11 שירים של יהודה לייב ויטלזון

11 שירים של יהודה לייב ויטלזון שזורים במאמר קצר עליהם משל רן יגיל. כל השירים מתוך ספר הביכורים של יהודה לייב ויטלזון - "ממיתר החולין"
שמו של הספר היפה הזה "ממיתר החולין" קצת מטעה בתחילה. לב השירים של יהודה לייב ויטלזון הוא התפילה, אבל התפילה נמזגת ונמהלת ברציונל המוחי. זוהי שירת כמיהה אמונית של השכל וכמו כל פעולה שכלית היא מסקנתית לא אחת. ויטלזון מבקש את האלכימיה של האמונה, את מה שקורא שפינוזה אהבת אלהים השִׂכלית, האינסופית, הבלתי-תנאית, זו שאיננה שואלת שאלות ושלֵמה עם עצמה. עזוב בחירה חופשית. אני חופשי עם תודעתי בדעתי כי אני עבדך באמת, לעובדך באמת. אך האם אני באמת כזה? האם אני חי בזה? אני חש כזה? בשירים יש ספק שלמוּת אמונה ומכאן התפילה לשלם.

 

הָאָדָם כְּאָדָם

 

בְּאָקָדֶמְיַת בָּבֶל הַמְּלַבֶּנֶת לְבֵנִים,

הַמַּרְצֶה בִּקֵּשׁ שֶׁנַּפְסִיק לְהִתְיַחֵס אֶל הָאָדָם

כְּאָדָם.

הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁנִּתְיַחֵס אֵלָיו

כְּאֶל יַצְרַן תּוֹתָחִים אוֹ מְגַדֵּל תּוּתִים,

כִּנְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין צִיר x לְצִיר y.

 

בַּיְּצִיאָה מֵהַשִּׁעוּר

וּכְבָר עֶרֶב כּוֹכָבִים,

רָאִיתִי יַצְרַן תּוֹתָחִים מְנַגֵּב עִקְּבוֹת בֹּץ

וּמְסַפֵּר בְּדִיחָה בְּשָׂפָה רְחוֹקָה

לִמְגַדֶּלֶת תּוּתִים שֶׁלִּקְּטָה שַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה.

 

דִּמְיַנְתִּי אֶת הַקַּו הַלִּינֵאָרִי שֶׁלָּהֶם נִפְגָּשׁ

עַל מַעֲרֶכֶת הַצִּירִים הַקַּרְטֶזְיָאנִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

וְהֵם גּוֹדְשִׁים בְּאַהֲבָתָם אֶת נְקֻדַּת הָרְוָיָה,

עוֹלִים עַל גְּדוֹתֶיהָ וּמַאֲמִינִים

בָּאֵינְסוֹף.

 

בגלל זה המילים לא מסתיימות באותיות סופיות, כי אין מוחלטות הבנה – זמן הופך זמנ. אך הרציונלי אינו מספק, ולכן ויטלזון הדובר אלינו בשירים בוחר לבסוף ברוחני ובאינסופי. למרות שהוא הלך לאוניברסיטה, למרות שהוא עשה שיעור ברמב"ם – בסופו של דבר הוא משורר, והרומנטיקה בראיית העולם עולה על הרציונל שבו.

 

בָּרוּךְ אַתָּה יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת

 

כַּדּוּר הָאֶרֶץ נוֹדֶדֶת שְׁנָתוֹ בַּלֵּילוֹת,

מִסְתּוֹבֵב בְּמִטָּתוֹ

מֵעִיר אוֹתָנוּ אֶל חַלּוֹנוֹתָיו.

הַיָּרֵחַ שָׁט שָׁם כְּמִרְצֶדֶת,

מַקִּיף אוֹתָנוּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

 

אַתְּ הִקַּפְתְּ אוֹתִי שֶׁבַע פְּעָמִים

יָפָה כַּלְּבָנָה בְּט"וּ הַחֹדֶשׁ

עֲנַן הִינוּמָה נוֹצָתִי עַל פָּנַיִךְ

עָצַמְתְּ אֶת זִיוֵךְ רַק בִּשְׁבִילִי.

 

מֵאָז עָבְרוּ עוֹנוֹת-שָׁנָה רַבּוֹת

וְגִלִּיתִי שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ,

וְלֹא יַסְפִּיקוּ לִי חַיַּי לְהַקִּיפֵךְ בְּהִלּוּלֵי הוֹשַׁעְנָא.

עַל שֶׁכִּסִּית אֶת הַכַּדּוּר בִּשְׂמִיכַת הַחַמָּה,

עַל חוּטֵי אוֹר בְּמִטָּתִי,

עַל שֶׁשְּׁזַפְתִּינִי מִבֹּהַר אַרְצוֹת הַקֹּר.

 

יש כאן ניסיון מתפקע לשמור על המסגרת של מסורת ישראל סבא, אם כי ההוויה מתפוצצת מליריות המבקשת תוך תפילה הסבר ליופי ולסדר הדברים. נדמה כי על אף הרצון לשמור על הסדר ולנמקו, אין הכלים יכולים להכיל את השפע ונותרת הבהייה, ההשתאות והתפילה. קודש מוצא ויטלזון בכל דבר שגרתי – קודש, להודיעך קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת. אפשר רק לקנא בו על כך. עוצמה רגשית רבה, למשל, יש בשיר הלאומי הבא:

 

עֶדְנָה

 

כְּשֶׁיָּשְׁבָה סָבָתִי מוּל רוֹפֵא הַנָּשִׁים

עוֹר, צַלָּקוֹת וּבֶטֶן הֶרְיוֹנִית כְּחוּשָׁה,

הוּא הִבִּיט וְאָמַר בְּעֶצֶב

לֹא תֵּלְדִי.

 

סָבָתִי הֵשִׁיבָה לוֹ חִיּוּךְ

שֶׁאֲפִלּוּ הַקּוֹנְצֶ'רְטוֹ לַשָּׂטָן מֵאֵירוֹפָּה

לֹא הִשְׁכִּיחַ מִזִּכְרוֹנָהּ.

 

לָרִאשׁוֹן קָרְאָה – יִצְחָק

וְלַשְּׁנִיָּה, קָרְאָה רָחֵל, אוּלַי

לְזֵכֶר הָרְחֵלִים הַנְּקִיּוֹת

שֶׁזִּכְרוֹן דָּמָן הַשָּׁפוּךְ עוֹד בּוֹעֵר בִּלְחָיֵינוּ.

 

שירי האינטימיות הזוגית שלו חזקים מאוד, בגלל הצד הלירי הרך בכתיבתו המתנגש בסתוּר, אבל גם שירי המחלוקת. המחלוקת ככוח, סלע המחלוקת, היא מרכז ביהדות ובעולם. השאלה כְּמהוּת יסוד ביהדות מקומה גדול מן התשובה, הוויכוח הנצחי, בית שמאי ובית הלל, הזוגות לאורך ההיסטוריה, דעת חכמים ולא חכם בלבד, ההתפלפלות המקורית ולא הטפֵלה, הפלורליזם המחשבתי שיירד אל אמת אֵינְחֵקֶר עד שיהיה אֵיתָן בדעתו ונמצאת אמיתתו. הנה שיר עם כותרת כסימן שאלה:

 

?

 

שְׁאַל,

מִסִּימַן שְׁאֵלָה

נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה.

שְׁאַל וִינַק אוֹתָהּ,

תִּרְאֶה שֶׁהִיא תָּגוּר אֵלֶיךָ

וְתַנְבִּיעַ סִילוֹן מַעֲנוֹת אֵיתָנִים.

 

לא לחינם אפוא כתב עליו המשורר חן ישראל יסודות, איש עם טעם משובח בספרות ועורכו של ויטלזון, את הדברים הבאים: "ייחודו של ספר זה בכנות שלו, הספוגה בנועם ומלמדת אותנו כוחה של ענווה. זהו ספרו הראשון של יהודה ויטלזון, שבו הוא מבקש לבטא את אהבתו ליקיריו, את מחויבותו לעם ישראל ואת הכרת הטוב והכיסופים לאלוהי ישראל. ויטלזון כותב בצניעות, ביושר, בחתירה אחר הגשמת ערכיו ובהרבה ברק מילולי ואהבת העברית. השירים הם עדויות יופי רגישות מניסיונו ומתפיסת עולמו של המשורר, המצטרפות לכדי יריעת חיים אחת, יריעת חיים הנטועה בעולם החול, אחוזה באהבת האדם וצופה אל הקודש."

 

זְמַנ

 

מָתַי מִתְאַפֶּסֶת דַּקָּה

אִם אֵינְסוֹף לַמִּסְפָּרִים ?

סֵפֶר הַסְּפָרִים תָּחוּם

בִּכְרִיכָה

וַאֲנִי אוֹחֵז בּוֹ בְּאֶצְבַּע וַאֲגוּדָל

 

*

 

הַזְּמַן הַמּוּצָק

נִבְנֶה כָּל הָעֵת בִּזְכוּת כַּדּוּרֵנוּ הַסּוֹבֵב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,

עַד שֶׁמֵּרֹב חֲשִׁיבוּתוֹ אֵינוֹ זוֹכֵר

כִּי אִלּוּלֵא כּוֹכְבֵי חַמָּה וְאֶרֶץ נִבְרְאוּ,

הוּא אֵינֶנּוּ.

 

*

 

הַזְּמַן הַנּוֹזֵל

שֶׁנִּשְׁפָּךְ עָלֶיךָ בְּכָזֶה אֶשֶׁד אַדִּירִים,

וּבְכָל זֹאת,

הַצִּמָּאוֹן אֵלָיו לְעֵת זִקְנַת יוֹמְךָ,

רַק לִחְלֵחַ אֶת כַּף יָדְךָ

וְחָמַק

 

בצעד בוטח פוסע ויטלזון מעולם היהדות התורנית אל תוך עולם הספרות העברית. לא אגזים אם אכתוב מיל"ג עד יל"ו (יהודה לייב ויטלזון).

ברוך הבא בשם ה', אח.

 

 

עוד שישה יפים להלל מתוך הספר "מיתר החולין":

 

 

בָּרְכֵנִי

 

אֱלֹהַי,

קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְלוּם,

צְלֹם בִּי צַלְמְךָ,

שֶׁיָּמוּת בִּי הַחֵץ

וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב

וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ.

 

שֶׁאַתְמִיר מַבָּטַי בַּסּוֹבֵב אוֹתִי,

בְּקִיר לָבָן נַנִּיחַ,

לִמְצֹא בּוֹ גַּלְגַּלֵּי צְבָעִים שֶׁהוּא מַטְמִיר.

שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לִנְסֹעַ בְּסִיבוּבִים דֶּרֶךְ קִירוֹת הַלַּבִּירִינְט, 

לָדַעַת כִּי הוּא אֵינֶנּוּ.

 

שֶׁיִּהְיוּ תָּמִיד אֵלֶּה שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ בִּי,

אֲבָל אַחַת סְגֻלָּה

אֲשֶׁר לָנֶצַח כֵּן.

 

 

מֵאֵיפֹה לִי?

 

מֵאֵיפֹה לָאֶבֶן לְהַכִּיר אֶת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה

שֶׁהִיא נוֹפֶלֶת לָהּ כָּכָה

וְנוֹתֶרֶת שְׁלוּבָה בַּמִּדְרֶכֶת?

אֲנִי, מֵאֵיפֹה לִי לְהַכִּיר אוֹתְךָ?

נִמְשָׁךְ רֹאשִׁי אֵלֶיךָ,

מִשְׁתַּבֵּץ כְּיַהֲלוֹם.

 

 

יָרִיב

 

מִכָּל הַגְּשָׁרִים שֶׁבָּנִינוּ בֵּינֵינוּ

יָבַשׁ הַנַּחַל.

בּוֹא, תִּתְקָרֵב אֵלַי לִמְרִיבָה

עַד זוֹב דַּעַת.

בּוֹא נִתְנַצֵּחַ

מִתּוֹךְ פַּחַד הַהַשְׁלָמָה.

 

אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת

אֶצְבַּע אֲהוּבָה הַמְּגָרָה שְׂפָתֵנוּ,

הִיא יוֹדַעַת:

הַהַסְכָּמָה תַּרְקִיב עַם,

הַפְּשָׁרוֹת יְמִיתוּהוּ.

בּוֹא, שׂוּשׂ אֱלֵי   

קְרָב.

 

 

מִדְבָּר הַרְבֵּה

 

אַלְמָן

דָּבֵק בִּשְׁתִיקָתוֹ בָּרַבִּים.

נִגְמְרוּ לוֹ הַנּוֹשְׂאִים בְּמִדּוֹת Small

וְרֵעָיו שֶׁמְּכַבְּדִים אֶת תּוֹכַחְתּוֹ הָאִלֶּמֶת,

מַנִּיחִים לוֹ לְהִוָּתֵר כָּלוּא בַּחֲצַר מַטְּרַת הַדְּמָמָה.

 

כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ

אָז הוּא מִדְבָּר הַרְבֵּה          

שֶׁלֹּא מְסֻמָּן בְּשׁוּם מַפָּה.

מְחַכֶּה פְּרַקְדָּן לְמִי שֶׁיִּטְעֶה בַּדֶּרֶךְ

וְיִכָּנֵס חֻצְפָּן בְּלִי כּוֹבַע

אֶל מִדְבַּר זִקְנָתוֹ הַמְּאַיֵּם.

 

מֵאָז מוֹתָהּ יֵשׁ בּוֹ נָווֹת    

שֶׁל פְּצָעִים שׁוֹתְתִים

שֶׁהָאָרֶץ לֹא מְכַסָּה דָּמָם.

אֲנִי נִכְנַסְתִּי שָׁמָּה וְלֹא מָצָאתִי

מַסְפִּיק חוֹל בִּשְׁבִיל לְכַסּוֹת.

אַךְ בִּשְׂדֵה הָאָבָק בְּסָלוֹן בֵּיתוֹ

כְּשֶׁפְּתִיתִים פָּרְחוּ בֶּחָלָל,

קָטַפְנוּ בְּיַחַד נֹגוֹת וּצְדָקִים        

וְהוּא נָתַן לִי אֶת כֻּלָּם.

 

 

כֻּלִּי עָקֵב רוֹעֵד

 

הָהָר מַדְרִין בִּשְׁבִילָיו אֶת הַלָּבָה     

וּמְסַמֵּן לָהּ עָלַי – אַחֲרָיו!

בַּהֲלִיכָה נִפְחֶדֶת לְלֹא בִּרְכַּיִם,

אֲנִי מִשְׁתַּפֵּל בַּנָּתִיב הַשִּׁכּוֹר.

עוֹד סִיבוּב שֶׁאֵין לוֹ אֹפֶק,

עוֹד נוֹפֵי פִּירָנֵאוֹת מִתַּחְתַּי    

מְיַבְּשִׁים אֶת פִּי הַפָּעוּר

שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִשְׁאֹף לִיטְרַת אֲוִיר

אַךְ רַק זִים קָטָן נוֹתַר לוֹ.

 

הַטּוּר מֵאֲחוֹרַי

טוּר הֲמוֹן אָדָם

מֵאִיץ בִּי

וַאֲנִי כֻּלִּי עָקֵב רוֹעֵד.

יָדַי מְחַפְּשׂוֹת יָדִית, לְהִמָּלֵט,

מְגַשְּׁשׁוֹת קִירוֹת שַׁיִשׁ

בָּם מִשְׁתַּקֶּפֶת תִּינוֹקִיַּת הַפְּחָדִים שֶׁלִּי –

וְאָחוֹת גִּדֶּמֶת לֹא נִגֶּשֶׁת אֶל הַבּוֹכִים.

 

עֵדֶר בַּזָּלוֹת מְדַלֵּג אַחֲרַי,

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִצָּמֵד

אֶל גֶּזַע יָרֵךְ,

אַךְ אֵין מַעֲקֶה לַחֲרָדוֹת.

 

כָּךְ, בֵּין תְּהוֹם הַשָּׁמַיִם לִתְהוֹם הָאָרֶץ

פְּעִימוֹת שְׁרִיר הַלֵּב

נִצְמָדוֹת אֵלַיִךְ - צֶלַע הַמַּכְתֵּשׁ

וְעִם אֵימַת הַחֲרָדָה לְאֵל-חַי,

אֲנִי חוֹצֵב בָּךְ בְּתַחֲנוּנִים חֲצִיבָה אֵינְסוֹפִית,

וְאַתְּ לִי אַרְבֵּל שֶׁל יַצִּיבוּת.

 

בְּתוֹךְ הַנִּקְרָה הַמִּתְהַוָּה לָהּ,

קוֹל הֲלִימַת הַפַּטִּישׁ נָמֵס אַט-אַט לְכַף יָדֵךְ

הַמַּרְגִּיעָה לִי בַּחֲמִימוּת-

Fight

Fight

Fight

 

 

בֵּין בֵּן לְאָבִיו

 

זֶה לֹא פָּשׁוּט לוֹמַר -

אֲנִי -- אוֹהֵב – אוֹתְךָ.

מִתְקַשְּׁחִים הַמֵּיתָרִים מֵעַל תֵּבַת הַתְּהוּדָה,

דּוֹמְמִים עַל שֶׁלֹּא הוּכַל בָּהֶם הָאָקוֹרְד.

וּלְעֻמַּת,

כְּמוֹ הַשֶּׁמֶן עַל פְּנֵי הַמַּיִם, צְלִילֵי

אֲנִי – אוֹהֵב -- אוֹתָךְ

עוֹשִׂים דַּוְקָא,

מְהַדְהֲדִים בָּאַטְמוֹסְפֵרָה בִּצְלִיל עֶלְיוֹן

שֶׁל שָׁלִישׁ קָטָן וְאֵינְסוֹפִי.

 

מַחֲרִישָׁה אֶת הַדַּעַת מַקְבִּילִית הַמֶּתַח שֶׁבֵּין

בֵּן לְאָבִיו,

בֵּין אָבִיו לְסָבוֹ,

שֶׁמּוֹנַעַת מֵהַמַּכּוֹשׁ לְהַכּוֹת

   וְלִיצֹר אֶת הַצֶּלַע

      שֶׁתַּשְׁלִים.

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-" 11 שירים של יהודה לייב ויטלזון ":