מפגש חד פעמי וצער החלוף

על המשוררת רונית מזוז
09/09/2021 20:42:38

 

רונית מזוז היא משוררת קסומה ביותר. אי אפשר להגדיר זאת בצורה כנה וישירה מזאת. האמת, זה אחד הפספוסים המובהקים שלי כמבקר עד כה. יש לה יכולת אלתור נדירה וסינגולארית והיא נעה בטבעיות מדהימה בין האני האתני לאני האקזיסטנציאליסטי האוניברסאלי, חלומי הרטוב בשירה ובסיפורת.

 

היא נולדה בנתניה בשנת 1962 ושיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות "חדרים", "הליקון" "משיב הרוח", "עתון 77" והאתר "סלונט", ובשנות העשרים לחייה, לפני שנים רבות, השתייכה לקבוצת המשוררים "שופרא" של המשורר הטוב אילן שיינפלד ואף פרסמה משיריה בביטאון החבורה. הקיצור – עברה לי מתחת לרדאר, אך מעוות יוכל לתקון ואני ממליץ לכל אוהב שירה בר דעת לקרוא את ספרה היחידי, אך המיוחד, עד כה: "סרט בערבית" (ספרי עתון 77, 2018).

 

היכן נתחיל? האמת היא שנמצא כאן הכול בכול מכול, משירֵי מכשפות מיסטיים ועד שירי אני קיומי א-לה נתן זך המקפלים בתוכם חרדת מוות וחלוף. יש כאן כל כך הרבה שירים שלמים ויפים על רוחות רפאים מחד גיסא או טרום לידה מאידך גיסא, ואין אלה המכשפות הספרותיות של יונה וולך, מאיה בז'רנו או רחל חלפי, הן אחרות, בנות המזרח; לא באות מגרמניה, לא מערביות. הן לא באות מן הרומנסות ומאגדות הילדים. הן באות מהפרקטיקה של קבלה מעשית ומיסטיקה יהודית ומסורת גדולה של בעל-פה. הנה בלא שם, שיר ערש (שינה) שהופך לשיר מוות (שינה): "נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / אבא הלך לעולמו / הלך הלך הלך / מעולם לא הביא מתנה / לא לי וגם לא לךְ / נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / בחדרים הריקים משוטטים / צללים מוכרים / מתחבאים גם בארונות מתפרקים / בִּשמיכות ישנות / הם הולכים ומתרבים / נומי נומי אימא זקֵנה / נומי נומי שְׁני / תפוח ענבים ושיבולים / נֶצַח של סיפורים".

 

יותר מכול הזכירה לי השירה של מזוז את הפרוזה של הסופר הנהדר דוד שחר. מצד אחד איזה מפגש מיסטי חד פעמי שמנסה להשתחזר כל הזמן עם האלוהות דרך כל דבר אפשרי מן היומיום ועד הממסד הדתי, ומן הצד האחר ספקנות אינסופית, חרדת מוות, צער על החלוף והידיעה שאולי אנחנו באים כאן כסוג של הֶשְׁלֵךְ לשמונים, תשעים, מאה שנה במקרה הטוב ואחר כך גזים ונעלמים כאילו לא היינו. שתי התפיסות הסותרות הללו העומדות בבסיס השירה של מזוז ומצויות לעילא בפרוזה של שחר, עושות את השירים שלה לכל כך מעניינים וטובים, כי השתיים משתרגות, נושקות בנקודות מסוימות, אך לעולם לא מתאחדות.

 

האמת היא שהייתי מצטט כאן כמעט כל שיר שני מתוך היקסמות ומתוך רצון לחזק את דבריי. היא כל כך ישראלית ואינוונטר הילדוּת שלה מדבר אליי כל כך, ממש צובט את הלב. הנה שיר בלא שֵׁם: "אני מרפדת לך את החיים כמו צמר גפן / לח על אֶדֶן החלון של המטבח / שהמורָה עדינה לימדה אותנו להצמיח / יום אחר יום ריקבון / עד שפעם אחת בקע נֶבֶט אחד שאחר כך / טיפסתי עליו לשמיים". או למשל, גם שיר בלא שם: "בשיעורי מלאכה בבית הספר היסודי / הייתי שוזרת בְּתַךְ מַכְלִיב עננים של סתיו ריחניים, קליפות תפוזים / מסוכרות ועתידות של מסטיק בזוקה / אל מפת השבּת שאימא מעולם לא פרסה על השולחן כי הקידוש / התנגש עם הסרט בערבית ועם מבט לחדשות / שצוירו עליה חלות מתוקות ואשכנזיות, בקבוק של יין ישן / ונרות בוערים שרקמתי בצהוב חזק של החופש הגדול", או המִכתם הקצרצר צובט הלב הבא, גם בלא שם: "טביעות האצבע של אביךְ המת בחיוכךְ / באופן עמידתךְ / בזיכרונותייךְ / חיים בּיומטריים, אל תיתנו לנו לחכות בתור". כמה פשוט – ככה קסום.

 

מעבר לסנסואליות ואינוונטר חֶפְצִי מקסים של ילדוּת ישראלית אותנטית שכבר ציינתי, תמצאו כאן לעילא שימוש אינטואיטיבי באמצעים שיריים מובהקים שמקבל כאן חיוּת ומקוריות כמו "סימטריה" בשיר ללא שם המשתעשע עבורנו במשחק הילדים "ארץ-עיר": "הרצון שלי ברובו דומֵם / חלק ממנו צומח / חלק חי / ומדבּר. / שולחן פלסטיק / עליו עציץ פרחים / דבורה יונקת מתוכו אפשרויות / אישה עצובה עם פעימות לב מהירות, לא מוסברות / מאבדת מילים / אל הרוח". שירי דיוקנאות, קרובים, ידידים, שכנים, ומראות יומיומיים כמו מה אפשר לראות אחרת בדרך לחניה. שירה אינה מצויה במגדל שן. היא אינה שיח בין חכמים. היא מעשה אמנות של יום-יום, עניין שבשגרה. מזוז פשוט חיה אותה. והמיסטיקה תמיד חודרת, למשל בשיר מדהים של פגישה בין אישה חיה למת הקרוי "לעת ערב": "המת מתנפח ממים שלא יכולים לחלחל, / גועשים ובואשים את אחריתו, / וְאַתְּ אהבתְּ אותו. / לפעמים היית הולכת בחללים ריקים / מותירה את רפרוף שערותייך בכל חדר / מחפשת את הפתח לחדור לאי קיומו. / אחר כך הוא. / חפר לך מהאדמה והעמיד את העץ על כנו / וישבתם בצילו, חיקך מַנעמים כאבייך מְגדים / וידעת שהוא מת וישבת לצידו / האור לא יכול לגעת בו. / אַתְּ באלכסון הנצחי סקרת את לחייו מלֵאות המוות / נפוחות כלחייו של תינוק / כשהוא מצעֵק לְהַלֵּל והאור לא נוגע בו. / לאט ראית איך הוא מתנדף, הופך לקטורת של רימה / מותיר את הז'קט החוּם לו ארוג שתי וָערב ונפטלין / על הכיסא בגינה".

 

היא כל הזמן מפגינה שליטה טבעית מפעימה בטכניקה של השיר, למשל במובן בלדי מודרני בשיר "שלושה עורבים על צוק כורכר ליד הים", או שירי בדידות-אושר של פינת יִקרת אישית: "ככלות הכול / שזרתי קוצי תכלת בהירה / לקצוות המוצלים שלִשְׂערי. / נפחתי רוח יצריי בבגדיי שחורים. / ויצאתי אל החצר / האחורית, / אל המקום שבו אין לי / מכרים / רק כביסה עתיקה שמכּה בה רוח. / ישבתי שם / והתגעגעתי לאלוהים" ("ככלות הכול"). או למשל: "אתמול בלילה הייתי בטוחה שיש משהו בשבילי בתיבת הדואר / מהחורים הקטנים של המתכת החלודה בצבע תכלת / ראיתי מונח שם משהו לבן, / וכשפתחתי / קרני ירח שנתפשו התפרצו החוצה, כאילו זה היה שיעור חופשי, / פתאום התפרצות כזו, / באים מהמזכירות ויש לך שעה חופשית / לשעה אחת המורה תהיה חולה לעולמים" ("שיעור חופשי").

 

והשיר הוא גם קריאת מצוקה אותנטית לקרובים שלא ישובו עוד, לאהוב שהלך ואת שומטת אותו, שוב בשיר ללא שם: "אני בחוץ בחצר, אובדת. / האם אתה שומע אותי? / עגיל דמוי ירח / תקוע בתנוך אוזני / כשאני מנענעת את הראש / לשלילה / הוא מצטלצל / הו כמה יפה הוא מצטלצל. / האם אתה שומע אותי? / אני בחוץ בחצר / אובדת". ולעתים משלבים השירים אגדה מודרנית במיטב המודרניזם העילי בשיר קיומי פמיניני כמו השיר המעולה "אישה קשה": "הרוחות נשבו חזק מכדי לחפות על האין והיש / ועל האבק שמצטבר. / אישה קשה יושבת בשדה חיטים / והירח תפוס בשְׂערהּ, / האבן הגדולה נופלת כהרגלה לרגליה / המתים שפעם ישבו שם אינם עוד / מגֻדָּרים הרחֵק ואין מי שייאבק את חוסר ישותם. / אישה קשה האור השבור נספג / בגבות עיניה שאינן צופות לשום מקום / אישה קשה. / הרוחות נשבו חזק מכדי לחפות על האין / ועל האין ועל האין שמצטבר". או שיר כמו "כְמְלִי אְל דּוּנְיָה זה באמת תסדרי את העולם", המצליח שוב לשלב שניים בלתי משתלבים כמו געגוע פטריארכאלי מחד גיסא ופמיניזם מאידך גיסא כמין אחדות הניגודים. לפתע צצים הזִקנה והזרוּת בשיר דיכוטומי חזק הנקרא "שחור לבן" ואפילו מוטיבים נוצריים א-לה פנחס שדה נמצא כאן. איזו אמפליטודה רחבה, מִשְׂרַעַת כזאת שמתנודדת לה על חומרי החיים והעולם שלנו.

 

כל שער כאן נפתח בהצהרה נשית נפלאה שהיא מעין מוטו המתפתח לשיר המתחיל בשורות "אישה חכמה אומרת". מעין טקסטים שיריים שבַּמָּבוא שנכתבו בהשראת "הטאו של הנשים" מאת פמלה ק. מץ וג'קלין ל. טובין. הגמישות הנשית הזאת מאפשרת לה להתמוסס בשירים כי הכול משנה צורה, הנה ציטוט משיר ארוך ללא שם: "תניחי לי, תניחי. אצא מכאן, אמשח בלק של כוכבים את גִּלְדֵי אצבעותיי, ובקליפת אגוז אשפשף את שיניי, שתהיינה לבנות וישרות, / והשפתיים שלי – אדומות. / אין שום דבר אמיתי במילים, בשתיקה, או בכלל. / אני קמה ויוצאת מכאן, / הכוכבים כולם בשרידי ציפורניי..." להפוך לדג בשיר הקרוי "אקווריום", לאיין את עצמך למשהו מופשט עוד יותר ורוחני כמו בשיר "קריז" ולחלוש על הכול מקטן עד גדול, להיות גרגיר חול ועולם מלא בו-זמנית כמו בפרוזה של יצחק אוורבורך-אורפז.

 

עוד הזכירו לי שיריה של מזוז את שירתה של חביבה פדיה ברגעיה היותר טובים מבחינת חומרי העולם, לפני שיצירתה של פדיה התעטפה בגלימת החכמה בָּאשׁית היודעת כול ובזה לאחרים שאינם חושבים כמותה, לפני שחל הקלקול הגדול של האינטלקט בלב היצירה שהפכה אקלקטית ודחוסה יתר על המידה. מזוז נשארת מאוד מידתית ואותנטית. לא תצליח לתפוס אותה בשום פוזה או בבדל זיוף.

 

מעל לכול יש לה היכולת לכתוב לפתע שיר דקלרטיבי לא פלקטי, חברתי-פוליטי, חזק וסינגולארי שיעמוד לפתע כעמוד רם, קונוס אדיר, באמצע ספר השירים שלה. הנה, שוב ללא שם: "אוי לי ששפת האויב היא שפת אמי / שֶׁעֲלֵי הַזַהְר היו צומחים בכוסות הקפה / בחצר האחורית והעטרה והפיגְ'לה / ושמן הזית שטיפל בכל המחלות / והשקיט כאבי גדילה בעצמות / אוי לי שלעולם לא אראה את המקום שבו נולדו סבתותיי ואמי / שאני מבקשת ממנה לספר מקומות ומראות / והיא מנידה בראשה לשלילה כשאינה מצליחה / בדרך לצפון אני ופיירוז והרי הלבנון / וגם אֻם כּולתוּם ועבּדול וַהַאבּ והמדבריות שמתרבים / ורוחו המתה של אבי ועיניו הכחולות / וריח של ערק שממלא את המחשבות / כשאני עוצרת בתחנת הדלק אני מנמיכה מייד שלא יגלו / כמו בבית הספר שלימדו אותי שירים / בשיעור זִמרה על / חורשת האיקליפטוסים ושאימא באה הנה יפה וצעירה וטריפוליטאית / ואבא שהגיע מג'רבּה עם כובע בֶּרֶט קנה לה צריף / בִּשכונה של עמידר / עד שמכרה ועברה לשכונה של אשכנזים / בגלל הילדים / וכשאחותי סיפרה לה איך הגננת שמה לא אוהבת ילדים / שאומרים מַנְחַבְּשׁ במקום לא רוצה / אימא התחילה לדבר איתנו רק עברית / והייתה שרה לנו בעברית מצחיקה / רק את הפזמון של כל שיר שקלטה / אוי למי ששפת אמו היא שפת האויב / בלילה בדרך חזרה מהצפון / אני מכוונת את ההגדרות של הווייז לערבית / שיַראה לי את הדרך הביתה". אף כי במידת מה מזכיר שיר זה שיר נודע מינימליסטי ולירי של אלי אליהו "מתחת לפני האדמה", שפרסמתי לפני שנים בפינתי המנוחה ב"מעריב": "שיר והערה", וגם אם סבֶיךָ וסבתותיך הם מלודז' ומפרנקפורט, השיר הארוך הזה נותר מדמיע.

 

סרט בערבית, רונית מזוז, עורכת: עמית ישראלי-גלעד, עיצוב עטיפה: מיכאל בסר, ספרי עתון77, 97 עמ', 65 שקלים

הרשימה פורסמה בדפוס ב"עתון77", כתב עת לספרות ולתרבות בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר, גיליון 419, סיון-תמוז תשפ"א, יוני-יולי 2021.

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מפגש חד פעמי וצער החלוף":