קאמי

חלק מנובלה
26/07/2016 17:39:28

קאמי

  

אבא שלי היה יינן. הוא נאבק באיתני הטבע כדי לייצר משהו אנושי, איכותי, שמשתבח עם השנים. כזה אני. בחום הגדול של אלג'יריה, 38 מעלות בצל, אפילו הציפורים היו נאלמות דום, יש ליין טעם של בִּצה מחוממת; בחורף – אתה צריך להיאבק בכדורי ברד בגודל של ביצי יונה. אחר כך שואלים אותך מה כל כך אבסורדי בקיום הזה? כן, כזה אני. כמו אבי. עירום למול הברד, חשוף חזה, בלי חולצה, חצי גוף נכווה למול השמש הקופחת – רק במילים במקום בענבים. רק במשפטים מהלכי קסם במקום בהֶקְטוֹלִיטְרִים של יין.

   רצינו אז, הצרפתים, אולי בעצם אנו רוצים עד היום, קיבוע התרבות תחת הבּרבּריוּת והקנאוּת, כלומר הטמעה, איחוד וצִרפות הגזעים. ככה זה שרוצים את הלא-טבעי, זאת שאלה של זמן עד שהעסק מתפוצץ לך בפרצוף.

   אבי לא היה להוט להתגייס. הוא היה איש מקצוע. לא חייל ופטריוט צרפתי. היין היה חשוב מן המולדת הישנה והרחוקה. כשפצע את ידו לאחר שנקרא לשירות מילואים, ביקש מהנהלת המפעל שתתערב אצל הקולונל, מפקד גדוד הרגלים הראשון, כדי שידחו את תקופת השירות שלו עד העונה המתה. אבל גרמניה תקפה, המלחמה פרצה ואבי התגייס.

   החיילים אמרו: את השפם נחתוך לו לקייזר. אבל אחרי כמה ימים של שעועית מקולקלת ובשר בקר, אבא התגעגע ליין. אני משוכנע בזה. הוא נפצע. אחר כך מת מפצעיו. את גופתו לא החזירו מעולם הביתה, לאלג'יריה. בסך הכול נפל בתחילת המלחמה האיומה והמיותרת ההיא, והספיק להילחם רק כמה שבועות. בשר תותחים ותו לא. כל זה קרה כשהייתי בן 11 חודש.

   שם אחי הגדול כשם אבי, לוסיין, אבל השם ניתן לו כמובן עוד לפני שאבי נהרג. בשִׁרשור הדורות, האנושות אוהבת לחזור על שמות.

   אמי. השקט שלה, הסגירוּת שלה – בנו אותי. חירשת למחצה. אינה יודעת קרוא וכתוב. שמה קתרין הלן, אבל כולם קראו לה הלן כדי לא לבלבל אותה עם אִמָּהּ, סבתא שלי, שגם לה קראו קתרין. כאמור, בשרשור הדורות האנושות אוהבת לחזור על שמות.

   הן היו השוטר הטוב והשוטר הרע – אמי וסבתי, בסדר הזה. אפשר לומר בקצרה שחיינו על סף העוני. באלג'יריה של אז, זה היה מעט מאוד. אולי בשל כך אני מקפיד לשמור תמיד על מה שיש לי.

   בעיקר שנאתי את מנוחות הצהריים הכפייתיות לצד סבתא. ריח החמיצוּת, הריח הֶעָלוּם של זִקנותנו, היה עולה באפי. כבר אז הרגשתי שאנחנו נרקבים מהר. הדודים שלי עבדו קשה. לפועלים האמיתיים אין אף פעם חופשים, והם עובדים במשך שבוע כל יום כעשר שעות. הדוד אטיין, למשל, היה צריך לחתוך לעצמו את היד כדי לצאת לחופשה.

   לקולנוע הייתי הולך עם סבתא. גם היא לא ידעה לקרוא. הייתה מעמידה פנים כאילו שכחה את המשקפיים בבית, ואני הייתי צריך להקריא לה את הכתוביות.

   בן עשר הייתי כשנכנסתי לבית הספר העממי לנערים. לואי ז'רמן, המורה שלי, היה לי כאב שני, בעצם אם חושבים על זה – ראשון. בחורף, היו התנורים שורקים שם. ילדים אחדים פחדו, אמרו שזה רוחות. אני לא. ז'רמן אמר על אלוהים כי יש כאלה המאמינים בו ואחרים לא. זה לא היה זר לי. אצלנו במשפחה לא היה גן עדן ולא גיהינום. אם מישהו היה מת, סבתא הייתה אומרת: "טוב, יותר הוא לא יפליץ". מה שהכומר אמר בשיעורי קטכיזם איני זוכר ואיני משוכנע שאני רוצה לזכור. הוא נתן לי פעם סטירה כי פטפטתי. את זה אני זוכר היטב.

   הצטיינתי בצרפתית. בבית שלי לא היה אף ספר. אהבתי ללמוד וז'רמן הבין זאת. לקראת סוף השנה הוא עצר אותי ואמר: "הנאתך לשבת בכיתה קורנת מכל תווי פניך. שיא האופטימיות. נצנוץ של אושר על כל גילוי של ידע, על כל היסק ומסקנה. ממש רואים את גלגלי המוח שלך בפעולה. ברגע שאימא שלך באה לראות אותי בעניין המִלגה, ידעתי שתתקבל."

   "אבל סבתא מתנגדת," אמרתי, "היא רוצה שאלך לעבוד כשליח כמו אח שלי לוסיין."

   "היא יותר נובחת מאשר נושכת." סיכם ז'רמן בחיוך.

   מקס, חבר שלמד איתי, חשב שאני ממוצא אלזסי. הוא חטף אגרוף בפרצוף. זה טוב מאוד כי הפנס השחור מציג לראווה מי ניצח כאן במערכה. כבר אז בחרתי בצד הנכון. אין לי כל בעיה לכתוב מכתבי ידידות אליהם, אבל שלא ישייכו אותי לשם. אני לא גרמני. עד כאן.

   הייתי נוסע עם חברי פּייר פָסינָה לתיכון. לא היה מקום בחשמלית – הרגליים על המדרגה וכל הגוף בחוץ. הנוף חלף ביעף. לקחנו סיכונים בדרך ללימודים.   אהבתי ללמוד. מכיתות מסוימות ראו את הים – ריבוע של חלון מעורר מחשבות.

   בשאלונים נאלצתי לסמן שאמי משרתת. ההגדרה עקרת בית לא הייתה קיימת. הִקפתי בעיגול. אחר כך מחקתי. אחר שוב הוספתי בכתב יד. בפעם הראשונה הבנתי מה זו בושה ומה זה להתבייש מהבושה. לקחתי את הטפסים הביתה והחזרתי אותם ריקים ברוּבּריקוֹת של ההורים. בבית לא ידע איש לכתוב מלבדי, ומי שידע, אבי, מת במלחמה הנוראה ההיא. העוני הוא לב הבּערוּת. זאת לא מליצה ולא קלישאה. כשהייתי שקוע בתוך העוני לא הרגשתי כלום. הוא היה כמו אוויר-העולם המקיף אותנו. בבית הספר התיכון כשהכרתי את ילדי הקצינים הצרפתיים, התוודעתי לפְּערים.

   בגיל 16-15 התחלתי לבעוט בכדור בְּיֶתֶר שְׂאֵת. אין כמו משחק הכדורגל למזג את המעמדות החברתיים. לקח לי קצת זמן ועברתי כמה וכמה תפקידים עד שמצאתי את מקומי בשער. מעכשיו גם מותר היה לי לתפוס את הכדור ביד. זה בהחלט יתרון. "בֶּבֶּר!" הם קראו לי, "בֶּבֶּר," לא אלבֶּר, "תמסור לכאן, לכאן! אני חופשי." הייתי טוטאלי בעניין הזה כמו בכל מה שמשך אותי באף לאורך החיים. בלמתי בחזי כדור שנבעט והתעלפתי בין עמודי השער. להיות שומר החומות.

   הצטיינתי בספרות. שאר המקצועות פחות עניינו אותי. עם הזמן צברתי ביטחון בבית הספר, נפתחתי והפכתי לפרא לא קטן. הייתי עקשן. פעמים רבות נענשתי על כך. היו משאירים אותי בכיתה שעות. אהבתי לצפות בעצי הבננה שנראו מן החלון. הייתה להם צורה מעוררת השראה וחלום. גיליתי את ההנאה שבהזיה. הייתי בעדה. אני בעד ההזיה.

   אימא וסבתא באו לטקס חלוקת המְלָגוֹת. האחת בכובע מגוחך, ואילו האחרת בצעיף פתטי. שוב חשתי בושה. עם זאת דווקא סבתא, שבתחילה התנגדה כל כך שאלמד, היא זו שרשמה אותי לספרייה העירונית. ז'רמן צדק, נובחת אבל לא נושכת.

   אהבתי לקרוא את ז'וּל וֶרְן ואלכּסנדר דְּיוּמָא, ואהבתי להסביר לעצמי למה אני כל כך אוהב לקרוא אותם. בהתחלה סברתי כי זה הדמיון, הפנטזיה, ההרפתקה; אחר כך הסקתי כי מה שמשך אותי הוא יותר האיך ולא המה – כלומר שניתן להעלות את הדברים שהם כותבים בפרוזה על הבמה. יש בהם יסוד דרמטי. בסוף גיליתי את בַּלְזָק ושם נעצרתי לזמן-מה בגלל רוחב המגרש. עולם ומלואו.

   הספרות משכה אותי יותר מהפילוסופיה. אני חושב שזה ניכר בכתביי. אהבת הספרות היא קמאית. הייתי יושב שעות לשולחן האוכל, קורא ומהרהר. וככל שהייתי קורא יותר, הייתה משפחתי הולכת ומתרחקת ממני (לא נעים להודות). זה כמו צילום ישן שהולך ודוהה. הם היו כמו סצינה רומנטית מסרט בתחנת רכבת. אני משעין את מצחי אל זגוגית החלון בקרון והם מתקטנים, הולכים ונעלמים מעיניי. הם היו כאן בתוך חלל החדר הקטן, הקיפו אותי, הם ועָקוֹת היומיום שלהם, בעיות הקיום של כל אחת ואחד, אבל אני כבר רחקתי למחוזות אחרים.

   בהיותי בן 17 חליתי בשחפת. מאדם בריא, ספורטאי, שוער ניצב בשער, הפכתי חולה. הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. אולי. ירקתי דם ורוד לרוב. אימא שתקה כתמיד. אולי ידעה בסתר ליבה שאבריא. הערצתי אותה על כך שלא הפכה טרחנית. קראתי את אֶפִּיקְטֶטוּס. חשתי כעבד המבקש להשתחרר מכבליו. ניסיתי ללא הועיל לחיות עם הכאב באופן סטוֹאי.

   ז'אן גְרֶנְיֶה, המורה לפילוסופיה, בא לבקר אותי בבית החולים. בקושי יכולתי להוציא מילה מהפה. זו תחושה איומה. הבטן נשרפת לך מִבִּפנים. כתבתי לו דברים על פתקים והוא ענה לי בעל פה.

   בחומי הזיתי נופים סוריאליסטיים. ניטעה בי אהבה לצבע, למופשט: כחולים ואדומים עזים. גם צהוב ולבן בוהקים. אולי היו אלה געגועֵי מוח ועיניים לנוף  האלג'ירי: לים הכחול, לחול הזהוב, ללובן של האור. את עצמי דימיתי כדמות בשחור עטופה באדום – צבע הדם, צבע החיים מחד והשחפת מאידך. אני חושב שברגעי ההזיה הקצרים הללו הושרש בי הזָר. בימי פיכחון מצאתי נחמה בקריאת אנדרֶה ז'יד.

   משהוטב לי לא החזירו אותי הביתה אל הצפיפות והעוני. שיכנו אותי בחדר נפרד אצל הדוד גוסטב והדודה גבי. הדוד היה קצב טרזן וגרגרן שאהב סיפורים וספרים. אצלו הכרתי את אנטול פראנס, אמיל זולא, ואפילו את ג'יימס ג'ויס. בתוך הספרייה האקלקטית שלו נתפסתי לשאלות האסתטיות של פול ואלרי.

   ז'אן גרנייה, מורי לפילוסופיה, גילה עניין בטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִיּוּת. דתות הודו קסמו לו. לי לא. הוא היה אומר: "אפשר ללכת אל העולם רק דרך העולם, ואל האלוהים רק דרך האלוהים." הוא נואש מהאדם. אני לא. בכל זאת לקחתי ממנו לא מעט את ההתבוננות בטבע: שרוע בצל תרזה, צופה בשמיים כמעט נטולי עבים, רואה את הרקיע מתמוטט ונבלע בריק. יש מבעים כאלה במסות שכתבתי, בסיפורי "גלות ומלכוּת" וכמובן בתיאורי אוֹראן ב"דֶּבֶר".

   זכיתי בפרסים ומעט מלגות על חיבוריי במסגרת התיכון. אי אפשר לומר שהייתי תלמיד מצטיין, אבל הייתי סקרן. ניטשה שבה אותי עם הכתיבה הדֶמונית והסמלית שלו. קיוויתי ללמוד בפריז. כיום כשאני מסתכל על הדברים הבוסריים שכתבתי, אני מבין עד כמה ז'יד השפיע עליי. אני מתכוון לטקסטים הנסבלים יותר.

   פרסמתי דברים ירוקים ב"דרום", ירחון לספרות ולאמנות בעריכת גרנייה. לעזאזל הייאוש הדרמטי הזה, החיקויים לוֶרְלֶן, הכתיבה עם התשוקה. הייתי יומרני. כתבתי מסות: "הפילוסופיה של המאה" – לא פחות – שבה ניתחתי את ברגסון. אחר כך שאפתי לכתוב מסה על אודות המוזיקה. שופנהאואר וניטשה כיכבו. גרפומניה פורייה.

   יחסי לז'יד הפך מורכב – שנאה ואהבה. ז'יד בערבוביה. כל כך שנאתי את קוֹקְטוֹ עד שזיהיתי לחלוטין בינו לבין קוֹמְט דֶה פָּסָוָן, אחד מגיבוריו של ז'יד ב"מזייפי המטבעות"; לעומת זאת התמכרתי למרירות של פְּרוּסְט. נטיתי לקטעים חווייתיים ולטון חגיגי שעליו אני מקפיד לשמור עד היום עם כל המידתיות האישית שלי.

   היו לי חיים סטודנטיאליים די עשירים. היינו יוצאים לעשות סיבוב בעיר. בכל פעם שהייתי יוצא למתחם העירוני הייתה עולה בי התחושה הרומנטית כי לא אוכל לחיות מחוץ לאלג'יריה. בכל מקום אחר אהיה תמיד בגלות. החשמליות באלג'יר צהלו. באותן שנים קראתי שוב ושוב את "הזָר" מאת בודלר. עד היום אני זוכר לדקלמו על פֶּה. הפרק השני ב"הזר" שלי, כשמרסו עומד על המרפסת ומביט בעוברים ושבים ובעננים, הושפע מזה. חיינו בעָרָב וחלמנו על אירופה.

   אי אפשר לומר שלא הייתי מבוקש. נערות נשאו אליי מבטים. הייתי תמיר ורציני. נשביתי ברשת אישה. אנחנו המודרנים אוהבים את נשותינו המשוחררות על הקצה, הזוּיות. האפלוֹת כובשות אותנו. האינוונטר שלה היה: עקבים גבוהים וחדים, שמלה ארוכה ושקופה, ולעִתים שמלה שחורה וצרה; עפעפיים בצבע סגול, ריסים מלאכותיים, פומית סיגריה – סימון הייֶה. שם המהלך עליך קֶסֶם-מר.

   אִמה הזריקה לה זריקת מורפיום נגד כאבי הווסת שלה והיא הפכה מכורה. היא הייתה בזבזנית כרונית, נסעה רק במוניות והשאירה טיפים שמנים בכל מקום. השיגה במִרמה מרשמים מבתי מרקחת. הייתה הוללת אמיתית והתנהגה בחופשיות יתרה כמו גבר. כל הווייתה אמרה שיבוש-חושים.

   היא הייתה אומרת: אם תבחר בהוראה, חיי המורה יחנקו את האמן שבך. הייתי מתרוצץ כעכברוש מורעל כדי להשיג לה קופסאות של אמפולות-סם. הדוד והדודה לא סבלו אותה. הם הפסיקו לי את התמיכה. גיליתי את התשוקה, ההתאהבות והקנאה. חיינו על-פי ז'יד: הקשבנו למוזיקה בווילונות מופשלים. היא הייתה עושה סמים ואני שתיתי. שאפנו אל הקצה, אל המרד, אבל זה היה מרד חסר מודעות, נטול בחירה מושכלת. מרד של אובדן חושים.

   באותה תקופה היו לי שני מורים אהובים: גרנייה הוותיק שנתפס לתורות המזרח ולטבע, ורֶנֶה פּוּאַרְיֶה – איש המדעים, דייקן האומר את אשר על לבו – ייקוב הדין את ההר. הוא הראשון שאמר לי כי אצלי הצורה עולה על התוכן, ולכן מן הראוי שאהיה סופר. פוארייה וגרנייה הם הסטמבּריני והנאפטא שלי מ"הר הקסמים" לתומאס מאן. אבל היה עוד מורה ז'אק אֶרגון. הוא לימד ספרות לטינית והיסטוריה רומית. הוא אשר הכיר לי דמות מרתקת אחת – קליגולה. אדם שחווה אובדן והפך מאבּד אחרים.

   עדיין לא הייתי בריא כלל. השחפת תקפה ואכלה אותי. הייתי חלש. נטיתי להתקפים. זה נראה אז מאבק שאין לו סוף. השחפת נטלה כוח, אבל העניקה איזו התנשאות ואיזה עידון, כמו המחלה בפרוזה של מאן. סימון באה איתי להרצאות כשומעת חופשית. היינו אומללים-מאושרים. הייתי בן 20, היא בת 19. הזונה והשחפן. החלטנו או להתחתן או להתאבד. נישאנו.

   חברי קלוֹד דֶה לָה פוּאָה פְרֶמַנְוִיל, שהיגר לפריז, כתב לי כי הוא דאוג בשל איש אחד – אדולף היטלר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של האיש. הוא, פְרֶמַנְוִיל, הפציר בי שאצטרף לתנועה הקוֹמוּניסטית. כאז כן עתה – אני סבור כי זו טעות להצטרף למפלגה. תמיד תבעתי את זכותו של היוצר לפולחן עצמי. אין זה הולך עם פולחן המנהיג.

   כתבתי מסה על אנדרה מאלרו שבה ניסיתי לטעון כי לעולם-לעולם הפילוסופיה של המזרח תהא רחוקה מן המערב כרחוק שמיים מארץ. לא יוכלו השתיים להיפגש על שום גשר. פרמנוויל גם היה הראשון שהמליץ לי לקרוא את "המשפט" של פרנץ קפקא, יצירה שהשפיעה עליי רבות ותפסה לימים בניתוּחה מקום מרכזי בחלק האחרון של "המיתוס של סיזיפוס".

   אני בא מעולם של מסה ההופכת לסיפור. פרמנוויל יזם כתב עת מהפכני לענייני חברה וספרות באלג'יריה. אחוז מסוים, סכום נאה מן המשכורת שלי, העברתי לכתב העת. בתקופה ההיא הייתי יותר עורך מכּותב. עשיתי פה ושם ניסויים במשפטים קצרים וארוכים, אבל בעיקר פסלתי וביקרתי אחרים, את חבריי. זה חידד את חושיי. הם ציפו לזה. הם רצו בזה.

   בערב הכנתי פקידים לבגרות בפילוסופיה. המגע שלי עם התלמידים המבוגרים היה טוב מן המגע עם תלמידי התיכון. נהניתי ללמד אנשים בוגרים וחושבים, כאלה שכבר יצאו ממלכות הילדות והנערות לַגָּלוּת. זה ודאי היה טוב יותר מהעבודה כפקיד בעירייה, ששם אתה פוגש על בסיס יומיומי את שגרת החיים, אבל נעשה מטומטם ומיטפש.

   סימון הפכה אט אט ממקור השראה לנטל. לא יכולתי לנסוע לפריז בגללה. עם כל האהבה – היא הייתה מסוממת וזקוקה להשגחה ולטיפול תמידיים. רציתי לכתוב מחזה על קליגולה, רציתי לכתוב את ספרי על הרובע העני ובית החולים שבו, ולא יכולתי.

   ב-1935 נפגעה ריאתי השנייה. חשתי ברע. לא יכולתי לרחוץ בים ולא לעסוק בספורט. הייתי יוצא לטיולים רגליים קצרים לפוש מעט מן הלחץ בבית. אהבתי לעמוד ולהשעין את מצחי על גדר אבן או על רשת ברזל ולחוש את החום של החומר, להביט בזאטוטים המשחקים כדורגל סמרטוטים בחצר. זה עורר בי געגועים, אך לא טרחתי לרחם על עצמי. המרחם על עצמו מתבּלה ומזדקן מהר.

   כתבתי בפנקסים. בשבילי פנקס הוא כלי עבודה, לא חלילה יומן מתעד. ספרות אינה תרפיה. יש ללטש את הרעיונות. סביבי היו הרבה פיתויים לפעולה חברתית ופוליטית. חברים שלי התאגדו באגודות, עמדו בראשי ועדים, קראו מָניפֶסְטים. חשתי הזדהות רבה, אבל רציתי להפוך את חיי לקרש קפיצה ליצירתי. בשלב זה, לכל היותר, הייתי מוכן לסייע חברתית בהקמת תיאטרון פוליטי. עולם הבמה ריתק אותי. רציתי לשחק, רציתי להיות מחזאי.

   פלפול ופיתול טובים לשיחת רֵעים, לוויכוח פוליטי; בכתיבה צריך ללטש את הנכתב כמו יהלום, לזקק את הדבר. הנאמר פחות מחייב מהנכתב. גיליתי בי בתקופה ההיא משהו לבנטיני-טבעי. הכבוד היה חשוב לי. התעקשתי להזמין את חבריי לשתייה במקום להיות מוזמן. אהבתי מערבונים ובלשים אמריקאיים. על הטוב והרע היה להתבהר ולהתברר לנגד עיניי.

   לא יכולתי לשחק כדורגל. אהבָתי השנייה לַכּתיבה. איך שהייתי מתחיל לשחק, אפילו בשער, סבלתי במהירות מקוצר נשימה. זה יצר אצלי תסכול עצום. כאשר הייתי מבחין בקופסת שימורים ברחוב תוך כדי הליכה, עטוי חליפה, הייתי מקפיץ אותה פעם אחת ובועט בה בקשת אל המדרכה השנייה.

   לעִתים הייתי נוסע עם סימון טרופת החושים אל החורבות הרומיות של טיפּזה. שם הרוח שורקת. אלה מלאות הוד צחיח. מעוררות שאלות. גורמות להרהר במוות. נותנות פרספקטיבה. אני שהפכתי אָמוּן כל כך על מצבו של האדם, דווקא המגע עם הנוף הזה, הוד הקדומים – אם להתבטא במבנים לשוניים קבועים – ולא האדם החי, היה יסוד וראשית הכתיבה שלי.

   רוחות השמאל והימין נישבו חזק ולא היה לאן לברוח. אצלי הקומוניזם היה מאוד רגשי. הוא התבטא בדודים שלי: אטיין שנאלץ למכור עצמו פיסות-פיסות כחבתן, או ז'וזף שמכר את נשמתו לחברת הרכבות. כשקראתי אצל מרקס ואנגלס "את עבודות הגברים תופסות הנשים", ראיתי לנגד עיניי את אמי הכובסת שכונתה משרתת.

   ובכל זאת הייתי בן תקופתי. זו לא יכלה לפסוח עליי. מי היה מאמין שתהפוך אותי לימים לדוברה. לקחתי חלק בהפגנות רבות מספור. הלב לא היה אף פעם אדום עד הסוף, אבל אני שייך למחנה הזה. משם אני בא. זה מוצאי הרעיוני והחברתי. לבסוף תחת לחץ חבריי, זנחתי את הכתיבה הרומנטית-משהו של "הרובע העני" והצטרפתי למפלגה הקומוניסטית האלג'ירית.

   מה אגיד, כינוס פועלים ייגע תמיד ללִבּי יותר מנאום יבש על הקוֹמוּנָה. יש יותר אמת ביחסים של אנשי השמאל והקומוניסטים ביניהם, מאשר בהצהרות "האני מאמין" שלהם שיש בהן מידה רבה של דוגמטיות. הייתי פעיל מאוד, אבל מהר מאוד גיליתי כי אין סוציאליזם ללא דיכוי.

   הפשיזם אוהב אומנם למכור מילים פשוטות וברורות שהתוכן שלהן עשוי להיות מפוקפק ולעִתים בלתי נסבל כגון: "מולדת", "תהילה", "כבוד", "מלחמה"; אבל מהר מאוד ראיתי כי גם לסוציאליזם חוסרים רבים. כן כן, בעצם אין סוציאליזם בלי דיכוי.

   גיליתי את תורת הנאום. דבריי התקבלו במחיאות כפיים סוערות בפני 120 הפעילים. הדבר נעם לי, נסך בי כוח. שוטרים מקומיים עקבו אחריי, כתבו עליי דוחות. זה נתן לי ביטחון שאני עושה משהו חשוב, אחֵר, מועיל ומורד. היה לי אפוא מעמד במפלגה הקומוניסטית האלג'ירית של קאדר תרבותי נייד. חלמתי כאמור לעשות תיאטרון עממי, לכתוב מחזות פרולטריים, לשחק. זה היה אמור להיות "תיאטרון-עבודה". בינתיים נאמתי בדרמטיות.

   מה יש בו בתיאטרון שקסם לי כל כך? יש מן האמת ומן האשליה, וגם מן האמנות החד פעמית והבלתי חוזרת. אי אפשר לשחק את אותה ההצגה פעמיים, באותו אופן; כשם שאין אפשרות להיכנס לאותו הנהר פעמיים כמאמר הֵרַקְלֵיטוֹס. תִּראה את אותה ההצגה עשר פעמים, זה תמיד שונה.

   עולם שלם של כאילו, מודע מאוד, קם ועומד לנגד עיניך: עשוי קורות ומסכּים (קוּליסוֹת, פּדוגות ורגלי בד), קופסאות דֶּבֶק, מסמרים, מגעים חשמליים, פנסים יוצרי אווירה, תלבושות קורמות דמויות וחיים. להאמין באשליה שכנגד, המצביעה על החיים האבסורדיים, למוטט אותה מיד כתיאוריה מנופחת לעיני הצופה, לבוז לאניני הטעם "התרבותיים".

   אותו אחד שמשחק את המלט, יטאטא את האולם בסוף הערב, יספור סִפְחֵי ביקורות ויעשה חשבונות בקופה. מצִדי – לעיני הצופים. אמנות כעשייה ותעשייה. תיאטרון מתועש, תיאטרון פועלים, קואופּרטיב-קולקטיב אמנותי של סטודיה דרמטית.

   אבל בקומוניזם עצמו ראיתי יותר הרפתקה או הימור מאשר ודאות של שותפות לדרך. ככל שכתבתי יותר נאומים חברתיים התגנבה ללִבּי תחושת האבסורד שכללה גם את שאלת התועלת והאף-על-פי-כן המתבקש. בתוככי, ממש בתוככי החיים של כולנו, יש רק אבסורדיות, ושוב אבסורד.

   הפכתי אט אט כותב וחושב חברתי יותר. מאלרו עם "חיי אנוש" שלו כבש את לִבּי; ז'יד והכוחות האינדיבידואליים, האקסצנטריים, הדֶמוניים שלו נדחקו לאחור. התאהבתי בספרות הפוליטית של אנדרה מאלרו ובפוליטיקה הספרותית שלו. סופר כותב ועושה. עם זאת, צריך להיזהר מזה. חיי המעשה עלולים לבלוע אותך.

   כך או כך הרווחה והאמצעים הצטמצמו. עברתי לדירה קטנה יותר ועקב מריבה עם הדוד אקו הוא לא השאיל לי יותר את מכוניתו. קניתי אפוא קטנוע יד שנייה. סימון הנסיכה עיקמה את האף. האמת, יותר משהוא נשא אותי על גלגליו, דחפתי אני אותו בשתי ידיי.

   חשבתי, אין ברירה. אהיה מורה. זו פרנסה יחסית טובה. אגש לבחינות ההסמכה. בינתיים התקיימתי מהלוואה אוניברסיטאית, משיעורים פרטיים ומתמיכתה  של חמותי. עם זאת, הטמעתי במוחי כל הזמן את המחשבה שגם אם אהיה מורה לא אשכח לנצל את חופשות בית הספר: שלושה חודשים בקיץ, שבועיים בראש השנה ואותו משך זמן בפסחא כדי לכתוב-לכתוב-לכתוב, למחוק-למחוק-למחוק.

   כדי לקבל את ההסמכה, היה עליי להכין עבודת גְּמר, מעין מיני דוקטורט. בחרתי בנושא שאפתני: "מטאפיזיקה נוצרית וניאו-אפלטונית – פְּלוֹטִינוּס ואוֹגוּסְטִינוּס הקדוש". על אף השם המחייב, מה שהטריד אותי היו הקשרים שבין אמונה לבין ספקנות, שבין הרציונלי לחושני.

   להבדיל מפול ניזן, שאת מאמרו "כלבי השמירה" קראתי, שם הוא נושך כרוטוויילר את האקדמיה הצרפתית העוסקת בפילוסופיה, אני העדפתי להתגנב לשורותיה בחשאי ולבצע בחיים דיכוטומיה בין מרקס ואנגלס מחד ופלוטינוס ואוגוסטינוס מאידך. בכל מקרה, נראה לי שיצאתי נשכר מניזן בסופו של דבר אשר סיים את חייו כמו אבי. בסופו של דבר אם אלוהים שווה מרקסיזם, איני חסיד לא של אלוהים ולא של המרקסיזם. למהפכה אכן ייחלתי, אבל כנראה מסוג אחר, קיומי יותר.

   קשה. קשה היה מאוד עם סימון. היא יצאה מהמוסד לגמילה, חזרה אל אמהּ וסירבה בתוקף לנסוע לפריז. אני איוויתי לזה, עם או בלי סימון. שמתי לב כי בלכתי ברחוב בחורות רבות מביטות בי, מחייכות אליי; אך אם אלוהים אינו קיים, זה לא אומר שהכול מותר. דווקא ברובד החברתי הייתה התעוררות של שמחה. השמאל זכה בבחירות בצרפת ובאלג'יריה, ופרח. לפתע צצו העלאה במשכורת, שבוע העבודה הצטמצם ל-40 שעות והרשות לקחת חופשה בתשלום בלא הפחתה בשכר. דוד אטיין המסכן כבר לא יצטרך יותר לפצוע את עצמו כדי לצאת לחופשה. אבל כל השמחה הזאת עברה קצת לידי בשל מצבי המשפחתי הרעוע, ההתלבטויות האישיות, החיפוש.

   פעם ראשונה שעזבתי את אלג'יריה ונסעתי למולדת הישנה, לאירופה, היה זה לטיול קָיאקים מאינסברוק לבודפּשט. הייתי נרגש. יצאנו ידידי, המורה לאנגלית איב בּורז'ואה, סימון ואני ונחתנו בְּליוֹן. סימון בִּלבּלה את המוח כל הדרך באונייה שהיא רוצה לפצוח בקריירה של רקדנית קלאסית. איב התעקש ובצדק, שקריירה מסוג זה מתחילים בגיל חמש ולא בשנות העשרים לחיי אישה. אני כבר ויתרתי למשׁוּגותיה של סימון. האמנתי כי המסע יחלץ אותה מהסמים ומהספקים של אלג'יר, וזה שימח אותי. סימון-סימון, תמיד במצב רוח של מעליות – פעם עולָה ופעם יורדת – כשחצי חיוך חידתי ומתנמנם נסוך על פניה.

   מה אגיד לכם, לא הצלחתי לחתור בקָיאק. נראה כי השחפת לא הניחה לי. התחלתי ולא היה לי אוויר. אני, שעצרתי כנער כדורים בגופי בעומדי בשער – מזנק לימין ולשמאל – חשתי כעת כאבים בכתפיים. עברתי במקום טיפול להחדרת אוויר בשל המאמץ. את הטיול לאורך הנהרות המשיכו איב וסימון בלעדיי. חשבתי שסימון תלותית וחלשה ונתבדיתי. היה לה כוח של שור. היא הייתה בעלת סְבֹלֶת. אולי היו אלה הסמים שנתנו לה מרץ. זה העציב אותי שנאלצתי לוותר על החתירה ולעשות מסלולים מקבילים באוטובוס וברכבת. כאשר פגשתי אותם שוב, סיפר לי איב שהיא לוותה ממנו כסף לגרידה – כמובן סתם תירוץ – וחזרה לסירה עם סמים. דבר לא השתנה.

   נסענו שלושתנו לזלצבורג. שם גיליתי בדואר השמור מכתב המיועד לסימון מרופא אלג'ירי, מכתב אהבה. הרופא הזה שסיפק לה סמים היה גם המאהב שלה. היא שכבה איתו. אולי בכל זאת מדובר היה בגרידה? הייתה לי הרגשה שהיא רצתה שאמצא את המכתב. להכאיב לי ביקשה. קשה להיות נבגד. באתי לאיב ואמרתי לו שאני רוצה להיפרד מסימון. לה עוד לא אמרתי דבר, אבל המתח בינינו הורגש.

   לאחר המסע התחלתי לכתוב רומן. "מיתת אושר" היה טקסט עירום, רגיש ולא מושלם על גבר נבגד שהופך רוצח ומבקש להיות אך מאושר. הייתי קרוב מדי למרסו, הגיבור, זאת בעצם הייתה טיוטה-אישית סנטימנטלית ל"הזר" וחיקוי נעורים ראשוני ונלהב למדי ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. גנזתי את הספר.

   סימון אהבה להביך אותנו במסעדות. היא הייתה מטרטרת מלצרים מקצועית. הייתה מתעקשת למצוא איזה מסכן שיתרגם לה את כל התפריט לצרפתית, ואם זה לא היה בְּנמצא, הייתה מבקשת שיתרגמו לה לאנגלית או לגרמנית, אף כי לא שלטה היטב בשפות הללו. לבסוף הייתה מתעקשת להזמין מה שאין בתפריט. כל הזמן הזה היינו איב ואני רעבים ומחוסרי כסף – חישבתי כל הזמן בראש באופן אובססיבי לאורך הטיול איזה סכום נותר לנו – אבל לה לא היה אִכפת. היא לא ספרה כסף ולא ספרה אותנו. בסופו של דבר הייתה מעבירה אצבע מטופחת על פני המֶנְיוּ ובוחרת את המנה הראשונה בתפריט.

   כמה שנאתי להיות סמוך לשולחנה של מרת סוגלר, חמותי, אמה של סימון. היא שלחה לנו כסף וכתבה "תיהנו!", עם סימן קריאה גדול. חשבתי שהגיע הזמן. היה עליי לתרגל אי תלות כלכלית, ובכלל.

   בפראג סבלתי כל כך. הרגשתי שהעיר סוגרת עליי. אני יכול להגיד שחשתי על בשרי את הקפקאיות עוד לפני שנתוודעתי עמוקות לקפקא. ככלל, אצל הסלאבים חשתי חֶנֶק ובגרמניה הכול הִדיף ריח של שנאה. כל הזמן חיפשתי עיתונות יומית בצרפתית כדי לראות מה המצב במלחמת האזרחים בספרד. אמי ממוצא ספרדי, אחרי אלג'יריה וצרפת זאת המולדת השלישית שלי. אסור היה לרפּובּליקנים להפסיד. אז עוד האמנתי בכל לבי שינצחו. רק בוונציה נולדתי מחדש, ובאיטליה הרגשתי בן בית. אני כנראה לטיני בדמי לעד. חשתי לפתע כאילו אני בגן עדן, לבד, אדם הראשון עוד לפני שפגש בחוָה. כשחזרתי לאלג'יריה נפרדתי מסימון. אני הלכתי לגור אצל אחי והיא חזרה לאִמָּהּ.

   פיתחתי מאוד את תיאטרון-עבודה. כזה אני. איני יכול לדון רק במופשט הפילוסופי, אני צריך למשש את הדברים במוחש. חומר ורוח, רפרטואר ומֶצֶנָט. היו כרטיסים זולים ומוזלים וכניסה חופשית למובטלים הרשומים בלשכת העבודה. על פי המשטרה שעקבה ותיעדה את התיאטרון הקומוניסטי, אחוז גדול מן הנשים בקהל היו "זונות", נגיד.

   העלינו את "עידן הבוז" של אנדרה מאלרו. אני עיבדתי את הנובלה. הוא אפילו נתן לי את ברכתו וכתב מבוא למחזה. זה היה מרגש. אך כשניסינו להעלות משהו משלי שהקולקטיב כתב איתי – "מרד בחבל אסטוריה" – ראש העיר הימני, איש ארגון "צְלב אש", עמד על רגליו האחוריות ואמר לא יקום ולא יהיה בבלקור מחזה מעין זה. הצנזור הגדול שבו נכנס לפעולה.

   לעזאזל! פעם אחר פעם יעלו הבורגנים את "כרמן". תיאטרון נִסיוני, אוונגרדי-קומוניסטי – זה לא! נאלצתי להעלות שוב את "בשפל" של גורקי. את זה השלטון השמרני עוד יכול היה לעכל. בכל זאת – מקסים גורקי. עלובי החיים שמוצאם בבית יתומים – זה כן; כורים מורדים ושביתה – זה מוגזם. המחזה מעולם לא הועלה במלואו, אבל לפחות הודפס ויצא לאור במספר מצומצם של עותקים.

   זו הייתה תקופה סוערת. התערבבנו זה בזה – בנים ובנות. נרקמו אהבות וגם נפרמו. יש משהו כל כך חושני ואֶרוטי בעבודת התיאטרון כלהקה. רק אנסמבּל של ריקוד עולה על כך בפיזיות האנושית שלו.

   זאת הייתה תקופה משוגעת גם מבחינת הכתיבה. הרשיתי לעצמי. עבדתי מתוך דחפים ועם ביקורת עצמית מועטה. כתבתי במקביל את הרומן מיתת אושר ואת ספרי המסות "פנים וחוץ" ו"כלולות". אולי היה זה גם השִׁחרור מסימון. פתאום חשתי קל יותר ובאה האמנות.

   באותה תקופה שנטשתי את סימון, היו לי שתי ידידות נפש כתחליף – ז'אן ומרגריט. הן לקחו חלק בתיאטרון-עבודה. כתבתי להן מכתבים שבעצם היו מכוונים אל עצמי. הו! בנות הסוד הקטנות שלי כנגד הפרידה מסימון. נשים, הן מעוררות בנו את התשוקה ליצור יצירות מופת, ותמיד מונעות מאיתנו להגיע לכלל שלֵמותן.

   לא להאמין עד כמה קשה למצוא דירה באלג'יר. ראיתי כוכים רבים. לתור אחר האושר שלך בדמות 25 מ"ר. מה שנחרת בי מן החיפוש הוא טפט בצבע אדום של בשר. לבסוף נואשתי. הבנתי שלא אוכל לעמוד בהוצאות. נשארתי אפוא לגור אצל אחי. זה היה או הדירה או החירות; או שמונה שעות עבודה או להיות סופר. בחרתי באפשרות השנייה.

   לחברות ולחברים מסביב מצאתי משרות ומשרות חלקיות. הם שאלו אותי ומה איתך? מי ידאג לך? עניתי, אני כבר יש לי מקצוע. אני סופר. בכל זאת סרקתי את מודעות הדרושים, אולי אמצא נסיך הודי המחפש מזכיר לתרבות מערבית. לא היה לי סוּ על הנשמה. אחי לוסיין היה משגר עבורי את הדואר.

   שתי חברותיי הטובות, מרגריט וז'אן, הכירו לי את כריסטיאן גלנדו. היא הייתה יפה, שחומה ושזופה. מהר מאוד התאהבנו. היא הייתה 180 מעלות מסימון האפֵלה והמסתורית. אישה עניינית. פקידה עם פוטנציאל למנהלת לשכה. האמינה בכישרוני באופן מעשי. היא לא ניהלה שיחות עומק לתוך הלילה, אך הייתה מדפיסה את יצירותיי במכונת כתיבה במהירות הבָּזָק. היה בה משהו משוחרר. כמו בת שבע הייתה משתזפת עירומה על המרפסת.

   שרצנו אז ארבעתנו במעון הנקרא "בית פישו", וחברים נוספים היו באים לבקר ונשארים ללון. היינו מעין קומונה אלג'ירית-אינטלקטואלית. אימצנו חתולים וכלבים. האכלנו יונים. המפלגה הקומוניסטית תמכה בנו. כיום מרבים לדבר על מגרעות הקומוניסטים ועל שלטונם האכזר. זה נכון. אבל היו להם גם צדדים טובים. למשל, הם תמכו בתרבות. אולי במטרה לשלוט באינטלקטואלים מובילי הדֵעה, אבל בשורה התחתונה זה עזר לנו אז מבחינה קיומית.

   בכל זאת, עם כל הרצון התמים הזה לשוויון, מתחת לאפנו הייתה דיכוטומיה ברורה. בחוג שלנו, למשל, לא היו כמעט ערבים. עשינו ערב של מוזיקה ערבית איכותית. איש מן המוסלמים לא בא. זאת הייתה שאלה של זמן עד שנאבד את אלג'יריה. אני תמיד האמנתי שדווקא בני הקולוניות כמותי הם חוליה בשרשרת האנושית שיכולה לקשר בין אפריקה לאירופה, אבל כנראה אי אפשר היה לפתור את הבעיות של אלג'יריה תוך צפייה בסרטים של סרגיי אייזנשטיין בבית התרבות.

   ב-1936 ז'יד ירק על ברית המועצות אחרי שחזר משם. כסופר משפיע כל כך זה זעזע אותי ועורר בי מחשבה. תמיד הייתי עיקש, גם למול הקומוניסטים הנוקשים. מצד אחד, כנציג בית התרבות והמְנהל האמנותי של תיאטרון-עבודה לא יישרתי קו עם המפלגה שראתה במאבק בפשיזם גורם מרכזי וקודם לאנטי-קולוניאליזם, אך אני לִבִּי היה עם תושביה המוסלמים של אלג'יריה, אם כי לא העזתי להעלות על דל שפתיי את המילה עצמאות.

   מן הצד האחר, משפחות שמרניות אסרו על הילדים שלהן לקחת אצלי שיעורים פרטיים כי אני קומוניסט מלוכלך. אומנם יצאתי קירח מכאן ומכאן, אבל עוררתי כבוד. כבר אז חשתי מה זה כשיש לך עמדה בעולם ועד כמה הדבר חשוב. נראה כי למדתי דבר או שניים מז'יד.

   על הדֵעה הזאת כי ברצוני להישאר צמוד לילידים, נשפטתי וסולקתי מן המפלגה הקומוניסטית האלג'ירית. נמצאתי אשם בטרוצקיזם, נו באמת. אולי עשו לי טובה, כי מיד אחר כך נסעתי לפריז.

   הגירושין מסימון והסילוק מן המפלגה לא יכלו לקלקל את השמחה הגדולה. אחזתי בידיי את ספרי הראשון פנים וחוץ, חמש מסות-נובלות שלי בהן היה האני האישי דומיננטי מדי, אבל הניסוח – להבדיל מ'מיתת אושר' – היה שלם ולרוּחי. הספר הופיע ב-350 עותקים.

   הקובץ התקבל בביקורות דלות וקרירות. ציינו שאני מושפע מגרנייה ולא יספו. הרגשתי שלא הבינו אותי, אבל לקחתי את האשמה על עצמי. כנראה לא היטבתי להסביר את עצמי. כך או כך, על הספרות להיות בת זמנה, אבל להתעלות מעל לפוליטיקה. זה נשמע קל, אך אין זה פשוט. במקום לבקש נקודתית את תיקון החֶסֶר, צריך לשוב ולדבר על חירות.

   נסעתי אפוא לפריז, אבל רק לשהות קצרה, טיול. שהיתי בה שבוע. הרהרתי בכך שאם אחיה בה קרוב לוודאי ארגיש אומלל, אך היא עוררה בי רצון לכתוב, ליצור. בכל פעם שהסֶן היה מציץ אליי מבין הרחובות, ירקרק-אפרפר שכזה – הייתי נזכר משום מה במִפתח החוף הרחב של הים באלג'יר. דווקא הגשם והדֶלֶף הזכירו לי את השמש היוקדת. בפריז באתי לראשונה למסקנה כי אני איש של שִׁכתוב יותר מאשר איש של כתיבה.

   ביקרתי גם באיטליה. ארץ זו עושה אותי מאושר, ממש, באופן פיזי. אני הופך לפתע חייכן, שמח ועצל. איזו עליצות שורה עליי כשאני חוצה את גבולה ונכנס לשטחה. אפילו הפָשיסטים שנראו בעת ההיא בכל מקום, לא הצליחו לקלקל לי את מצב הרוח.

   כשחזרתי כרגיל סבלתי מחֶסרון כיס. הגשתי בקשה להיות עוזר הוראה, מורה לדקדוק בסידי בֶּל עבאס, עיר מכוערת למדי. חור. באתי לשם ברכבת בבוקר וחזרתי למחרת הביתה עם הזנב בין הרגליים כעכברוש מוכּה דֶּבֶר. מצב רוחי היה רע. זה לא היה בשבילי. כעסתי על עצמי שלא שיערתי זאת מראש.

   מצאתי משׂרה צנועה באמצעות ידידים כעוזר זמני במחלקה למטאורולוגיה במכון הפיזיקה של כדור הארץ באלג'יר. לא פחות ולא יותר. מה לי ולמזג האוויר מבחינה מדעית אֶמְפִּירִית? איני יודע. לא זנחתי את מעשה האמנות ובאותה תקופה שיחקתי בעיבוד ל"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי הנערץ את איוון – הוא התבונה בלא אלוהים ובלא אהבה אשר אינה עומדת במשימת החיים ויוצאת מדעתה – אבל בחיי נהניתי ללבוש חלוק לבן ולהשתעשע גרפית במדע האקלים.

   כשנה עשיתי זאת. המִדּוּעַ הזה עשה לי רק טוב. להתעסק בטקסטים נקודתיים, יובשניים. זה הרחיק אותי קצת מתחושת הכישלון בכתיבת הרומן שלי. אין אמיתית יותר לסופר מן התחושה שכתב משהו שהוא עצמו כשופט שלו יודע ידוֹעַ היטב כי נכשל בו, אחרי שהשקיע שעות מחייו בעיבודו ובליטושו. הגעתי למסקנה נוספת באותה תקופה. למרות הכישלון האישי שחשתי בכתיבת הרומן מיתת אושר, ידעתי כי עליי לשים את הדגש יותר על היותי סופר מאשר על היותי איש תיאטרון. הגיע הזמן לבחור דומיננטה.

   יצאתי עם בנות אחדות. כשאני מפלרטט עם נשים והן איתי – זה קורה לא מעט – יש הרבה עבודה באמצעות העיניים, מבּטים. אבל איך אני יודע שאני מתאהב? לפתע אני מדבר בלי סוף, מפטפט עצמי לדעת. זה מה שקרה לי עם פרנסין פור, פסנתרנית שאוהבת את בּאך ומתמטיקאית, אישה-חתול-פרסי בעלת אף פחוס ורגלי רקדנית. היא אהבה להעמיד פני שמרנית-ביישנית וזה קסם לי מאוד. הטריק הפשוט והצפוי הזה קנה אותי. לך תסביר דברים כאלה.

   השחפת נעצרה, אבל גם עצרה את לימודיי האקדמיים. רציתי לגשת למאסטר בפילוסופיה כדי להיות עובד מדינה. לא אישרו לי. חוששים היו כי אצא לחופשת מחלה ממושכת. לא עזרו לי כל הטפסים והאסמכתות שהבאתי. לעזאזל האקדמיה! המִמסד תמיד חכם ממך, לעד נבון מאיתך, בתחבולות עושה לו מלחמה נגדך.

   נהניתי מן העבודה בתחום המטאורולוגיה, אבל מי שרוצה להיות בעניינים לא יכול להרשות לעצמו להתעסק במזג האוויר כדרכם של האנגלים. הוא צריך להתעניין במִזגם של בני אדם.

   פניתי אפוא להיות עיתונאי ב"אלזֶ'ה רפּובּליקֶן" שהיה אז בהתהוות. כיניתיו – עיתון המעמדות הצנועים. לקחתי על עצמי תחילה בצמצום עריכת ידיעות קצרות ואת מדור התרבות, אבל אט אט עבודת המערכת השתלטה עליי. זה ממכר. הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן כי עליי לשמור לי זמן, ליצור פּניוּת לכתיבת ספרות יפה.

   התחלתי סיפור חדש הפותח בשורות: "היום אימא מתה. אולי אתמול. אינני יודע. קיבלתי מברק מן המעון. 'אימא מתה. לוויה מחר. בכבוד רב'. אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול". עוד לא היה לי שֵׁם ליצירה הזאת, אך חשתי כי היא מתרוצצת בקרבּי וחיה בתוכי. אף כי שימשתי כעיתונאי לא מעט – אינני קל עט. עם זאת, הסיפור הזה נבע ממני. אִמי האהובה כמובן חיה, אבל סברתי כי זאת נקודת פתיחה חזקה של פּרוטגוניסט בגוף ראשון המבקשת להראות את הזרוּת שבחיים האלה. הדגש על האבּסורד. "היום אימא מתה". כמה שונה יום זה מיָמים אחרים?

   פַּסְקָל פִּיאָה, עורכו הראשי של אלזֶ'ה רפּובּליקֶן – איש מוכשר מאין כמותו – אהב אותי מאוד. ראינו עין בעין. הרווחתי שם אלפיים פראנק לחודש. לא רע. הוא חיבב ספרות ואמנות כמוני. היה מביט אליי במין מבט מנחם כי תמיד נראיתי לו משום מה מהורהר ומדוכא הסוחב את צער העולם על כתפיו, אז היה מצטט את בודלר: "האבסורד הוא החן של האנשים היגֵעים". גם הוא סלד כמוני מכל גילוי מזערי של אנטישמיות.

   הוא העריך אותי כי כתבתי טוב, וגם כי נהגתי בקשיחות ובנדיבות עם הכותבים תחתיי. אם מישהו היה זקוק לעריכה מָסיבית – ערכתי. לא ריחמתי. אבל נדמה היה לי כי פיאה אינו מעריך את צד ההתבוננות בכתיבה שלי. לא הייתה לו סבלנות – כדרכם של עיתונאים מבריקים שהם אנשים של שורה תחתונה – לפנקסיי גדושי הסצֶנות התיאוריות, למסותיי, לנובלות העתידיות שלי.

   למדתי את מלאכת העימוד, זאת במסגרת החיסכון הכללי, כיוון שהעיתון לא עשה חיִל. הוא התחיל עם תפוצה של 30 אלף וירד בהדרגה ל-20 אלף. העובדים רבו ביניהם. היו מכּות. האחריות הוטלה מן האחד לאחר. כדי לרכוש קהל קוראים קבוע, נאלצנו לפרסם רומנים בהמשכים. שוב סטנדל, שוב בלזק, שוב רומנים בלשיים. אלה היו סופרים גדולים, אבל חומר לעוס. איך יפרצו סופרים חדשים קדימה כשלא נותנים להם הזדמנות מעל דפי העיתון? הידרדרנו בהדרגה לרומנים למשרתות ולתרגומים מתומצתים בליווי תמונות לסרטים הוליוודיים פופולריים. איוויתי לראות את הספרות היפה במקום אחר. שקעתי אפוא שנית בדמותו של קליגולה. אדם אחד חושב עקוב מדם, והעולם העתיק כולו מתעוות. זה למשל מעניין.

   לקחתי על עצמי יותר מדי בתחום הכתיבה. היה עליי להתרכז. הנפש רוצה יותר ממה שהיא יכולה: הגהות על "קליגולה", עיבוד חיי אנוש של מאלרו לבמה, כתיבת רומן חדש, ומעל הכול ריחף הפחד האימתני הזה שתהיה מלחמה. רחוק בקליפת המוח שלי באזורים המדמדמים ידעתי שהיא תבוא ושהיא תהיה איומה. מַדְכּוֹא – גל נוסף של מוות. לפחות הייתי מאוהב עד קצות אוזניי בפרנסין.

   אדם לא יכול להיות רק עורך בעיתונות לעת הזאת. התגייסתי אפוא להיות עיתונאי במלוא מִרצי. המצב הפוליטי בער בי. הָיֹה תהיה מלחמה. צריך לכתוב על כך מילים ברורות. זאת הייתה עבורי כתיבה חדשה. לא עוד מסות מהורהרות או ניסיון להעמיד משהו מרכזי, מעין מגנום אופוס; לא עוד ויכוח פילוסופי ומאמר אווירה, אלא כתיבה לצורכי השעה תוך ניצול הידע הרב תחומי שלי. ביקשתי היצמדות למציאות. עם זאת, לא יכולתי להפסיק לחפש את המשמעות שמתחת לעובדות. אפשר לומר כי כעיתונאי נקטתי לשון בּוּז יותר מאשר לשון רגש, ואילו בספרות – להֶפֶך.

   בחרתי, למשל, לכתוב דיאלוג מומצא בין ראש ממשלה לבין פקיד מצוי. רציתי להראות את הניכור שבין המנהיגים לאזרחים, את הניתוק, את העובדה שהם רחוקים מאיתנו ועד כמה שיְנסו להתקרב, לא יצליחו. הרי תמיד שאנחנו פוגשים מנהיג בנסיבות מפתיעות, במסיבה או באירוע, פנים מול פנים, בחיים, אנחנו מתמלאים רצון לרַצות. על פנינו עולֶה חיוך של חנופה והתרפסות. קובעֵי עתידנו ותולדותינו כבר כאן, ואנו חֲנֵפִים.

   הרעיון עלה בי כאשר ראיתי את הפער הגדול בין שכרו של ראש הממשלה לשכר הפקיד. העניין הכלכלי תמיד טרד אותי. זאת הייתה מעין טכניקה כזאת של כתיבה: הרי מונולוג הוא אדם דובר אל עצמו, דיאלוג שכזה הוא בעצם שני דוברים מדברים אל עצמם.

   אח, דמויות המייצגות רעיונות. בדֶּבֶר היטבתי לכתוב אותן. שם כבר התעליתי לכלל דמות שלמה ועגולה. בזה אני טוב מסארטר. אצלו המצבים קיצוניים, פרשות דרכים; הדמויות חזקות, אבל נותרות בגדר רעיונות. אני לעומתו מלביש אותן בשר ודם כדבעֵי. רק רגע, אני מקדים בזאת את המאוחר.

   אם אינך נוקט עמדה, אין טעם בכתיבה. היא לכל היותר שעשוע, על אחת כמה וכמה בעיתונות הכתובה. דרכי הייתה מן הספרות אל העיתונות. בדרך כלל זה הפוך. עם זאת, יצאתי נשכר ספרותית. עשיתי סדרת כתבות על אסירים בבתי כלא, זה נתן לי השראה לכתיבת הזר.

   ככתב משפטי יצאתי להגנתם של רבים. איני כותב זאת כדי לטפוח לעצמי על השכם. גיליתי את "המכתב הגלוי" כסוגה ספרותית, המכתב המוחה על העוולה. תקפתי את ראש עיריית אלג'יר ללא רחם. הוא היה מתומכי פרנקו, אבל האמת היא שזכרתי לו את פסילת המחזה שלי מרד בחבל אסטוריה. לעזאזל הכֵּנוּת! הוא היה פשיסט מובהק, הרס את האיגודים המקצועיים. אדם זה היה ראוי שיהרגוהו.

   הגנתי בחירוף נפש על סוכן תבואה שהואשם בלקיחת שוחד על לא עוול בכפו. הוא זוכּה. לראשונה הרגשתי את המילים ככלי נשק. יצאתי להגנתם של פועלים חקלאיים שנידונו לעשרות שנות עבודת פרך וגזר דינם הקשה הומתק. נקלעתי לפרשיות שחיתות שלטוניות באלג'יריה. בבית המשפט הייתי מטייט בפנקסיי שבבים, שברים של סיפורים קצרים, סקיצות, רישומים ראשונים, מתווים לנובלות.

   אבל גולת הכותרת של מלאכתי כעיתונאי טרום המלחמה הייתה סדרת מאמרים חווייתית ומעמיקה על חבל קבּיליה שבצפון אלג'יריה. שם חברתי אל העניים, שם נקשרתי אל החיים והספרות, שם מהלתי את מסותיי מכּלוּלוֹת עם המצב הפוליטי של ארצי. כן, מצוקתה של קבּיליה נראתה לנגד עיניי ונכתבה בידיי: תלמידי בית ספר שרק באו ללמוד, מתעלפים מרוב רעב. כמה חשוב לכתוב נגד העוני. עד אותה עת חשבתי עצמי לעני, נציג העוני, והנה יש עניים הרבה יותר. תמיד אפשר פחות.

   ערכתי את מדור הספרות של אלז'ה רפובליקן. פעמים רבות קניתי את הספרים על חשבוני. פרסמתי במסגרת זו כ-50 ביקורות. הספרות שאבה אותי. מיעטתי לישון ועישנתי הרבה סיגריות. אכלתי בשעות לא סדירות. ידיי רעדו. ככה זה כשאתה נכנס לרפובליקה של המילים. אתה אכן נשאב. פגעתי בבריאותי.

   כשיצא כלולות נתן העיתון מודעה יפה על פני עמוד שלם במדור הספרות. לא זכיתי כאמור להרבה תגובות על הספר. חברים אהבו. עם זאת, דווקא סופר מוזר ביותר שאינו קרוב ללבי, מונטרלאן, כתב לי מכתב ובו ממש ייעץ ואף לחץ כי אבוא לפריז. מדוע זכה הספר לתגובה כה רפה? המסות היו כנראה מאוזנות מדי, פחות ישירות. יש לי נטייה להיות נפתל.

   מכל 50 הביקורות הללו שכתבתי, ראויים לציון המאמר על ניזן והמאמרים על סארטר, בעצם המאמרים על סארטר הם מעל לכול. קראתי את "הבחילה" והרגשתי שמצאתי אח-ספרותי גדול. הייתה לי ביקורת, לא מעט ביקורת, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את הקול שלי שכנגד. זה כמו אדם שהולך בקניון לבד במדבר ולפתע בטירוף דעת מצמא ומרעב ומרצון לחיים הוא קורא בקול, שואג אל חללי הקניון הצר והד עונה לו בחזרה, אבל ההד אנושי ומפתיע: זה לא הקול שלו, זה קצת אחרת. כאילו עוד מישהו מסתובב במדבר המחשבות הזה. זה נדיר. זה לא קורה הרבה בחיים של יוצר.

   כתבתי: "כל רומן אינו אלא פילוסופיה שתורגמה לדימויים. וברומן טוב, כל הפילוסופיה נוצקה אל תוך הדימויים." כאז כן עתה, אני חושב שזאת דרכי בכתיבה. עד אז הערצתי והערכתי את קודמיי בספרות, סופרים מעורבים כמאלרו וז'יד. אח! הבחילה סִנוורה אותי. סופסוף גיליתי רומן ששווה להפוך ולהפוך בו ולהתווכח עימו, רומן שבו התיאוריה גורמת עוול לחיים ולא מתמזגת איתם תוך התנסות ומחשבה.

   אני חושב שהייתי הראשון שקשרתי את שמו של סארטר בקפקא, בעצם ניזן הקדים אותי, אבל אז לא קראתי את מאמרו. מה שהפריע לי ותמיד יפריע לי אצל סארטר הוא שהוא ואני מכניסים כאמור תמיד פילוסופיה לסד של דימויים ומצבים – זה הרומן אצלנו, זה הסיפור הנכון; אך בבחילה, אפשר לומר שיש דימויים מחד גיסא ופילוסופיה מאידך גיסא. השניים נוגעים זה בזה, משיקים, אולי משתלבים, אבל אינם נטמעים. חבל, כי זה רומן פגום וכמעט מושלם. הרי זו הפילוסופיה שבה אני דבק, ואני סובל בִּרְאותי אותה מאבדת מכוחה.

   בכל אופן, סארטר עצמו נגע בסוגיות המהותיות והֶחיה לעד דמויות קצה טורדניות, בעיקר בסיפוריו הקצרים המוצלחים כל כך, שפורסמו זמן קצר לאחר הבחילה – "הקיר". הדמויות של סארטר מגיעות לקצה הזמן, מקום בג'ונגלים של התודעה, שם הנמרים מזנקים ולא ברור לאן, אל מעבר לפי התהום; אבל הן, הדמויות, נותרות מקוללות וכלואות בתוך אותה החירות המנוולת, זו חירות הזמן הליניארי, ולעיתים המוות מעניק להן הפוגה קצרה ומסחררת.

   ניסיתי שוב ושוב להתגייס בשל המלחמה שבפתח, אך דחו אותי בשל מצבי הבריאותי, השחפת.

   ספטמבר 1939. מלחמת העולם השנייה. אירוע אבּסורדי לחלוטין. מה ההיגיון בזה שאנשים בוחרים לשלוח אחרים למות בהמונים. יורים זה על זה, מפציצים. זה כל כך ילדותי ולא הגיוני, ולבסוף הכול נרגע. דור שלם של גברים נמחק. וכל זה מעין שידור חוזר של מה שכבר היה לפני למעלה מ-20 שנה. המלחמה הראשונה שבה נהרג אבי, בתוספת שנאת היהודים והטבח ההמוני – אותות של אירוע אבּסורדי.

   המלחמה אינה נמצאת ברקיע הכחול שמעל לים הכחול, היא אינה בצִרצורי הצִרְצָרִים, בברושים אשר בגבעות, באור הרענן של רחובות אלג'יר. אומרים פרצה מלחמה ואין רואים אותה – עד שפֶּתע פתאום היא אֶצְלְךָ בבית.

   עליתי בדרגה. הפכתי עורך העיתון "לה סואר רפּובּליקן" – עיתון אח לאלז'ה רפּובּליקן. זה היה עיתון ערב. רוב הידיעות שקיבלנו מן הסוכנויות הרציניות על המלחמה שנפתחה היו בדותות או גוזמאות. דבר לא היה מדויק באותה תקופה טרופת דעת. בסך הכול חרושת שמועות. אולי זה כך גם כיום.

   התאהבתי בסטנדל, עד כדי כך שפרסמתי בעמוד השני של העיתון את הרומן שלו "מנזר פרמה", בהמשכים. הייתי תחת שוט הצנזורה של המלחמה וניצלתי את העובדה שיש לי מקום, שטחים לבנים, כדי לפרסם פרגמנטים שאני אוהב. הבאתי אִמרות שפר מִשֶּׁל שׂפּינוזה, מופסאן, וולטֶר, עדיף היה שהשירה והפרוזה יציגו את עמדת העיתון בימים הטרופים ההם.

   כתבתי לאהובתי, פרנסין פור, כי דווקא המלחמה ושמועות המלחמה הפעילו והניעו אצלי את הרצון לכתוב. פתחתי אפוא במסה ארוכה על האבסורד. היה לי שֵׁם בְּחוש וכתבתי לה: המיתוס של סיזיפוס. היחסים בינינו ידעו עליות ומורדות. אנחנו כל הזמן נפרדנו וחזרנו, נפרדנו וחזרנו. אבסורד – העולם שועט ואתה באהבהבים.

   אלז'ה רפובליקן חדל מלהופיע, רק לה סואר רפּובּליקן המשיך. אני חושב שכבר בפרסום קטעי הסופרים, הפילוסופים והמשוררים הייתה משום מחאה כלפי הצנזורה שהתגברה כשפרסמתי את המדור הביקורתי "תחת הבזקי המלחמה" בעיתון; אבל אני חשבתי שצריך להילחם מלחמת חורמה בלאומנות הצרפתית שהוקסמה מהיטלר. אנשים אמרו: הוא צרפתי גרוע. אין דבר. טוב להיות צרפתי גרוע מן הסוג הזה. כפות הרגליים שלי היו באמת שחורות.

   שרפתי את כל מכתביי האישיים. רק את אלה של פרנסין הותרתי. עולם ישן עדֵי יסוד נשרופה. אחי התחייל, עליי דילגו, אִמי שתקה. מלחמה אחת כבר הספיקה לה. המצב הזכיר נשכּחות.

   עניינו אותי המילים הפשוטות והישירות של המלחמה. ערכתי מחקר על שירי חיילים. הדפסתי את חלקם בעיתון. אבל באמת, מה כבר יודעים חיילים? לשיר שירים גסים ולמות מות גיבורים. אי אפשר להתעלם מכך שכל מוות, גם אם הוא מוצדק, אפילו אם הוא הֶרוֹאי, מותיר טעם תפל בפה. חלל הפה מתמלא רוק תפל. בסופו של דבר הם סתמיים: הכאב והמוות.

   במאמרי המערכת שלי, הייתי מוכן להסכם עם גרמניה. הרחתי את זה שהמלחמה תהיה ארוכה ועקובּה מדם, וגם שצרפת תפסיד ותיכבש. מה שלא הערכתי נכון, ועל כך אני מכּה על חטא, זה את תאוות המלחמה של המכונה הנאצית.

   ניהלתי אפוא יומון תוקפני ועצמאי למדי, והרגזתי ורבתי כמעט עם כולם. היו לנו רק 6,000 קוראים שהלכו ונתמעטו ובעצם עמדנו בפני סגירה. אוף, המריבות האינסופיות עם הצנזורה. לא הסכמנו, פסקל פייה ואני, ליישר קו, להתרכך קמעה, ילדים רעים שכמונו. אח, כמה שנאתי את הצנזורה. אלה, גם את וולטֶר היו מקצצים ללא רחם.

   משום מה הצנזורה תפסה אותנו כקומוניסטים, את פיאה ואותי, אולי בעצם כאנרכיסטים או כפציפיסטים – לך דע – בכל אופן כאויב שאינו רוצה לשתף פעולה. לבסוף הגיע המפקח הראשי למערכת העיתון, נפגש איתנו והִשעה את הוצאתו לאור.

   שחררנו את הפועלים ונשארנו חייבים להם כסף. זה חרה לי. אני זוכר זאת בעצב עד היום. נאלצנו פיאה ואני לחפש תעסוקה. הוא נסע לפריז ואני הייתי לפתע מובטל. אין שעה יפה מזו לענייני ספרות. שבתי ושקעתי במסה על האבסורד ובסיפור שהתגבש ונגזר ממנה.

   לכתוב פחות או יותר בו זמנית שלוש יצירות: מחזה – קליגולה, מסה על האבסורד – המיתוס של סיזיפוס ורומן קצר-סָפֵק נובלה בשם הזר – כל זה דורש ממך התנתקות מבני האדם, ופרנסין האהובה שילמה את המחיר. היחסים הגליים הללו עם פרנסין הביאו אותי לידי מחשבה על מצבו של דון ז'ואן, ובכלל על מושג האהבה.

   יכול אדם לאהוב יותר מאישה אחת בו זמנית ובוודאי בסדר עוקב. הרגש הזה אינו רכושני וקנאתני – הוא רבגוֹני ונדיב. אולי זאת אהבה מוגבלת ולא כמו שהבטיחו בספרים ובקולנוע, אבל זה מה שיש. דון ז'ואן אינו אספן של נשים וכיבושים. הוא בסך הכול ממצה את הרגע, את העכשיו. אין לו אלא עתה.

   לדון ז'ואן בתרבות התייחסו או כחוטא, אדם שלילי ביותר שאמור להיענש על מעשיו במלוא חומרת הדין ולהתחרט עליהם, או בלעג כדמות גרוטסקית; אבל האמת היא שדון ז'ואן ראוי ליחס רציני ואפילו להערכה רבה.

   טועה מאוד סרן קירקגור בראותו את דון ז'ואן כאדם האסתטי המייצג נהנתנות שאין סופה להתקיים. לטענתו, דרך חיים זו לא רק שאינה משיגה דבר, אלא מובילה את האדם לדיכאון, לייאוש ולאובדן. אבל אולי זה ייאוש תובע, ייאוש נבון, ייאוש מדעת?

   דווקא דון ז'ואן בדבקותו בחלוֹף ובחולֵף מראה כי ביכולתו לאהוב יותר מאישה אחת, לא מתוך יצר כיבוש, אלא מתוך סקרנות אמיתית לגבי כל ההיצע שמעניק לנו העולם. האהבה איננה בהכרח טריפּ דואלי של שניים, ודאי לא לנצח. החַדפעמיוּת של המגע עם החומר היא הרוחניות היחידה המוכרת לדון ז'ואן, ואם לומר את האמת, גם ההתעלות היחידה המוכרת לי.

   בזכות הקשר עם פרנסין הכרתי את העיר אוֹראן. היא משם. משפחתה המלוכדת גרה שם. בפעם הראשונה עמדתי על ההבדל בין אלג'יר לאוראן. אלג'יר פתוחה, רק פסעתָ פסיעה אחת ואתה כבר במִפתח האופק הרחב אל תוך הים התיכון. אוראן מכונסת – רחובות וסִמטאות – חציצוֹת עומדות בינה לבין הים הגדול באמצעות מצוקים, מתלולים, מצודות, רציפים, שובר גלים. זה נראה כאילו העיר משׁתבּללת.

   אני זוכר שבפעם הראשונה חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתה מסוגרת מכל עבריה, אין יוצא ואין בא, בשל סיבה קיצונית מאוד, נגיד מגֵפה. העיר הייתה הופכת למעין כלא גדול. אלה היו מחשבות בראשיתיות על
"הַדֶּבֶר" שייכתב לימים.

   אני חושב שבקשר הזה עם פרנסין היה משהו אטביסטי, משום ירושת אבות. גם אביה מת באותן נסיבות כמו אבי. הוא נהרג בתחילתה של אותה מלחמה ארורה ב-1914 והיא, להבדיל ממני, אף נולדה לאחר נפילתו. בעצם, מה כבר ההבדל, הייתי בן 11 חודש כשאבי נהרג. אולי בגלל זה אני חש איזה צורך להיות אבּהי ומגונן לצידה.

   להבדיל מהמשפחה שלי שבה כל אחד עמד לעצמו והיה יחיד בחזקת איש הישר בעיניו יעשה, להוציא את סבתא שלי שפה ושם ניסתה נואשות ובחוסר הצלחה לשלוט בתמהיל המשפחתי, בשונה מאיתנו, הייתה משפחת פור של פרנסין גוף מלוכד ודביק ששלטו בו הנשים באופן מטריארכלי לתפארה. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.

   בכל אופן, אהבתי לראות אותה יושבת ומנגנת בפסנתר. מעבר לכך שניגנה כל כך יפה, משום מה היא עצמה הפכה יפה יותר ונחשקת יותר בזמן הנגינה. וכאשר הייתי מביט בה כך כשהיא לעצמה, מרוכזת, והנגינה הולכת ומתחזקת, מתחזקת והולכת והופכת עוצמתית מרגע לרגע, הייתי מצליח תוך הבּטה סְטוֹאִית להבדיל אותה ממשפחתה החונקת והלוחצת ולראות בה אדם כשלעצמו המחובר אליי.

   הייתי מובטל. גם זה לא מצא חן בעיני משפחת פור. שָׁרַצְתִּי שעות בחדרי, או אצלם באוראן או אצל אִמי באלג'יר. עישנתי וכתבתי, כתבתי ועישנתי. לשחפת זה ודאי לא הועיל. רציתי להשלים את הזר, אבל לא הייתי מרוצה וכל הזמן ייצרתי טיוטות. הגעתי עד פת לחם. פיאה אמר לי פעם דבר מליצה כי יצירה ספרותית נכתבת בדם. אולי גם ברעב, חשבתי לעצמי, אולי גם ברעב. ואולי זה אותו הדבר, שני צדדים של אותו מטבע.

   חשבתי לפנות לבית הדין לעבודה. פניתי. היה משפט. לבסוף הפסדתי. שולמו לי אלף פראנק משכורת אחרונה. התחלתי לחשוב על לעזוב את אלג'יריה ולנסוע לפריז ולהשתקע שם. הרהרתי כי אקח איתי את פרנסין, אך מניין אקח כסף לנסיעה שכזו? בסוף נסעתי לבד. אימא של פרנסין, פרננד, הטיחה בי האשמות. גם אחותה של פרנסין. הן צדקו. הבטחתי לה שתצטרף אליי בתום שנת הלימודים, לכשתגמור לְלַמֵּד.

   כשהגעתי לפריז גרתי במלון במונמארטר. זה היה במרס, 1940. התגוררו שם זונות, סרסורים ומיני אמנים. לסוג השלישי נשתייכתי. הפכתי מזכיר מערכת של "פּארי סוּאר". הרווחתי טוב – שלושת אלפי פְרַנְק לחודש עבור חמש שעות עבודה ביום. מי שמע על תנאים כאלה במקום ממנו באתי.

   העיתון היה שופר השלטון, גרוע מזה, שופר השלטון יהא אשר יהא. לא כתבתי בו מילה. התמקדתי בעימוד. את האנרגיות תיעלתי לכתיבת ספרות והגהות.

   לעיתון היו מיליון קוראים! משהו מפלצתי לעומת העיתונים שעבדתי בהם באלג'יריה. מי האמין שיום אחד יקראו את הזר והדֶבֶר מיליוני קוראים בעשרות שפות. מיליון קוראים זה בעצם לא כל כך הרבה, אבל אז במחשבתי זה היה מספר בלתי נתפס. בכלל, בענייני ספרות השיקול הוא אחר: עדיף קורא אחד שקרא את הספר פעמיים, על פני שני קוראים שקראו אותו פעם אחת.

   כאמור, השתדלתי להתרחק מן הכַּתָּבִים כי תפיסת העולם של העיתון, אם בכלל הייתה לו כזו, נראתה לי רחוקה ממני, והם שיקפו אותה. לעומת זאת, מצאתי חדווה רבה בהתחברות אל האנשים הטכניים יותר, הסַדָּרִים או פועלי הדפוס.

   פרנסין התעכבה באוראן, נראה שלא רצתה לבוא, ובנות פריז קרבו אליי ואני אליהן. קשה היה לי להימנע מזה: חיזרתי ואף הייתי מחוזר.

   המלחמה החלה מורגשת. איסורים רבים נחתו עלינו. אנשים פונו מבתיהם, חלו צמצומים והקצבות. העיתון שבו עבדתי טייח את המלחמה שרבצה לפתחנו וכרסמה בנו, והילל את המנהיגים המנוונים.

כן כן, מרס 1940. לנוכח עולמם של בני האדם, התגובה היחידה היא יותר ויותר אינדיבידואליזם. עברתי ממלון למלון. נווד בפריז, לבד, בעת מלחמה. הסתגרתי בחדר וכתבתי.

   ברגע זה לא היה כל מרחק בין חיי לבין יצירתי, הובלתי את שניהם חזיתית באותו להט. כתבתי ותיקנתי, ושוב כתבתי. כאחוז טירוף. לעיתים קרובות היה לי חום וכאֵב ראש. ידיי רעדו. גופי החולני בגד בי, מנעני מלהתגייס והגעיל אותי.

   נפגשתי עם מאלרו הנערץ כדי לאכול איתו ארוחת צהריים. היה זה ריגוש. האישה שהתגוררה קומה מעליי במלון השליכה את עצמה שלשום לחצר מבעד למרפסת. הוטחו איברים. הכול כוסה בדם. היא מתה בעודה ממלמלת: "בסוף-בסוף-בסוף – יש סוף". זאת הייתה עמדה שלא יכולתי שלא להעריך אותה. אני חושב שהיא שימשה לי השראה לא רק למיתוס של סיזיפוס שנכתב באותה עת, היא חדרה באופן זה או אחר גם ל"הנפילה", בהתאבדותה של הצעירה מן הגשר.

   האמת שבאותה תקופה, רחוק מן הבית, התחבטתי בין איבון דוקלאר לפרנסין פור מי תהיה גברת קאמי. עם זאת, מושג הנישואים נותר זר ומוזר לי. נתתי לכך ביטוי בזָר באדישותו הטוטאלית של מרסו למוסד זה, שלא כאיבתו המוצנעת ולבסוף הגלויה לממסדים אחרים כמו הדת ומערכת המשפט.

   הייתי מתפשט בחדרי ומביט בגופי במראה. באלג'יר הוא היה – על אף מחלת השחפת – כהה וגמיש, וכאן בפריז הפכתי מדולדל ולבן. התלבשתי מהר ונפניתי לשולחן הכתיבה.

   כדי ליצור, אתה חייב בהכרח שלִבְּךָ יהיה יבש במקצת. אתה צריך להיות מעט מרושע ואכזר כלפי עצמך ואפאתי כלפי העולם. התקרבתי לטקסטים שלי כל כך שכבר לא יכולתי להבחין בין טוב לרע. כל כך הרבה פעמים חזרתי וכתבתי ומחקתי והוספתי וגרסתי שוב, עד שהטקסט נראה לי לפתע זר ומוזר ורחוק כמו מַזָּר, כאילו מישהו אחר כְּתָבוֹ. ואולי להפך. ייתכן שזה כמו הדימוי השחוק של התקרבות אל עֶצֶם או אל מראָה. פתאום אתה לא מזהה את החֵפֶץ או את עצמך. מה שכן, הרגשתי בלִבִּי שאוטוטו יבוא הזמן שבו אצטרך לשחרר את המחזה, הרומן הקצר וספר המסות. אי אפשר יהיה להחזיק בָּם עוד.

   העיתונים רימו אותנו כל הזמן. שיקרו לנו במצח נחושה. דיברו על הסכם מדומה, על ניצחונות של הצרפתים והאנגלים, ובפועל, בזמן הזה, הוורמאכט התקדם כל הזמן באירופה.

   הזר בנוי על מתח נפשי ועל בוז ועייפות כלפי העולם ומעשיו. בשל כך הוא דיבר אל כל כך הרבה אנשים – למי שיכול היה להקשיב – בנקודה קשה כזאת של ההוויה – 1942. המתח והעייפות מן הקיום הם סוד קסמה של יצירה זו.

   כשסיימתי את הזר הייתה בי מידה של זחיחות דעת. לא ידעתי מפורשות אם זה טוב, יצירה טובה, אבל התהלכתי כאילו אני נושא איזה רז בתוכי. הייתי יושב מול אנשים בבית הקפה או במסעדה, בכל מפגש, וחיוך הנובע מתחושת כוח נסוך על פניי. כאילו אני נושא בחובי איזה סוד, דבר מהותי שאני יודע ותכף יתגלה לאחרים, ואני נהנה הנאה מרובה לדעת אותו לפני כולם ולנצור אותו בטרם יפורסם ויקבל פּומבּי.

   השלמוּת הרגעית עם הזר הבליטה את החוסרים הנוראיים באשר לקליגולה ולמיתוס של סיזיפוס. התוכנית שלי: רומן קצר, ספר מסות ומחזה – נראתה לי לפתע כל כך יומרנית. הרי גם זה וגם זה וגם זה הם לא זה ולא זה ולא זה. ובכל זאת, עיקש הייתי, אם אי אפשר את כל השלושה – עדיף לא כלום. חשתי כי אם איני מסוגל לעשות זאת, עליי יהיה לוותר ולבקש משרה כמוכר מכוניות, עד כדי כך הייתי כּולי. שמעתי אז באחד מבתי הקפה כי אפשר לעשות במשלח היד הזה כסף לא רע, עד כדי כך הייתי נאיבי ומאמין.

   גייסו את פיאה, את כולם, רק אותי לא. מערכת העיתון פּארי סוּאר הייתה לבית רפאים. ברחוב לא היה איש. בדקו תעודות. מדי פעם אזעקה. במלחמה כמו במלחמה. פגשתי יהודים וחצי יהודים. למי שאפשר מהם הייתי אומר לעזוב, לעזוב מיד! תֵּכף הגֶסטאפּו יהיה כאן.

   שוב חשבתי להתגייס, הפעם כנהג אמבולנס. אם לא כחייל מן השורה, לפחות כמסייע. אבל דרשו ממני לכלכל את עצמי וזאת לא היה באפשרותי. הגשתי אפוא בקשה שיקבלוני כנהג אמבולנס בסטאטוס של חייל מן השורה. הו! המלחמה. היא אינה חדלה להיות אבסורדית ומיום ליום היא יותר. אי אפשר לצאת מזה כשזה נעשה קטלני. את ציפור הנפש צריך היה להקריב, את שלושת הספרים שלי. כבר הייתי על הסף. לא נורא. אחרים מקריבים יותר, את היקר להם מכול בעת הזאת. חשבתי, אתן לעצמי שהות כדי להיות חופשי ולחיות אחר כך ללא מידה. חייב להיות אחר כך. אין החיים נגמרים באדולף היטלר. הם חזקים ממנו.

   מעניין הדבר כי דווקא פלישת הגרמנים וכיבוש פריז גרמו לי לחוש צרפתי אמיתי. קשה לתאר נסיגת המונים זו – פְּאֵרָהּ וּגְאֵיוֹנָהּ של אירופה. נסוגונו בתחילה לקְלֶרְמוֹן-פֶרָאן, עיתונאים, עובדי דפוס, מגיהים. כולם במשאיות קטנות. הגרמנים הפציצו את הדרכים בלי סוף. הם פסעו בצעידת אווז בשאנז אֶליזה. כעס גאה בי. אני באמת צרפתי. בכל הנסיגה הזאת חשבתי רק על דבר אחד, על מִזוודתי שנמצאת בתא המטען ובה שלושת כתבי היד שלי. אני יודע שזה נשמע אגואיסטי, אבל אני משתדל להיות כֵּן.

   קלרמון-פראן דומה לבּוּבִיל של סארטר בבחילה – אפור שבאפור. העיר גורמת לך לחטט בקרביים שלך. משם נסוגונו לבּוֹרְדוֹ. פֵּטֵן התמנה לראש ממשלה. ימים על גבי ימים בלב המון פליטים וּצְבָא יחידים הנתון במנוסה. קשה לתאר נסיגת יחידים זו – התפוררות המערב לבני אדם, בשר ודם. נפשות תועות בדרכים. החיים בצרפת הפכו עכשיו גיהינום לרוח.

   הגרמנים כבשו גם את בורדו. לא היה מקום פנוי מהם. העיתון שעבדתי בו, פארי סואר, הפך אנטישמי ובלתי נסבל. לפתע הפך חָנֵף למרשל פטן ששיחק בלהיות ראש ממשלה. אין ספק כי לעיתון לא היה שום עמוד שִׁדרה – שופר התעמולה. חשתי שיפטרו אותי בקרוב. פטן קבע את מושבו בוִישי. בכיסיי היו אלפיים פראנק חסכונות. מחשבות כאלה באו: אילו הייתה אונייה, הייתי הולך ברגל עד מרסיי בתוך עשרה ימים והייתי עולה עליה. אני נחנק כאן. כל אדם בן חורין צריך לבחור בעת הזאת או בגלות או במרד. אין לאדם בשעה כזאת, יום הרת עולם, אלא אומץ לִבּוֹ.

   חילקו מזון באמצעות תלושים. קשה היה להשיג סיגריות, ודווקא עכשיו, בשל המצב, הרביתי לעשן. התפתח שוק שחור. חשתי שזו שאלה של זמן עד שיעצרו אותי: זר אלג'ירי, קומוניסט לשעבר שעובד אצל בעל עיתון יהודי, שאלה של זמן עד שאתויג בכרטסת החשודים, שלא לומר האשמים. הקשר שלי עם אלג'יריה נותק לזמן מה. לא כתבתי לאִמי ואף לא לחברים. הייתה לי נטייה לא לכתוב בכלל. התקופה הצליחה לדכא אצלי את האהבה הגדולה ביותר.

   למרבה האירוניה, הפכה אלג'יריה לפיסת האדמה הצרפתית האחרונה שהייתה עדיין חופשית. צרפת של אירופה הייתה כבושה עד צוואר. התגעגעתי לביתי, לים, לחום, לחבריי, לאִמי.

   נתבקשתי לעבוד במערכת עד 15 באוגוסט. ידעתי שזה יבוא. מה לי כי אלין. היהודים מסולקים מכל משרה, גם אלה אשר שבו מן הקרבות, פטריוטים צרפתים. 300 אלף דרייפוסים. יותר ויותר הזדהיתי איתם – עם חכם ונדרף. כתבתי לשתי ידידות יהודיות לאות סולידריות: אנחנו, הלא יהודים, לא אדישים למצבכם ברוח העכורה והנוראה הזאת. הצלחתי להגיע עד לליון.

   כמה שמחתי לשמוע כל בְּדל חדשה על חבר או על איש קרוב. אחדים נשבו, אחרים היו במנוסה, בודדים מתו. פיאה חצה את כל צרפת ברגל, מאלרו ברח מן השבי אל חוף התכלת, אבל איב בורז'ואה נשבה והיה בגרמניה. המלחמה הזאת לא ידעה רַחֵם. לא היו הנחות. אם כל המלחמות. אַי, שלושה כתבי יד, אבל בצרפת כזו אין שום חשק להוציא שום ספר. מה יהא?

   פיאה הפיח בי בעת הקשה הזאת את רוח הספרות. דווקא עכשיו הוא ביקש לייסד כתב עת לספרות בשם "פְּרוֹמֶתֶאוּס". נגנוב מן הנאצים הארורים את האש. איזו אנרגיה הייתה לאיש הזה. קראתי לו את קליגולה והוא היה נפעם. רק הוא יכול היה לתת לי רוח גבית שכזאת.

   הבטחתי לפרנסין כי נינשא. היא הצליחה לבוא אליי על אף המצב הקשה לליון. נישאנו בטקס צנוע. לא דתי. לא רקדנו. רק הרמנו כוסית כמה חברים. כאמור, אהבתי את הדַפָּסים. הם היו פועלי אמת אינטלקטואלים, חופשיים ובעלי דעה. היו בהם רוח ויכולת ארגון. לא כמו העיתונאים הרקובים פנים וחוץ. עבדתי במשמרות לילה, משתיים עד חמש לפנות בוקר. הייתי שב הביתה עם הזריחה ורואה את פרנסין יושבת ומעתיקה את המיתוס של סיזיפוס, זה מילא את לִבִּי שמחה. צר היה לגור בחדר במלון. פוטרתי. נותר רק פתרון אחד, לנסות ולהגיע לאלג'יריה בעוד מועד. שם היו לנו מגורים ואוכל. הצלחנו להגיע לבסוף עד מרסיי ולעלות על אונייה. זה היה בינואר 1941.

   אך משהגעתי לאוֹראן נכלאתי בדירה רחבה שמומנה על ידי משפחת פור, והמשפחה, ובראשה האֵם פרננד, ניסתה להשתלט עליי. מה לעשות, אני בלתי שליט. הנחמה שהייתה לי אֵפוֹא היא השיבה אל קִרבתם של החברים הוותיקים: ההליכה לקולנוע, בתי הקפה, השיחות על כדורגל, הים. גם כאן שרר מחסור בכול והיה רעב. אומנם נהניתי להתגרות באימא של פרנסין באופן ילדותי מאוד כפרולטר צעיר בקולונלית בורגנית, אבל עם זאת, חשתי חסר תועלת וטָפֵל כי לא הייתה לי מִשרה או לפחות עבודה זמנית.

   דווקא בעת הזאת התקרבתי אל היהודים, אל משפחת בנישו, אינטלקטואלים של אמת, ובעיקר לִבנם האמצעי אנדרה. נתתי לו לקרוא את הזר. גם באלג'יריה פשׂתה האנטישמיות – ממשלת וישי מָשְׁלָה בכול ומאחוריה צִלם הענק של הנאצים. אנדרה סולק ממשרתו כמורה בתיכון. מאזרח צרפתי הפך בדרכון ל"יהודי ילידי".

   חמותי נענתה לקריאתו של דה גול לערוך שביתה פרטית של כמה דקות והושעתה מהעבודה ללא משכורת לחודשיים. היא גם אספה אליה יהודים ומתנגדי המשטר ונתנה להם קורת גג למשך ימים אחדים. התחלתי להעריך את אומץ ליבה של הקולונלית שֶׁרָדְתָה בי.

   הבִּיאה לאלג'יריה קירבה אליי את איבון. על אף שכבר הייתי נשוי, ואולי בגלל זה, לא הפסקתי להגות בה ואף פגשתיה פעמים אחדות; אבל אש הלהבה לא ניצתה שם. נותרו רק ההיסוסים והפקפוקים. נותרתי רומנטיקן של מכתבים ופתקאות ותיבת האֶרוֹס הייתה ריקה. אבדה התשוקה העזה. אירופה הייתה הולכת ונחרבת, ואנו, במה התעסקנו? באהבהבים.

   אהבתי למדוד את אוראן ברגליי, ללכת-ללכת. הייתי בוחר לי אחד מכלבי הרחוב המזדמנים והולך אחריו. מהר מאוד היינו מתחלפים והוא היה הולך אחריי. אחרי שיטוט שכזה עם ידיד על ארבע, הייתי חוזר לביתי, לא מדבר עם פרנסין ובני משפחתה, מתקלח ונרדם.

   חזרתי לתת שיעורים פרטיים וחייתי חיי סטודנט נתמך. לא ידעתי כלל אם שלושת האבסורדים שלי: קליגולה, המיתוס של סיזיפוס והזר – יראו אור, אבל הייתה לי תקווה. התחלתי ללמד בבית ספר. תלמידיי אהבו אותי, העריכו אותי. נראיתי להם סמכותי מאוד וחריג, לא מורה מן המניין. לימדתי הכול, גם אם לא היה לי הידע הדרוש: צרפתית, היסטוריה, גיאוגרפיה ופילוסופיה; אפילו כדרוגל, על אף שנאסר עליי לשחק.

   הרעב הפואטי דחק בי – אף כי זה עתה השלמתי את שלושת האבסורדים שלי – להגות בספר אחר, חדש. דחף חזק אחז בי וחזרתי, למרות האיסור המפורש, לשחק כדורגל לשם הנאה. הפעם כחלוץ. רעב, תחושת חֶסֶר בקרביים, רעידות בידיים. בכל זאת משהו באוראן תפס אותי. היה זה מעין קול פנימי ממעמקי הקיבה שטיפס ועלה אל חלות המוח.

   ביקשתי מחבר כי ישאל למעני ספרי רפואה מהספרייה על מחלת הַדֶּבֶר. החשתי בו. רציתי להשיגם כמה שיותר מהר. החילותי אוסף בקדחתנות מחקרים הנוגעים בַּדֶּבֶר. כל הזמן היו לי בראש שתי מילים רחוקות שבדיעבד התקרבו – נאצים ודֶבֶר. התחלתי לכתוב ולא יצא דָּבָר, רק שרטוטים אינפורמטיביים, שטוחים לחלוטין ואפורים. חשתי טעם תפל הכובש את חלל פי. אירופה הייתה הולכת ונחרבת, ואני, במה התעסקתי?

   פִּיאָה ניסה להחזיר אותי לפריז ולעבודת העיתונות. הוא התעקש להשאיר אותי בתוך עולם הספרות – הרפובליקה של המילים – על ידי ייסוד כתב העת "פרומתיאוס". רבים הלכו שבי אחר ממשלת וישי, אם מתוך נוחות ואם מתוך שִׁכרון כוח. גם מונטרלאן – ניתקתי עִמו את הקשר – ואפילו ואלרי וז'יד. הסופרים, בניגוד לְמה שמקובל לחשוב, אינם בהכרח דוברי המוסר והקול המצפוני. הם אופּורטוניסטים נפחדים ורודפי כבוד לא אחת. בצדק אפוא חש פיאה כי הספרות סביבו מגויסת ומזויפת עד צוואר.

   האמת, היססתי להיענות להצעתו של פיאה, על אף שפּיתני בכך שהציע כי יפרסם בהמשכים את הזר שלי בכתב העת. בכלל, הוא היה חסיד אדוק של שלושת האבסורדים שלי, להבדיל ממורי, ז'אן גרנייה, שהיה ביקורתי יותר. את קליגולה לא אהב בשל הרומנטיות הדרמתית שכינה – אש וגופרית פואטית; אך אל הזר נתפס, בעיקר לַמשפט בחלק השני, ואף השווה אותו לכתבי קפקא, לא פחות ולא יותר. לעומתו, פיאה קיבל את שכתבתי באהבה רבה. מיד. ללא סייג. חשתי צורך עז להודות לו. בשל כך הקדשתי לו את המיתוס של סיזיפוס.

   פרומֶתֶאוס לא קיבל אישור להופיע. בינתיים פיאה נשא את כתבי היד שלי בנאמנות למו"ל הנודע גסטון גלימאר. זה האחרון ביקש להישען על מאלרו שאת דעתו החשיב. מאלרו קרא בקפידה. את קליגולה ביקש לגנוז לעת עתה, אך על הזר המליץ בחום תוך מתן הערות בונות. עוד הוסיף: "יסמיכו אותך לסארטר. צפצף על כך." מאלרו גם היה הראשון שטען, ובצדק, כי יש להדפיס את היצירות בזו אחר זו: ראשית את המיתוס של סיזיפוס, ואחר כך בסמיכות את הזר, בבחינת שתיים המשלימות זו את זו. את הדברים האלה כתב אל גסטון גלימאר. כעת בעיתות קשות אלה, היה חסר רק נייר להדפסת ספריי. אכן עניין שולי לגמרי, נייר לספרים.

   ז'אן פולאן, העורך האבסולוטי וגלימאר המליצו לוועדת הקריאה של ההוצאה וועדת הקריאה אישרה בציון גבוה. גסטון גלימאר היה מאוד מעוניין בזר. הגרמנים בתקופה הנוראה ההיא היו בצרפת מעל הכול, אפילו מעל לספרות הצרפתית. כתב היד עבר אפוא לסגן גרהרד הלר. הוא התלהב מן הזר. לטענתו, קְרָאוֹ בלילה אחד. אך מה היו קביעותיו? אויה! הוא קבע כי זו יצירה א-חברתית והעניין אינו חמור, כלומר אפוליטי. צריך להתאמץ מאוד כדי לתאר את הזר באופן גרוע מזה. קבעו אפוא כי הזר יופיע ולאחריו בסמיכות המיתוס של סיזיפוס, בבחינת להכות בברזל בעודו חם. במיתוס לא רצו להדפיס את הקטע על קפקא כי הוא יהודי. אנטישמים ארורים. איזה אבסורד! לנסות לעקור מספר שכולו עוסק באבסורד את אדריכל האבסורד הגדול, את הדיקן באוניברסיטה של האבסורד.

   לצערי, שוב הייתה לי הידרדרות בריאותית בשל השחפת ונאלצתי לעבור טיפולים להחדרת אוויר. אולי היו אלה המתח והריגוש לקראת צאת הספרים. ככלל, על אף היותי תמיר ורזה, אחד שעוסק בספורט ואוהד מושבע של כדורגל, אני רק נראיתי אדם בריא. זו הייתה מראית עין. אני מניח שאילו לא הייתי מת בתאונה, לא הייתי מאריך חיים.

   בוועדת הקריאה של גלימאר היה גם הסופר האקספרימנטאלי רֶמוֹן קֶנוֹ, לימים מנהיג אוּלִיפּוֹ, אף הוא היה נלהב בצורה יוצאת דופן מן הזר והעריף עליו שבחים. זה הפתיע אותי מאוד כי קנו היה ידוע בשנינותו ובהומור שלו, ואני איני כותב כך.

   האמת היא שאני מאוד מוקפד בכתיבתי הספרותית, מאוד מדוד. איני יכול להשתחרר מן הדיוק הנדרש בפרטים. אף הסמליות בכתיבה שלי גורמת לי להיות קצר, לא בהכרח ענייני, אבל קצר. כלומר לכתוב יצירות קצרות. לא פעם אוחזת אותי קנאה באשר ליוצרים כמו בלזק, או דוסטויבסקי. אלה יודעים להכניס את המסה ליצירה, את ההרצאה לגוף הרומן, מבלי שתבצבץ זרה יתר על המידה; אלה יוצרים שזכו בשטף של כתיבה. בלזק למשל, מיטיב לכתוב לא למרות, אלא יחד עם שגיאותיו. אני קצת כמו בן מאומץ של מאדאם דה לה פאייט, פשוט מפחד לשגות. מבקש אני לעיתים להגיע אל הסגנון המושלם שאינו בנמצא.

   בצרפת נדפס הזר ב-19 במאי 1942. הוא הופק במהדורה של 4,400 עותקים. הייתי באלג'יריה וספרי היה בצרפת. לא יכולתי לחתום על ספרי, לא ראיתי את העותקים בחנויות ולא את הביקורות הראשונות. אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם עכשיו, מה הוא מלין כל כך הסופר הזה, הרי העולם היה מצוי במלחמה איומה, כל התבל כמרחקה. עם זאת, איני יכול שלא לספר על הצער הקטן הזה שלי שכל אדם כותב, סופר או משורר, ודאי מבין. אני משתדל להיות כֵּן עִמכם, כאן, בכתיבתי.

   מצבי הבריאותי היה בכי רע. אולי היה זה הריגוש עם צאת הספר. עברתי שוב החדרות אוויר. וככל שנופחתי ביותר אוויר, התמלאתי הערכה למשפחת אשתי, פרנסין. מה אגיד, טיפלו בי יפה. מוגבל מאוד הייתי וחלמתי לנסוע עם פרנסין לצרפת. בינתיים טיילתי על המצוק של אוראן. זה היה המקום הטוב ביותר כדי לחשוב בו על הַדֶּבֶר ועל כל מה שברצוני לעשות, כמו האישה לימים בסיפורי "הסוטה" המטפסת על המבצר ומביטה למרחקים. לפעמים החלום על החופש טוב מן החופש עצמו, פעמים החלום על הגאולה חשוב מן הגאולה עצמה.

   זה היה מעין מלכוד שכזה. נודדים רבים חשים אותו. חידה לא פתורה. כשהייתי באלג'יריה התגעגעתי לצרפת, וכשהייתי בצרפת חלמתי על אלג'יריה שלי. אך הבנתי כי עליי להיות בצרפת. כבושה או לא כבושה, שם מתרחשים הדברים ספרותית ועליי להיות שם! הגעתי למסקנה כי עליי לנסוע, אבל המחלה, הו! המחלה הארורה, כמה היא מגבילה אותי. ממיטת חוליי, מרחם על עצמי – שזה רע מאוד, אבל מנחם – מביט הייתי מן החלון כדי לראות ולוודא שיש אכן עולם בחוץ, כן הוא שם. דומה הייתי לגריגור סמסא לאחר השינוי האנטומי שאין ממנו חזרה. שכוב על גבי, או לכל היותר על צִדי, מצוי בחדרי הסגור, ומשפחתי, משפחת פרנסין, שם בחוץ. אח, כמה רציתי שהדפים על קפקא מתוך המיתוס של סיזיפוס כן יופיעו באזור החופשי. בלעדיו – הספר לא היה שלם.

   המיתוס של סיזיפוס הוא בעצם ספר ממוקד, אך מאוד חופשי, מן הגורן ומן היקב. מהו בעצם ספר חזק? ספר שיש לו עוצמה בעולם. ספר מפעיל: זה האומר עשה כך ואל תעשה כך, ספר המבקש לייסד כללי חיים. אם שווה לחיות, כיצד לחיות? אנחנו, הסופרים ואוהבי הספרות, נוטים לשכוח זאת ונשבּים בעלילות.

   בתקופה השחורה שבחיינו, השנים השחורות ההן של המלחמה, כאשר הקיום קדם לכול ולא האמינו יותר באלוהים ואף לא באדם, שלא לדבר על התבונה שנדחקה לקרן זווית – בתקופה האפֵלה ההיא – הספר הזה הציע כנראה איזשהו פתרון מנחם לאנשים צעירים שחושבים, או רוצים לחשוב. ומכאן מקור כוחו.

   היו שטענו כי התאבדתי. איזה אבסורד! אין כל בסיס לטענה שחשתי באופן אישי אֵי פעם רצון להתאבד. להפך, אני מחייב את החיים. אבל למה לחיות חיים זבוביים אם אפשר למשמע אותם. אכן, החיים הם תיאור של מאבק כפי שכתב קפקא היהודי. הפרט אינו יכול לעשות דבר ובכל זאת הוא יכול הכול.

   האמת שלא הצלחתי להבין איך הסגן הלר מ"הפרופגנדה שטאפל" העביר את "המיתוס" תחת עיניו ולא פְּסָלוֹ. זה סוג של אבסורד. האבסורד איננו בעולם והאבסורד אינו באדם – אלא ברִקמה העדינה של מה שמחבר ביניהם. שם חי ופורח, שלא לומר משגשג, האבסורד. האבסורד אינו דיון פילוסופי. האבסורד הוא החיים שלנו. ביקשתי לכתוב מנהמת לבי את המיתוס על פי מה שקראתי, רִשמי קורא. בשבילי דמות ספרותית של דוסטויבסקי והפילוסוף הוסרל עצמו הם היינו הך לצורכי הדגמה. היה או לא היה אין לזה משמעות. חשוב רק מה הדמות אומרת, טוענת. האבסורד הוא הכול והוא בכול. ביקשתי להיות סופר האבסורד הגדול בכל מובניו: הבלתי אפשרי, הסותר, הלא הגיוני, המזויף. לא אצטנע ואומַר שלא הצלחתי.

   אני מאמין בזה לחלוטין גם כיום, כשאני מדבר אליכם מן העל זמן הזה. בפער שבין האי-רציונאליות של העולם הנראה למול השאיפות הסדורות או הגחמתיות שלי, כלומר הרצון להשיג את הדברים בעצם המעשים – חי ונושם האבסורד.

   ככל שחזרתי וקראתי במיתוס לאורך השנים, ראיתי שמה שהעסיקה אותי בעיקר היא דמותו של האמן, של השחקן. נכון שבאתי לדבר על האדם באשר הוא אדם, אבל יצא שדיברתי על אדם מסוג מסוים, על האמן. נראה כי גם במסאוּת נותרתי קרוב מאוד אצל עצמי. העמדה הפילוסופית היחידה והעקבית הטורדת אותי היא המרד בעקבות האבסורד.

   מרסו שהוא הזר, ואולי העולם הוא הזר, היה נגינת סולו של יצירה. חיפשתי קונצרט. רציתי קבוצה. לא הסתפקתי כבר ביחיד פסיבי המורד בשרירותו של העולם. רציתי מקבּץ ובמרכזו דמות יחידה חיובית יותר שפועלת בעולם לנוכח האבסורד תחת מגבלותיה האנושיות. לא עוד מורד אדיש-מרגיש אפוא לנוכח האבסורד, אלא קבוצה של מורדים אקטיביים בדרכם בעקבות אסון נורא שאין עליו שליטה.     

  

  

                  

      

    

 

  

 

          

    

    

    

   

        

       

 

 

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"קאמי":