אדם פשוט שנע בתוך ההוויה הבלתי מוסברת

עיון בסיפוריו של צדוק עלון מתוך ספרו "כעפר הארץ" (עמדה, 2020)
17/12/2020 09:22:36

צדוק עלון הוא אינו היחיד המשלב ויוצק רעיונות פילוסופיים לתוך הספרות היפה בעברית, אבל הוא מאוד ייחודי ומובהק בזה. עלון אוהב לומר כי פרוזה פילוסופית, באשר היא, לוקחת את הרעיונות המופשטים, אחדים מהם קונקרטיים ביותר, אך כולם כוללניים ומסקנתיים, ויוצקת אותם לתוך המקרה הפרטיקולארי, האישי. אנחנו מכירים סופרים מהסוג הזה וחלקם קלסיקונים מודרניים מעולים שבמעולים, למשל ז'אן פול סארטר שלדידי הוא גם סופר מצוין, או אלבר קאמי שעל איכות הפרוזה הסינגולארית והאסתטית שלו לית מאן דפליג.

 

יש להזֵם את הטענה כי עיקר הפרוזה של עלון עוסקת במשפחה, אימא אבא, אחיות; יש לחלוק על הטענה כי עיקר הסיפורת של עלון עוסקת בסביבה הקטנה שממנה בא, שוק מחנה יהודה, ירושלים וכו'. התפיסה הזאת נובעת מתוך רצון לנכּס את הפרוזה של עלון לשיח העוסק בפוליטיקה של הזהויות, ואולי לספּח אותו בעל כורחו לאשד הספרות המזרחית שפקד אותנו בעשור האחרון. יש כאן מן האמת כי עלון אכן בא מבית כורדי, אביו עליו השלום היה רב העדה וסופר סת"ם, וירושלים עצמה על כל רזיה וסודותיה, ניחוחותיה וטעמיה, מוכרת לו לפניי ולִפנים, אבל צריך לומר בְּרֵישׁ גְּלֵי: הצד האתני קיים בסיפורים של עלון כי משם בא, אבל הוא צִדי ולא העיקר. המרכז הוא הרעיונות הפילוסופיים העמוקים שלו ופעמים רבות של פילוסופים אהובים עליו, בעיקר שפינוזה שעליו הוא חי, הניצוקים לַסיפורים בעלי היסוד המקומי הביוגרפי.

 

אדגים זאת אפוא בסיפורים מתוך ספרו "כעפר הארץ" (עמדה, 2020), אך הדברים נכונים ועומדים באשר לכלל הפרוזה שלו. למשל בסיפור "הכייסת" עומדת שאלת המעשה הטוב והמעשה הרע – מה הם בעצם מעשה טוב ומעשה רע והאם הטוב והרע הם אבסולוטיים או יחסיים? ומכאן עולה סוגיית החירות והבחירה. הסיפור הוא סיפור עירום ועוסק רק בזה. יש מעט מאוד בתוך הסיפור מעֵבר לזה, דהיינו מה שמעסיק כאן את עלון הוא מצבו של האדם בעולם באשר הוא אדם ולא שום עניין אתני.

 

בסיפור "פינלנד", למשל, צצה סוגיה אחרת אך דומה: האם אהבה היא דבר אובייקטיבי ואבסולטי, או שרגש האהבה הוא עניין יחסי תְּלוי תרבות, מקום וזמן? כיוון שצדוק עלון הוא סופר שעוסק בשקלא וטריא ובמחשבות שבינו לבינו הוא אוהב לאמץ לעצמו טון עגנוני מהורהר. הנה: "חלפו שנים ותמורות רבות חלו. השאלות הללו חדלו להטרידני, ואיני יודע אם בשל תמורות שחלו בעולם חלו תמורות בי, או אם בשל תמורות שחלו בי חלו תמורות בעולם". עלון לא עונה בסיפור באשר לסוגיית האהבה. ככלל, הוא מעדיף לשאול שאלות ולא לספק תשובות פוסקניות. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהתחושה כי הוא רוצה לקווֹת ששורש האהבה של כל אחד מאיתנו הוא אוניברסאלי ואנושי באשר הוא. זה מידַבּר אליך מתוך הסיפור הקצר.

 

ב"שומר פתאים השם" עולה סוגיית בדידותו של האדם בעולם. מחשבות  אם יש תואם בין שמַיים לארץ וכיצד נפרעת שלוות היחיד לנוכח פני המלחמה וחדירה אל ד' אמותיו של אדם, ועד כמה חשובה, למשל, הפרטיות לשפיות, כמו מחשבות על שבריריוּת הקיום הכלוא בין הפוליטי לאישי, עולות מתוך הסבך שמייצרת המלחמה.

 

הסיפור "רחמונה", למשל, יכול להטעות את הקורא, כי מדובר בזוג עממי כביכול, רחמונה ושרה שהיא דודה של המספר. אלה השניים הם דמויות מזרחיות כביכול תמימות שהסביבה מתייחסת אליהם או ברחמים או בניצול, אבל שוב, לא על זה הסיפור. זה לא סיפורי שכונה והווַי ופולקלור בנוסח סורמלו ושות' וזה גם לא נכלל בסיפורי מחאה עכשוויים עוקצניים וכואבים בנוסח הגַל המזרחי הזהותי שפוקדים את הספרות שלנו. אז על מה הסיפור הזה? כדי להבין זאת צריך להביט ברישא ובסיפא של הסיפור ולראות כי יש כאן סיפור רעיוני פילוסופי שזה עיקרו. הרעיון שעומד מאחורי הסיפור הוא שהנאיביות המתפרשׁת לעתים כטיפשות יש בה כוח לחבור אל זיכרונות הילדוּת, כלומר תמימוּת תאיר את הילדוּת, הכול לפני הקלקול הגדול של הבגרות. אנחנו מכירים תפישׂות מעין אלה בסיפורי ג'. ד. סלינג'ר וג'ון צ'יבר הידועים.

 

זה נכון שהילדות יכולה להיות גם מיקרוקוסמוס גיהינומי ממש כחיים הבוגרים כמו ב"ספר הדקדוק הפנימי" לדויד גרוסמן, או ב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אבל לא בסיפור הזה. התמימות היא המובילה אל הילדות וזו זורחת באור יקרות המערבב בין החום של גלעין המשמש, האג'ואים בלשון הירושלמית והגוגואים בלשון התל אביבית, הכתום הזוהר של המשמש והימים שצבעם לבן. משחק הצבעים שנתערבבו המחזיר את המספֵּר אל הילדות דרך תמימותם של רחמונה ושרה, זהו נושא הסיפור. התמימות של הילדות היא רגע של קצה, בקצה השני ניצב כמובן החידלון, המוות, בעצם האֵינחיים המתאפיין בסיפור במותה של שרה אשתו של רחמונה.

 

כיוון שעלון הוא שפינוזיסט, הוא משתדל לחיות את חייו על פי משנת שפינוזה, יש בו איזה היבט פילוסופי כולי על הטבע ופרטיו כהתגלמות מובהקת של האלוהי, וחיבה נודעת לו, הן בסיפוריו והן בשיריו, לבעלי חיים ולצמחים בכלל ולכלבים בפרט. רעיון אהבת יצורי החיים והבחירה עולה יפה בסיפור הקצרצר המחקה לשון תנ"כית בשם "הכלבה".

 

הסיפור "אין בלבו רמייה" סב סביב סוגיית הסולידריות ואי האפשרות לחלק דיכוטומית את תודַעת האנשים, את מחשבתם, לעבדים ואדונים כדרך אמירתו של הפילוסוף הֶגֶל שמחייב חלוקה זו. כדי להמחיש עניין זה משתמש המספר של עלון בדגל, במקרה הזה דגל ישראל. סיפור זה מזכיר לי תמיד את הסרט הנפלא "בעמק האלה", שָׁם השחקן טומי לי ג'ונס, שמשחק איש צבא קבע שהקריב בדרך אכזרית ומוזרה את שני בניו על מזבח מלחמותיה המיותרות של ארצות הברית, בסוף הסרט, תולה את דגל אמריקה, בחוץ, הפוך: הכוכבים למטה והפסים למעלה, ואין בלבו רמייה. הסיפור של עלון אופטימי יותר, אך בשניהם הדמויות הראשיות כנות עם עצמן עד הסוף.

 

לא אַלאה כאן ואדגים רעיונות פילוסופיים מכל הסיפורים. נראה כי העניין מובן. לא העלילה היא העיקר אצל עלון, גם לא המצבים או אפיון הדמויות, גם לא הווירטואוזיוּת בשפה; אלא עיקר העיקרים הוא הלוגוס, הטיעון של הסיפור שמאחוריו עומד איזה רעיון פילוסופי מוכּר שמבחינת המספר והמחבר הוא עניין לענות בו. לא סתם עניין לענות בו, אלא נושא מַדיר שינה ועוכר שלווה והוא מוכרח לפתור לעצמו אותו ולתת לעצמו תשובה על כך, אפילו בהצגת שאלה על גבי שאלה ועוד שאלה, כי זה הדחף האמיתי לכתיבה של עלון.

 

אתייחס כאן רק לשני סיפורים צנטראליים ורחבים בלבד: האחד הפותח את הקובץ: "כַּתמר", ואילו האחר הנועל אותו "עפר הארץ", וכן לסיפור קצרצר "מעשה במדינה אחת" המופיע בסוף רצף הסיפורים הקצרצרים הנעטף על ידי שני הגדולים, כי סיפור קצרצר זה הוא אנטיתטי לסיפור המרכזי "כַּתמר" הפותח את הקובץ.

 

צדוק עלון אוהב לכתוב על טיפוסים מוזרים. אלה מושכים את לבו. הוא אוסף אותם אל חיקו. כזהו עדיאל של התמרים, גיבור הסיפור "כתמר". הוא חריג בקיבוץ – א מודענע אומרים ביידיש – והוא יודע הכול על תמרים מכל בחינה שהיא, ובעיקר, זה מה שחשוב למספֵּר שלנו, הם סמל לשלמות ולמתיקות הקיום, החיים עצמם. עדיאל הוא גם התמר עצמו כי התמר הוא מעין תכשיט שנתן לנו האל וְאַל תקפצו ותגידו עכשיו שתמרים יבשים נראים כמקקים, כי אפשר לראות את הדברים גם אחרת.

 

אלא מאי, שחברי הקיבוץ הסתייגו מאז ומִתמיד מעדיאל בשל היותו זר ומוזר כמזר. עלון כותב: "הוא הִטיף לכך שעל החברה המערבית מוטלת חובה מוסרית, שיש להופכה לחוק, והיא להשתמש בכל הפסולת שלה למיחזור לטובת העולם הנחשל", כלומר הוא היה בעד מיחזור פסולת הרבה לפני שכּל העולם חשב על זה, ושוב מדובר פה בגיבור בעל תפיסת עולם אידיאית המתגבשת ועולה מתוך הסיפור. זה גיבור פילוסופי מובהק.

 

כדרכם של גיבורים אידיאיים הֶלְאָה עדיאל את שומעיו בעניין המיחזור וגם היה טבעוני. עלון כותב זאת יפה. יותר משסלדו ממנו חברי הקיבוץ סלדו הם מהאובססיה שלו באשר לתפישׂת עולמו. תמיד נדנד איתה ולא אִפשר מרחב חיים אחר בקרבתו. בעיה מוכרת. במסגרת ניסיונו למצוא חוקיות בעולם ולהגיע אל יסוד הטוב והמתוק הוא אובססיבי לא רק אל הקונקרטי בדמות תמרים שלטענתו של עדיאל הם עולם ומלואו, אלא גם אל המופשט, כלומר למספרים ולחוקיותם. פעם מצא עדיאל עץ תמר במטעו שהניב תמרים בלא גלעינים ובמקום להרבותו, השמידו. מדוע? זה די ברור. עדיאל מבקש לחיות חיים טבעיים אלוהיים על דרך הטבע, כלומר על דרך הרוב ולא שלא כדרך הטבע. הגלעין, התוך התמידי, חשוב לו. זו מטפורה לפנימיות שלנו. הוא, למשל, טוען בסיפור כי מן הגלעין של התמר עשו בעבר תבלינים. הקיצור – לכול שימוש באשר לתמרים ואל לנו לעשות משהו לשם שיבוש הטבע. יש לזרום עם הרוב, לזרום איתו.

 

עדיאל הטבעוני, המוזר, גם אוסף נחשים וכולא אותם בסלים קלועים מסנסיני עץ התמר. זאת הוא עושה מתוך ניסיון אובססיבי להבין את הרוע הבראשיתי הטבוע בעולם, וכשם שהוא אובססיבי לתמרים, שהם כביכול הטוב הכולי של העולם המתבטא בחוש הטעם, במתיקות ובחוכמה – תמרים מתקשרים אצלו בצדק, כמו במקורותינו, לצדיקים: צדיק כתמר יפרח וכו'.

 

כל הסיפור האינפורמטיבי והיותר מפותח הזה הוא ניסיון לחפות על החסר שבנפש ובמטרה להבין את החוקיות ובעיקר את סוד הקיום. למשל, המספֵּר שוטף ביום שישי בין השמשות את חדרו ושומע מוסיקה ומגיע תוך עשייה רגולרית ומשמימה זו לידי התעלוּת רוחנית, כי המוסיקה הבוקעת מהפָּטֶפון מתחברת לו אל מימוש היופי המתבטא בריצוד ובניצנוץ המים הזורמים והמנקים, וזו ההתחדשות וההתעלוּת. המספר טורח לְהָזֵם את הטענה שמדובר באיזושהי אוטוסוגסטיה, או איזה מבנה נפשי פנימי מנחם. הוא בפירוש טוען שמדובר בשלמות פנים חוץ באותם רגעי שגרה של שטיפת הרצפה.

 

הקטע האחרון של הסיפור מדבר על מיניות וזוגיות. עדיאל והמספר עסוקים בהאבקה של עצי התמר, בחיבור בין הזכר לַנקבה. ראו את הציטוט היפה הזה:

"כאשר היינו מטפסים לצמרת התמר ברגליים יחפות ונעזרים בחגורת טיפוס רחבה ומאבקים במפוחים את עצי התמר הנקביים הוא היה ממלמל (מתחת לכסיות שעטינו כהגנה על פנינו) על דרכו של הטבע 'להפרות את עצמו'. היינו

נראים די מוזר, מוגנים מפני האבקה, והמפוחים הגדולים נראו ככלים לא טבעיים בפינו. 'זו רבייה זוויגית,' אמר, 'רבייה מינית, כמו שבני אדם מתרבים. אנו מחדירים אבקה מעץ הזכר לליבת עץ הנקבה ואז נוצר הפרי'".

 

עדיאל הגיבור, שהמספר מספר לנו עליו, מתייסר כמובן במידת-מה כי עליו להאביק את התמרה באבק התומר וכי אין הדבר בא באורח טבעי. ועם זאת, הוא מותח קו ברור בין בעלי החיים לעצים. בהרביית בעלי חיים הוא רואה פשע ממש ושואה קיומית. המספר תוהה אפוא אם הטבע זקוק לתמר ולתמרה כדי להתרבות כיצד זה שצמח לו עץ, כפי שטען באוזניו עדיאל, שאין לו גלעינים, הרי האבקה מקורה בגלעיני התמר, אם כך כיצד צמח העץ?

 

העיסוק בזכר ונקבה כהכרח ממשי לקיום הטבע, כלומר כמשהו שהיש אינו יכול בלעדיו, הוא אימננטי בסיפור; איך אוהב עלון לצטט את שפינוזה ולומר: "כיצד קרה שיש משהו בכלל ואין זה כך שאין כלום". ועיסוק זה מוביל אותי לסיפור הארוך החותם את הספר, "עפר הארץ", המעלה באופן מורכב ורגשי את העיסוק בחד מיני, את ההומוסקסואליות והלסביות כאהבת העצמי וכמימוש נרקיסי ותוך העלאת השאלה אם יש בכך משום פגיעה בדרך הטבע.

 

הסיפור הייחודי הזה, שלדידי הוא החזק שבקובץ, כתוב באופן מקורי ביותר ומתעל עצמו בין שתי עלילות במקביל ובין שני גיבורים השוחים בים עם מספר הסיפור, כשהים הוא כמובן הים שלנו המוכר, הים התיכון, אבל גם מטאפורה גדולה לחיים עצמם הבלתי צפויים.

 

בנרטיב האחד מדובר בעולה חדש שהיה בארצו מהנדס, יש להניח כי בא ממה שהייתה פעם ברית המועצות, וכעת הוא שוטף כלים ומודע למעמדו הנחות. הוא מתפלש בו עד שטוב לו בו, אבל אז לפתע שב לחו"ל בעקבות מכתב של ידיד ואחר שוב חוזר, אך קצת אחרת, כאן לארץ, תוך הבטחה לעצמו שיעשה כל שביכולתו לעסוק במקצועו משלח ידו הטבעי וייעודו – היות מהנדס.

 

הנרטיב השני, שלדידי הוא העמקני יותר ואילו הראשון רק מאיר את השני, הוא סיפור על אדם שיש לו שישה ילדים ובנו החמישי היגר לחו"ל כדי לחיות עם בן זוגו, גם מחמת הבושה, אך בעיקר כי לא רצה לצער את אביו. לכאורה נקפוץ כולנו, הפרוגרסיביים שבינינו יעני, ונאמר מי זה האב החשוך הזה שמעמיד פני רגיש. מה זה הפסיב אגרסיב הזה הבלתי מכיל? אבל אם ניכנס לפניי ולפנים לדמות האב הזה נראה שבאמת קשה לו. הוא משלים עם זה, אך באמת קשה לו. ויש הרבה אומץ בכתיבה מסוג זה בעידן זה שבו כל פיפס שלא מיישר קו עם הלהט"ב הופך להומופוביה.

 

אך גם לא בזה העניין. צריך כאן, כבכל סיפוריו של צדוק עלון ובפרט בסיפור הזה, לעלות קומה נוספת אל המופשט המדויק. אלה רק מקרים פרטיקולריים שמציג לנו המספר כדי לחשוף את הפחד מפני הלא נודע והקיום הרועד בנפשו שלו, את הלילות ללא-שנת שלו שבהם הוא מתחבט בינו לבינו – האם הדברים בחירתיים או נתונים מראש? ושוב חזרנו אל הפילוסופיה.

 

כי מה בעצם לב ליבם של הנרטיבים הללו שהם החיים על גוֹניהם וגוֹניותיהם במרכזם? כאן יגייס שוב המחבר מאחורי המספֵּר את היהודי ההולנדי שעל פיו הוא חי, ברוך שפינוזה, זה האומר כי בשני הנרטיבים וגם באחרים, יהא כך או כך, "מה שיִתּוֹם (לשון סוף וסופיוּת) בדברים הוא ערכם החיובי או השלילי, אך לא ערכם המוחלט". רוצה לומר זה טוב? זה רע? יייתכן שזה כך וייתכן שזה כך, אבל 'נגעת נסעת'. אם פעלת בעולם יש לדבר סימן חקוק בספר הטבע. אשרי האדם שחי לאור אמירה שכזו ובאמת ובתמים מאמין בה.

 

הסיפור האחרון שאדון בו הוא זה הנועל את רצף הסיפורים הקצרים, אלה החבוקים בין שני הסיפורים הארוכים "כתמר" מחד גיסא ו"עפר הארץ" מאידך גיסא, שמו נושא את השם המשלי-עגנוני-משהו "מעשה במדינה אחת", והוא אנטיתטי, כלומר עומד כאנטיתזה לסיפור הארוך "כתמר" שפותח את הקובץ ושציר חזק במרכזו הוא הטבעונות כתפיסת עולם.

 

המספר חי במדינה צמחונית ומשוכנע בצדקת דרכו ההומאניסטית וכך גם מחנך את בנותיו. דודו האהוב שמשתלב נפלא בטבע, בחי ובצומח וכל בעלי החיים מחבבים אותו ורוצים לשחק איתו: כלבים וחתולים, עוזב את הארץ לשנים. כאשר הוא חוזר הוא מספר למספר שהוא כבר אינו אותו אדם. הוא חלה בסיפיליס, חיידק, ונאלץ לקבל כמויות אדירות של אנטיביוטיקה להילחם בחייידק, ומאז הוא החל לאכול בשר. וכך כותב עלון בשתי פסקאות יפות:

 

הדוד האהוב: "העמידה על העובדה שיצורים שחיים בגופנו יכולים לאלץ אותנו להיאבק בהם מוטטה את עולמי באופן עמוק עד כדי כך, שנפניתי לשאול מדוע רק כאן במדינתנו איננו אוכלים מן החי ומה הרבותא בכך. אם כל הזמן מתחולל מאבק בין החיים בתוכנו לבינינו – מה הטעם? האם יש טעם למשהו? ומה פשר ההתנזרות מבעלי חיים?

 

"מעשה במדינה זו ובכלביה ובחתוליה, ומעשה בדודי שעזב את המדינה וחזר אליה לביקור לאחר עשרות שנים, ומעשה ביום האחרון לביקורו שבו ליטף את כלבתי, חיבקני, עזב לבלי שוב, והותיר שסע בחיי".

 

הרי שהדוד ומסקנתו רחוקים מאה שמונים מעלות מן המסקנה הנחרצת של עדיאל מגדל וקוטף התמרים הטבעוני מן הסיפור "כתמר". הדיאלקטיקה הזאת גם היא עצמה חלק מן הסיפורת הפילוסופית של צדוק עלון. אין קרקע בטוחה ואין משנה סדורה על אף שאנו מאוד שואפים לזה. יש מצבים ודעות בהוויה לכאן ולכאן ולך תכריע מהי הדרך הנכונה לבור וללכת בה. לכאורה ליבנו כמובן עם עדיאל כי כאב הוא כאב הוא כאב, אלא מאי, גם לדוד בסיפור הקצר יש עניין לענות בו. לא תוכלו לנפנף אותו סתם ככה בתירוץ של מה בכך.

 

ואולי צדוק עלון רוצה לומר לנו שמי שחי באופן פנאטי על פי משנה סדורה אדוקה במוקדם או במאוחר יהפוך במקרה הטוב לגרוטסקי ובמקרה הרע לפתטי, וזאת כפי שמעידים סיפוריו הקצרים הקלאסיים של שרווּד אנדרסון בקובץ הנודע שלו "וויינסברג, אוהיו"; סיפורים אלה כתובים בגובה העיניים, כמו סיפורי צדוק עלון, אם כי בפחות חדירה לעולם המונחים הפילוסופי, אך הם נושאים טון הגותי מאוד, פרטיקולארי ופטיטי, ממש כמו סיפוריו של עלון, ובשניהם לא משנה באיזו משרה אתה נושא: מהנדס או שוטף כלים (במקרה של עלון), רופא או איכר (במקרה של אנדרסון), בסופו של יום אתה אדם פשוט שנע בתוך ההוויה הבלתי מוסברת כאשר למטה בבטן וגם למעלה במוח זורמים ובאים כל המאוויים כולם.

   

 


מכתב חדש
3 מכתבים ב-3 דיונים ל-"אדם פשוט שנע בתוך ההוויה הבלתי מוסברת ":
תודה לכם
ארלט מינצר
17/12/2020 18:01:47
קשה לחיות כשפינוזה
אורציון ברתנא
19/12/2020 13:50:19
מאלף
שמעון רוזנברג
21/12/2020 14:11:28