נלך הכי ירוק שאפשר

על ספר שיריה של ספיר יונס, אלו אינדיגו, בהוצאת מקום לשירה
17/07/2022 11:00:14

        



מוטב לצאת מייד בהצהרה כי שירת ספּיר יוֹנָס היא שיר חידתית ומוקשה. נראה כי היא מאמינה במה שקבע מורנו ורבנו, המשורר האמריקני מתקופת המודרניזם העילי בחצי הראשון של המאה העשרים, ואלאס סטיבנס (1955-1897), כי "האניגמטיות היא חלק מהותי מן ההנאה ששיר מעניק" ושהשירים "עושים את הנראֶה למעט קשה יותר להיראות". רוצה לומר אנטידיבּור מובהק, דהיינו שפה פרטית שבַּפּרטית, שבּהּ השיר עצמו יתנגד מתוך עצמו לאיזשהו מיצוי אינטרפרטטיבי.

 

נראה כי יונס, בספר הביכורים שלה "אָלוּ אִינְדִּיגוֹ", מאמינה בכוח המאגי של המילה. לעִתים נדמה כי הצירופים שולטים בה ופעמים רבות הקורא הפּעיל מתחרט ואומר לעצמו כי היא בעצם שולטת בצירופים, היא יודעת מה היא עושה. כך או כך ניכּר בה הרצון לשליטה בכלל והרצון לשלוט במעשה השיר בפרט. אלה שירים אסוציאטיביים בעלי שורות ארוכות ומורכבות, לעִתים סתומות אך קסומות, מזכירים במידת מה את שירת עודד פלד המוקדמת בספריו הראשונים שכָּפתה על הספר פורמט מרובע או מלבּני, שבו רוחב הספר גדול מאורכּו, וכל זאת בגלל הנשימה והמקצב.

 

יוצא אפוא שלטובת השירים אפשר לומר כי הם מאתגרים. יש אצלה בְּשירים יפים כמו "אֵיבָרַיים", "הוראות כיצד ללכת לאיבוד", או "אחווה", ניסיון להגיע לידי אינטימיות באופן וגטאטיבי, צמחי, פלואידי מבחינה מגדרית. זהו עולם אגדתי קסום שבו הכול קשור לכול מבחינה אורגנית ואיברים, בעיקר ידיים וזרועות, אבל לא רק, משתרגים זה בזה, כמו בסרט "אוואטר" למשל, או הרומנים הנהדרים של אורסולה לה גווין: "העולם כיער" ו"צד שמאל של החושך":

The Word for World Is Forest

The Left Hand of Darkness

 

אפּרופּו הכול קשור לכול, הרי שגם אני, במידת מה, קשור ליונס ולשירתה וגילוי נאות נדרש כאן. הייתי המורה שלה לעריכת פרוזה בעבר בקורס שנקרא "האוּמנות שבמעשה האמנות" בבית הספר לאמנויות המילה, וחלק מהטקסטים בספר על גלגוליהם העריכתיים מוכּרים לי. הייתי רוצה כי השיר האהוב עליי בספר הזה, שהוא לדידי גם השיר הטוב ביותר בספר, ילווה את הרשימה הזאת על שלושת בתיו: "הוראות כיצד ללכת לאיבוד". הנה:

 

"נקודת הפתיחה של השיר הזה מצויה בהִתָּכְנוּת היער. עליכם להסכים איתי שישנו יער במגמת תנועה לְ / כעת אוּכַל לחפש אותו עבורכם במישורים נוספים /

I’m what is needed to carry the point I to the point us. If I tell you   /  would you like it?

 /We will go the greenest we can beנלך הכי ירוק שאפשר.

נעקור שורשים נלקק סִרְפָּדִים נרחץ בְּמֵי הבִּיצה נחולל מְחִלָּה לא נכחיש שאנו נחשים / נחשוף את שיעור ליבותינו גם מבלי שהִטַּלנו נחשים לְמוֹצְאָם"

 

המודרניזם הנוקשה בלבוש "הביקורת החדשה" האמין כי את השיר צריך לפרש מתוך עצמו ועוד יותר לחוות אותו ולא בהכרח לפרש, אבל אנשי ספרות לאחר המודרנה, אדוארד סעיד למשל במקרה של ואלאס סטיבנס, האמינו כי דווקא הערות מושקעות ורבות יכולות בהחלט להעשיר את השירה המוקשה הזאת.

 

אנסה אפוא לתת מעין קריאות כיוון לשירה הקשה לפִענוח ולפיצוח הזאת.  ראשית, אולי כדאי לנסות להסביר את השֵׁם. נראה לי שהוא נקשר ל"ילדי אינדיגו". זהו מושג מתחום רוחני של העידן החדש המתאר ילדים בעלי כוחות או תכונות מיוחדים, שהגישות הקונוונציונליות רואות בהם בעלי-לקויות. על פי המאמינים בַּדָּבָר ילדי אינדיגו מייצגים את "השָׁלב הבא" באבולוציה האנושית. המונח עצמו נובע מהאמונה כי לילדים אלה יש הילה בצבע אינדיגו. הם יצירתיים יותר, אמיתיים יותר, ויש המייחסים להם תכונות על-טבעיות כמו למשל לקרוא מחשבות. הדוברת בשירים של יונס היא מעין ילדת אינדיגו כזאת בלתי מובנת לַכְּלָל ובספר עצמו יש שלושה שירים הנושאים בווריאנטים את שם הספר במפורש. ראוי לציין, כי בפירוש אין הם מן החזקים בספר זה.

 

"בידיים הלוּטוֹת הַבחינו במלֵאוּת האדמה.

 /The leaves on the ground are your toes

זִכְרוּ: האור נידף בנקודת ההיעלמות. עליכם להיות גוף תלת ממדי זוהר בַּחושך / דְּעו את גזעֵי העצים שטים מבלי לזוז ממקומם, התפזרו לכל כיוון. / כשתחפצו לְשַׁטּוֹת הַחרישו, קולות היער עלולים להבזיק"

 

קריאות כיוון נוספות שאפשר למצוא בשירים הן סכסוך מגדרי בין זכר לנקבה, למשל בַּשיר "שמיים" הם בנקבה; צורות לא נכונות ודיסלקטיות מבחינה דקדוקית וכן צורות לא תקניות מבחינת הניקוד ההולכות אחר הדיבור או סתם אחר האסתטיקה והצורה, לדוגמה בשיר: "כשהופעת בי, בוקרלילה אחד"; שימוש בידיים פרושׂות ומחבקות את העולם, ידיים של בני אדם, ידיים של עלים, ידיים של נוזלים וצבעים, כחולים וַאדומים, ממש כמו בשירת אמיר גלבוע הניסיונית ובציור מופשט; יש רצון ללכת על הגב, לשכב על הארץ, להתפרק מכל מה שהמשורר מאיר ויזלטיר קורא "מהות גומעת ורואָה", להתפרק ולהתפרקד, למשל בשיר "אלו אינדיגו"; אבל גם אינטימיות של אישה בממלכת האמבטיה כמו בסיפוריה של הסופרת האנגליה הפוסטמודרנית ג'ני דיסקי, "חדר האמבטיה"; דמויות שחודרות לַשירים לצד מושגים מופשטים ותחושות, למשל לאונרדו דה וינצ'י, יוקו אונו, זה תמיד מתקשר לאסתטיקה ולצורה, ואפילו טיפול אוונגרדי בבעיות כלכליות כמו בשיר "תפוזים", או עיסוק אינטרוברטי בחברתי כמו בשיר המעניין "הפגנה בכיכר".

 

"לא תשכּילו מתי או האם או נברא או נזרע או הושרש, אתם תחכו / מיקום האדמה יֻשְׁוֶה למיקום השמיים יתכנס המיקום לַמּיקום ומעל הרמוניית המישור / יירקד כל היער הזה"

 

לטובת יונס כיוצרת אפשר לומר כי כל שיר בספר הזה הוא סינגולארי ואחר, ויש אצלה קשר הדוק בין ציור לעבודה בצבע במרחב תוך זיקה לאמנויות אחרות, בעיקר ציור כמובן, אבל גם מוסיקה ואדריכלות. זה טבוע בה ממש כשם שזה היה טבוע בשרשרת המשוררים המודרניסטית הגדולה ההיא: סטיבנס, פרנק אוהרה, ג'ון ברימן. במידת מה, מזכירה לי שירת יונס הצעירה והיומרנית את שירת שמעון צמרת משנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת: "אני יודע שנעשיתי עיר גסה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976) "לנקום בפרח" (סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986). אצלו הייתה סתימות שנבעה מהמצלול העשיר ואצל יונס יש פחות מצלול, אבל עודפוּת גדולה של חומרים. רוצה לומר כי המשוררת הזאת צריכה להיזהר מאוד-מאוד ממנייריזם. עם זאת, כשמישהו טוב, צריך לצעוק את הדברים במציאות האדישה שלנו כלפי טקסטים.

 

נראה כי יונס עומדת בדרך מסתעפת שיש לה שלושה שבילים: היא יכולה להתברגן ולהפוך לאישה מן היישוב ואז יאבד משהו מן הקסם ומהמקוריות שלה; היא יכולה לגלוש למנייריזם מיותר והיא בדרך לשם וזה מסוכן, משהו כמו אמרו לי שאני משוררת אז אני מתלבשת ומדברת בהתאם על כל הזרוּת והמוזרוּת שבדבר, והיא יכולה להישאר מקורית אם תשמור על המידה כפי שקורה בשירים הטובים בספר הזה, למשל השניים האחרונים: "אל-בּום משפחתי" ו"סנטה מריה דל פיורה", או השיר בעל הבתים האנאפוריים (חזרה בווריאנט על אותה שורה בתחילת כל בית) "טיסה ליפן". זה קשה. מידתיות היא כוח והיא מוצָא, אבל מי יודע איך עושים את זה? זה מאתגר. הנה לסיום עוד אחד יפה ומופשט משלה הקרוי "אחווה":

 

"מקורֵנו בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים, השֹׁבֶל מתפרץ וּמתאמץ לחיות ובינתיים / המִזרָקות זורקות אדום. רעננוּת המים יכולה לְהַתֵּל. הוורדים נצבעים רק כדי לנבול ולהנץ / כַּכַּלָּנִיּוֹת. האדום מכריח את היד לגשש אֶת קו המִתאר של חברתהּ. / חָרָבַת הגוף מסגירה את הדובֵר, זיכרון נאגר בתרמיל שמישהו / מייחל לפריחתו. התרמיל מתפוצץ / מגרגריו ומתפזר ברוח, מסתיים כגלגל. הוא אינו יכול למות. הוא אינו יכול למות / מבלי להותיר את מה שרוצה להיות לְצֶבֶר, מֻזרק בעֶדנה אל נימֵי כנפיים / שָׂפוּן בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים".

 

אלו אינדיגו, ספיר יונס, מקום לשירה, עורכת: נועה שקרג'י, 39 עמודים, 69 שקלים

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"נלך הכי ירוק שאפשר":