מתוך "מיסטיקה", חלק שלישי

הפרק החותם את מיסטיקה; החלק הרביעי ב"פשר המעשים"
12/12/2010 20:57:59

קשה להבין איך אנחנו מניחים לדאגות בנות חלוף, בעיות יומיום, תחושת קנאה בהצלחתם המדומָה של אחרים לעומת ההצלחה המדומה הקטנה מדיי שלנו, להעיב ואף להעלים את הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית. ואז נדמה כי כל מה שהושג שווה כקליפת השום ומה שלא הושג לא היה ראוי שיושג. הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית נראה בעצמו כזיכרון נעים, אבל שטותי במקצת, זיכרון של משובת נעורים. ואיך האורח משתטה ומשכיח זאת מעצמו וחוזר לימי הסבל שקדמו לידיעה. החלק הגשמי הוא העשוי מקנאוֹת ומהשוואות בין המצב שלי ובין מצבם של אחרים, בלי שום קשר למה שהאורח צריך ומה הוא מרגיש. ההשוואה אל האחרים והקנאה בהם והכעס שהאורח מתמלא כלפי מה שאין לו והוא צריך כביכול, או שהוא ראוי לכך שיהיה לו, מנתקים את הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית. רק הצד הגשמי קיים אז והאורח הוא שוב גוש של חומר בעולם של חומר. עולם החומר מרוצה. עולם החומר מרוצה כשיציריו שרויים רק בו.

ברגע שהאורח מתפכח מהשקר הזה ורואה עד כמה מטורפת הקנאה או שאיפת הקניין, העולם הגשמי מתנדף. האורח בוכה על עצמו שנואל ככה. הנה מים לא הולכים לאיבוד לעולם, הם חגים שוב ושוב במחזור של לבואזיה. האוקיינוסים מכילים כשבעים אחוז מהמים של כדור הארץ. שני אחוז נוספים הם מים קפואים באזורי הקוטב. רק כאחוז אחד מהמים של העולם מרכיב את מחזור המים של ממלכת החי והצומח. והגוף האנושי הוא רובו מים. הכל עשוי מים והכל עשוי מאחוז אחד של המים שבעולם. הנה כל רכושנו, כל המיליארדרים וכל בתי הנכסים, מלחמת האמריקות ושנאת בני עמנו, בתי הבושת והבנקים, הכל מאותו אחוז מים, שכולם שותפים בו. כך כאשר האורח מפסיק להיות חזיר הוא שב אל החסד שבו זכה וזוכר כי הכל לא כלום, אחוז של מים, והוא נישא הלאה בצליל שהוא משמיע והוא שומע, צליל האינות שהיא הקיום. כישות בתוך הלא כלום האורח הולך אל הלא כלום, בחיבור עם הישות הרוחנית.

הצצה של הרף עין אל האינות, אינות כזאת של המפץ הגדול, אינות שלפני המפץ הגדול או אחריו, לפני הזיכרון והשיכחה, היא המביאה להבנת מסוימת, ככל יכולת השגתנו, של הישות הרוחנית, טבעה ויחסינו איתה. האדם שבא מהלא-כלום הקוסמי, מהתודעה שעדיין לא התממשה, שהיא כה כבירה עד שהאנושות כולה מאדם הראשון ועד אדם האחרון, על המלחמות והפצצות והחידושים והמנֶמוס שלה, אינה אלא פחות מאחוז אחד של כל מימיה, מגלֶה את ערכו ואת מקומו. ואחרי הצצה אשר כזו אל האינוּת, כמו זאת של אדם שעמד לטבוע, אדם שעמד קרוב למותו אחרי תאונת דרכים, או אדם שהגיע לכך כשחיה גברית שרצה לאהוב רצתה לרצוח, אין עוד כל חשיבות לתופעות, למחסור או לשפע, לדאגה או לפחד. הישות של התופעות שנגזרה מהאינות הכללית בה קיימות התופעות, היא הישות הרוחנית הכבירה, הקיימת והנעדרת, הישות והאינוּת כאחת.

ורק מובן הוא שהצד הגשמי שבנו יתרחק מהבנה כזאת, מנהייה אל האינות ואי החומר ואי הצורה, וייאחז בכל מה שגשמי ומוגדר בצורה וחולף וחסר משמעות וטעם, בשגם הוא גשמי, ורק בשל כך. אחרי הצצה של הרף עין אל האינות, נשארת תחושה של אושר ושל שיחרור, שריד של ידיעת אינות של צורות, אך מלֵאוּת של תודעה, שהאורח הוא חלק ממנה, חלק נקרע בשׁניוּת של המאבק המתרחש בו, בין הגשמיוּת הרוצה לשמור על צורתה ובין היסוד הרוחני שרוצה להתפשט מן הגשמיות, ולשוב אל האינות והישות שהיא הרוח חסרת הצורה, רוח של אור ושל אי-אור, אל האינות שהיא תודעה רוחשת, זיכרון ושיכחה, אל האפשרות העצומה והכבירה שלא היתה אלא נקודה אחת, קטנה, ביקום, עד שהתפוצצה ויצאו ממנה גלקסיות ומים ובני אדם. האורח מהלך עם המודעות לאי הצורה בתוך הצורה, המודעות למוות בתוך החיים, המודעות לישות הרוחנית בתוך הישות הגשמית, המודעות לחיים בתוך המוות.

שנים רבות אחר כך, ועדיין תיבת האירוע חתונה, בתיבת קורנֶל חתונה, תיבת קיום חתונה, תיבת כפילות חתונה, נפערת בתוכי, שואבת אותי אליה, בפעולה שאינה שונה מזו של הישות הרוחנית, אם ניתן לייחס לישות הרוחנית פעולה. זו ישות וזו תיבה שבה היינו כבר, ואנחנו עכשיו רק זיכרון של עצמנו בהן ואך זאת רק משום שהודות לנסיבות שפשרן לא יוודע לנו לעולם לא נהרגתי במלחמות ובשואה של בני עמנו ובתאונות דרכים ובסכין של בחור מסומם שרק רציתי לשכב איתו. אני מסתכל בתיבת האירוע חתונה, ובדמויות הכלואות בה לעד, מתחת למכסה ההזיה של האופטיקה. אני רואה את יוסף טייכמן שעבר לידנו, נופף באצבעו לעבר ד"ר פלס ואמר, "מֶסמֶר," ופלס חייך ונופף במרץ באצבעו ואמר, "המרקיז דה פויסֶגוּר." המהפנט הזקן לא העלה בדעתו לוותר ואמר, "אסדייל!" במשחק פינג-פונג של שמות מייסדי ההיפנוטיקה העולמית שהתנהל ביניהם שנים, כשד"ר פלס קרא בנימה החלטית, "אריקסון". טייכמן ציחקק לחש אליי שם, "דקלה," והלך.

זמן רב ראיתי בנוכחות התמיד של הישות הרוחנית נוכחות אחרת, אנושית, נוכחות של צל המוות, שלא באה לסייע לי, שעוררה פחד, בלתי תלוי במעשים, פחד שהוא תמיד פחד מפני המוות, ובכלל זה הפחד של מייקי, אחרי שהלך אחרי אלוויס הקטן ולפני כן, הפחד שישתמש, שיאכזב, שיאבד. דבר לא יכול היה לסייע לי. חיפשתי כל הזמן את המגע האנושי, אף שלא ידעתי היכן לחפש אותו וכיצד לחפש אותו ולא התאמצתי במיוחד להעמיק כיוון שידעתי כי גם אם הוא חסר לי, אישית, כצורת קיום, אין למגע הזה כל שחר. הקיום היה כמעט זהה בעיניי למין, להגשמת היצר המיני, שלא היה כל-כך יצר, בעצם, אלא דבר שהייתי מעורר, תולה בו כל מצוקה ואושר. הריסוּן העצמי נראה בעיניי בזוי, ומעל הכול סוג של בזבוז, כפי שענווה מופרזת היא סוג של יוהרה. לילה בלי מין היה לילה בלי חיים, כלומר בלי התערות גם אם שטחית בצורת קיום אחרת, ועל כל פנים היעדר המין לא איפשר לי, חשבתי אז, לעסוק בדברים אחרים, בעיקר לכתוב כמו שצריך, כלומר לעבור למישור הרוחני. כל ריסון היה דבר מוסרי ועל כן היה בעיניי כניעה לדברים בורגניים, ממסדיים, לא אותנטיים. רציתי לגעת ביקום באמצעות הגוף וככל שרציתי והשתוקקתי יותר, הדבר שבו רציתי לגעת התרחק, כמובן, ממני. נסעתי לארצות מרחק וחיפשתי שם דבר שלא ידעתי להגדירו, כפי שזה הגיע לשיאו בבוקורשטי בזמן העיקוף. אמרתי בלילות דברי כיסופים באוזני אנשים דוממים בדממה שלא יכלה להכיל אותם. הייתי במישור גופני בלבד, במישור מיני. הייתי מרוכז בכך, בהשגת התכלית של המין, בלא שום התייחסוּת לצד הרוחני, וגם לא, בעצם, למין עצמו. הישות האלוהית לא יכולה להזהיר אותי מפני הסכנה האורבת בניתוק כזה ממנה. היא לא יכולה למנוע ממני להביא עליי את הייסורים שהבאתי על עצמי, קרובים לכליה ממש. המין שרציתי בו לא הושג למרות שהיה שפע של מין. ובנוסף לכך, באה החרדה, הבושה מפני החטא, כפי שזה הוכמן בי, חוסר הסיפוק. בלילה, בחדר ברחוב ירמיהו בתל אביב, מול תחנת הדלק, אחרי מין, לא הצלחתי, על אף כל המאמצים, לחדש את הקשר ההכרתי עם הישות האלוהית. חייתי בהסתר פנים, שוב ושוב, גם הבוקר, עד שהלכתי לים. נפתחתי כולי אלהים, וחוּדש הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית. כל הזמן הזה לא ראיתי כי מה שאני מבקש נמצא בתוכי. כל הזמן היה מסך על עיניי ולא ראיתי כי מול הישות הרוחנית אני נמצא, מול כל היקים ומול כל האַין, לא רחוק ממנה, כפי שחשבתי. כי לא ייתכן להיות רחוק ממנה. רק ברגע שאין בו עוד רצון נמצא הכל. רק ברגע שבו לא מחפשים עוד מתגלה הישות הרוחנית שהיא התודעה האינסופית, הקולטת אותי בתוכה עד הביטול המוחלט של תחושת האורח. וכל זאת משום שכאמור ניתקתי את המנמוס, שהיה מספק לי, מייד, את התחושה של הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, מחקה אותה במדויק על פי התחושה המלאה ביותר של קשר הכרתי כזה שהיתה לי מימיי, אני מניח, שילוב של הרגע בהר סיני והרגע בשדרת קלישי והרגע של הטביעה שהיה, אחרי הכול, שיא הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, גם אם לא הייתי מודע לכך, או לא הודיתי בכך ובקצרה, ותיארתי את הדבר במילים אחרות.

האורח שוכח שהוא אורח. המרחב שצריך לארח אותו שוכח שהוא מרחב. הזמן שוכח שהוא זמן ומתכרבל כשבלול בתוך הישות הרוחנית. שום רצון אישי לא יתכן עוד. זהו מצב של חירות גמורה, אבל ברור כי למושג חירות כבר אין כל משמעות, כיוון שהאורח לא קיים עוד כדי לנסח אותה. במובן מסוים, זו הישות הרוחנית עצמה שמחזירה למושגים את קיומם על ידי שלילתם. היא מבטלת את התודעה ועל כן את תחושת אובדן התודעה המוגבלת. ואז היא מחזירה את גבולות החומר. התודעה האינסופית היא שמחזירה את האורח למציאות, להגדיר את החלל ולהביט בצל הזמן אל שמי הלילה ליד הים. הרגשת הסיפוק שבאה בסופו של יום עבודה, של יום שהוּצא כהלכה, היתה מתהפכת פתאום ונעשית עלבון. מה הוצא כהלכה? איזה סיפוק יש כאן? הרי זהו סיפוק על דברים חומריים, על כך שעשיתי את הנדרש מהצד הגשמי שלי ולא ייתכן חי שלא נדרש למעשים. תמיד חשתי חסר ואי שקט, צורך ביותר מכך. בלילה, מול הרוח החרישית שבאה מן הים, זה כל מה שיכולתי לעשות. כּלוֹת היום הוא כּלוֹת התודעה ליום הזה. כּלוֹת היום הוא כְּלוֹתי ביום הזה. כּלוֹת היום הוא מגע של הקיים ללא צורה וללא התניה בתוך קשר הכרתי. כּלוֹת היום הוא כּלוֹת כל הימים וכלות הכול. ואחרי כלות היום בא כלות הלילה. תחושת השלווה והשלמוּת היתה בכל זאת במקומה.

בחוץ היה ירח מלא שעמד ממש מול החלון. חייכתי. ישות של חולף, בתיבת אירוע ארץ ישראל, ארץ כנען, מחייכת מול ישות של בלתי חולף. מה יותר כולל ממני. מה יותר אפסי ממני. מה יותר ישות ממני. מה יותר ירח ממני. וביד נוצה, כשל מי שיוצא לחלל להחזיר לוויין סורר, עשיתי תנועה של מגע לעבר הירח המלא, בתוך החיוך שמתחבר עם החיוך של הישות הרוחנית. היתה התיישבות אחת ליד הר כנען ואחריה עוד מאה ועכשיו שוב אין שם התיישבות אנושית. יש דברים אחרים.

בדומה לסובל מדיס-אוטונומיה, שאצלו מערכת העצבים האוטונומית פגועה, והוא אינו מרגיש כאב, דבר העלול לפגוע בו באופן קשה בלא שהוא יחוש בכך כלל, לא היה כאב אך היה טעם של דם בפה. היה טעם של אינות בישותי. טעם הדם הוא טעם הגשמי. טעם הדם הוא חומר הכנפיים. כנפיים של רוח אני מצמיח לעצמי ורואה את שיש לראות באינסוף של העין עם הישות הרוחנית. ואז בא טעם של אושר בדם. ודם בטעם של אושר בפה. ורוח של חירות מצמיחה כנפיים בחללים האינסופיים של האינות בתוכי שם היה כאב והיתה חרדה. כל מה שאבד שב ונמצא כי מעולם לא היה. מעולם לא אבד. כיוון שמעולם לא היה שום דבר בשום מקום הכל ישנו. ורק אני שמתי סַכּים על העיניים מאז לילה אחד במדבר סיני ועד לילה אחד בשפת הים. ברעש של בני אדם אחרים רציתי להסתתר, וכדי לא לשמוע את הדממה של האינות שהיא הישות ברחתי אל אקוסטיקה של אנשים. וזה בדיוק מה שניתן לי, לשהות ביקום של החתונה. היה עליי להביא על עצמי אומללות, כדי שלא לכרוע במשא האושר הזה, קודם שיהיה לו על מה לסמוך. החיוך שבא אליי עכשיו הוא ההבנה שהרגע במדבר והרגע על שפת הים בטביעה היו אותו רגע עצמו, הרגע הזה, מול הישות הרוחנית ובתוכה, מל החיוך שלה ובחיוך שלה, בתוך הישות הכבירה, שהיא האינות המוחלטת. והאני, שהוא ההכרה, שהוא היסוד הרוחני הבלתי נתפס, מסתכל על הגוף שממנו הוא מסתכל. הקשר שהוא מוצא בינם הוא קשר של הֶרְגֵּל או של מאגיה סימפטטית. יחלוף הגוף כעונה. לא תחלוף ההכרה, לא יאבד היסוד הרוחני, ככל מה שהוא שייך לרוח, והוא ישות מוחלטת ואינות מוחלטת, כי אין לנו כל יכולת להשיג זאת, כפי שאין לנו כמעט יכולת להשיג חיים מחוץ לנוכחות שלנו. טעם האינות הוא טעם הישות הרוחנית שממנה ואליה הכל, בלי השמות והחלוקה לצורה, לזמן ולחלל, חלוקה שמוגבלת להתרחשויות שלה עצמה, והיא אני של טעם הדם, היא הטירוף שלה להיעלם בצורה אחרת כמותה. והנה האושר הוא בידיעה כי היסוד הרוחני שבי, יהיה מה שיהיה, לא יאבד לעולם. ועל כן בתוך החולף אני עם הנצחי. זה האושר המסיר את טעם הדם.

אנחנו נולדים לתוך התודעה האישית ומנסים להתבסס בה. בתודעה האישית היה עליי לברוא את עצמי. בשפה שבניתי בתודעה האישית הגדרתי את התודעה האישית כמקום שאני רוצה – חייב – להגיע. הרצון להגיע אל התודעה האישית, שממנה יצאתי כגוש קיום חסר תודעה, עם כל מה שצברתי כתודעה שהיא שוות הערך לקיום, היה ההכרה העצמית. הכרה הזוּיה לקראת המוות, שבמערב רק המשוררים והמשוגעים מדברים בה. היתה צעקה בסחרור התודעתי הזה, והיא הוחנקה, כי ההכרה העצמית היא הקבר היפה שאני מכין לעצמי. לא ייפלא שזנחתי את הכל באחת, תמורת הווה מדומה. הגילוי של הישות הרוחנית היה גילוי של תודעה שמבטלת כל צורך בתודעה. המוות של הגוף הוא לא סוף הנפש וקץ הרוח. מערכת השמש היא לא הגבול האחרון של הישות הרוחנית. ברגע שהאורח מבין כי גילוי התודעה הוא אובדנה בתוך הישות הרוחנית, האורח מתחיל להימשך בתוך ההמשכיות.

היסוד הרוחני שבי נדחק כל העת אל קרן זווית והוא לא מזכיר את עצמו לפניי. ברור שהוא יכול לכפות את עצמו בכל רגע ואני רק אשמח על כך. הוא מוזמן להתגלות ולעזור לי בכל רגע, אבל מעולם לא מחכה שאני אחשוב עליו. הקשר שלו עם הישות הרוחנית, שממנה הוא בא, איננו קשר של מי שנמצא בגלוּת. הוא האורח האמיתי שנשלח לכאן לחיות בעולם הגשמי על מנת שיתנסה בקיום הגשמי כדי להבין את ההבדל בין הגשמי והבלתי גשמי. במובן מסוים, היסוד הרוחני אדיש למה שקורה אותי, כל עוד אני לא חושב עליו ובכך אני מבקש את עזרתו, כל עוד אני רק צורת החומר הנושאת אותו. הוא חייב לעשות את הדרך אל הגשמיוּת בה בעת שאני חייב לעשות את הדרך לרוחניות. אני מראה לו את הגשמיות שלי. אני מראה לו את הכי יפה שיש לי. אני מסביר לו את הגשמיות שלי, על קסמה ועל פגמיה. הוא חש בגשמיות שלי ומרוב השתאות או אולי מרוב חמלה עליה הוא מאפשר לי לנסוק במבט אל מרחבי האינות שהיא ישות, אל מעבר לכל הגדרה והכרה, אל מעבר לכל ישות רוחנית שאני יכול להשיג, אל משהו שהוא הכל ולא כלום, רחוק וקרוב, בסוף כל העולמות ובתוך עיניי.

"לחצתי את ידו של חולה איידס," אמר אורי אלמקייס, גאה כקורטז שכבש את ממלכת האצטקים שבה היו עשרה מיליון בני אדם עם שישה עשר סוסים ושש מאות לוחמים, "מישהו מהעבודה, שקיבל את זה מעירוי דם. הייתי חייב ללכת וללחוץ לו את היד, נרתע מהמגע, מקווה שהוא לא מבחין בכך, שהוא כבר רגיל לרתיעות האלה, כועס על החולה שהוא רוצה בזה, שהוא מושיט יד, מוטב היה שלא יושיט שום יד, שלא יביך אף אחד, מה הוא לא מבין שהוא מידבק? כמו מכושי, ככה היתה הרתיעה, שצריך ללחוץ את ידו כי עכשיו כולנו מודרנים, ליברלים, אבל בתור לבך יש לך איזו שהיא רתיעה מלחיצת יד של כושי, כאילו היד שלך תישאר בתוך היד שלו, הוא יגנוב אותה כדי לצבוע אותה, או לשים לעצמו יד של לבנים, שלא לדבר על המחלות שיבואו ממנו. זו לא רתיעה מפני נחותים אלא להיפך, רתיעה מפני מי שבא מאפריקה עם כל מיני כשפים וקסמים, ויש מיליונים שם שמחכים ליד לבנה. והיוסי הזה, חולה האיידס, לחץ את ידי ודיבר על בורסה, הנסד"ק ירד בשלוש עשיריות האחוז. זה היה מוזר עוד יותר מלחיצת היד שלו, זה היה ממש חולני, זאת אומרת, האיש הולך למות ואיכפת לו מבורסה? נסד"ק? ופתאום רציתי נורא לבחון את היד שלי, כי קודם לכן נדקרתי באיזה חוט, סידרתי רמקול, וכבר לא זכרתי איך נעשים חולים, אם מספיק שהדם שלך נוגע ביד של חולה, או שהדם שלו צריך לגעת ביד שלך, מה שהיה קצת קשה כי לחולה-איידס היו טבעות על כל אצבע, טבעות מתכת דמוית כסף, והוא היה שמן, בכלל לא נראה חולה, שמן ורוסי ומדבר בקולניות, על הבורסה." ואני חשבתי על ג'נגו, שלא הלכתי אליו כשגסס מאיידס, שלא ראיתי אותו כשחלה, שלא דיברתי איתו לאחר שנפרדנו בקפה שמש מול קולנוע מוגרבי, כשעדיין היה בתל אביב קולנוע מוגרבי, כשג'נגו היה יפה כל-כך, כשהיתה עדיין תל אביב, רואה את ג'נגו בחדר שלי ברמת גן, כל-כך צעירים, כל-כך לא יודעים כלום, אבל כלום, ממה שמחכה מעבר לקיר, מעבר לרחוב הרצל, שלא לדבר על מעבר לרחוב ז'בוטינסקי. "בסוף," אמר אורי, "הלכתי לשירותים שם, והסתכלתי על יד שלי, ותודה לאל, לא היתה שום שריטה טריה. אז זה אומר שהכל בסדר, נכון?"

אפרים, אבי הכלה, עמד לידי ואמר, "אני מסתכל על הבת שלי ואומר לה, אני פישלתי ופישלתי ואת תיקנת."

אם כל היום הייתי עסוק בדברים חומריים, ולא עצרתי ליצור קשר הכרתי עם הישות הרוחנית, אני מתפתה שוב להאמין שהביקור ממשי, שהמעשים אמיתיים ויש להם משמעות. פתאום עברה עליי צינה כמו בימים הנוראים ביותר של היותי גוש קיום שרוי בייאוש שאין לו מוצא. חשתי בקשר ההכרתי המתהווה סביבי כמו קורי עכביש לבן וטוב, שבא לעזרתי אחרי שקראתי לו כאשר עקה רבצה על לבי. והספק, שאולי אני משלה את עצמי בדברים על ישות רוחנית כדי לברוח מאותם דברים חומריים, אשר גם אם אין להם משמעות, הם יכולים להקל מאוד על החיים כאן, גם אם אמשיך להתעקש לקרוא לחיים האלה ביקור. וכל זה קרה לי ביום שבו חידשתי קשר עם אנשים אחרים שאליהם הייתי קשור בעבר, קשר שאיננו גאולה אלא הוא עוד צורת קיום שתובעת את כלי הביטוי וההתגשמות שלה.

אבל, כמובן, הכל אשליה; גם הספק וגם כיסופיי אל מצב של בורות שבו לא הודיתי בכך שהכל אשליה, וכי אין כלום מלבד הכוח הרוחני, שהאורח הוא המתקרב אליו והאורח הוא המתרחק ממנו, והוא קיים כל הזמן, בכל מקום, בישות ובאינות, כשהאורח מצוי בו וחש באושר הגדול שבו וכשאורח מחוצה לו, מחוץ לחללית האם. אבל אחר כך מה זה משנה, מה זה משנה לאוסקר ויילד שיש בסדום רחוב על שמו, כשביקום שלו, ברחובות של פריס, לקראת הסוף, היה רק גוש של יאוש, עקה של תימהון? ואולי הוא ידע את הדרך. הריחוק מהישות הרוחנית הוא ריחוק מעצמי. במשך זמן מה שהוא נצח ואינות הזמן, הייתי גוש קיום, עלבון ליסוד הרוחני שבי וביקום. כל מה שיצמח מן היום הזה יהיה בתחום הגשמי בלבד. כישלון כהצלחה, הכל יהיה בשפלות הגדולה ביותר, בשפלות של הגשמי, של חיות הטרף. אני מוותר על הכל בדומיית הלילה. אני עוצם את עיניי ומחפש את האינות שבתוכי.

קולות משם, מהחתונה, באים. "אני," אומר קול חרוך של אישה עירומה, שדיה מתחת לחזיה שהיא מחזיקה ביד, רופסת, שמנה, קולה כבר איננו מחובר לאף אחת שאני יכול לזהות, אקוסטיקה ללא אופטיקה, אומר, "נמאס לי להיות לבד. אני לא מכוערת ואני לא טיפשה ואני משעשעת ואני לא רעה. אז נרשמתי למשרד שידוכים קופידון. וכתבתי בדברים שהייתי צריכה להגיד על עצמי, שנמאס לי להיות לבד בתוך היקום, ואני מחפשת מפקד חללית."

"הילד נחנק בנקניקיה ומת," אמר שמעון גואטה.

"מיתוס של הפימה באריזונה," אמר ד"ר פלס, "מקשר את יונק הדבש עם אל הקרוי אֶל בֶּבֶּדוֹר, השתיין, שהיה אחראי למבול."

"עד שמצאתי את החברה שלי לא הייתי בררן בכלל," אומר קול. "כל מי שהיתה מוכנה, אני הייתי מוכן, שמנות ורזות, נמוכות וגבוהות, שחורות, לבנות, מה שבא. ואפילו סינית."

קול, אולי קולי, אומר, "הכל היה ברור בלילה אחר, בראשון בספטמבר אלפיים, בקבר יוסף. כרגיל, הסוף קרה זמן רב לפני סוף. מחולליו, ובראשם אהוד ברק, המתווך של העשירים מדאבוס, גרמו להרבה סופים קטנים, לפני שייאספו אל הסוף."

אינני יודע מה הסיבה לכך, שאני יוצא או מוציא את עצמי מהקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית. אני אומר שהדבר קורה, שאם לא כן הייתי נשאר בקשר ההוא, ומת, לכאורה מרעב וצמא. ותמיד יש בעולם החומר מעשים שמחכים. ואולי אין זה שייך כלל למיסטיקה, אלא לארוטיקה, ואני מנתק את הקשר או שהקשר מתנתק אך ורק למען שמחת התחדשותו.

סמוך אחרי שואת עמנו, כאשר נשיא ארצות הברית הודיע כי הוא מוכן לתמוך בהקמת מדינת גייז בעמק סן פֶרננדו, כתבתי איגרת ובה הזהרתי את בני עמנו, שהם מתפתים לדברי הבל זמן קצר כל-כך אחרי השואה שפקדה אותנו. הזכרתי להם את המדינה היהודית שסטלין הקים בבירוביגָ'ן, והעניק לתושביה זכויות מסוימות, אבל כוונתו היתה לרכז בה את כל יהודֵי רוסיה ולהשמיד אותם עד אחרון, כפי שהנאצים בוואנזֶה התכוונו בסופו של דבר לחסל גם חצי-יהודים ורבע-יהודים, אף שבראשה ישב ריינהרד היידריך שהיה בעיני עצמו רבע-יהודי, והפרטיזנים הצ'כים חיסלו אותו, רבע או לא. בכל הוועדות והמועצות והכנסים שעסקו בתכנון השיטתי של רצח בני עמנו, ישבו בני עמנו המתכחשים ובאחדות מן הוועדות האלה הם היו יושבי הראש המיליטנטים ביותר, אף כי אחר כך נחשפו ונרצחו אף הם. בני עמנו בארצות הברית, בעיקר דוברי המיעוט הקולני והמטורף של המוצהרים, בזו לי. הכל נראה שפוי ומבטיח אחרי השואה הגדולה. אני עצמי כמעט הייתי מוכן להאמין. אחוזי ההתקבלות של בני עמנו בחברה נעשו יותר ויותר גבוהים במשאלי דעת קהל במערב, ורק במזרח אירופה יקדה שוב השנאה בגלוי, אותה שנאה שבערה מתחת לפני הקבלה של המערב. אבל אני ידעתי כי בשעה המתאימה, אלה שקודם לכן היו בעדנו, לכאורה, צעירים ליברלים שאפילו נהגו לבלות במועדוני הגייז, וכן בני עמנו המתכחשים, יתגלו כאינקוויזיטורים האכזריים ביותר. כאשר דלפה התוכנית הסודית של הבית הלבן, שבה נכתב במפורש כי הגייז ירוכזו במדינה משל עצמם לשם בדיקה ועיקור, לא הזדרזו בני עמנו מארצות הברית לבוא הנה. הם מתגייסים עדיין למלחמת האמריקות ומתים בשדות ונצואלה והונדורס, צ'ילה ופרו, גואטמלה וקולומביה, מקווים שבלחימה ובמעשי גבורה יתקבלו באמת, מתעלמים מכל אזהרה בדבר האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית המובנית בכל הטרוסקסואל, ממשיכים בהתעקשוּת המטורפת שלהם, שהם לא שונים, שהם שייכים לאדמה ולאוויר ולמים שהולידו אותם. ככל שהאדמה והאוויר והמים האלה מקיאים אותם, כך בני עמנו מתעקשים יותר. הם נוהגים כמו היהודים בני עמנו ששאפו להתקבל על-ידי הרבנים וההורים שלהם, והמשיכו לשאוף לכך אחרי שהוריהם גירשו אותם ורבניהם הטילו עליהם חרם. אבל בסוף הם יתחילו לבוא הנה, כי המאבק הממושך רק לשם ההשלמה עם קיומם יתיש אותם. הצורך ביצירת קשר הכרתי עם הישות הרוחנית יביא אותם לכאן, אף כי בדרך עקיפין. לכאורה המקום אינו חשוב, וכל אחד יכול ליצור את הקשר ההכרתי שלו עם הישות הרוחנית שלו איפה שהוא נמצא. ואכן כך הדבר. לא חובה לבוא לכאן. אפשר להישאר טרף של האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית במקומות אחרים ואפשר לבוא הנה, כל עוד זה אפשרי, וכאן, חופשיים מן הלחצים האלה, להגיע לקשר הכרתי עם הישות הרוחנית.

לפעמים הכל בעיניי כעין כרכרות ומכוניות ואוטובוסים וכלי רכב שהיו ואינם עוד וכאלה שעוד לא היו ויהיו, מודבקים על קליפת כדור הארץ, כפי שהוא נראה לשוכני המושבות בחלל, ככדור כחול עם עננים. יפה המראה ואף ניתן למצוא בו הקבלה מסוימת למסע שהאורח עורך. בכלי הרכב שהיו ואינם עוד אלה שאינם עוד ובכלי רכב שישנם אלה שישנם ובכלי רכב שיהיו אלה שיהיו ואולי יסעו בכלי הרכב האלה לכוכבים אחרים, עד חירות החומר. הכל קיים ולא קיים רק בהכרה, הקרוב עם הרחוק, האובד עם המושג. היסוד הרוחני מחכה לנו. בכל פעם שאני שוקע בגשמי יש לי לכאורה לאן לחזור. את זה הבנתי ברחוב פילדשוּלוי בסתיו העיקוף שעשיתי בבוקורשטי, שעליו עוד אספר. באחד מכלי הרכב המודבקים לכדור הארץ אנחנו נעים אל חירות החומר. השואה של היהודים, כטענת הרב מדגון, היתה שלב בכך. שואת עמנו היתה שלב בכך, והקמת סדום היתה שלב בכך. המעשים, קטנים וגדולים, נמשכים ואין לנו כל הגנה בהם וכל ישועה בהם, אלא רק במעשה של יצירת הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית.

האורח רואה דברים בביקורו והוא רוצה לגעת בהם, ליהנות מהם. אם זה היה הכל, זה היה נסבל. אלא שהאורח רוצה לרכוש בעלוּת עליהם. הוא מאמץ לעצמו מושגים כמו הצלחה וכישלון. הוא לא זוכר שזה ביקור קצר וחולף. הוא מאמץ זיקה להצלחה וכישלון ומעכיר את ביקורו. הוא חושב על ההצלחה ועל הכישלון גם כשהוא לא נמצא בתחום המעשים, שבו אולי מוצדק, על פי חובות האזרח כלפי מקום הקבע, לחשוב במושגים כאלה. הוא חושב על זיקה להצלחה וזיקה לכישלון גם כשעליו לחשוב על היותו אורח, על כך שאין לו זיקה של ממש לשום דבר, גם לא אל עצמו; שהוא רק שלוחו של היסוד הרוחני שלו. איזו זיקה יוכל לפתח אם לא יהיה לו יסוד רוחני שמאפשר לפתח זיקה ואי זיקה. שום זיקה לא יוכל לפתח אם לא יהיה לו יסוד רוחני כזה. ואף על פי כן, הוא הוזה על זיקה ואיננו יודע להישאר שליו בטוב וברע, בכישלון ובהצלחה, קשוּב אל היסוד הרוחני שבא מהנצח שהוא צורת קיים לפני חירות החומר.

לפעמים שוקע האורח ביאוש. באצבעות קדחתניות הוא הופך בדפי ספרים כמו בקופסאות של סוכריות יקרות ומחפש מילים שירגיעו אותו. וגם הזיקה למילים מוזרה. הלא ברור לגמרי כי האורח עשוי מחומר מתכלה ויסוד רוחני בלתי נראה בחולף. היסוד הרוחני הבלתי נראה לא מתכלה. האורח מתכלה והיסוד הזה לא מתכלה. האורח חייב לעשות הכל על מנת להכיר את היסוד הרוחני הזה שבו. הביקור הוא ביקור כפול. תכלית הביקור של האורח היא היסוד הרוחני שבו. ותכלית הביקור של היסוד הרוחני היא האורח ודרכו היסוד הרוחני שבו. אם זה ייעשה לא יהיה פנאי לזיקה להצלחה ולכישלון. לא תהיה שום הצלחה ולא יהיה שום כישלון, מלבד הקשר שביני ובין היסוד הרוחני, הקשר ההכרתי שלי עם הישות הרוחנית, שרק הריחוק שלי ממנה גורם לכל ייאוש. אבל בארקָדיה של החומרי אני ולא קל הניתוק מהרגלים חומריים.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מתוך "מיסטיקה", חלק שלישי":