מתוך "מיסטיקה", חלק רביעי ואחרון

הפרק החותם את מיסטיקה; החלק הרביעי ב"פשר המעשים"
04/01/2011 16:56:12

אנחנו חיים כאילו יש לנו רק אדרת וכשהיא נלקחת מאיתנו, אנחנו לא מודים לגנבים ששיחררו אותנו מהשיעבוד, שמנע מאיתנו את הרצון ואת אפשרות ליצור קשר עם הישות הרוחנית. לא זו בלבד, אלא שאוחזת בנו חמת זעם על כך שנלקחה מאיתנו האדרת היקרה שלמענה עבדנו קשה כל-כך ומה יש לומר די התגאינו בה, ישות רוחנית או לא, הנה יש אדרת, שיבוא הקור, שיבואו הגשמים. ואנו פונים לרשויות שימצאו את האדרת. בין כך ברור שאנחנו שרויים ביקום אדרת ואיננו יכולים לחשוב על שום דבר אחר. מצד אחד הצער והכיסופים אל האדרת האבודה, שעם כל יום שעובר היא הופכת בזיכרון שלנו למפוארת ולטוטאלית יותר, ובקצרה לחיים עצמם, ומצד שני בוז לסכנות, מין בלתי מוגן, יציאה בקור בסוודר דק גם כי אין אדרת וגם שבלעדיה לא שווה להיות אפילו סרן. הרשויות כמובן לא עושות דבר, רק ניירת וזימונים לחקירות שיוצרים רוגז על החקירות ועל הרשות עצמה, שמהי אם לא אוסף של פקידים שכל עניינם פנסיה תקציבית. ואז באה דלקת ריאות ומתים אבל אפילו המוות לא משחרר אותנו מהשיעבוד הגשמי המוחלט, ואנחנו באים מהקבר לחטוף אדרות מבני אדם. וגם אחרי שאנחנו חוטפים את האדרת של איש הרשות שפגע בנו, ולא של הגנבים, כי מי יודע מי הם ועל כל פנים ודאי שהם זקוקים לאדרת, זה לא נגמר, ואנחנו ממשיכים להופיע, בדמות שונה קצת, אבל באותה דמות עצמה. וככל שניצמד לחומרי, כך ניפגע ביקר ביותר מבחינת הגשמיות, בעיניו של שמשון, בשיערו של אבשלום.

ובאמצע הביקור פקד אותי מזל בלתי רגיל. הבנתי שאני צריך לפשוט את האדרת ולהניח אותה בצד ייקח אותה מי שייקח. נפתחה לי דלת אל חלל שהוא לא מרחב ולא זמן, והוא גם מרחב וגם זמן. בעצם הדלת נפתחה שוב, אם נציין שנפתחה בצורת אור כשהייתי ילד בביוולארי ובצורת חיוך כשהייתי בסיני ובצורת אושר בשדרות קלישי בפריס. המזל שפקד אותי היה בכך שהפעם העזתי לעבור בדלת זו שבעננים ובמים, בדמיון ובמחשבה, משאיר אחריי הכל, כמו נשל של סרטן טְרָפְּזִּיה שהסרטן משיל לצורך הגדילה, ובמקומו הוא מפריש שריון חדש. הנשל מצטיין ביופיו הרב, מעוטר עיגולים אדומים בגדלים שונים על רקע לבן, אבל הסרטן משיל אותו בלי שום היסוס, יודע שהוא חייב לסלק מעצמו את האדרת הזו. יתכן שהאומץ לעבור בא מהייאוש ששרר בצד השני של הדלת, בצד שבו הייתי עד אז, ולא ראיתי את הדלת ולא ראיתי את עצמי, שבוי כולי באדרת ובזה שגנבו לי את האדרת ברחוב ירמיהו כשהייתי שיכור ומה אעשה לגנבים אוי להם והמשטרה העלובה שלא מצאה את המעיל ואיך הייתי סולח לגנבים אם הם יפי תואר וגם לשוטרים יפי תואר, אבל לא למכוערים, ובעצם למה לסלוח אפילו ליפים, רק שיתגלגלו ליקום שלי, יקום הסימנים בכתב, אני כבר אכתוב להם ולממונים עליהם ולממונים על הממונים. בהיותי בצד ההוא של הדלת היה רק הקיום החומרי והמייאש. פתחתי את הדלת ומעברה היתה ישות. קראתי לה ישות רוחנית. אפשר לקרוא לה אלוהים וקרישנה וסיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ואללה וגם המניע הראשי. היא הרעיון של כל האלוהים. היא לפני הדתות והיא כוללת את כל הדתות. בהתחלה לא ידעתי בפני מה אני עומד. הרגשתי אושר וחייכתי ולא ידעתי מפני מה האושר. החיוך היה התגובה של האורח המגיע למקום שאליו ביקש להגיע. הביקור שהייתי בשלב כלשהו במהלכו, התחיל בפועל כשהייתי מוּדע אל הישות הרוחנית, שעד אז הסרתי את פניי ממנה בכוח כי כך צריך היה, כנראה, להיות. לא שלא הייתי ראוי, אלא שהייתי טיפש. ולא טיפש, בעצם, אלא מכסה את עיניי בצווארון האדרת, שוקע בחומרי, מפחד מכל מה שאי אפשר לגעת בו, וגם, במאמר מוסגר, ובמיוחד, מפני מה שאפשר לגעת בו.

הישות הרוחנית היתה בשבילי שמועה, משהו שאני לא ראוי לו, אם בגלל אהבת הגברים שבנעוריי ובתקופה הקריטית של ההתבגרות הוצגה כחטא גרוע מרצח, ואם מסיבות אחרות. כמו למשל ששכנה שלחה אותי לקנות תרופה לאמה ואני לקחתי לי את החצי לירה והבאתי לזקנה מלח. אמנם הייתי אז בן חמש עשרה, אבל אז מה. או שהרגתי את השיאֶן פרלאן. או שהייתי ילד רע כל-כך שאמא העדיפה למות רק לא לראות אותי יותר. או שהבטחתי לפני שנים לתאום המטונף מבין שני התאומים ההומואים מהתחנה המרכזית של תל אביב קצבה חודשית וחזרתי בי כי פתאום לא רציתי שום קשר איתו, כאשר הבנתי כי מההתחלה הבטחתי את מה שהבטחתי רק מתוך שחשבתי שאני התאום ההוא. כי לא הזהרתי את באי החתונה באשדוד ולא עליתי לבימה ולא אמרתי להם להסתלק כי האסון קרב ובא, מחלחל ועולה, לצעוק את זה וללכת, ומה שיהיה לא יהיה על מצפוני. פחדתי שילעגו לי כמו שלעגו לבן של אודי בגלל אזעקות השווא שלו. אבל הסיבות אינן חשובות כלל. כל אורח שמבין את עניין ביקורו ואת עניין היותו אורח, ניסה לתאר את הישות הרוחנית, שהכל נמצא בה, והיא בכל, והיא לא מובחנת והיא אינסופית ואין לה צורה והיא כל הצורות, והיא כל השמיים וכל היקום, כל הפלאים וכל הרוגז, וההבנה על כך שאני האורח שמתנסה בגופני ובחומרי עם המארח ואני בתוך המארח שהוא הישות הרוחנית. כל אורח ניסה לתאר אותה, וגם אני, אחרי כל מה שאמרתי ומה שאגיד, אומר שאפשר לומר עליה רק שתיקה.

טוב מצבו של האורח שמתייחס לכל הנקרה בדרכו בשוויון נפש, אינו מופתע מן הטוב ולא מן הרע, לא מתלהב בשעת הצלחה ולא נכנס לדיכאון בשעת משבר. כל אורח הזוכר שהוא רק אורח לא יתקשה לנהוג כך. אלא שאנחנו אורחים שרואים עצמם כבעלי הבית וכמארחים, ושוכחים מאין באנו והבושם שאנחנו שמים על עצמנו לא יבליע את ריח הרקבון שלנו שבנוי בתוכנו. לעת קצרה ביקורנו כאן. ואוכלת בנו קנאה בכל פה. בעיקר קנאה באדרת ההצלחה של אחרים. כמו אש אוכלת בנו הקנאה הזאת. ומהי הצלחה זו שאוכלת בנו כמו אש. שאלה שהצליחו לא צריכים לדאוג יותר לענייני כסף, כלומר לא לדאוג יותר לשום דבר. רק בתחום האדרת מתעוררת קנאה. איש לא מקנא באדם אחר על שום שהוא יודע להתייחס באותה מידה של שלווה אל הרע ואל הטוב הנקרה בדרכו. איש לא מקנא בזה שאמר משהו נכון או קרוב לנכון על הישות הרוחנית. אבל מקנאים גם מקנאים בזה שיש לו עסקים מצליחים. מקנאים בהצלחה כספית ורוצים בה ואף מתייחסים אל הצלחה כספית של אחר, כאילו הצלחתו של המצליח גרעה מחלקם בהצלחות. אבל מהי הצלחה זו או אחרת, מהי הצלחה חומרית, אם האדם המצליח ככה איננו אלא אורח שאיננו יודע כי הוא אורח, וכל מעשיו בשקר וטעות יסודם, ולא ייקח איתו יותר מאחרון העניים.

באחרון העניים היה על העשיר לקנא אם ידע האיש הזה להתייחס בשוויון נפש ובשלווה אל הרע ואל הטוב שבאו אליו במהלך ביקורו. ובאמת לא בקנאה צריך להתייחס לכך אלא בהתכוננות ובלימוד מתאימים. מי שיתייחס בשלווה לכל מה שיבוא אותו, לא יקנא בשום דבר כי לא יהיה מה לקנא. מצבו יהיה בעיני עצמו המצב הטוב ביותר ביקום, זה מצבו של אורח מחייך בתוך הישות הרוחנית ואליה, מתייחס בשלווה גמורה אל מה שקורה לטוב ולרע, מחוץ לקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, ויודע שהדברים משוללי שחר, בצורתם ובחדלונם, בתוך האַין הכביר והיֵש הכביר של הישות הרוחנית. והיא הזיכרון והיא השיכחה, ואז מוזר יהיה בעיניו שאחרים יחשבו שהוא אורח הכבוד ויקנאו בו.

יתכן שתכלית החיים שלנו כאן היא להיות פונדקאים של גוף חומר ליסוד רוחני זה, על מנת שיתנסה בחיים של חומר. יתכן שאחרי מותו של הגוף אין כלום כי תם ביקור הצורה. ויתכן שאחרי מות הגוף יש קיום של היסוד הרוחני, בתוך הישות הרוחנית הגדולה של היקום, או בין יסודות רוחניים כמוהו, שם הצורה מתנסה באין צורה. כל דבר כזה הוא כמובן מחוץ ליכולת ההתנסות וההשגה שלנו כבני אדם של חומר, ומחוץ ליכולת התיאור שלנו. אבל כשאתה מתעורר בלילה וצועק את צעקתו של האדם הראשון שגילה את החֶסֶר ואת הרצון לדעת את התכלית, שהוא הרצון להתוודע אל הרוחני, אתה יכול לומר לעצמך שזה חיפוש קשר בין היסוד הרוחני שלך או שבך ובין הישות הרוחנית. כך נוצר הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית. אתה האורח של הישות הרוחנית. אתה חיוך מול חיוך. הצעקה חלפה, כאחד מאינספור הצלילים של הסֶמְפְּלֶר (מאגר של גושים צליליים מוכנים שהפך לכלי נגינה בתחילת המאה). אתה נוכח החיוך ונוכח הישות הרוחנית. אתה יכול ליצור את הקשר. אתה לא צריך אף אחד בשביל זה, כי ממהות הקשר עם הישות הרוחנית הוא ביטול או על כל פנים הפסקת כל צורך באנשים אחרים.

אנחנו מקבלים כדבר מובן מאליו את הזהות שבין האל ובין המוסכמות הדתיות והמוסריות. כל מרד נגד המוסכמות האלה, הוא בהכרח מרד נגד האל. מרד נגד האל הוא הכחשת האל. הכחשה זו מביאה שיממון רוחני, שיש כאלה שלעולם לא יוצאים ממנו. הם שוקעים בחומר ובקסמי ההגשמה העצמית ומוצאים את עצמם ברגע האחרון של החיים קוראים לאלים ושדים, לכתלים ולצלבים. לפי המערב, הגשמה עצמית היא הגשמה בתחום החומרי. אדם בוחר לעצמו דגם או תפקיד חברתי, הוא מאמץ לעצמו את תפקיד הרופא או את תפקיד הסוחר ופעם אפילו את תפקיד הסוחר רב המכר. אם הוא מצליח מבחינה חומרית, הוא והזולת אומרים שהוא הצליח בהגשמה העצמית שלו, כי הרי הגשמה יכולה להתרחש רק בעולם גשמי. אלא שהיא לא חייבת להתרחש בשיממון הרוחני שנכפה על האדם משום שהוא מסרב או אינו מסוגל לקבל זהות בין מוסכמות חברתיות ובין דת ואלוהים, שאינו מסוגל להשיג את בו-זמניוּת הניגודים. אפשר לצאת בקלות מהדילמה הזאת. צריך להתרחק מהשימוש במילה אלוהים, בגלל הזיהוי שיש לה עם מערכות גשמיות של תן וקח ומוסכמות חברתיות דומות. אפשר לבחור בכל ביטוי שרוצים. למשל, הישות הרוחנית. אין שום קשר בין הישות הרוחנית ובין מוסכמות חברתיות, דתיות ומוסריות. ישות רוחנית קיימת בי ואני קיים בה. היא מקיפה את כל היקום. היא כגודל התודעה שלי. הישות הרוחנית היא הכל. אני אורח של הישות הרוחנית כי אני בישות הרוחנית. היסוד הרוחני שקיים בי עכשיו, בקיום הגשמי הזה, הוא כל הישות הרוחנית, מבחינת התפיסה שלי. וכאשר אני אחדל להיות כאן, כאשר הביקור שלי יסתיים, היסוד הרוחני שבי ישוב להיות חלק בלי צורה ובלי זהות, חלק בלי זיכרון, ועל כן בלי שיכחה, חלק בלתי מסוים, בישות הרוחנית. אפשר לומר שאני אשוב להיות הישות הרוחנית. וכשאני יוצא מגבולות האני ומנסה בעזרת היסוד הרוחני להגיע אל הישות הרוחנית, אני בלתי מסוים בישות הרוחנית. בקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית הזו אני חורג מגבולות ההכרה שלי ובו אני רואה את ההגשמה העצמית, שהיא ביטול האני.

הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, הוא הקשר של האורח עם הביקור, עם המארח, עם מה שהיה לפני הביקור ומה שיהיה אחריו. הוא קשה בהשגה, כי על מנת להגיע אליו צריך לחרוג אל מעבר לתבנית של מוּת, אֵם האימהוּת, שיחד עם עמון הנסתר הוא אל האלים, הולידה את חונסו המדריך, ואז בראו מצורת הקיום שלהם את צורת הקיום אדם ששכח כי גם הוא צורת קיום, כמו האוויר, האדמה, המים, והוא מתפלל אליהם, יודע רק אותם, לא מעז להניח כי גם אלה צורות חומר, כמו נון התהום ההיולית, צורות חומר שמייחלות כמוהו לחירות החומר, שבה אין דם ואין בה כאב, אין בה צורה ואין בה זמן. הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית הוא הפיכה לישות רוחנית. הפיכה לישות רוחנית היא הפיכה למבט שגודלו כגודל קימור הרקיע, וקצהו המבט שלי אל הרקיע. אני יכול להגיע לקשר הכרתי טוב במיוחד, שהוא ביטול גבולות האורח החומרי והתוודעות אל המרחבים של היסוד הרוחני שבי ודרכו אל הישות הרוחנית, אם אני מתרכז בדבר אחד, במה שאני עושה ברגע זה, אך ורק בו. אם אני מסתכל בים אני מסתכל בים. אם אני אוכל תפוח אני אוכל תפוח. המחשבות על העבר ועל העתיד הן לא הביקור אלא השערות בדבר הביקור. אם היה קנס של סנט על מחשבות נודדות, אני לא הייתי מוכן לשלם אותו, ועל כן נזהר מכל מחשבה על העבר או על העתיד. כשאורח מתרכז בדבר אחד, ההתרכזות היא הישות הרוחנית והיא הקשר שלו איתה. אני הבימה שעליה מתרחש המפגש הבלתי אפשרי בין הרוחני והגשמי. כשאני מתרכז כך בדבר שאני עושה, אני יודע שאני מגיע לקשר, אני לא חושב על שום דבר אחר, אני שוקע בדבר הזה עצמו, עד שאני חורג ממנו, ומגיע אל הישות הרוחנית. אני לא מבחין עוד ביני ובין הישות הרוחנית או ביני ובין העולם החומרי. הקשר ביני ובין הישות הרוחנית הוא הכרתי אבל אני כבר לא מוּדע אליו. אני הזיכרון ואני השיכחה.

במדבר סיני, כשהייתי נער, עמדתי לראשונה על הקיום של הישות הרוחנית. אחר כך הדחקתי את ההתנסוּת הזאת מתוך בושה על משהו שטותי וגרוע מזה, דתי, והרי כל מה שהוא דתי, כלומר יהודי, הוא נתעב ומיושן. אני ידעתי גואלי חיוך ושאני אורח כאן וידעתי שיש בי יסוד רוחני, שהוא אורח בתוכי, כי האדם הוא אורח ומארח גם יחד, אבל לא העזתי לומר דבר על כך. העמסתי יותר מדיי על האורח הגשמי שבי, עד שהוא כבר לא היה מסוגל לעמוד בכך והוא לא נתן לי אפילו את הדבר היחיד שהוא מסוגל לתת – אושר גופני. היתה תחושה מתמדת של חסר. לא ידעתי כיצד למלא את החסר הזה. הייתי שרוי בעצבנות, במצוקה גדולה. ואז היתה לי היזכרות בהתנסות ההיא במדבר, שכאן הבאתי את הצד המיסטי שלה. על ההתרחשות עצמה אספר בהמשך. הודיתי באמיתותה. ראיתי אותה בנפרד מכל דבר אחר, מן החיים ומן המתים, הגשמי והרוחני. התחלתי לחיות בקשר ההכרתי הזה בישות הרוחנית, שבלעדיו אני לא מוצא טעם בקיומי. וכך הבנתי כי לא היה זה שיגעון מצדי כשהרגשתי את החיוך, כשהרגשתי את הסימפתיה של הנוכחות של הישות סביבי, אלא שזה היה חסד. מרוב שהייתי צעיר וחרמן וחומרי ואקסיזטנציאליסט-צעצוע לא הייתי מוכן להניח שקיים חסד, ואם קיים חסד, שיפקוד אותי. וכשהוא פקד אותי, כשבא החיוך, לא סיפרתי על כך לאיש, גם לא לאיגי, כאילו זה היה משהו שגנבתי, עוד חבוש שגנבתי כמו שגנבתי פעם חבוש מביתה של שכנה בכפר שלנו ביוולארי ורצתי עם החבוש בשלג, עם החבוש שהיה השמש רצתי בשלג עד שנפלתי בשלג. לא מצאתי את מותי בשלג ההוא ומצאו אותי לפני שהזאבים ימצאו אותי, במה שהיה ודאי חסד נוסף. אבל החבוש המושלם והצהוב נעלם. ובלילה ההוא במיטה ראיתי אור עז שלא יכול היה להיות לו שום מקור אנרגיה פיזי, ועל כן היה חייב לפרוץ מהחבוש הקבור בשלג במגרש שבקיץ חנו בו הצוענים. לפעמים אני חושב שהייתי ראוי לחסד ולפעמים אני חושב שאינני ראוי לו. כך או כך, אני האורח העושה את מסעו נוכח החיוך השמיימי, שיוצא ממני ומקיף אותי, שנגמר בי ומתכלה עליי, והוא בי ואני בו ואין עוד בדידות ואין עוד הפרדה ואין עוד מגבלה של צורה.

"חולמני כמו אז," אמרה אריקה, עומדת לידי, ודבריה עולים עכשיו באקוסטיקה שלי כצליל שאין לו שום התייחסות לזמן, לפי הפרשנות של אריסטו, כאשר מילים נאמרות שהן סמלים של התנסות מנטלית ומילים כתובות שהן סמלים של מילים שנאמרו הן אותן מילים עצמן, לא רק מחוץ להווה, אלא מחוץ לזמן, ואף מחוץ למושג הזמן עצמו, באחדות שהיא אכן לינגוויסטית בלבד. "וגם יפה כמו אז, למרות שבצורה אחרת, ולמרות שלא אמרתי לך את זה אף פעם. על מה בעצם אתה חושב עכשיו ועל מה חשבת אז בכל החולמָנוּיוֹת האלה שלך? לאן אתה הולך בכל חולמנות כזאת? טוב, לא משנֶה. באתי לספר לך דבר שאולי יעניין אותך, כי אתה מתעניין בכל מיני דברים מוזרים. ואם אני לא אספר לך עכשיו אשכח. אתה יודע, לפעמים אני אומרת לעצמי שאני צריכה טייפ מנהלים, להקליט דברים שאני לא אשכח. אבל אחר כך אני אומרת לעצמי, ולמה, בעצם, שאני לא אשכח? מה, הם שווים כל-כך הדברים האלה? ועוד אני אומרת לעצמי, טייפ מנהלים? ומה אחר כך? אולי כרטיס טיסה לירח? בכל אופן, אתה זוכר את חנות הנעליים של מיכאל שוורץ? כשהיינו בתיכון מי לא רצה לקנות נעליים אצלו וכמה שמיכאל היה אז גאה, יותר צעיר מכפי שאנחנו עכשיו, הולך עם כף הנעליים ומוכר נעליים לכולנו, זוג אחד בשנה, כמובן. טוב, עשרים שנה הוא כבר לא מכר נעליים. הוא היה בא כל יום לחנות, עם נעליים שהוא אסף מכל מקום אפשרי, ושׂם אותן בקופסאות בחנות שלו. אחר כך היה עומד בדלת, כמו שומר על אוצר גדול, מוודא שאף אחד לא יתקרב לנעליים. הוא מת לא מזמן, ובחנות מצאו נעליים, אלפי נעליים, חמישים שנה של נעליים."

יגאל שחר-שוורץ, ראש העיר החילוני האחרון שהובס על-ידי הרב אלפסי, עמד בפתח האולם, כמו אביו שעמד בפתח חנותו ליד הדואר הישן, מביא נעליים שאסף, מסתכל באשדודים העוברים על פניו, מגרש את אלה שניסו להיכנס לחנותו ואומר, אני לא איכפת לי שילכו יחפים, אני לא אתן נעליים לכל המנוּולים האלה.

"זה היה תמיד אני-אתם, כוליות שבה התחלפו באופן מחזורי זיכרונות ומחשבות, כיסופים וסלידה," אמרתי. "כמה שרציתי, או חשבתי שאני רוצה, זה לא היה אף פעם אני לבד, אלא אני עם החומר שלכם, עם שליה עשויה ממה שלקחתי מכם, ממה שנתתם לי, ומה שאחרים נתנו לי, וספרים נתנו לי, שליה שאי אפשר היה להיפטר ממנה. ואולי לא רציתי להיפטר ממנה, ובכל אופן לא רציתי להודות שאני יודע את ערכה העצום, שכן יהיה בזה בהכרח משהו משיגעון גדלוּת."

ואריקה, שעמדה למות בעוד שעות אחדות, חייכה ואמרה, "אז מה? ומה כל-כך רע בשליה? אבל אולי זה טוב לשכוח. וגם לא להשאיר שום עצב אחרינו, לקחת איתנו את המריצה שלנו, בלי פסלים ובלי מסיכות מוות, ולגבי הרוב גם בלי ספרים." היא חייכה והלכה לשולחן אחר. הסתכלתי בה, עוקב אחריה ואחרי צלה כפי שהיתה שנים רבות כל-כך לפני כן, כאילו עדיין הכל יכול לפנות לאן שפנה או לפנות לכיוון אחר, להיות עוד אחד מבני עמנו שנשאו אישה והולידו וחיו בהכחשה כמעט גמורה, כמעט כמו לא לחיות כלל. עלתה בי חמלה ועלה בי חוסר שחר, חוסר שחר כביר, שהרי האקטיולוגיה היא רק עוד מיסטיקה, ופשרם של רוב המעשים לא יתברר לנו לעולם, שכן אנחנו רק אמצעים למימושן של צורות קיים כבירות, וכאשר הן מניחות לנו, אנחנו כמתעוררים מהיפנוזה, על סכר של בונֶה באמצע נהר זר, כנוודים שעברו היסטוריה שלמה ולא פגעו במקומות שבהם עברו. אנחנו הולכים עם מריצת הקיום, תיבת הקיום ועם צורת העולם שלנו. בסוף כולנו תיקים בארכיון, איזכור באינטרנט, סיב במנמוס. ההצלחה היא הבל. גם הספר. הוא בתיבה, הוא התיבה, כולנו תיבה קטנה, תיבת אוויר שקופה, בין המוֹאָי באי הפסחא. אנחנו חבוש צהוב במדבר האינטרנט בסין. תיבות אירוע דוממות, זעירות, תיבות של שנים, תיבות אקוסטיקה, תיבות אופטיקה, תיבות של מאה שנה, תיבות של אלף שנה, נערמות זו על גבי זו. מי האנשים האלה? הם חיו? הם מתו? תאוות האספנות שרדפה אותנו הכריחה אותנו לאסוף בתיבות אהבה ומסעות והיזכרות ועצב ושמחה. ואנחנו היינו כבר התיבה שבה היינו, בלי צורה וכבר בלי זיכרון, מחכים להיעלמות הגמורה של הצורה תיבה הנוצרת את צל תיבת הזיכרון שהיינו. וזה אשר העליתי אני המסתגר בחדרי לילות כימים דרוך לאקוסטיקה של חתונה רחוקה ולאקוסטיקה רחוקה עוד יותר ממנה, זו שבה מהדהד הד של מה שאנחנו מכנים ברוב מוגבלותנו הישות הרוחנית. ומה בעיקר בשבילי עשיתי זאת, הרי גם למען כל מי שיצטרף לכך כמותי וישמע את אשר שמעתי. וכאשר שמעתי והיה חיוך הייתי מאושר וכאשר לא שמעתי ולא היה חיוך לא הייתי מאושר. וכל אשר יכולתי לומר אמרתי.

אדם מתעורר באמצע הלילה וצועק באימה ושואל מי אתה ולאן אתה ולמה אתה כאן. מדוע הוא צועק ככה. שמעתי את ג'נגו החולה צועק עוד קצת. עוד סרט. עוד אהבה. מה ממך יהלוך אמר ג'נגו הגוסס לג'נגו אלוהים של ג'נגו, מה. אמר לו את זה בהונגרית. כל ציפור מדברת בשפתה ברגע המוות. מה אני אגיד ברגע האחרון. אין לי מושג מה אני אגיד, אם אגיד. אבל אני מקווה שברגע האחרון אגיד, בשפה שבה אגיד, את פשר המעשים. האדם אומר שהנה הוא לקח את כל החומרים ועשה בהם מעשים. את הרוחני לקח ואת החומרי לקח ואת המעשים ואת החיפוש אחר פשרם ורקח אותם בהשבעות ובלחשים, בקללות ובצרחות עונג. ומה הצעקה. היא היסוד הרוחני שבך שנמצא בתודעה שלך כי היקום שלך הביא אותו לתודעה. והוא בתודעה שלך כמו שפה זרה שעדיין לא למדת לדבר בה, ואתה יודע רק מילים ספורות. ובכל זאת כל אחד יכול להבין את השפה של היסוד הרוחני שלו, שאנחנו אומרים עליו שהוא יסוד, אבל הוא לא קיים כחומר ולא כאי חומר. ואין אנחנו יודעים מהי התכלית שלו או של הקיום שלנו. אין אנו יודעים מהי התכלית של היסוד הרוחני או של התודעה ממנה הוא בא או של הישות הרוחנית או של האינות הגמורה או של הרוח-חומר שבחלל, שהוא החלל. אבל אנחנו יודעים כי החומר לבדו איננו יכול להיות חיים. אנחנו יודעים שהגוף האנושי המושלם ביותר לא יהיה אדם ללא אותו יסוד רוחני שאיש לא ראה ואיש לא יודע לאכן אותו, ושעל כל פנים לא יהיה מושלם לאורך זמן ומותו יעלה ממנו. שאמנים הפליגו בדמיונם על היסוד הרוחני שיש שעשו לו צורה ויש שהשכילו בלי לעשות לו צורה. נביאים עטו בו ומגיקונים ניסו לאחוז בקצה שוליו המתנתקים. איש לא יודע מאיפה היסוד הזה בא ומתי הוא בא כנוכחות עומדת גם אם כמו של שפה זרה. הוא קיומך והוא חידתך. הוא העצמיוּת שלך. איש לא יכול לקחת ממך את היסוד הזה שהוא מקור הידיעה של כל הדברים הרוחניים בחייך, כמו הבדידות והצער והרצון לדעת את פשר המעשים. חירות החומר היא האחדות של העולם, אחדות שמתגלה לו לאדם אולי לרגע אחד בכל חייו, בכפר נידח ברומניה, בסיני, בחתונה, על אי זעיר בלב האוקיינוס השקט, מסתכל אל פסלי המוֹאי ומאזין, דרוך אל האקוסטיקה של הישות הרוחנית, מקווה בכל מהוּת קיומו, כי הדברים צריכים להיות בדיוק כפי שהם. כתב הסתרים של הקיום לא יפוענח לעולם, והפשטות הגלויה סתומה ועמוקה מכל מיסטיקה.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מתוך "מיסטיקה", חלק רביעי ואחרון":