על ספר השירה "לונדוניות" של נורית כהנא

מאמר על שירתה הייחודית של נורית כהנא בנוף ספרותנו
14/08/2015 17:27:35

לצערי, אין כותבים כיום שירה כמו של נורית כהנא. זוהי שירה של המודרניזם המאוחר על סִפּו של המצב הפוסטמודרניסטי. זוהי שירה חופשית מכבלי הבית והחרוז ומן התֶּמות הרומנטיות והרגשניות של האני הכותב. היא מתארכת ומשתרשרת ופואמתית ונושאת בחובה טון מתנצל-משהו של מחאה בורגנית פרטנית, לצד הסתכלות חדה כתער בהוויית החיים האפורה והיומיומית שלנו, דרך הכוחות המטריאליים הפועלים עלינו כיחידים וכחברה.

 

לצד זאת, זוהי שירה פמינינית ופמיניסטית, המפיקה ומרכיבה מחדש את המצב הנשי כמצב אנושי באמצעות התחביר הפסיחתי והשבור שלה.

כן כן, זוהי שירה של תחביר מקוטע, שביר, מתמוסס, כי המציאות מלאה מעקשים ועקובּים ומהמורות.

 

את הרשימה הזאת שלי הייתי רוצה ללוות בשיר המרכזי והמייצג ביותר בעיניי בספר והוא "אוליגרכיה שיווקית", שיר בן שלושה בתים, הנה הראשון:

 

אוֹלִיגַרְכְיָה שִׁוּוּקִית

 

הַפְשָׁרַת קַרְחוֹנֵי מוֹסְרוֹת

דָּת וּמַעֲמָד הוֹתִירָה

אוֹלִיגַרְכְיָה שִׁוּוּקִית בִּלְעָדִית

לְשׁוּרַת  הָרֶוַח: עַל

בָּמָה גְּלוֹבָּלִית שְׁקוּעִים

אָנוּ, עוֹבְדֵי הָרָשֻׁיּוֹת,

הָעֲסָקִים וְהַתַּאֲגִידִים בְּבוֹרוֹת

סְפִיגָה לְמַס שְׂפָתַיִם

הַמְּשַׁבֵּחַ אֶת "הָעוֹשִׂים

בַּמְּלָאכָה". תַּרְחִישֵׁי שִׁנּוּיִים

אִרְגּוּנִיִּים תְּכוּפִים כְּמוֹ

מִקּוּר-חוּץ שֶׁל                    

מַחְלְקוֹת הַנְדָּסָה, נִקָּיוֹן –

מְאַפְשְׁרִים לִכְעֶשְׂרִים מוּבָאִים

בְּסוֹד מַשְׁאַבֵּי צִבּוּר  

לִשְׁאֹב כִּבְקַשִּׁית - נֵפְט

יַמִּי, אַשְׁלָג, מֶלַח

וְסִיד אֶל כּוֹס

הוֹנָם.  

 

אכן "העושים במלאכה" הוא ז'רגון מאולץ ונמלץ, צירוף כּבול ומכובּס בכל טקס רשמי של עובדים, גופים, תאגידים, איגודים, אגודות, ארגונים – אתם תבחרו.

 

השאיבה בקשית את מאגרי הטבע השייכים לכל אדם על ידי קומץ אנשים, מזכירה את משל המילקשייק בסצינה האלמוֹתית בסוף הסרט "זה ייגמר בדם" בכיכובו של דניאל דיי לואיס, המבוסס בחלקו על הרומן "נפט" של הסופר האמריקאי סוציאליסטי אפטון סינקלר. שם, בסרט, איש העסקים ואיל הנפט מסביר לכומר החמדן-משהו איך הוא יונק את משאבּי האנוש מרחוק בחוכמה באמצעים הטכניים העומדים לרשותו. הדבר מעלה מחשבות באשר לדיון העכשווי במקורות הגז שלנו ועתידם.

 

מיהי נורית כהנא? היא נמנית עם קבוצת משוררי "עמדה", נעה על קו התפר שבין כתיבה ועולם העבודה. כבת למשפחה יֶקית ששרדה את השואה ובנתה את חייה מחדש בכרמל, שירתה עוסקת בהדי הקולות המהוסים של היבשת הקודמת לעומת החיים כאן בארץ: מהגרוּת מהווה נושא מרכזי גם בסדרת השירים על "העיר הגדולה" - לונדון, שבה שהתה באופן זמני.

 

במשך השנים תמרנה בין חובות התפקידים שמילאה כעיתונאית ב"הארץ", דוברת משרד ממשלתי ועורכת תוכן של אתר אינטרנט בחו"ל - לבין "הקול האחר" - כתיבת שירים.

 

בשנת 1976 השתתפה נורית כהנא בתוכנית הטלוויזיה "לגעת בקצה המחשבה" - על ארבעה משוררים צעירים עם יצחק לאור, עודד פלד  וחזי לסקלי ז"ל. הקשר נאה להתהדר ולהתגדר בו. בשנת 1992 השתתפה במשלחת משוררים וסופרים בני הדור השני לגרמניה. בשנת 2004 - בשבוע הספרות היהודית בלונדון. היא בעלת תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה (1984). נשואה פלוס שני בנים ושני נכדים.

 

עד כה פרסמה כהנא שני ספרים "הצגת חצות: שירים" (ירון גולן, 1989)  "שירה – עבודה: שירים" (עמדה, 2012), וכעת יצא לאור ספרה השלישי "לונדוֹניוּת" (עמדה חדשה/כרמל 2015). את מרבית שיריה פרסמה כהנא בכתבי העת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד וכמובן בכתב העת "עמדה".

 

מדוע חבל כל כך ששירה מעין זו אינה נכתבת כיום? כי השירה היפה, שאין אופן כתיבה נעלה הֵימנה, פנתה אל השמרנות הטכנית של בית, חרוז וליריקה, והמשוררים אוהבים כיום לשבח עצמם כבעלי מלאכה למופת. אני עצמי אוהב שירה שכזו, אבל יש משהו מאוד לירי ומגביל, מצומצם, יומרני וסוגר – ממשוררי הפייסבוק ועד לליריקנים שזכו לגיבוי על ידי הממסד, חסרה לי שירת הרחבוּת, שירת האורך, שירה מורדת, שירה פראית יותר שלא נענית לשום כלל של בעל מלאכה, מתפרצת, Savage Poetry, חלוצית. אם לעשות פרפראזה על מאיר ויזלטיר, הייתי רוצה כי המשוררים יתהפכו על משכבם ביתר שאת בהוגם אופני אמירה חדשים ולא ינהו אחר המוכר והידוע. אחרי הכול, זוהי מהות השירה. חסרה לרוב השירה הנכתבת כיום התעוזה.

 

לנורית כהנא יש התעוזה. היא שייכת לדור שנות ה-80 בשירה שעדיין חיפש דרכים, שבו עוד האמינו במצב הניסויי של השירה. השירה לא רק כתחביר ומבע רגשי מיומן, אלא כניסוי כלים לנגוויסטי, ולכן יש לה קול כל כך מובחן וברור.

 

אוליגרכיה שיווקית, בית שני:

 

אֶת שׁוֹט הַשְּׂרָרָה

יָרְשָׁה הַמָּנִיפּוּלַצְיָה הַתִּקְשָׁרְתִּית -

עוֹרְכֵי דִּין מְמֻלָּחִים

מוֹבִילִים מַסְּעוֹת תּוֹדָעָה

לַהֲמָרַת מַעֲמָדוֹ שֶׁל

שׁוֹעַ נוֹגֵשׂ לִכְדֵי

קָרְבָּן; חֵן הַמִּדְרוּג 

נוֹטֵר אֶת חוֹמוֹת

אֶגְרוֹפָנֵי הַכֹּחַ הֶעָרוּם

שֶׁל קֹמֶץ שֻׁתְּפֵי

הַסּוֹד, יַצְרָנֵי רַהַב

קְלִישָׁאָתִי רְווּי מַרְאוֹת

פֻּלְחַן הַסְּגִידָה לַאֲסוֹנוֹת,   

שִׁירַת חִסּוּלִים וּמֶתַח

מוֹכֵר, חוֹגְגִים אֶת

הֲצָרַת אֲפִיקֵי הַהוֹן

הַמִּתְקַבֵּל מִמַּחְלֶבֶת הַדִּמּוּיִים

הָרִוְחִיִּים עַל מַצְּעֵי

עֲלֻיּוֹת עֲבוֹדָה מִתְכַּוְּצוֹת.

 

אחד המשוררים הדומה במשהו בתחבירו הנפתל והמקורי לנורית כהנא הוא המשורר הניסויי והחופשי עמוס אדלהייט, מי שערך איתי במשך שנים רבות את כתב העת "עמדה". קו של אחאוּת פואטית נמתח בין השירה של נורית כהנא לשירה של אדלהייט. זאת פואטיקה מאותו הבית. גם הוא עוסק בשאלה המעמדית החברתית הפועלית, בעולם של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, בעמל בכרך וכן הלאה. עם זאת, אצלו יש מנעד רחב של נושאים נוספים כמו שירי דמיון מדעי וגם שירי נוף ורצפים בעלי אלמנט היסטורי של זמן ומקום, כאן בארץ ישראל-פלסטינה.

 

צריך להודות על האמת, בספר החדש הזה נורית כהנא בכל זאת מנסה להתפשר, כמו שאמר לי פעם סופר איכותי למדי אך אזוטרי-משהו, כי הוא רוצה לכתוב פרוזה קצת יותר א-לה עירית לינור, יעני להיות קומוניקטיבי. כהנא מנסה קצת להתחקות אחר הקול הלירי היומני הדומיננטי כיום וזה אף מוליד ממנה שירים טובים בהחלט, אך מהר מאוד היא חוזרת אל צור מחצבתה הניסויי-תחבירי. קולה נשאר מז'ורי, מובחן פואטית ופואמתית כמו בספריה הקודמים, ואליו היא מוסיפה שירים יפים בפרוזה.

 

אוליגרכיה שיווקית, בית שלישי:

 

גֵּרִים אָנוּ, רֻבֵּנוּ,

בִּשְׁהוּת בְּבָתִּים מְפֻלָּשִׁים,

פֶּרֶץ וְצִוְחַת רִכְבֵי

הַחֵרוּם בָּרְחוֹבוֹת - דְּבָרִים

קוֹרִים -  וַאֲנָשִׁים דּוֹחֲפִים

אֶת יַתְמוּת הֲוָיַת

קִיּוּמָם לֶחָלָל הַצִּבּוּרִי –

כְּאוֹתָהּ אִשָּׁה בְּבִגְדֵי

סְפּוֹרְט, בְּשַׁבָּת, צוֹעֶקֶת

אֶת מְרֵרַת יְרֻשָּׁתָהּ

בַּטֶּלֶפוֹן הַסֶּלוּלָרִי כְּנֶגֶד

רְחָבָה שֶׁל עֶשְׂרוֹת

בָּתִּים סְמוּכִים, מַעֲלָה

אֶת שַׁוְעָתָהּ לְהָפִיג

אֶת תְּחוּשַׁת אֵינוּתָהּ

וְלִהְיוֹת מִן הָעוֹלָם

בִּמְקוֹם סְתָם כָּךְ

בָּעוֹלָם.

 

אלו שורות סיום מוחצות של כהנא. ירידה אל הפרט, אל אותה אישה הצועקת אל תוך הטלפון הנייד את אינותה, את הניהיליזם האישי שלה כי היא רוצה להטביע חותם, לקחת חלק באופן אינטגרלי במעשה הקיום הזה של החיים מן העולם ועד העולם ולא להתקיים כך סתם כחפץ אין חפץ בו בעולם, עוד סתם אישה שהיא גוף בתוך רצף הדורות האינסופי שלעולם אינו נגמר, בא והולך ושוב בא אחר, ושוב הולך ללא שום משמעות. לונדוניוּת היא בעצם מצב אורבּני אנושי מתאים לכל כרך קטן כגדול, מחשבות בורגניות ופועליות בלב מרחב הומֵה אדם, זר ומוזר לעִתים.

 

ועוד שיר קטן ואהוב לקינוח מן הספר, על אישה חזקה הקמה ממחלה. שימו לב לתחביר העברי-יֶקי במירכאות, רגיש מאוד:

 

 

החלמה

 

הִתְבַּטְּאוּת מִמַּעֲמַקִּים בְּנֻסַּח  

הָעֵדָה הַיֶּקִית:

"אֲנִי מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה

יוֹתֵר פָּחוֹת רַע"

אָמַרְתִּי בְּבֹקֶר תְּכֹל

שָׁמַיִם קֵיצִי שֶׁל

עוֹנַת הַחֻפְשׁוֹת לְאִישִׁי,

כְּשֶׁפָּגָה תְּחוּשַׁת הַסַּכִּינָאוּת

הַדַּקָּה בְּמַעֲלֵה זְרוֹעִי

הַיְּמָנִית, חֹדֶשׁ וַעֲשָׂרָה

יָמִים לְאַחַר גִּלּוּי

הַמַּחֲלָה וְהַנִּתּוּחַ.

 

 

 

 

 

 

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"על ספר השירה "לונדוניות" של נורית כהנא":