קרן אור מתוך חשרה עוברת על הנוף

על ספר שיריה החדש של סבינה מסג - על היופי הבלתי מצוי של המצוי
19/02/2019 14:13:47

השירה העברית, בין אם היא לירית בין אם לאו, נוטה להקל ראש בשירת נוף. להוציא מקרים קריסטליים בודדים מוקדמים כיעקב פיכמן ואסתר ראב, ומאוחרים ואזוטריים יותר, לצערי, כמו הרלוד שימל ועמוס אדלהייט. אך אין משוררת נוף מובהקת יותר בשירה העברית מסבּינה מֶסֶג. יש בשירתה הטיפוגרפית איזושהי יכולת של אינטרוספּקציה נדירה. תושיב אותה מול הנוף עם ארובות עיניה הענקיות, תשים אותה במנזר בהרים וייוולד לו ככל הנראה מחזור או ספר שירים נפלא. כזה הוא הספר הזה עד לעמודיו האחרונים שבהם הוא מתחיל קצת לעייף. אולי ספר תמטי מסוג שכזה צריך להיות תמציתי יותר, גבישי.


בשנות החמישים בשירה העברית בחבורת "לקראת" היו שתי מגמות מהפכניות בשירה. אחת אוניברסליסטית קיומית בנוסח זך שכללה משוררים כיהודה עמיחי ודוד אבידן, ואחרת לוקאלית יותר וקונקרטית, ילידית, שכללה את משה בן-שאול, משה דור ואריה סיון. ניצחה החבורה הראשונה, זו האוניברסליסטית המאמינה בקביעה של זך "אני אזרח העולם", או כפי שאבידן אמר כי הוא לא פועל בתל אביב אלא מתל אביב. הם היו הדומיננטה, אם כי לימים גילו גם זך, עמיחי ואבידן את הנוף, את הלוקאלי, כבעל עוצמה פואטית. אך בהתהוות הפואטית של הטון הייתה תפיסה מפורשת כי נוף הוא עניין לזרזירים ולחזירים ודי לנו בו בשירים. נמאס!


הפעם חוברת מסג ומכופפת את כישרונה אל השירה הקצרצרה בעידן הפופואטי, שירת הננו, שהעורכים והמשוררים גלעד מאירי ונועה שקרג'י מובילים. מסג יודעת את סוד הצמצום. כמשוררת ילדים תחת השם "עדולה" כתבה שירים קצרצרים מקסימים שהולחנו על ידי חוה אלברשטיין באלבום ייחודי.

 

עוד דבר המאפיין את השירה העברית הוא העצב, הדמעה. רוב השירים נושאים על גבם את צער העולם ויש מעט מאוד שירים שמחים, כפי שכתב פיכמן בסונטת הנוף הנפלאה שלו "חלקה שכוחה", הנה סופָהּ: "הקשֵׁב! כְּכת עופות דמומה תרחַף/ עלֵי שדות אדמו בלב מרחב./ בקְצה השביל קָרְנָה חֶלקה שכוחה.// אך מישהו הלך ולא ישוב./ ועל צילו נדרוך. וכה כאוּב/ הקסם בלעדיו עם חשיכה". במעט מאוד שירים עבריים יש שמחה של התפעלות מן הנוף כמו שיש, למשל, בשירה האֶפּית הרחבה והאקספרסיבית של וולט ויטמן. אבל אצל מסג, בטון לירי ומדוד, ישנה שירה המתפרצת לנוכח יְפי הנוף וגם מקורית ומשתאה. הנה שיר פיגורטיבי שאומר בדיוק את הדבר הזה: "זה שיש ביקוש/ לעצב/ אינו אומר שעליי לעצב/ את שירַי/ בצורת/ דמעה". השיר עצמו מעוצב בספר טיפוגרפית בצורת דמעה ומופיע במקום מרכזי על גב העטיפה.


מסג שמחה בנוף המתהווה למול אישוניה: יש כאן שירים על יפו, על המושב, על צפת, על חיפה, על האוטובוס הנוסע והמראות הנשקפים מן החלון, על הבית באבו תור, על מנזר קלרה הקדושה, על עין כרם, על ים כינרת הקרוי בחיבה בפיה – הימה המתוקה הנמוכה בעולם, על כליל הצפונית וגם על השירה עצמה הנשזרת במקום, ולבסוף גם על ה"אתה" – מושא הקשר והאהבה. בשירים עצמם, כמו ברצף הפואמטי של אהרן שבתאי ולעיתים גם אצל רחל חלפי ומאיה בז'רנו, יש משמעות למרווחי המילים בינן לבין עצמן בתוך השורה על פני הדף. מרווחים אלה יוצרים קצב נשימה, קצב קריאה, ומסג שולטת בזה לעילא ולעילא.


הנה ראו, איזו התכתבות יפה עם הטבע ועם וירג'יניה וולף. כל מי שקרא אֵי פעם את וולף יודע עד כמה יפה היא יודעת לתאר נוף לצרכיה הפואטיים, למשל ב"הגלים". "אז, לפני כל הקורות/ כשעוד קראו לי בן בשׂט/ ועוד לא היה לי חדר משלי// אבל היו לי כל המערות" ("אז"). בהרבה מאוד שירים על פני הרצף ישנה אליטרציה דומיננטית (לשון נופל על לשון), משחקים קטנים וקצרים בעיצורים ובהברות. "לו רק לכתוב סתם כך; לא להציל את העולם/ ולא לסחוט חיבה// לו רק לכתוב את הפתקים/ שלא היו בבקבוקים הירוקים הריקים/ ששלח לי הים/ כשהייתי ילדה ביפו/ ואף אחד לא ביקש הצלה." ("הבקבוקים הירוקים").


אך לפעמים, וככל שהספר מתארך לו, נופלת המשוררת המיומנת הזאת בפח יקוּשׁ אשר טמנה לעצמה. היא כנראה מתאהבת במה שהיא עושה ונוטה לחזור על עצמה ובעיקר על הטריקים הפואטיים של האליטרציה, העיצורים והתנועות החוזרים, וזה גורם להתחכמות וסְתָמִיּוּת ולהתפוגגות עוצמות. "מתחם החפירה הארכיאולוגית/ מְלא חופרים, מְלאים תקווה/ להעלות חֶרֶס/ ולא להעלות חֶרֶס בידם.// אחר כך המִקשה, המלונים/ שאין מילה במילונים בשביל ריחם". אתם מבינים: חרס חרס, מלונים מילונים. סתם משחקי מילים. זה מיותר, ויש כאלה לא מעט על פני הרצף.


ועם זאת, בשירים המעולים ישנה חושניות רבה של טעם, ריח וצבע. היא מצליחה להעביר את חוויית הטבע הפשוטה ולהפעים קורא שירה ואין זה דבר של מה בכך. כמו בשיר הבא "קרן אור", שהוא שיר דגל של הספר הזה ומופיע בו בשני וריאנטים, הנה היפה שבהם: "קרן אור מתוך חשרה/ עוברת על הנוף/ כמו אצבע על תורה// קִראי// את מה שהיא מאירה// כתבי את מה שהיא מעוררת". נכנס כאן האלמנט הרליגיוזי לנוף והוא חזק. או למשל, עד כמה שחוק הירח בשירי המשוררים. הרי כולנו כבר חכמים, נבונים ויודעים כי הוא מסמל אצל אלתרמן ואצ"ג את האישה. ובכל זאת מצליחה מסג להביא שיר קצר, מעניין, מקורי ומרגש על ירח מלא. הנה: "כשהוא עולה/ הוא חולם חסר - / רק/ נקודה אחת/ מינימליסטית-בודהיסטית/ על כל אגן ההיקוות.// אחר כך/ שביל ההליכה שהוא מטיל על המים/ ממלא אותו נצרות." שוב, נכנס האלמנט האינטלקטואלי-רליגיוזי, צְמֵא הידע והתרבות, ומחיֶה את השיר.



מספר שירים מתוך הספר:



 כָּחֹל


כַּמָּה כָּחֹל

פִּרְחוֹן הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד

 

יֵשׁ רַק עוֹד כָּחֹל אֶחָד

כָּל כָּךְ יְהוּדִי    כָּל כָּךְ נוֹדֵד    כָּל כָּךְ שִׁיר    כָּל כָּךְ פְּלִיאָה

 

הַחֻלְצָה

שֶׁהָיְתָה לִי בַּשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר

 

קַן גִּבְעַת עֲלִיָּה 






אַגָּדָה סִינִית

בְּאַגָּדָה סִינִית עַתִּיקָה

גִּלִּיתִי עַל עַצְמֵנוּ

שֶׁכְּבָר בְּהִוָּלְדֵנוּ

דֻּבַּר בָּנוּ גָּבוֹהַּ.

וְהָאֵלִים קָשְׁרוּ בְּסֶרֶט

אֶת רַגְלֵינוּ,

וּבַיָּמִים צָמַחְנוּ מִמֶּרְחָק

וְהַשָּׁמַיִם הֻתְאֲמוּ

לְמִדּוֹתֵינוּ.





יַחֲסִיּוּת

בֵּין    אֵין כְּלוּם    לְאֵין סוֹף

 

יֵשׁ אוֹתִי

 

לְעֵת

 

אַתָּה






חוֹמוֹת

כְּשֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת לַמִּנְזָר

נַפְשִׁי    יוֹצֵאת    לְנֹפֶשׁ

 

כִּי הַחוֹמוֹת    סוֹגְרוֹת סָבִיב סָבִיב

 

הַקַּרְקַע    מְנֻיְלֶנֶת    בְּפִרְחֵי אָבִיב

 

יֵשׁ רַק    נְתִיב מִלּוּט    אֶחָד

אֶל הַשָּׁמַיִם




שֶׁמֶשׁ עַל אוֹסְלוֹ

הֲמוֹן אָדָם

בִּשְׁלַל שָׂפוֹת

בְּפִּיקְנִיקִים שֶׁל שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר

 

מִתַּחַת לָעֵצִים הָעֲצוּמִים

שֶׁל גַּן הָאַרְמוֹן — — אֵיזֶה מַחֲזֶה!

 

הָעֵצִים    הֵם עַרְמוֹן — —

רַק בְּעִבְרִית יֵשׁ אֶת זֶה.






צְדָפוֹת

פּוֹסַעַת בֵּין        צְדָפוֹת

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ    מִחוּץ לַמַּיִם

 

רֻבָּן חֲצִי פְּתוּחוֹת

 

כְּמוֹ אַרְנָקִים               שֶׁנִּשְׁדְּדוּ





*

מְטַפְטֵף עַל הַכִּנֶּרֶת

וּמַשֶּׁהוּ בִּי מִתְעַטֵּף,

לֹא בָּטוּחַ אִם בְּטַלִּית    אוֹ בְּשָׁל

 

וּמַשֶּׁהוּ בִּי    שַׁל נְעָלָיו,

לֹא בָּטוּחַ אִם בִּגְלַל הַבֹּץ    אוֹ הַסְּנֶה

 

לֹא מְשַׁנֶּה, עַכְשָׁו    אֶפְשָׁר    סוֹף סוֹף

לָשֶׁבֶת    וְלִהְיוֹת.





על היופי הבלתי מצוי של המצוי (ננו שירים)/ סבינה מסג/ עורך: גלעד מאירי/ 210 עמ'/ מקום לשירה והוצאת הקיבוץ המאוחד/ 88 שקל

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"קרן אור מתוך חשרה עוברת על הנוף":