נמרוד גיבור ציד - סיפור ומסה, חלק שני

מסה מאת רן יגיל
30/09/2014 12:40:38

נמרוד גיבור ציִד – מה בין אורפז לקניוק (מתוך "אורפז": מונוגרפיה בכתובים)

  

"נמרוד גיבור ציד" הוא סיפור המתנדנד בין ההוויה החיילית של אורפז, זו המוקדמת, לסיפוריו האקזיסטנציאליסטיים-סימבוליים שהחלו נובעים מתוכו לאחר הנובלה "מות ליסנדה"; אותה פרוזה של אורפז שהעורך והמבקר, פרופסור גבריאל מוקד, כינה בדיוק האופייני לו: "אווירת גגות מיתולוגית תל אביבית של שנות השישים".

לפנינו מספר רמאי ומטעה, המדווח לנו את הסיפור בלשון כביכול אובייקטיבית וקצת קישוטית ומרוחקת. סיפור המעשה מתרכז בשתי דמויות צבאיות: האחד, סגן אלוף יחזקאל גרין-נבו, השולט על בסיסו ביד רמה משל היה מלך מִקראי או מלך ימי-ביניימי. כולם סרים למרותו, מעריצים אותו ופוחדים ממנו. הוא קוטל חיות מקצועי – יונים ושפנים לאכילה.

הצד הזה קיים חזק מאוד בפרוזה המוקדמת של אורפז: הגבר כצייד, האישה כניצודה, החיים כשדה ציד – למשל הסיפור הקצר הסמלי "ציד הצבייה", או הגיבור של הנובלה "מות ליסנדה" המפחלץ חיות להנאתו, וגם סגן אלוף גרין-נבו קוטל אותן בלא רחמים בצורה אכזרית בכדי לפרנס את מסיבות החשק שלו במצודה אשר בבסיס. עצם היות מצודה בשטח שלטונו, הופך את סגן האלוף למעין "אכזר מכול המלך" אָ-לָה נִסים אלוני.

קטילת החיות כדומיננטה תמטית בפרוזה המוקדמת של אורפז - סביר להניח שארגוני הטִבעונות העכשוויים היו מראים לו את נחת זרועם לוּ כתב זאת מספר עשורים מאוחר יותר - מתקשרת אצלי לתפיסה האקזיסטנציאליסטית הצרפתית של סארטר המבקשת לחשוף את בטנת הקיום והיְקום כחתירה לאמת הרגשית, כמו ברגע שבו אנטואן רוקנטאן ב"הבחילה" יושב על הספסל ונגעל כיצד העץ תחתיו נאחז פנימה אל תוך האדמה בשורשים משתרגים, או לולו בסיפור "אינטימיות" שיש לה חיבה לתחתונים מלוכלכים, וכמובן "תיאטרון האכזריות" בנוסח אנטונן ארטו.

הדמות השנייה היא סגן-משנה פלג המכונה "נמרוד" על שם הכלב של דודו. הוא בעצם השפוט הטוטאלי של סגן-אלוף גרין-נבו, כמעט, עד לסוף הסיפור שבו הוא עורך את המרד הקטנטן שלו במפקדו. המפקד הגס כינה את סגן-משנה פלג בכינוי של כלב, נמרוד, והכינוי דבק בו. כל היחס בסיפור של סגן-אלוף גרין-נבו לסגן-משנה פלג הוא יחס של בעלות - אדון וכלבו. המספר מנסה כל הזמן להרחיק אותנו מן האמת המרה הזו. בין השניים המשפיל למושפל עומדת אישה, בדומה לסיפור "ציד הצבייה", אחות של נמרוד, שסגן-אלוף גרין-נבו ניסה להשכיב והשפיל אף אותה. כאן מתחיל המרד השפוף של נמרוד, תרתי משמע.

דמותו של סגן-משנה פלג המכונה "נמרוד" בסיפור עומדת כמובן בניגוד לדמותו המקראית האלילית ההרואית של נמרוד גיבור הציד, מייסד הערים הקדומות, אותו נמרוד שהשליך על פי המדרש את אברהם לאש כקורבן ואברהם ניצל בעוד אחיו הצעיר הרן נשרף למוות. אבל יש גם דמיון מסוים. במדרש נתפס נמרוד כדמות שלילית כמי שמורד באלוהים, יזם את מגדל בבל, ועל כך שילם לבסוף על פי המפרשים על ידי קטילתו בידי עשָׂו. גם נמרוד השפוף בסיפור של אורפז מורד באלוהים המקומי הכול יכול, הלוא הוא סגן אלוף גרין-נבו, אלוהי המחנה הצבאי על פיו יישק דבר, אל אכזר.

המרידה הזאת באל והניסיון להתקרב אליו כדי לנסות ולהיגאל גאולה פרטית, היא מהמאפיינים המרכזיים בכתיבתו הבלטריסטית של אורפז והוא ילך ויפתח אותם עקב בצד אגודל הן ספרותית והן מסאית בדרכו אל הגיבוש של הצליין החילוני.

מערכת היחסים האנושית-כלבית הזו הכרוכה בהשפלה, מזכירה כמובן את את יורם קניוק ואדם שטיין שלו ברומן "אדם בן-כלב". שטיין כזכור היה ליצן עילאי העוטֶה רוב דמויות וכן שימש ככלבו של מפקד המחנה קומנדנט קליין.   ככלל, יש דמיון רב בין קניוק לאורפז וגם שוני. שניהם סירבו להיענות לריאליזם הפסיכולוגי המֵימי-משהו שאליו שקעו כוחות פרוזה חזקים כעמוס עוז ואברהם ב. יהושע ובחרו בסימבוליזם פנטסטי; שניהם מטפלים באותם נושאים, נוברים בפצע: שואה, טראומת המלחמות בישראל והלם הקרב; שניהם מקפלים בתוכם יסוד קיומי חזק של אלימות בפרוזה; שניהם מדברים על טראומה, בריחה ממנה, שיבה וכתיבה עליה תוך התמודדות. אבל שניהם גם שונים מאוד זה מזה.

קניוק הוא סופר תודעתי, בעל תחביר שבור, אפילו גס וגמלוני, החופר בפצע במקום הנכון ללא הפסק, תודעה כותבת את עצמה. אורפז, גם הוא סופר מגושם תחבירית, אך כתיבתו יותר בסטקאטו, משפטיו אינם שבורים תחבירית, אלא המילים בתוך המשפט לעִתים נדמה כי אינן נדבקות אחת לאחרת כמו בשירתו של אבות ישורון החביב על אורפז; אבל זה רק נדמה, כי בפועל המילים מתקשרות בהיגיון חדש ומעורר חשיבה.

אורפז הוא סופר אידיאי. הוא פיתח תמונת עולם מגובשת באמצעות כתיבתו בדומה לסארטר ולקאמי וכותב לפיה; קניוק הוא אינדיבידואליסט שבורח כמעט מכל אידיאולוגיה, בעיקר זו הציונית, על אף היותו ציוני. הוא יותר ספונטני, אך חוזר בפיקסציה ובאובססיה אל אותן סיטואציות ואל אותו עולם דמיוני-ביוגרפי שברא מן המציאות.

הנה נקודת דמיון מעניינת על הרצף. ברומן מוקדם יחסית של קניוק "סוס עץ" (ספרית פועלים, 1976) שהפך לסרט של יקי יושע בכיכובו של שמוליק קראוס, כבר בפסקאות הפתיחה, כותב קניוק אירוע מכונן שקרה לגיבור עמינדב סוסעץ – צייר שנמצא בצומת דרכים בחייו ובנקודת משבר יצירתית – ויופיע ברומן כמוטיב חוזר.

"...רוצה לקרוע, לשכב במיטה, מכורבל בעצמי, לבכות. העונג הזה שבתבוסה. הדמעות הללו מתוכי, שלא בכה אבי כששיבר את כינורו וחיכה לי בכל הפינות עם החיוך המתוק ודרך-ארץ שלו הנודעת ואמר: מדוע אינך משבר את כינורך עמינדב? התכוון לציורים אשר חשבתי שהיו בי. כתב אליי שמונה מילים מדי שבוע; שלום עמינדב מה שלומך, שלומי טוב, באהבה אבא. כל שבוע, עשר שנים. אולי חיבק אותי חזק מדי." (סוסעץ עמ' 8)

והנה כותרתו של ריאיון שנתן אורפז ב-27.7.83 ב"העולם הזה" ז"ל היא "מדוע שבר יצחק אורפז כינור על ראשו של חייל בריטי? איך לא להתפקע".

מתוך הכתבה: "הוא הועף משפיה והלך לחפש לו מקומות של גן-עדן, כדבריו: דגניה ב', משם לקיבוץ שמיר ומשם דרך מאה סוגים של עבודות הגיע למלטשת היהלומים בנתניה. הוא והכינור שלו, תמיד בדרכים עם הכינור. בנתניה נגמר לו הכינור על מזבח אהבת האדם וכבודו."

אורפז: "אני אספר את הסיפור הזה כי תמיד נעים לי להיזכר בו. זה כבר היה בעיצומה של מלחמת העולם, ונתניה הייתה מלאה באנגלים שותי בירה ונערות יהודיות שיצאו לתרבות רעה. אחת מהן מצאה חן בעיניי ולכן טיהרתי אותה בראשי. היא הפסיקה להיות פונדקאית שהתרועעה עם אנגלים והפכה להיות נערה יפה ונערצת.

"יום אחד, כשישבתי בפונדק והבטתי עליה בהערצה, ניגש אלינו אנגלי אחד, שם את ידו מסביב לכתפי הנערה, ואמר לי: עכשיו תנגן בשבילנו בכינור שלך. הוצאתי את הכינור מתוך נרתיקו ופִצפצתי אותו על ראשו של האנגלי. ברחתי משם ויותר לא ראיתי אף פעם את האנגלי הזה או את הנערה או את שברי הכינור שלי.

"אני מספר את זה עכשיו כי אולי זה שייך לימים אלה. יש נקודה שאדם צריך לוותר על הכול, כולל על כתיבתו ועל היצירה שלו, כשהנושא על סדר היום הוא כבודו של אדם אחר. אם כי, אולי במקרה הפרטי שלי הייתה בי גם איזו כמיהה להיפטר מהספחת המוזיקאלית הזאת, שסחבתי איתי הרבה שנים, ותמיד הייתי איתה רק כינור שני. ואז התגייסתי לצבא הבריטי."

השניים, אורפז וקניוק, גם רבו ביניהם. לא הייתי עֵד, אבל ברצוני לקוות שהיה זה ויכוח לשם שמיים. נתקלתי בהתכתבות מרה ביניהם, כשנברתי בשעתו בארכיון אורפז, תוך חילופי האשמות הדדיות שלֵב לִבָּן הטיעון הקלאסי כי האחד גונב מן האחר. אם אינני טועה היה זה אורפז שהאשים את קניוק בגניבת רעיונות או אפיזודות מתוך הפרוזה שלו. בלעתי אז את ההתכתבות ההיא כי אני מאוד אוהב ומעריך את שני הסופרים הללו.

אורפז הוא סופר יותר קאמרי, על אף שכתב רצף של רומנים קצרים המהווים טרילוגיה בתקופה האמצעית בפרוזה שלו, הוא נותר חזק בסוגת הנובלה הסמלית; קניוק הוא סופר קונצרטנטי המבקש להעמיד נושאים גדולים על מִבנים גדולים וסליליים.

כך למשל מתחיל אחד הסיפורים המפורסמים יותר של יורם קניוק "החיים היפים של קלרה שיאטו", סיפור שחזר ופרסם במספר קבצים ביניהם "מות העַיִר" ו"לילה על החוף עם טרנזיסטור". זהו סיפור על ניצולת שואה בשם קלרה. כדאי לציין שלקניוק, וגם לאורפז כבר בסיפורו הראשון "פנים מוזרות ובכלל", יש חמלה אנטי-צברית כלפי ניצולי השואה, דבר שלא היה שגור בימים ההם. ובכן אפוא קלרה היא ניצולת שואה, אבל לא שגרתית. היא טורקייה שנקלעה לשואה או לנוראות מלחמת העולם השנייה, דרך הנישואים לבעלה הסלוניקאי. זוהי אישה ששֵׁד מקנן בתוכה, כך היא מאמינה, בכל אופן והביוגרפיה שלה רצופה ייסורים. הטיעון המרכזי של הסיפור לדידי הוא שהיהודים בגולה היו צבעוניים ורבי פנים, איזה קסם נסוך על התקופה הזאת עם כל האימה, המלווה בתחושת שליחות מיסטית-משיחית-שבתאית-כישופית-קמעית, ואילו כאן בארץ היהודים כולם נצבעו בצבע אחד, כור ההיתוך כמובן, והפכו אפורים וחייהם קשים קטנים ושגרתיים, ומלאי קנאות ושנאות. עם זאת, קלרה, בדומה לסבתא לבנה, גיבורת הרומן המונומנטאלי של אורפז "הכלה הנצחית", תמיד עולה מן המעמקים כדי לחיות את החיים בכל זאת ואף על פי כן, לא לידם, לא לצדם, אלא ממש בתוכם, לחוות אותם עד הסוף עם הקשיים כי אלה הם החיים שלהן, של קלרה של קניוק ושל סבתא לבנה של אורפז. התשובה למוות היא חיים מלאים. וגם אצל אורפז "בכלה הנצחית" כמו ב"החיים היפים של קלרה שיאטו" אין המוות מסיים את החיים אלא מתחיל אותם. החיים אינם מסתיימים במוות אלא הם מעגליים, לא קוויים, לא לינאריים, או אם לדייק הם בצורת אותו שמונה שכוב של האינסוף. הן קלרה והן סבתא לבנה מקיימות את מצוותו של ברנר מתוך "שכול וכישלון" באשר לאדם "נצח! נצח קר! הנה מושטה לקראתך לשוני החמה!". ובכן אפוא, הנה פתיחת הסיפור של קניוק:

"תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהייתה קלרה שיאטו בת שתים עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברו הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן עם אחיו. שמואל נשא אל עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום, ועיניה, שהיו בהירות מאוד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך, אבל שמעה את המילה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגליים קרות, על כן מיששה את ליבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם."

הרי זאת תשתית החוויה הפואטית הסיטואטיבית של יצחק אורפז ברבים מיצירותיו, הן המוקדמות והן המאוחרות.

הוא כותב ברשימותיו: "אמי: ברייה אבודה בתוך חלום. קיץ וחורף סתיו ואביב – אני רואה אותה עומדת בחלון בין הווילונות צופה אל העמק שנפתח לפני ביתנו ונמשך עד האופק. ומדי פעם, בין שתיקה לשתיקה, שרה שירים עצובים על בני אדם שרע להם, שקַר להם, שהרעב והאסון אורחי קבע בביתם, וכן שירים על אהבה ועל געגועים. היא נספתה בשואה, את עיניה היא הנחילה לי. למעשה, הביוגרפיה הספרותית שלי היא סיפורו של ניסיון חוזר ונשנה להחיות את המבט ההוא, האי-שקט, הציפייה והגעגועים הארוכים. הוא שעשה את גיבוריי לעולי-רגל, ואת סיפוריי לניסיון לפענח איזו הבטחה ראשונית. וכאשר, לבסוף, הלבשתי את הניואנסים השבירים הללו לבוש מושגי במסתי "הצליין החילוני" – לא היה זה אלא ניסיון נוסף להפוך מצוקה לבהירות."

נחזור לסיפור "נמרוד גיבור ציד". נמרוד היה נוהג לרקוד מיני ריקודים לחבר'ה במסיבות במצוות מפקדו בשביל להצחיק, כדי לעשות קטעים: "ריקוד השיכור" ו"ריקוד הדחליל", "ריקוד השימפנזה" ו"ריקוד הכלב". היו אלה מיני עוויתות שהשפילו את נמרוד והצחיקו את כולם. סופו של הסיפור הוא ממש מעמד מיסטי-דתי-צבאי-פרטי. הריקוד כמו יוצא משליטה והופך למעין אקט אקסטאטי בתוך המצודה. נמרוד אינו יכול לעצור אותו. הצללים מרקדים על הקיר. המספר שעד כה חמק מעימות בין הסא"ל לסג"ם מצווה על ידי הסא"ל להפסיק את הריקוד שכבר אינו מצחיק את הקהל הצבאי אלא מדאיגו.

"כי עיניי כבר נצמדו אותה שעה אל נמרוד, אל משהו שאירע לנמרוד, שקיפוציו התבהלו, התבהלו והתפרעו; אורם של פמוטי נורות, מוצבים על הרצפה, השליך אחריו על הקירות, על התקרה, צל עוף פורש-כנפיים ונעלם. ראיתי צֶלֶם מעופף, נפרד מגוו הצנום המקפץ של נמרוד."

נראה כי רוחו של נמרוד אינה משתעבדת אלא מורדת ויוצאת לחופשי. הדברים יוצאים משליטה רציונלית אל התחום האקסטאטי, אל הטראנס, אל הדתי בלבוש מודרני. כאן נולד הצליין החילוני. הנה, בעוד רגע, המספֵּר שהיה עד לפני שנייה נופת צופים, כביכול ניטראלי ואחד מהחבר'ה, מתכופף אל נמרוד המרקד, ממש נמרח על הרצפה כזוחל על גחון. משהו קורה למספר. במקום לעצור בכוח את הריקוד האקסטאטי הזה הוא מוצא בו עניין, בתנוחת הכלב הזו הוא מוצא ביטחון. הוא בעצם מצטרף לנמרוד - נוח לו בתנוחה זו. פתאום הוא רואה את הדברים מזווית אחרת. לא רק במובן המטאפורי של המילה, אלא ממש בקירוב אל הקרקע עם כל הריחות הנלווים.

עכשיו נחזור לסארטר ולדמות - אחת מִני רבות שלו ברומן פוליפוני זה - מתוך "אַרְכָּה". זה אותו אחד שהמלחמה תופסת אותו בכיסא גלגלים או שוכב. הוא רואה את היציאה אל מלחמת העולם השנייה מזווית אחרת, תרתי משמע, וזה יוצר אצלנו הקוראים הזרה של המבט, כי פתאום אנחנו חושבים מה קורה לנכה אחד כשהעולם משתגע ועמים שלמים נרצחים, או לכל הפחות נודדים ממקום למקום. מה שקורה לנו הקוראים הוא שאנחנו הופכים נכים איתו. זה מה שקורה גם למספר של "נמרוד גיבור ציד" המצטרף אל סגן משנה פלג - הלוא הוא נמרוד הכלב, המוקיון, אדם שטיין בן-כלב צה"לי. המספר הופך להיות ממי שעובר ליד החיים, חי בצִדם ומשתדל שלא להתבלט יתר על המידה ונוהג להתלבט רבות ולהיות ניטראלי - בעצם פסבדו-ניטראלי כי אין באמת בנמצא דבר כזה ניטראלי בהוויה - למעורב מאוד. הסיפור נוטש אותנו ממש עם רגע ההכרה הזה. כמצוות אורפז: גְּמור את הסיפור לפני הסוף.

לאורפז יש שש "עצות שימושיות למספר מתחיל" שחילץ מכתיבתו שלו. לדעתי, שווה ציטוט: *הַטל על מישהו אחר את הצעקה שלך כדי שתהיה לסיפור. *תתקיף את הסיפור במקום בו נוח לך לברוח ממנו. *נְהג בזמן הסיפורי כאילו הוא מרחב, ואתה רשאי לנוע בו מכל נקודה אל כל נקודה מתוך חירות גמורה. *בְּדוק אם יש בסיפור שלך צד שני, אם אין המצֵא אותו. *גְּמור את הסיפור לפני הסוף. *ועל כל אלה – זְכור: השורש האָפֵל, המסתורי, של כל כתיבה יוצרת – אינו יודע קְרוא וּכְתוב. וזה כולל "עצות שימושיות".

הנה הסוף של "נמרוד גיבור ציד" הנענה לעצה מספר חמש:

"ירדתי על ברכיי ושמעתי את נמרוד מזורר קלות. הוא פקח אליי את עיניו, שעתה לא היו עוד רחוקות. הן היו נוחות אליי, ידידותיות כמעט. עמידה זו על ברכיי היטיבה עימי. היא הסירה בבת-אחת את פיק-ברכיי הארור. הוא רחרח אותי בהמיה קלה, לבבית. ירדתי על ידו כדי לשומעה היטב. דומה שהוא חייך אליי. מלמעלה אי-אפשר היה לראות זאת בשום אופן, אבל כאן, בגובה אחד עימו, ראיתי את חיוכו במִפתח עיניו הדלוחות-החומות ובכיווץ לחייו הנבובות ומצחו הקצר. הלכנו במעגלים, קצת אני אחריו וקצת הוא אחריי. ריח חמוץ-מתוק של זיעה שטפני, סתם את גרוני כמעט - ריחו של נמרוד. הוא נספג בגופי ושקע בו עד כפות-הגפיים, עד ראשי האצבעות. הרגשתי שאני מתחזק. בעצם יכול אני להבין את חברי-כאח-לי, נמרוד: בהישענך על כל גפיך אתה מרגיש עצמך איתן יותר. והארץ רחבה יותר. איני מבין את הקולות הללו שמסביב. שמאחוריי. איזו מקהלה מוזרה."

הסוף כאמור נותר פתוח ומהדהד כמו שאורפז אוהב, סוף חידתי ופרום, מה יעשה כעת המספר בבוא ההכרה כי עליו לעבור צד ממחנהו הכוחני והשולט של סגן אלוף יחזקאל גרין-נבו אל מחנה התבוסתנים הכלביים והצודקים של נמרוד? אותו מחנה המעביר אותך ממצב של פסבדו-מלכות למצב של גלות- אמת כמאמרו של קאמי, אותו מחנה שיוצא למסע לחיפוש אחר הגאולה ביודעו כי הדרך היא העיקר ולא המטרה ומכירת אשליות על אושר. המספר וסגן משנה פלג הכורעים ככלבים בסוף הסיפור, הם אחים לאותו ילד מסיפורי "רחוב הטומוז'נה" המאוחרים של אורפז, אותו ילד שמזהה בזמן אמת שמצלמים את הסבא הקדוש ומעורר המורא שמעמדו כְּשֶׁל אֵל עם כל המשפחה במעין טקס דתי, ונופל על פניו ועושה בושות. המספר וסגן משנה פלג מ"נמרוד גיבור ציד" הם גם האחים של יענקל'ה המרדן ההולך על הידיים בסיפורי "רחוב הטומוז'נה", שרגליו רחוקות מאה ושמונים מעלות ממרכז הכובד של הסיפור, הסב סביב נעלי הסבא האלוהי. הם אחי-אמת של הנכה מתוך "ארכּה" של סארטר. הם גיבורים מורדים.

 

מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"נמרוד גיבור ציד - סיפור ומסה, חלק שני":
פקחת את עיני
רחל מדר איינהורן
02/10/2014 10:41:42