מתוך "מיסטיקה", חלק שני

הפרק החותם את מיסטיקה; החלק הרביעי ב"פשר המעשים"
05/11/2010 14:39:23

בבוקר, אחרי המוות, אחרי ששומרי הראש המטורפים מבדידות וייאוש וכוח של ראש הממשלה השוקע בחוסר הכרה ירו באודי, כשחזרתי לאשדוד, לא מצאתי שם את טרופוניוס הבא לכרות את ראש אחיו ואגאמֶדס, כדי שפשר המעשה לא יתגלה לעולם. אבל ראיתי שם את הבוזזים שהלכו בין ההריסות, ובראשם יניב אלפייה. ובכל זאת היה ברור שהכל ישתנה. ושעל כל פנים משהו ישתנה. למחרת זה היה פחות ברור. ועם כל יום שעבר היה ברור ששום דבר לא ישתנה, ובעצם מדוע ישתנה. עונות באו וחלפו. עזבתי את ישראל, המדינה הרשעה שנטפלה אל החלשים בחוקי הביטוח הלאומי, ואל הישרים שדיווחו על הכנסותיהם הקטנות, ואל ניצולי השואה שאת כספם חמדה אבל עשתה הכול למען אותו חוג של עשירים שניזונו ממנה וכל תפקידם היה לגייס כסף למדינה, כדי שהם עצמם יוכלו לקיים את רמת החיים שלהם, ובכלל זה פנסיה תקציבית בגודל כל המשכורת האחרונה. לא היה בדעת אנשי החוג לוותר על הטרף שלהם, ואם צריך היה להקריב לשם כך אנשים קטנים, פשוטים, ישרים, מדוע לא? והיו ביניהם כאלה שקיבלו פנסיה ושתי פנסיות ממשלתיות ועבדו בשירות הממשלה במשכורת מלאה. בנוסף לכל, נטפלה ישראל לשכניה הפלשתינאים, שנלחמו על חירותם, ובמקום לדבר איתם, בין אם זה היה אז חמאס או אש"ף או כל ארגון אחר, עשתה להם מלחמות נוראות. ימים עברו אם כן ודבר לא השתנה. המדינה הרשעה עברה מן העולם שהרי לא יכלה להתקיים ברשעתה. חול כיסה חזרה את רחובות הערים. בעיני הערים זה היה אסון אבל לא כן בעיני החול. ואם תאמרו לחול אין עיניים, איך אין לו עיניים והוא עשוי משברי זכוכית.

בא הים ונהם. כמה שנהם גם הוא התרחק והתחמם. באו מלחמות ושואה של עמנו ועוד מלחמות ועוד רעב ועוד מוות. החתונה נשכחה. המדינה הרשעה באה על עונשה ונעלמה. ואין בכך שום נחמה. כפי שלא השתנה דבר אחרי החתונה כך אין שום נחמה בדברים שקורים לאחרים. אלה שנשבעו לא לשכוח שכחו ומתו ונשכחו. אם לא מתו מרוב מצוקה אין להם פנאי לזכור את החתונה. ומה יש לזכור אירוע, כפי שאומרים, שמתו בו פחות ממאה איש, אם אחר כך מתו אלפים ועשרות אלפים ומאות אלפים ומיליונים. המוות הוא אחד בלי שום קשר למספרים שתולים בו. לא המוות שינה את הרוח ולא השיכחה שינתה את החומר. החיוך ממתין ואוסף אליו את היגעים. אם לא הייתי נדרך לשמוע את החתונה עד פשר המעשים הייתי מת גם אני. מה שמוות בשבילנו, אולי חיים עזים לאין ערוך בשביל אחרים. ביקום הפנימי אני בחתונה, עדיין בחתונה. ודאי לא בחכמה, אך עדיין מקשיב לצל של קולות, יצוּרים אקוסטיים שבאים מעולם רחוק מכל גלקסיה, פעם לארגו ופעם אלֶגרו, פעם אֶספרסיבו ופעם דולצֶ'ה, ופעם, לעיתים כל-כך רחוקות, קוֹן פוּאוקו. אבל גם הפרטיטורה המשוכללת ביותר איננה מוסיקה. גם החיבור המשוכלל ביותר על מיסטיקה איננו קשר עם הישות הרוחנית.

"לפעמים," אמר אילן שטולרו, "אתה מזיין מתוך שנאה. עיקר ההתרוצצות היה תמיד מתוך ההרגל לעשות את זה. לא בשביל הנאה או לא רק. בשביל איזו רשימת מלאי בראש, שהקטע איתה היה שהיא תמיד היתה ריקה, או לא זמינה, לא מספיק ארוכה. וְהֶרְגֵּל נוסף שהיה מקופל בזה היה ההרגל לצמצם את המגע למגע מיני בלבד. הייתי עושה את זה כמעט מתוך סלידה כי ידעתי שאחרי המין העלוב תהיה נפילה רגשית. לא ידעתי להגדיר את הנפילה, וייחסתי אותה לכך שהמין לא היה מספיק טוב. אלא שמבחינה מינית זה היה אחלה מין, זה היה מין מקצועי לגמרי,  מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות שקל. אבל זה היה רק מין פיזי, פעולה ללא שום קשר. הלכתי אחרי היצר וכיבוש היצר נראה לי כמו כניעה לנורמות בורגניות בלתי נסבלות. כניעה לכל רצון של היצר היתה בעיניי התגשמות של החירות, זה היה בעיניי החיים הטבעיים. הבורגנים היו שמנים עם מחשבונים ואנחנו היינו רזים, עניים ומזיינים כל מה שזז. וכך המשכתי לראות עצמי גם בגיל ארבעים. וחמישים. שמן עם כרס שמזיין ומשלם ומתאמץ לזיין ומתאמץ לשלם וחושב, מה, רק המוות יביא לי מנוחה."

התוקפנות הפנימית של האורח כלפי הכרה בסמכוּת גשמית של אל, קיום פיזי של אל שלמענו מרחיקים לכת, למשל, עד מקדש הזהב בארמיצָר, גם במנותק מכל חבוּת דתית, נוגעת לעומק שרק עכשיו מתחיל להתברר. יתכן שבהתעקשות לדחות את הסמכות של השבט, את החלוקה הבוטה בין האנושי והאלוהי, מכוֵון האורח במישור לא תודעתי, למה שהתגלה לו במישור התודעה. יתכן כי ההפרדה בין הישות הרוחנית והיסוד החומרי, גם אם היא חלקית ומוגבלת למה שנחשב לביקור של האורח, איננה נחוצה אלא לצורכי הבנה בלבד, במקרים של חוסר כל יכולת הפשטה. הרי הישות הרוחנית היא הישות החומרית והישות החומרית היא הישות הרוחנית, היש הוא האין והאין הוא היש. האורח נבהל מרעיון שהוא נועז עדיין, חש כי איננו אורח נצחי אבל בכל רגע שבו האורח קשור בקשר הכרתי אל הישות הרוחנית, האורח קשור אל עצמו. החיוך של הישות הרוחנית הוא החיוך שלו. הישות הרוחנית היא מחוצה לו ובתוכו, היא השתקפות של עצמה והשתקפות שלו, הוויה ותיאור, מיוצג ומייצג בו זמניים. המעמקים והמרחבים הם מחוצה לו ובתוכו. בצעדים קטנים ומהוססים, האורח מתקרב אל מה שהוא אולי עיקר הביקור, תכליתו ופשרו. בחתונה באשדוד? בחתונה באשדוד. כי רוח חיי וכל חיים עד שבחירות החומר יאבד כל תא וכל כרומוזום, כל הדנ"א וכל הזיכרון, אם בבוא העת ואם במאיץ חלקיקים, אולי המאיץ שרף מהקריה הגרעינית בנחל שורק, שנעלם בתוך עצמו, אם לומר כך (ועניין זה בפני עצמו, על החיפושים, ההשערות בדבר כוח מיקום אחר שהמאיץ הצליח להגיע אליו ואותו כוח שיתק את המאיץ או אסף אותו אליו, ראוי לספר משלו).

"ואחרי הגדר," אמר-אומר יעקב גרניט, מנהל בית הספר שלנו על סף מותו הרחוק, "אם יירו קסאמים על שדרות ועל אשקלון, נירה לכפרים? לערים? נשמיד את עזה?" הוא שתק רגע. "אבל בעצם זה כבר לא משנה. המערכה אבודה." ז'ני אונגרמן ניגשה אליו. היא הסתכלה לעברי וחייכה, לרגע בבגדי מאלפת הסאדו-מאזו, כולל המגפיים הנוצצים, של לשכת הגיבורים שלה בקריה בתל אביב, בבית טמפלרי ישן שהוסב במיוחד לשם כך. "די די יעקב," היא אמרה, "עוד תחטוף שבץ מכל ההתרגשות הזאת."

"הגיבורים שלך," אמר וחייך, "כל הצבא הזה. הרי מה עושים שם. כל הצבא הזה קיים כדי להפוך צעירים לרוצחים. כן כן. במה היו גיבורייך גיבורים אם לא ברצח. אבל זה לא משנה. הרצח חוזר אל הרוצח. תמיד."

ספר הזוהר, שחוזר להיות ספר מיסטיקה, כלומר ספר ריחוק, אחרי שהתעללו בו, מדבר על עבודת השם בעבד ובן. מי שאינו מסוגל ליצור קשר ישיר עם הישות הרוחנית הוא העבד, בין הגבעונים והנתינים, זה שעובד עבודה קשה על מנת להגיע לקשר כלשהו עם האל. ואילו הבן מתדבק תמיד באביו בלי פירוד כלל. הוא מסוגל לחדש את הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית בכל רגע שהוא רוצה בכך או צריך את זה, וכאן רצון וצורך היינו הך. אלא שהתפיסה הכללית, לפיה משהו זורם או שופע מן האלוהות דרך הספירוֹת אל האדם, מגבילה את התפיסה הרוחנית למשהו דמוי מציאות של זרימה מרחבית או תת-קרקעית, שלרוב איננו מובן, וכאשר הוא מובן הוא מעורר עצב. עצב זה נובע מכך שביסודו של דבר, גם מחבר הזוהר לא היה מסוגל להפשטה גמורה, שלא לומר על משה דה ליאון שהיה סתם נוכל שביקש להתחזות לשמעון בר יוחאי כדי למכור ספרים, ולא היה מסוגל להשיג את הישות הרוחנית כיסוד רוחני בלבד, ישות רוחנית שאינה יכולה לנהל חשבון של מעשים טובים או רעים של פרט, עם או עולם, ולגמול או להענישו בבוא הזמן. ההתקדמות של האדם איננה רק במישור הטכנולוגי-חומרי אלא גם במישור הרוחני ככל שהוא מתרחק מהאמונה בתחיית המתים, בתחיית החומר, ובכלל זה החומר שלו. יכולת ההפשטה של האדם המודרני היתה ודאי בבחינת הבל ייאמן בעיני מי שחי לפני חמש מאות שנה, לפני פרצלסוס, למשל, כאשר טיפול בפצעים היה בעיקרו המתנה לנמק וכריתת האיבר הנגוע, או הרמב"ם שצריך היה להסתבך כל-כך על מנת לומר שתחיית המתים היא רעיון הבל ויש תחיית נשמות, שגם היא הבל. העולם, שהוא צורת קיום, הולך אל חירות החומר ויכולת ההפשטה שתאפשר לאדם להבין את אשר עתיד לקרות לו, שתאפשר לו להבין כי ייצא מצורת הקיום שלו, שהיא חלק מן השיבה הנצחית אל חירות החומר. המנמוס אולי ילמד את בני האדם מהי חדילה, אם באיחוד של מנמוסיה ולֵתֵה ואם בדרך אחרת. האורח קיים מול חירות החומר, אם לומר כך, כחלק ממנה לעתיד לבוא, וכמי שהיה חלק ממנה בעבר, חלק מישותה ואינותה, לא צורת חומר משל עצמו. ואף אם האדם אכן יכול להקדיש את חייו לניסיון להעניק לה שם, על סמך טקסטים עתיקים וחדשים, או לומר עליה שיש לה עשר ספירות או מאה אלים או אף אלפי אלים, או שהיא שוכנת בפסלים ובמילים קדושות, אחת היא לה איך תיקרֵא. ואולם התעוזה של פרשני הזוהר, החורגת מגבולות הזמן שהוא צורת חומר, במובן זה שיש לו התחלה ועל כן יהיה לו גם סוף, והתפיסה המסורתית, המציבה את הוגיה במרחק כביר מהנוצרים והמוסלמים בני תקופתם בכל הנוגע להבנה רוחנית, כלומר ליכולת הפשטה, היא עדיין תעוזה מוגבלת. על אף הכל, התיאורים מתייחסים לאלוהות גשמית, שאיננה עילת כל העילות, הישות הרוחנית המוחלטת, אלא מין אלוהים קטן יותר, שנועד להשגת בני אדם בלבד, ואולי יש קטן מזה לַחַיוֹת ועוד קטן מזה לעצים ולאבנים ואחד גדול מזה לכוכבים וליקומים. זהו אל רוחני למחצה, העשוי חומר שהבינה האנושית יכולה להשיג, והוא מורכב מרקיעים וספירות ויש לו צורך בהמוני מלאכים, שמספרם אכן כמספר אלי הודו, לשם תיווך, כאילו אין המלאכים והאל אלא דבר אחד. הרעיון שיש צורך נרחב ובאל מצומצם יותר, כדי שהאדם יצליח להשיג את הרעיון האלוהי, מרמז אולי על תפיסת הישות הרוחנית הגדולה כמשהו שאין לתאר אותו ואין לדבר בו בשפה אנושית, ועל כן שאין להשיגו, דבר המבשר את ההתפתחות של יכולת ההפשטה הגדולה יותר של ימינו וזו הנרחבת ודאי שעוד תבוא, עד שהאדם יהיה מסוגל להשיג את אינותו ואז, בוודאי, יתאיין. הרעיון שהכל הוא אחד, ואין הפרדה בין העולם הרוחני והעולם הגשמי, שהכל הוא אחד, שהכל הוא אינות שישנה או ישות שאיננה, מסחרר אותי בכל פעם מחדש יותר מכל הנאת חושים שהיתה לי, או שאני יכול לחולל במנמוס, אבל אני תמיד נעצר, משום ההתנייה שלי, על הסף.

"התורה היתה הירי הראשון, להגן על העם בכל מחיר," אמר השופט דוד קניג, פונה אל גרניט. "זריקה, כמו בהטלת האורים ותומים. התוקפנות הולידה תוקפנות. לימוד היה מההתחלה הוראה, פקודה לפעול על פי קביעת הזקנים. זה נעשה אבל זה לא היה טוב לנפש או לחופש. כל מי שפעל אחרת היה אויב. פוסט ציוני," אמר והצביע עליי. הביטוי הזה, פוסט ציוני, היה ביטוי גנאי בישראל של ראשית המאה. אף אחד לא רצה לראות את הגלוי לעין, את השקיעה של המדינה היהודית הרשעה. וגם עכשיו, כשאני נזכר בכך, עולה בי שוב המשטמה שהיתה ממלאת אותי שם. ובעין השלישית אני רואה את צי דגמי הספינות שהתגלה בקברו של תות ענח אמון נושא מכאן את הזוכר הזה על פחדיו ושמחתו, משוגותיו ואושרו.

"ודאי פוסט ציוני," אמר גרניט, "אבל לשלם להם בכל זאת צריך. אם רק אפשר היה לארוז הכל ולצאת לקרים, לוויה נובה, מה?"

לרגע שהוא כל הרגעים, להרף עין שהוא כל הזמנים, חשתי באושר של מחיקת הגבולות בין הצורה שלי ובין הישות הרוחנית. הייתי חומר בלי צורה, חופשי עד שהייתי כמעט לא קיים, חורג מיסורי האני ובעיותיו, צף במקום שממנו באתי ואליו אני הולך. הנוסטלגיה המטפיזית שעינתה אותי כל חיי, שגרמה לי התקפי מלנכוליה שלא הצלחתי להבין, שמשכה אותי אל מקומות שבהם הייתי בעבר אף שלא יכולתי להבין, מבחינה פיזית, מה הדבר החשוב שקרה לי שם, היתה התוף השאמני שלי, שעליו נסעתי אל השחרור מאלוהי המערב, המעניש הכפייתי שהגיח ממוחם האפל של נביאים ומטיפים פסיכוטיים שלא יכלו לסבול את עצמם. משהו קרה. ולא הייתי לבד כאשר זה קרה לי, כאשר התמלאתי כל האושר הזה, ולא במדבר, לא בקיבוץ שלנו שבסוף הגליל ולא בחדרי כדי שאוכל לדווח מתוך התרחשות, לא בבוקורשטי של העיקוף ולא בשדה ולא ליד הים. ההתנסות העזה ביותר שלי בקשר עם הישות העליונה היתה בחתונה רחוקה, שהסתיימה באסון. אבל ברגע שהקשר שלי עם הישות העליונה הגיע לשיאו, הרגשתי שאני יוצא מהגבולות של צורת הקיום שלי, והכל באושר ושלווה ובכל אופן בסוג של דומיה אבל לא בלי תמסורת של משהו. האנשים שהיו סביבי לא היו אלא חומר אנושי, שבא לקראתי בתוך שבירת הצורות שלהם, כגלי קול שלא מוצאים התנגדות, אורחים במסע שאין לו סוף, שאני סיומו או קרוב לסיומו.

חזרתי אל עצמי ואל המקום ההוא, אל הרגע ואל עצמי ואל הישות הרוחנית ואל החולף ואל המוחלט ואל צורות הקיום, זר ביניהן ושייך להן, אני זה שבחליפה שישב ויד אחת מונחת על מסעד הכיסא וידו השנייה על השולחן. חזרתי, אבל עדיין לא חזרתי לגמרי לעולם הגשמי, אם לומר כך, והייתי עדיין בין העולמות, כפי שאני בין העולמות כל אימת שאני בקשר הכרתי עם הישות הרוחנית, גם אם העוצמה משתנה, גם אם הוודאות של הבל הצורך בזולת מכאיבה, ביחס לצורך או מה שנראה לי כצורך נואש בבני אדם. ברגע ההוא, בין החזרה מן הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, שהרי אני מבין עכשיו שכל המלנכוליה שהיתה אחר כך היתה עצב של פרידה, ברגע ההוא אני נמצא עד עכשיו, והמלנכוליה של הפרידה שהגיחה כחֶסֶר, והעכירה את רוחי פעמים רבות כל-כך, אכן לא היה לה על מה לסמוך.

אותו רגע ראיתי את חברנו את דויד סספורטס שנופף לעברי. הוא הלך אל אותה תכלית. דרור קויפמן הלך אל אותה תכלית. ובכל זאת מה שונות היו הדרכים. במשך תקופה מסוימת חשתי כאילו בכל יום נושר מעליי אני אחד. והיו ימים שבהם נשרו ממני אניים רבים. יש שהייתי יושב בלילה וסופר את האניים שהשלתי, במשך אותו היום. כמספר תאי העצב במוח וכמספר ההֶקשרים שבין  הנוירונים היה מספר האניים האלה. כל רגע היה אני שבא לשם אותו רגע ובעוד זה מדבר זה בא. והרגע הזה שבו אני מדבר כבר היה רחוק ממני. בתהלוכת האניים ראיתי אחיזה בהווה. במוּדעות אל ניתוקם ממני שמעתי את קצב החיים המלאים והסוערים, ומה שחשבתי שהם החיים: מעשים, עיסוקים, זיונים, תיאטרון, סרטים, נסיעות. ואז, אחרי זמן, היה צורך פתאום שהאניים האלה יתאחדו. התרחקתי משינויים חיצוניים שמעצם טבעם חייבו הופעה של אניים חדשים ורבים יותר. אחרי איזה זמן הרגשתי מרומֶה על-ידי כל האניים שהלכו ועל-ידי כל האניים שבאו. ידעתי מי אני ומה אני ובכל האניים לא מצאתי את רגליי ואת ידיי. והלא עיקר הדברים שלנו כאן לפי ההתנייה, הוא לדעת את האני, לטפח את האני, להכיר את האני, ואז לפרוץ ממנו. אנחנו חיים בהפרדה כביכול בין הזולת ובין האני, ובין האני של הזולת, האני של העבודה ושל העסקים, והאני האחר, הפנימי, שהוא רוחני. יש חלוקת תפקידים וכולם משתתפים בהצגה וזה שקוראים לו אלוהים הוא הבימאי והדת היא הוראות הבימוי. רבים כל-כך מאושרים עם ההסדר הזה. גם דויד, במובן מסוים. ואולי הייתי צריך את כל הדרך הזו על מנת לגלות את האני שלי, את המוּדעות העצמית שהיא מוּדעות אל קשר הכרתי, על מנת לדעת ממה אני צריך לחרוג, מה אני צריך לשכוח, כדי להכיר את הישות הרוחנית. האני, שככל שאני מכיר אותו אינני מכיר אותו, וככל שאני מנסה להכיר אותו אין מה להכיר בו, הוא הכלי שממנו ואיתו אני יוצא אל הישות הרוחנית ואיתו אני חוזר.

עדיין אינני יודע מה השם המתאים ביותר לישות הזו, לנוכחות הזו, שמקיפה אותי. כל בוקר אני הולך מול הים ואני מרגיש כיצד נוכחות זו מקיפה אותי מכל עבריי. אני מרגיש בה גם ברגע זה והיא מעירה בי אהבה. מה פשענו שכה רבים מאיתנו מדחיקים את הקשר ההכרתי עם הנוכחות הכבירה הזאת, מתביישים בה כבחטא או בסטייה, כן, שריד של הסיפורים המפחידים על אודות אלים קנאים ורודפי נקם, שכל עניינם לכפות מוסר קשה ובלתי מתקבל על הדעת, כדי שבני אדם לא יוכלו לעמוד בכך ואז האלים יוכלו להעניש את בני האדם האומללים, החוששים שהשמיים יפלו על ראשם כמו הקֶלטים הקדומים שרק זה הפחיד אותם, בני אדם שנבראו רק כדי לשרת את האלים והנה בני האדם מעזים להפריע בשאריוָורי של קיומם את מנוחת האלים. המאמץ של האנושות לעשות האנשה של מושג האל, על מנת שיהיה קצת יותר מובן לבני אדם שאינם מסוגלים לשום הפשטה, יצר אל מפלצתי, אל רשע, שמתערב בחיי היומיום של כל אדם, כדי שמעשי האדם יהיו בהתאם לרצון האל, כלומר לאנשים שמדברים בשמו. השכנוע העצמי שהאל הוא כוח שיכול להתערב בחיי היומיום ישירות או על-ידי משיח, מסיטה את תשומת הלב מהתחום הרוחני אל התחום המעשי, ואז אובד הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית הכבירה. אני זקוק לשמות ולהגדרות, כי אני חושב שאני זקוק לשמות ולהגדרות, כי אני חושב בשמות ובהגדרות. חכם הזֵן ג'ושוּ ידע כבר לפני מאות שנים את השם של הישות הרוחנית ואת הישות הרוחנית עצמה. הוא ראה את כולה ועמד לידה בקירבה שחכמי הקבָּלה לא חלמו עליה. הוא היה קרוב אליה יותר מהקירבה שישוע חש כלפי הישות האלוהית שהחליט למות למענה, כשיצא נגד סדרי השלטון החילוני. כאשר נשאל ג'ושו, בשפת המשלים של הזן, מהו האל, מהי הישות הרוחנית (מהו העקרון המוחלט של הבודהיזם) הוא ענה: עץ הברוש בחצר. כל מי שקרוב אל הישות הרוחנית, לא יכול לקרֶב אליה אף אחד אחר. כל אחד צריך לעשות לבד את דרכו אליה. בודהא הוא הארה, לא גוף. לעומת זאת, ישוע הוא הגוף שהנוצרים אוכלים כל הזמן והיין הוא דמו שהם שותים ללא הרף. ברור שאין לי עניין בקשר קולינרי עם האל. קשר מיני מוביל כמובן רק לקשר מיני. בכלל, הקשר היחיד שיכול להיות לנו עם אל הוא קשר של שתיקה, שכוללת את כל המילים. איפה הישות הרוחנית? איך להגיע אליה? עץ הברוש שבחצר.

ההתניה הדתית הקדומה ביותר היא התניית השכר והעונש. אם אני עושה את הטוב, אני רשאי לצפות לכך שיהיה לי טוב בעולם הבא, אם לא ממש בעולם הזה. ואם אני עושה את הרע, אין ספק שיהיה לי רע מאוד בעולם הבא – אש הגיהינום, כל האופטיקה המטפיזית של דנטה, האגדות, אמונות-השווא. הפחד שמעוררים דברים אלה נעוץ בעוצמתם ברגע שנקלטו בי, בגיל צעיר, שבו לא היה לי שום מידע שיכולתי להעמיד כנגדם. הם כמו וירוס רוחני, שפגיעתו הרעה נמשכה עת ארוכה. מקורו, כמקורם של רוב הדברים הדתיים המוסדיים, בפחד של האדם מפני חירות גמורה. חירות, בלי יכולת הבנה מופשטת של החיים, היא אנרכיה. החירות שבה אני זוכה בכל פעם שאני יוצר קשר הכרתי עם הישות הרוחנית, היא גם חירות מכל הווירוסים הדתיים שדבקו בי עד כה. היא חירות מפחד. היא חירות מהתניית השכר והעונש שעליה מבוססות כל הדתות, ללא יוצא מן הכלל. איוב נכנס לקאנון הדתי לא כמקרה של צורת קיים שצורת הקיים אסון מתגלם בה, אלא כמי שעשה תשובה.

ואחרי אותה התנסות בחתונה, ככל שיכולתי להיזכר בדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי, זמן קצר לפני הסוף הנורא, חזרתי למנהגים ישנים. פשר המעשים התחלף בתכליתם. תכליתם התחלפה בעצם העשייה. שבתי והייתי מכונת מעשים, כמו כולם. הייתי אורח רגוע. ואז האורח אומר לעצמו שיהיה מעניין להסעיר קצת את האגם. הוא אומר לעצמו שהוא צריך מין. הוא צריך מין או שהוא אומר לעצמו שהוא צריך מין? הוא אומר לעצמו שאם לא יעשה מין, יפסיד הנאה. ואם לא יעשה מין עכשיו, הרי ילך ויזקין וגופו יתבזבז. לא יהיה לו עוד עניין במין. מה יוכל למצוא בתחום המין? האורח מוציא את עצמו מהאושר והרוגע שאליהם הוא מגיע בקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, אחרי שטשטש את הגבולות של העצמי בישות הרוחנית. הוא עושה מין. כפי שאפשר היה לצפות, המין לא היה טוב. המין היה אשליה כנגד אשליה של חסר. מתברר לאורח שלא היה שום חסר ועל כן לא היה ואין מה למלא. ועתה שמילא חסר לא קיים יש בו חסר של ממש. הוא יידה את האבן הקטנה שאדוותה הסעירה את האגם.

ההימצאות נוכח או בתוך הישות הרוחנית גורמת לתחושת אושר כל-כך עזה, עד שמתעורר רצון לחקור ככל האפשר בדבר. הרצון לחקור הוא גשמי לגמרי, הוא רצון בבעלוּת, הוא רצון למצוא את המנגנון על מנת שניתן יהיה לשלוט בו, ולהפעיל אותו איך שרוצים, כאילו היה מנמֶוס משוכלל. אלא שכל ניסיון לחקור בה, כמו כל ניסיון להבין את פשר המעשים, מרחיק אותי מהישות הרוחנית עצמה. אני גורם לעצמי רק צער בכך, כצער של הבטחה שהופרה. הצער נעלם במחשבה שפוקדת אותי כשאני שב אל הישות הרוחנית, שאין לה שם ובה אין לי מילים, שהיא זיכרון ושיכחה, שב ללא שם ובלא מילים אל הישות שכל הדתות וכל הפילוסופיה והחלק היותר טוב של ספרות העולם מתארים אותה ובכל זאת היא מחכה כאילו לא נאמרה מעולם עליה אף מלה אחת, מחכה לכך שכל אורח יגלה אותה בעצמו ויעניק לה שם כמו בראשונה, במילים ועד קצה היכולת של המילים, ובחזרה מהן אל השתיקה ואל השפה ואל המילים.

אובדן ידיעת האורח בתוך הישות הרוחנית הוא אושר כביר. ברגעים הקצרים ביותר שדבר זה מתרחש, האורח יודע אושר שלא יכול לבוא משום דבר בתחום אחר, על כל פנים ככל הידוע לי. אובדן התודעה העצמית של האורח הוא נקודת החיבור של הטוב והרע, נקודת הניתוק של הטוב והרע. אובדן זה, חריגה מכל מה שפסול באופי האנושי, מן הצורה, מכל מה שמגביל ומכל מה שגורר אותנו אל התאווֹת שלנו, הוא שיאו של הקשר ההכרתי עם הישות הרוחנית, ודבר זה יכול להתרחש בכל רגע ובכל מקום, גם אם לא בעוצמה כזאת שהדבר קרה לי בחתונה. האיחוד מקטין את ידיעת הצער והסבל שנובעת מן המוגבלות שלי. אבל האיחוד לא יכול להיות גמור כל עוד האורח חי, כי האורח מן החומר בא ואל החומר שב. התפשטות הגשמיות היא חסד, אבל ככל חסד הוא קצר מועד. תנועת המטוטלת של האיחוד עם הישות הרוחנית והריחוק ממנה, היא תנועת האושר ותנועת הכיסופים לאושר. החיים הם מעשה וכיסופים לתכלית ולפעמים, באין הסבר, כיסופים לנקמה. אבל הישות הרוחנית, שבני אדם טוענים כי הם נלחמים למענה ומקריבים קורבנות למענה ורוצחים למענה ונרצחים למענה, אינה יכולה להשיג דבר מכל זה, הכל אחת לה והיא אחת לכולם, נגישה וזמינה וקרובה ובה בעת רחוקה מכל מרחק.

ימים אחדים לפני החתונה הלכתי לחנות של שמיכות ברחוב הרצל בתל אביב, והמוכר תפס בידי וממש לא הניח לי לצאת, תוך שהוא מוריד כל הזמן את המחיר, נשבע שלא עשה סיפתח אותו יום ולא ביום הקודם. רציתי להיפטר ממנו כי המגע היה בלתי נעים, שלא לדבר על כוונתו להכריח אותי לקנות בכוח, ופתאום נעתרתי לו ואמרתי לו שיתן לי שמיכה אחת, מחייך נוכח הפשר המופלא של המעשה שהתגלה לי בעת שהסוחר האומלל אחז בי נואשות כל-כך. כמוהו גם אני עברתי בנעוריי תקופה נוראה של צורך בזולת, בגברים צעירים, חיות גבריות כפי שניסחתי זאת אז. הצורך שלי בהם אז ותקופה מסוימת בזקנתי, כגשר אל נעוריי, היה נואש במיוחד כיוון שלא התייחס לשום דבר בהם עצמם, לשום תכונה ייחודית של מי מהם, הם היו כולם אותה חיה גברית חסרת שם, שביקשתי להכניע ולהיכנע לה. גם אם שמותיהם שונים היו, הם היו אותו גבר, אותה חיה גברית. לימים, בבוקורשטי, בשפה אחרת, כאשר השתחררתי במידה רבה מהמאגיה המינית, שבה שאפתי לעמוד על פשר המעשה שלה עצמה, בעיקר אחרי פגישה מקרית ברחוב עם חיה גברית שהיתה אכולה כולה סמים וחולי, כך שנותר רק השלד המת המהלך של מה ששיעבד וריתק אותי במשך שנים, לא יכולתי שלא להשתאות נוכח הצורך הנואש בזולת שמפעיל את בני האדם ואת מעשיהם, משקף רק את הצד החיצוני, הכובש, של חיה גברית רקובה לגמרי מבפנים.

לא רק הצורך של האדם השני כמין, כבריחה או יציאה מהצורה הכולאת אותו, פקע בי בחנות השמיכות, אלא הצורך המקיף יותר, שמענֶה את הטובים בבני האדם, הצורך באישור של הזולת, בחיבה של הזולת, בהערכה של הזולת, בהכרה. אם הצורך להתפרנס מהזולת ניתן להבנה, שהרי כולנו עובדים למען כולנו, הרי אלה שחייבים יום יום ושעה שעה, כמו שחקני תיאטרון שהיו אז, למשל, בחיבה מצד הזולת, ממש ככלב התלוי בגילוי חיבה של אדונו, הופכים לחיות אדם כשאינם משיגים זאת. הם מתעללים ומשפילים ומכים והורגים את אלה שמהם ציפו להערצה שלא באה, כפי שהתעללו והשפילו והיכו את בני עמנו, וכפי שהתעללו קודם לכן ביהודים וברוסים ובפולנים ובכל שבויי המלחמות, כפי שישראלים התעללו בערבים, ורוסים בצ'צ'נים ואמריקאים בעיראקים, כשהמדינה איפשרה להם לחיות במועדון סאדו-מאזו ענקי. ההתעללות בשני באה רק מתוך בדידות נוראה. המענה, שכבר לא יכול לשאת את עצמו, את בדידותו, מבקש את הקשר המוחלט, את מות המעונה, שיפרוץ לו, כך הוא מאמין ברמת תודעה אחרת, דרך הלאה מעצמו. קניתי שמיכה והוספתי עליה שתי ציפיות ויצאתי מאושר מהחנות. ומבחינת פשר המעשים ראוי להעיר כאן, כי לפעמים מעשים של אחרים נועדו לחשוף פשר המעשים שלנו, כפי שפשר המעשה של בעל החנות, שעיכב אותי למורת רוחי, התברר לי, אמנם בחנות השמיכות, אבל ללא כל קשר לבעל החנות.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מתוך "מיסטיקה", חלק שני":