה מימין לפתח, אישר כי אכן הגענו למחוז חפצנו.

"האם ביתו של פרויד סגור היום למבקרים?" תמהתי למראה השניים הפוסחים על שתי הסעיפים.

"ב'מישלֶן' כתוב שהבית צריך להיות פתוח עכשיו," אמרה האישה, כבת חמישים, בעגה אמריקאית ונופפה במדריך הטיולים הירוק שלה כמו פרקליט בעת משפט.

"אני אבודה, אבודה," הטיחה בבעלה הנבוך, שהעיף עין בשלט וצלצל בפעמון לסירוגין, פנתה אלי ואמרה: "במיוחד בשביל זה באנו לאירופה."

בתושייה ישראלית של מי שגדל משחר נעוריו על לוחמה בשטח בנוי הטלתי את כל כובד גופי על הדלת והיא נפתחה ללא קושי. מסתבר שלא היתה נעולה כלל. עלינו ארבעתנו בגרם המדרגות הרחב של בית המגורים האמיד, והאמריקאית, שלא חדלה להגות "הוא הגיבור שלי! הוא הגיבור שלי!" הקישה בהתרגשות על דלת הדירה והקליניקה, שנהפכו למוזיאון ולספרייה לפסיכולוגיה, מחווה ל"איש הנהדר, הנקי ממשפטים קדומים, ששום הודאה אינה מרעישה אותו ושום דיבור אינו מסעיר אותו".

צעיר ממושקף נטל מאתנו דמי כניסה, עשרים שילינג לאיש, ונתן לנו כרטיס כניסה כחול. חותמת עגולה מוטבעת על גבי הכרטיס ומשורטטות בו דמויותיהם של אדיפוס והספינקס מתוך ציורו של הצייר הצרפתי ז'אן-אוגוסט דומיניק אַנְגְר, שרפרוֹדוּקציה שלו היתה תלויה בחדר הקבלה של פרויד. בחדר הכניסה תלויים על הקולבים מגבעת, כומתה ומקל ההליכה של בעל הבית ולרגליהם מזוודה ותיבת מסע עם ראשי התיבות ז"פ. על הקיר השלט המקורי שהיה קבוע לפנים בחוץ: "פרופ' ד"ר פרויד 4-3". האמריקאית מתפרצת פנימה ברהטת פרא כמו פלוגה של חיל פרשים, ונשכבת על ספה ישנה שבפינת החדר.

"בייבי, צלם אותי!" פקדה על בעלה. "אני רוצה על הספה ההיסטורית."

הצעיר הממושקף היה מבועת.

"גברתי," אמר, מכיר את קפלי הנפש התיירית, "אודה לך מאוד אם תקומי מן הספה. זאת לא הספה של הפסיכואנליזה. זאת בסך הכול הספה של חדר ההמתנה. כאן ישבו, לא שכבו..."

"והיכן הספה המקורית?" שאלה האמריקאית וקמה באי-רצון.

"בלונדון, בביתה של הבת, אנה פרויד."

"בייבי," אמרה לבעלה ופנתה לעבר היציאה, "אנחנו נוסעים מיד ללונדון."

"אבל הגברת פרויד מתה לפני חודשים אחדים," ביקש הצעיר הממושקף לנקום בה את נקמתו.

"ומה בכך? זאת הזדמנות לקנות את הספה."

הספרן היטיב את החבל ששם פדות בין המבקרים לספה המבוישת וחזר אל ניירותיו שבחדר הספרייה, שם נאספו כתבי פרויד בכל הלשונות, ביניהם התרגומים לעברית של חיים איזק. בשאר החדרים היתה תצוגה של תצלומים, איורים וחפצים, ביוגרפיה גרפית של המהלך הגדול מפְרַיברג שבמוֹרביה עד פְּרִימְרוֹז היל שבלונדון.

בחדר הקבלה של פרופ' ד"ר פרויד היתה תלויה תמונה של דלת הרחוב – שם מצאתי את זוג האמריקאים – ומעליה דגל צלב הקרס.

זמן קצר לאחר האַנשלוּס, ב-11 במרס 1938, פלשה כנופיית אֶס-אַ לבית, עשתה בו חיפוש ולקחה ששת אלפים שילינג שהיו שייכים לאגודה הפסיכואנליטית. פרויד, שההמולה העירה אותו, הופיע בפתח והזעיף פניו בעיניים בוערות, "בארשת פנים שכל נביא תנ"כי היה יכול להתקנא בה," כמו שכותב ארנסט ג'וֹנס, הביוגרף של פרויד, והאורחים הלא-קרואים נבוכו והסתלקו בחיפזון. כשיצאו, הבחינה אנה שאביה צוחק בקול. "מדוע צחקת?" שאלה, "זה לא היה מצחיק כל כך." "– בהחלט כן," אמר פרויד, "זה חמישים שנה אני רופא, אך מעולם לא קיבלתי ששת אלפים שילינג בעד ביקור אצל זקן חולה."

וינה, שמעולם לא גילתה בו שום עניין, שהתעלמה מיום הולדתו השבעים, ב-1926, ושאסרה על עיתוניה לציין את יום הולדתו השמונים ב-1936, כשבאו לברכו מאתיים סופרים ואמנים, ובראשם רומן רוֹלן, ה"ג' ולס, וירג'יניה ווּלף ותומאס מאן, היתה עשויה לראות בשוויון נפש כיצד מובלים הוא ובני משפחתו למחנות הריכוז ולכבשנים.

ביוני 1938 – סמוך ליציאתו החפוזה של ג' שופמן ומשפחתו מאוסטריה – שילמה מרי בוֹנַפרטה לנאצים רבע מיליון שילינגים כופר, ופרויד ומשפחתו הורשו לצאת ללונדון, לא לפני שנאלץ לחתום על הצהרה שהשלטונות נהגו בו יפה, ולהוסיף – לצד חתימתו – "אני יכול להמליץ על הגסטאפו מקרב לב לכל אדם."

הארכנו להביט באחד מתצלומיו האחרונים של האיש הגולה, הזקן והחולה. אני מצביע על הפה המעוקם מרוב כאב ומספר לבת לווייתי על החך המלאכותי שהותקן לו באחד מהניתוחים המרובים שנעשו בו מאז לקה בסרטן הפה. גאוותה של רוח הפלדה שהתגברה על ייסורי הגוף הנקלים עמדה בחדר. פתאום פרצו לכאן בהמולה האמריקאים.

"אתה רואה, הנה האיש הצעיר הזה," אמרה בשעה שניסה בעלה לצלמה על רקע התמונות של פרויד ושל חבריו, והצביעה עלי, "הוא גבר. לולא הוא היינו חוזרים כלעומת שבאנו, ואתה, מה אתה שווה, אפילו דלת אינך יכול לפתוח."

התאפקנו שלא לחייך ולהשפיל עוד יותר את הגוי המפוחד, הנראה כמו בובת פרסומת למצלמות ולצורכי צילום.

"מה פרויד היה אומר על כך?" שאלתי את בת לווייתי.

"אני יודעת מה היה אומר יונג," הפתיעה אותי, וסיפרה כי בספטמבר 1909 ביקרו פרויד ויונג בחטף בארצות הברית, ובשובם אמר יונג כי התרבות האמריקאית היא תהום ללא קרקעית, ובה "הגברים היו לעדר צאן והנשים לזאבים משתוללים".

יצאנו על קצות אצבעותינו ממקדש המעט של היהודי המורַבי ששינה את העולם. בחנות הספרים שליד האוניברסיטה, בין עשרות הספרים שעסקו בבית המלוכה ההבסבורגי – 'מַיֶרְלינג ללא מיתוס', 'קתרינה שְרַאט: פילגשו הביתית של פרנץ-יוזף', ו'הלב הנכמר: פרשת חייה ואכזבותיה של אליזבת אַמֶליה אוֹגֶניַה' – עלה בידי למצוא את מבחר שיריו של ו"ה אוֹדֶן, ומתוך שירו על פרויד, שנכתב בספטמבר 1939, קראתי:

 

הם עדיין חיים, אבל בעולם שהוא שינה אותו

בפשטות, בהתבוננו לאחור ללא חרטה מדומה;

כל מה שעשה היה לזכור

כמו הזקנים ולהיות ישר כמו הילדים.

 

***

"הוא מת בשדה הכבוד," אמרה השוערת והתרפקה על תצלום מרופט של גבר צעיר במדים מצועצעים ובכובע מצחייה גבוה, שאיים לשלוף את חרבו מנדנה וחיוך פטריוטי שפוך על פניו המשופמות. צחנת פגרים, מתכת שסועה ואדמה שהוחרדה מרבצה מילאו את החדר הקטן, שנדמָה עתה, לאורה הדל של המנורה מוקפת האַבַּז'וּר החום, לאחת החפירות האינסופיות של מלחמת העולם הראשונה.

"אבי מת בשדה הכבוד בעד אלוהים, הקיסר והמולדת," גיחכה ונופפה במסמך הרשמי ששלחו לאמה שלטונות הצבא, ושבו הודיעו לה כי בעלה נהרג במצור על פּשֵמִישְל.

משעה שמזגה לנו קפה והגישה את השטרוּדל מעשה ידיה, לא חדלה מארחתנו לשלוף מארנק ישן עשוי עור תמסח, שהיה מונח על ברכיה, מזכרות-עוון מן הימים הרחוקים והרעים ההם. צרור שטרות, כל חסכונותיו של אביה שאיבדו את כל ערכם באינפלציה המהירה; תלושי אספקה שחולקו לתושבי וינה מזת הרעב, תלושים ללחם, סוכר, פחם, שומן ותפוחי אדמה שמעולם לא נמצאו על מדפי החנויות; חוברת הדרכה ובה הוראות כיצד להכין קפה מערמוני בר קלויים, כיצד לבשל מרק מענפי עץ רכים וכיצד להפיק שמן מחרצנים של תפוחים, אגסים ושזיפים.

הגברת הזקנה סיפרה כיצד היתה אמה יוצאת למסע של שבוע ימים ויותר לכפרים לקנות מן האיכרים מעט מצרכי מזון, ואיך היא, נערה כבת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, הדואגת לאמה וחוששת שמא לא תחזור לעולם, היתה מתגנבת בלילות לגנים הציבוריים ולפארקים ומקוששת ענפים, כי לא היה בחורפים ההם במה להסיק את התנור.

סיפרתי לה כי באחד מספרי הזיכרונות העבריים מספר הכותב, סטודנט באוניברסיטת וינה, ששופט בית המשפט העליון נפצע קשה ברגלו כשניסה לגדוע עץ בגינת השעשועים שליד ביתו.

"כן, כן," אישרה את דברַי השוערת, ואמרה שהרבה אנשים, ביניהם אישים נכבדים וידועים לשם, נפצעו בלילות ההם משום שלא ידעו להשתמש במסור ובגרזן, בייחוד בעלטה שהיתה כבדה אז: העירייה לא הדליקה את פנסי הרחוב.

קוקיית העץ הגיחה חמש פעמים משובכה שבשעון הקיר. המארחת השיבה את הארנק בעל הקשקשים לארון ואמרה כי עתה רוצה היא לצפות בטלוויזיה, בתוכנית שבועית בענייני רפואה שהיא משתדלת שלא להחמיץ.

"בוודאי על דיאטות ותזונת יתר," התבדחתי.

"אתם דור חסר תקנה," אמרה הזקנה ונתנה לנו שתי פרוסות מעוגת התפוחים, שמא נתעורר באמצע הלילה ונהיה רעבים.

ארבעה פרשים אַפוֹקליפטיים רכבו באותן שנים בשמיה של וינה, כותב המשורר מלך ראוויטש, המלחמה, המגפה, הרעב והמוות, שתפסו את מקום ארבעת השבועות של המצעד הגדול שנשכח. חבורת הסופרים והאמנים היהודים – ביניהם אברהם בן-יצחק, דוד פוגל, צבי דיזנדרוּק, מלך ראוויטש וג' שופמן – שהתלקטה בווינה לפני המלחמה ובראשיתה – מתפרדת. אחדים גויסו, אחדים נעלמו לאי שם, ואחרים, שהיו אזרחים רוסים, הועברו למחנות הסגר. המשורר דוד פוגל, שבתחילה מזכיר ביומנו את פרוץ המלחמה רק אגב אורחא ("הוא יותר מדי שקוע בעניינו שלו," כותב דן פגיס), נעצר ב-13 באוגוסט, נכלא בשְלוֹס פוֹן קארלשטיין, ושנתיים התגלגל כעציר במקומות שונים: גרוסאו, דרוזנדורף ומארקל. תחילה רואה פוגל במעצר פתרון למצוקתו החומרית. "קצת שינוי בחד-גוניות. התמחוי עבר ובטל מן העולם, וכמדומה שלזמן ארוך. בשלושה-עשר לחודש זה נאסרתי. שבוי מלחמה."

ממש כך, כותב פגיס, מתאר ג' שופמן את תגובתו של פוגל, שהוא קורא לו דוד גוֹל. בסיפורו "במצור ובמצוק" מתאר שופמן את וינה בימי המלחמה הראשונים, כאשר "הזרים, האויבים" נעצרו ונשלחו למקומות "מקלט", ורק אחדים מהם זכו להשתחרר, "לאחר שאיזה ידיד או מכר מנתיני המדינה השתדל בדבר וערב להם. – – – כך עלתה לה, לחבורה הרוסית הקטנה, חבורת אמנים וסופרים, להשתחרר בדרך נס. ורק אחד מהם, המשורר הצעיר דוד גוֹל, דחה כל השתדלות בשבילו, ואמר, כהרגלו, עברית: – לי לא אכפת. ישלחוני נא לשם, לאכול יתנו לי?.." לאחר המלחמה, ממשיך שופמן ומספר, "דוד גול שב ומספר נוראות. בדוחק, באשפה ופעמים בלי גג התגלגלו שם כל שלוש השנים. לאכול יתנו לי?.. והנה לא נתנו; אנשים חפרו באצבעותיהם עצמות מתוך האדמה וגירמון מחמת רעב, היה שם רע הרבה יותר מבשדה המלחמה. מצחו גבה, רקותיו נתעלו ועיניו קיבלו הבטה חדשה, מכוונת יותר כלפי פנים, כמי שראה הרבה מה שלא ראו אחרים."

פוגל שוחרר עוד בימי המלחמה, ביולי 1916. את הנוראות הללו לא תיאר ביומנו. אך עם שובו חוזר עִמו, כמו שכותב פגיס, ייאושו הישן. "הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה – – – ואין למה לקווֹת. רק לצעוד לקראת המיתה," כך הוא כותב ביומנו.

מלך ראוויטש, פקיד בנק ומשורר, מתייצב, בסוף ספטמבר 1914, לפני ועדת הגיוס. הרופאים והגנרלים שישבו בוועדה צחקו ואמרו: "כריסטוס חייב להישאר תלוי על הצלב ולא להיקבר בחפירות – – –" רק אחר כך, בסוף 1915, הוא גויס – "אז כבר לא בררו כל כך, ואפילו צרור העצמות שלי נמצא כשיר לשירות" – ונשלח לחיל התותחנים.

ג' שופמן, חסר התעודות, הועבר כאמור למחנה הסגר ורק בדרך נס השתחרר. הוא נותן שיעורים בעברית, אוכל בבתי תמחוי, משווע לעזרה ונזקק לשירותי הסעד המשפילים של הקהילה היהודית. סיפוריו מאותם ימים, ובייחוד "במצור ובמצוק", "בימי הרג רב", "הקטנים" ו"סוף-סוף", מציירים בשניים-שלושה קווים את וינה המתפוררת והעלובה, הבִּטנה הפנימית של עיר אידילית זו שהעמיד שטפן צווייג בדפיו הראשונים של 'העולם של אתמול'.

הסופר היהודי חסר הבית משוטט ברחובות ורואה את שיירות הצבא הממשיכות לצאת לשדות הקרב. על הספסלים בגנים יושבות בנות הכרך המזועזע, עייפות, זועפות, אפתיות, זו כפופה על ספרה, זו מביטה נכחה סתם וזו מצחצחת ציפורניה, ו"הגייסות החמושים, עם אדרותיהם הגלומות, צקלוניהם, נשקם וקערות הבדיל שלהם, שחולפים על פניהן בקרונות הטראם, קרונות, קרונות ממולאים, מתוך השתפכות בשירה מטורפה, אינם מעוררים בפרצופיהן זיע כל-שהוא; בהבטה ריקה מלווֹת הן את הנוער בגבורתו, המובל לטבח", ורק "הפועלים קשי היום, שעמלו אז בתיקון המַרצפות או בבניין חומה, השתקעו במלאכתם בשקידת רְתֵת – ובלבד שלא נילקח מכאן!"

המחסור והרעב הם עתה המציאות שחיה בה העיר הקיסרית. "במקום לחם – תלושי לחם; במקום מצעדים – תורים ללחם לאורך קילומטרים ליד כל חנות; ועצם הלחם – ערובת של טיט צהוב ונסורת עץ," כותב מלך ראוויטש בזיכרונותיו ומספר סיפורים מסמרי שיער על הרעב. אישה אחת בהיריון, אשת חבר שהיה בחזית, באה יום אחד לביתם, קודחת מרעב, וסיפרה שזה כמה ימים היא חשה שכל גופה יבש, היא ממש שומעת איך חורקות עצמותיה. האישה מבקשת מהם שיהיו שקטים. "היא מפנה ראשה," כותב ראוויטש, "ועינינו מתחילות לבעור כעיניה של האישה ההרה: אנו שומעים בבירור את חריקת עצמותיה. פחד אוחז אותנו. אני מתגבר, ניגש לתיבת המצרכים הדלה, מוציא משם מכל הבא ליד ונותן לאישה. התוצאה לא איחרה לבוא. עיניה הלוהטות כבות. החריקה פוסקת. התברר שזה כמה ימים האישה לא טעמה טעם מזון." או המעשה בחברו הצייר אלפרד אַבֶּרְדַם, שחזר מחזית המזרח המתפוררת, שׂערו פרוע, פניו אפורות כשק וכולו עור ועצמות. הוא אינו מברך לשלום ורק אומר: "רעֵב! תן משהו לאכול." הם נותנים לו את פרוסת הלחם האחרונה, אַבֶּרְדַם אוכל לאטו, וכשהוא מסיים, מסתכל באצבעותיו הריקות ואז רואה על לוח השולחן כמה פירורים. "הוא נרכן על השולחן ומלקק את הפירורים, פירור אחר פירור," כותב ראוויטש, "ונדמה שהוא מנשק בעדינות את השולחן."

תיאורי הרעב של שופמן מאופקים הרבה יותר, אך מזעזעים לא פחות.

"בבית תמחוי מרכיב בעל בית נשוא פנים את משקפיו לחוטמו קודם אכילה, בוחן ובודק בכוונה רבה את הגוש המסופק שבקערתו, וגוחן אל שכנו: 'מה דעתך, הבשר הוא זה אם טחול?' והנשים סחות מהבוקר ועד הערב: 'תפוחי אדמה... תפוחי אדמה... תפוחי אדמה.' סוסים נופלים תכופות, מחוסר מספוא, על אבני הרחוב הרטובות, וקשה להקימם; שפחות מביטות." לא כאריך מריה רֶמַרק בספרו 'במערב אין כל חדש' ולא כאביגדור המאירי ב'סיפורי מלחמה' וב'השיגעון הגדול', אין שופמן מתאר את מלחמת העולם הראשונה מתוך החפירות ושדות הקטל, שבהם לא היה, אלא את השתקפות המלחמה הממושכת בחיים האוּרבּניים של וינה, כעד ראייה ושמיעה רגיש ופקוח עיניים. במיוחד הוא נותן את דעתו על בני האדם ועל יצריהם, ו"קול המחט אשר למילים השופמניות", כמו שכותב ברנר באחת מרשימותיו מראשית המאה, נוקב גם היום, כשבעים שנה לאחר התרחשותם של המאורעות.

בראייתו החושנית הוא משרטט רישומי רחוב חושפניים. מראה הגברים שנשארו, אלה שהצבא בחל בהם והשאירם חופשים לנפשם, תלמידי תיאולוגיה, פרחי כהונה הלובשים שמלות אישה, שפרצופיהם מגושמים, בהמיים ומחוטטים, או בני אדם חיוורים, בלי טיפת דם, שאוזניהם פקוקות במוֹך ותבַלוּלים בעיניהם, מדברים אל עצמם. הפסולת של החומר האנושי, "בקפה או בקרון הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם, כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד"; מראה הנכים שחזרו משדות הקטל, "תכופות נתקלת העין בכפות רגלי ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים-שלדים שכמו נחפרו מבטן האדמה. 'צלב האומץ' על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר," כותב שופמן, "אבל עוד יותר נוראים מאלה הם מזועזעי העצבים הללו שמנענעים בראשיהם בלי הרף; נענועים אילמים אלה מכילים בתוכם את כל חרדת האלוהים של שדה ההריגה, כלוח הגרַמופון את הנעימה"; מראה הנשים שנותרו בעולם זה, שבו "המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה" והם הולכים ופוחתים בינתיים מיום ליום, נשים בריאות ש"שפעת לשַדן חוֹמרת עכשיו כנהר זה שהוטל בו סכר". כל כך מיטיב הוא לתאר את מצוקתן המינית – "בגנים, בשרב הצהריים, הרי הן מפשילות את ראשיהן לאחוריהן אל מסעדי הספסלים, ונזקקות לחמה, ובערב, באופרה או בקונצרט – למוזיקה. והכול אגב עצימת עיניים" – ואת המבטים שהן משלחות בנערי בתי הספר גלויי הראש במכנסי הספורט הקצרים המשתובבים בגנים ובחצרות בתי הספר. "הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה."

בווינה זו, האַפוקליפטית והדֶקדנטית, על חורבותיהם של החלום והאשליה, משוטט סופר יהודי בודד, מפוחד ונבוך, מקשיב לקול הדמים, מישיר מבט אל המצור והמצוק, ולפתע פתאום מנצנצת לו האהבה כמו אורות באופל.

 


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים (חלק ב)":
מעניין ומרגש
תלמה פרויד
10/06/2011 00:37:15