"א-ב של קריאה", עזרא פאונד, שני פרקים ראשונים

מתוך ספרו העיוני של פאונד על שירה ואסתטיקה, מתורגם ומוער לראשונה בידי יהודה ויזן
06/10/2010 20:23:06

א-ב

או (1) gradus ad Parnassum לאלו שאפשר ויחפצו ללמוד. הספר אינו פונה לאלו אשר הגיעו לידיעה מלאה של הנושא מבלי לדעת את העובדות.

כיצד ללמוד שירה

ספר זה מבקש לענות על הצורך בהסבר מלא ופשוט יותר לשיטה שהותוותה בחיבורי 'כיצד לקרוא'.

אפשר לראות ב'כיצד לקרוא' פמפלט שנוי במחלוקת העושה חשבון עם האויב, והמסכם את החלקים הפעלתניים או העוקצניים יותר בהתכתשויותיו הביקורתיות המוקדמות של המחבר.

דפים אלו אמורים להיות בלתי-אישיים דיים כדי לשמש כספר-לימוד. המחבר מקווה להמשיך במסורת של גסטון פריס (2) ושל ס. ריינך (3), כלומר, לייצר ספר-לימוד שיוכל להיקרא גם "לשם התענוג וגם לשם הגמול" בידי אלו שאינם עוד בבית הספר; בידי אלו שלא היו בבית הספר; או בידי אלו אשר בשנות האוניברסיטה שלהם סבלו מאותם הדברים שמרבית בני-דורי סבלו.

למורים ולמרצים תימצאנה כמה מילים אישיות לקראת סופו של כרך זה. אינני זורע קוצים בדרכם לשווא. הייתי רוצה לעשות אף את גורלם וחייהם לנמרצים יותר ולחסוך אף מהם שעמום בלתי-נחוץ בחדרי-לימוד.

אזהרה

1. ישנה יריעה ארוכה ומייגעת מייד לאחר תחילתו של הספר. התלמיד יאלץ לשאת אותה. אני משתדל בכל האמצעים להימנע כאן מאי-בהירות, בתקווה לחסוך לתלמיד זמן בהמשך.

2. עגמומיות ויראת-כבוד לחלוטין אינן במקומן, אף בלימוד המחמיר ביותר של אמנות, אשר כוונתה המקורית היא לשמח את לב האדם.

"כובד הראש, ארשת מסתורין של הגוף הבאה לחפות על פגמי הרוח" (לורנס סטרן (4))

3. הטיפול החמור שמוענק כאן לכמה כותבים ראויים-לשבח אינו חסר תכלית, אלא נובע מתוך אמונה נחושה, כי הדרך היחידה להמשיך ולשמר במחזור את הכתיבה הטובה ביותר, או 'לעשות את הכתיבה הטובה ביותר לפופולארית', היא באמצעות הפרדה חמורה של הטוב ביותר ממצבור אדיר של כתיבה שנתפסה ארוכות כבעלת ערך, שהכבידה על כל תוכנית-לימודים, ושאותה יש להאשים ברעיון העכשווי השגור כי ספר טוב הוא בהכרח ספר משעמם.

קלאסיקה היא קלאסיקה לא משום שהיא מצייתת לאי-אילו חוקים מבניים, או מתאימה להגדרות מסוימות (אשר עליהן, סביר להניח, מחברה לא שמע מעולם). היא קלאסית בשל רעננות מסוימת, נצחית ובלתי ניתנת לריסון.

מופתע מן המהדורה שלי לקוואלקנטי (5), הביע מבקר-מדינה איטלקי הערצה נוכח שפתו הכמעט אולטרה-מודרנית של גואידו.

גאונים נבערים מגלים מחדש באופן מתמיד "חוקֵי" אמנות אשר סולפו או הוסתרו בידי האקדמיים.

אמונתו של המחבר ביום זה של תחילת השנה החדשה, היא כי מוסיקה מתחילה להתנוון כאשר היא מרחיקה מדי מן הריקוד; כי שירה מתחילה להתנוון כשהיא מרחיקה מדי מן המוסיקה;

אין לראות בכך רמיזה כי כל מוסיקה טובה היא מוסיקה לריקודים או כי כל השירה היא לירית. באך ומוצרט לעד אינם רחוקים מדי מתנועה פיזית.

nunc est bibendum

nunc pede libero

pulsanda tellus (6)

  

חלק ראשון

פרק ראשון

1.

אנו חיים בעידן של מדע וריבוי. תשומת הלב וההערכה לספרים מסוג זה, יאות לעידן בו אף ספר לא שוכפל עד שמישהו נשא בסבל של העתקתו הידנית, הוא בלא ספק אינו מתאים עוד ל"צרכים של החברה", או לשימורה של הלמידה. מנכש העשבים נחוץ ביותר אם על "גן המוזות" להוסיף ולהתקיים כגן.

השיטה הראויה ללימוד שירה וספרות-יפה היא שיטתם של ביולוגים בני-זמננו, כלומר, בחינה זהירה ממקור-ראשון של החומר והשוואה מתמשכת של 'זכוכית נושא' (7) או של דגימה אחת עם האחרת.

איש אינו מצויד דיו לחשיבה מודרנית, בטרם הבין את המעשה באגאסיז (8) והדג:

תלמיד אוניברסיטה מתקדם, חמוש בכיבודים ותעודות, פנה לאגאסיז כדי לקבל כמה ליטושים סופיים ואחרונים. האיש הדגול הגיש לו דג קטן וביקש ממנו לתאר אותו.

אמר התלמיד: "זה בסך הכל דג-שמש."

אגאסיז:" אני יודע את זה. כתוב תאור שלו."

כעבור כמה דקות חזר התלמיד עם תיאור של ה 'Ichthus heliodiplodokus' – או כל מונח אחר המשמש כדי להסתיר את דג השמש המצוי מן הידע הגס – בן למשפחת ה- 'heliichtherinkus', וכו', ככתוב בספרי הלימוד של הנושא.

שוב ביקש אגאסיז מהתלמיד לתאר את הדג.

התלמיד הפיק מאמר בן ארבעה עמודים. אז אגאסיז אמר לו להביט בדג. לאחר שלושה שבועות כבר היה הדג במצב של ריקבון מתקדם, אבל התלמיד ידע משהו בנוגע אליו.

בשיטה זאת קם המדע המודרני, לא על גבולה הצר של הלוגיקה הימי-ביניימית הקבועה בריק.

"מדע אינו מורכב מהמצאת מספר ישויות מופשטות פחות או יותר המתאימות למספר דברים שהיית חפץ למצוא", אומר פרשן צרפתי על איינשטיין. אינני יודע אם תרגום מרושל זה של משפט ארוך בצרפתית יהא נהיר לקורא הממוצע.

הקביעה הנחרצת הראשונה באשר לאפשרות יישומה של שיטה מדעית בביקורת ספרות מצויה אצל ארנסט פינולוסה (9)  ב-"חיבור על הסימניה הסינית הכתובה".

הנתעבות המוחלטת של המחשבה הפילוסופית הרשמית, אם יחשוב הקורא בזהירות ובאמת על מה שאני מנסה לומר לו, והעלבון העוקצני ביותר, ובה בעת ההוכחה המשכנעת לאפסיות ולאי-הכשירות הכללית של חיי הרוח המאורגנים באמריקה, אנגליה, האוניברסיטאות שלהן בכללן, ופרסומיהם הנלמדים בכללם, ניתנת לסימון על-ידי הנרטיב של הקשיים בהם נתקלתי, בניסיוני להדפיס את מאמרו של פינולוסה.

ספר-לימוד אינו מקום לדבר-מה שיכול להתפרש, או להתפרש שלא כהלכה, כהתמרמרות אישית.

הבה נאמר כי מחשבתם של העורכים ואותם האישים בעמדות הכוח הבירוקרטיות של עולם הספרות והחינוך בחמישים השנים שקדמו ל-1934, לא תמיד נבדלה בהרבה מזאת של בלודג'ט החייט אשר ניבא כי "מכונות התפירה לעולם לא יכנסו לשימוש רחב".

חיבורו של פינולוסה, ככל הנראה, הקדים בהרבה את זמנו מכדי שיוכלו לתופסו בקלות. הוא לא הצהיר על שיטתו כעל שיטה. הוא ניסה להסביר את האידיאוגרפיה הסינית כאמצעי של מסירה ורישום של מחשבה. הוא הגיע לשורש העניין, לשורשו של ההבדל בין הקביל במחשבה הסינית והלא קביל או המטעה בחלק ניכר של המחשבה ושל השפה האירופאיות.

ההצהרה הפשוטה ביותר שאני יכול להשמיע באשר למשמעות דבריו היא כדלקמן:

באירופה, אם תבקש אדם להגדיר דבר-מה, הגדרתו תמיד נעה הלאה מן הדברים הפשוטים שהוא לחלוטין מכיר היטב, היא נעה אל אזור לא-ידוע, זהו אזור של הפשטה מרוחקת ומתרחקת יותר ויותר.

לפיכך, אם תשאלו אותו מהו 'אדום', יאמר כי זה 'צבע'. אם תשאלו אותו מהו צבע, יאמר כי זאת תנודה או הישברות של אור, או חטיבה במנסרה.

ואם תשאלו אותו מהי תנודה, יאמר כי זהו אופן של אנרגיה, או משהו מעין זה, עד שתגיעו לאופניות של קיום, או אי-קיום, או לכל טווח שבו תגיעו אל מעבר לעומק שלך ומעבר לעומק שלו.

בימי-הביניים כשלא היה מדע חומרי כפי שאנו מבינים אותו כיום, כשהידע האנושי לא יכול היה להניע מכוניות, או לשאת שפה דרך האוויר בחשמל, וכו', וכו', בקצרה, כאשר למידה הכילה קצת יותר מאשר הסתעפות של טרמינולוגיה, הייתה דאגה של ממש לטרמינולוגיה, והדיוק הכללי בשימוש במונחים מופשטים יתכן שהיה (ככל הנראה היה) גבוה יותר.

כוונתי, תיאולוג בימי-הביניים ביקש שלא להגדיר כלב במונחים שיחולו באותה המידה גם לגבי שן או עור של כלב, או לגבי הצליל שהוא משמיע כשהוא מלקק מים; אך כל מוריכם יאמרו לכם כי המדע התפתח ביתר מהירות לאחר שבייקון (10) הציע את הבחינה הישירה של תופעה, ולאחר שגליליאו ואחרים הפסיקו להתדיין כל כך הרבה על דברים והחלו באמת להתבונן בהם, ולהמציא אמצעים (כמו הטלסקופ) לראותם טוב יותר.

היעיל שבבני-משפחת האקסלי (11) החיים, שם דגש על העובדה כי הטלסקופ אינו רק רעיון גרידא, כי אם הישג טכני בתכלית.

בניגוד לשיטת ההפשטה, זאת המגדירה דברים במונחים כללים יותר ויותר, מדגיש פינולוסה את שיטת המדע, "שהיא שיטת השירה", כמובחנת מזאת של 'הדיון הפילוסופי', והיא הדרך בא הולכים הסינים בכתב האידיאוגרמות או בתמונות המתומצתות שלהם.

אם לחזור לראשיתה של ההיסטוריה, יודעים אתם בוודאי כי ישנה שפה מדוברת ושפה כתובה, וכי ישנם שני סוגים של שפות כתובות, אחת מבוססת על צליל והאחרת על מראה.

אתם מדברים אל החיה במספר מועט של רעשים פשוטים ומחוות.

דיווחו של לוי-ברוהל (12) על שפות פרימיטיביות באפריקה, מביא עדות לשפות שעודן כרוכות בחיקוי ובמחווה.

המצריים השתמשו לבסוף בתמונות מתומצתות כייצוג לקולות, אך הסינים עדיין משתמשים בתמונות מתומצתות כתמונות, כלומר, אידיאוגראמה סינית לא מבקשת להיות תמונה של צליל, או להיות סימן כתוב המזכיר צליל, אך עודה תמונתו של דבר; של דבר במצב נתון או ביחס, או בשילוב של דברים. משמעותה היא הדבר או הפעולה או המצב, או תכונה הקשורה למספר הדברים שהיא מתארת.

גודייר ברסקה (13), אשר הורגל להתבוננות בצורתם הממשית של הדברים, יכול היה לקרוא כמות מסוימת של סימניות סיניות בלא כל לימוד. הוא אמר, "כמובן שאתה יכול לראות שזה סוס" (או כנף או כל דבר אחר).

בטבלאות המציגות אותיות סיניות קדומות בעמודה אחת ואת הסימנים 'המוסכמים' של ימינו באחרת, יכול כל אחד לראות כיצד האידיאוגרמות 'איש' או 'עץ' או 'זריחה' התפתחו, או כיצד "פושטו מ…", או צומצמו לכדי המהותי בתמונת האדם, העץ, השקיעה הראשונה.

לפיכך:

איש 

עץ   

שמש 

שמש שנסתבכה בענפי העצים, כבשעת הזריחה, משמעותה –

מזרח 

אך כשרצה האדם הסיני לעשות לו תמונה של דבר-מה מורכב יותר, או של רעיון כללי, כיצד ניגש הוא לדבר?

עליו להגדיר 'אדום'. כיצד יוכל לעשות זאת בתמונה שאינה צבועה באדום?

הוא מניח (או אבותיו הניחו) יחדיו את התמונות המתומצתות של:

שושנה                      דובדבן

חלודת ברזל               פלמינגו

זאת, רואים אתם, בהחלט דבר מה שעושה ביולוג (בדרך מורכבת הרבה יותר) כשהוא אוסף יחדיו כמה מאות או אלפי 'זכוכיות נושא', ובוחר את מה שהכרחי לטענתו. דבר מה המתאים למקרה, שחל בכל המקרים.

ה'מילה' הסינית או האידיאוגרמה לאדום מבוססת על דבר שכל אחד יודע.

(אילו הייתה האידיאוגרמה מתפתחת באנגליה, היו הכותבים ממירים קרוב לודאי את הפלמינגו בחזהו של אדום החזה, או במשהו אחר ואקזוטי פחות).

פינולוסה הראה כיצד ומדוע שפה הנכתבת בדרך זאת פשוט הייתה מוכרחה להישאר פואטית; פשוט לא יכלה לעצור בעצמה מלהיות ולהיוותר פואטית באופן שעמודת-שיר מן הסוג האנגלי, עשויה בהחלט שלא להישאר פואטית.

הוא מת לפני שהספיק לפרסם ולטעון 'שיטה'.

אף-על-פי-כן, זאת היא הדרך הנכונה ללמוד שירה, או ספרות, או ציור. למעשה, זוהי אכן הדרך בה החברים האינטיליגנטים יותר בקרב הציבור הרחב לומדים ציור.

אם אתה רוצה לגלות משהו על ציור אתה הולך ל'גלריה הלאומית', או ל'סלון קארה', או ל'בררה' או ל'פראדו' (14), ומתבונן בתמונות.

בעבור כל קורא של ספרים על אומנות, 1,000 אנשים הולכים להתבונן בציורים עצמם. תודה לאל!

תנאי מעבדה

סדרה של צירופי מקרים אפשרה לי (1933) להדגים את התיזה של 'כיצד לקרוא', במדיום הקרוב יותר לשירה מאשר ציור. קבוצה של מוסיקאים רציניים (גרהרט מונק, אולגה ראדג', לואיג'י סנסוני). בניין-עירייה שעמד לרשותנו (ראפאלו).

הצגנו, בצד דברים אחרים, את התוכנית הבאה:

ה-10 באוקטובר

מתוך כתבי היד של צ'ילסוטי. תעתיק מונק: פרנצ'סקו דה מילאנו: "קנצונה לציפור" עריכה מחודשת מאת ז'אנקן.

ג'ובאני טראצי: סואיטה לריקוד.

קורלי: סונטה בלה מז'ור. שני כינורות ופסנתר.

י.ס. באך: סונטה בדו מז'ור. כנ"ל.    

דביסי: סונטה לפסנתר וכינור.

ה-5 בדצמבר

אוסף צ'ילסוטי: סוורי: שתי ארִיות.

רונקאלי: פרלוד.

גיגואה: פסקליה.

באך: טוקטה (סולו פסנתר, בעיבוד בוז'וני).

באך: קונצרטו ברה מז'ור. לשני כינורות ופסנתר.

ראוול: סונטה לכינור ולפסנתר (15).

דבר לא היה מקרי. הנקודה של ניסוי זה היא שכל הנוכחים בשני הקונצרטים יודעים עתה הרבה יותר באשר ליחסים, המשקל היחסי, וכו', של דביסי וראוול, מאשר היו מגלים בקריאתן של כל הביקורות אשר נכתבו על השניים.

הכרך הטוב ביותר של ביקורת-מוסיקה שפגשתי בו מעודי, הוא של בוריס דה שלצר (16) – "סטרווינסקי" (17).

מה אני יודע לאחר קריאתו שלא ידעתי קודם לכן?

אני מודע לקוהרנטיות השכלית וליסודיותו של דה שלצר. אני מלא עונג ממשפט אחד, ככל הנראה היחיד שאני זוכר מן הספר (בערך): "מלודיה היא הדבר המלאכותי ביותר במוסיקה." הווי אומר, שהיא (המלודיה) המרוחקת ביותר מכל דבר אותו המלחין מוצא שם, מוכנה בטבע, נזקקת רק לחיקוי או העתקה ישירים. אי-לכך, היא השורש, המבחן וכו'.

זהו אפוריזם, הצהרה כללית. בעבורי זוהי אמת במובן עמוק. היא יכולה לשמש כאמת מידה לסטרווינסקי או לכל מלחין אחר. אבל לידע ממשי על סטרווינסקי? היכן שמתייחס דה שלצר ליצירות שהאזנתי להן, אני תופס את מרבית, אולי את כל כוונתו.

היכן שהוא מתייחס ליצירות שלא האזנתי להן אני תופס את 'הרעיון הכללי' שלו, אך איני רוכש כל ידע של ממש.

התרשמותי הסופית היא, שניתַן לו (לבוריס דה שלצר) מקרה די עגום, שהוא עשה את מיטב יכולתו בעבור הלקוח שלו, ובסופו של דבר הותיר את סטרווינסקי שדוד ומובס, למרות שהוא הסביר, מדוע טעה המלחין, או מדוע, במידה רבה, לא יכול היה לעשות אחרת.

 

2.

כל הצהרה כללית היא כהמחאה הנמשכת מבנק.

ערכה תלוי במה שממתין שם לפוגשה. אם אדון רוקפלר (18) רושם המחאה על סך מיליון דולר, היא טובה. אם אני רושם אחת על סך מיליון דולר, היא בדיחה, מתיחה, היא חסרת כל ערך. אם תילקח ברצינות, עצם רשימתה תעשה למעשה פלילי.

אותו הדבר תקֵף בהמחאות שכנגד ידע. אם מרקוני (19) אומר דבר-מה אודות גלים-אולטרה-קצרים, יש לכך משמעות מסוימת. ואותה יוכל להעריך כראוי רק מישהו שיודע. אינכם מקבלים צ'ק מזר בלא סימוכין בכתב, "שמו" של אדם הוא הסימוכין שלו. לאחר זמן מה, יש לו אשראי. הוא יכול להיות מבוסס, והוא יכול להיות כמו זה של מר קרוגר (20) המנוח.

מבחינת החזות המילולית, כל המחאה בנקאית דומה בהחלט לאחרת.

ההמחאה שלך, אם היא טובה, משמעותה, בסופו של דבר, אספקה של דבר מה שאתה חפץ בו. הצהרה מופשטת או כללית טובה אם תימצא בסופו של דבר תואמת את העובדות.

אך אף הדיוט לא יוכל להבחין מיד באם היא טובה או רעה.

משום כך (בהשמיטי צעדי-ביניים שונים)... משום כך מצבו הכמעט נייח של הידע בימי הביניים. טיעונים מופשטים לא הצעידו את האנושות קדימה במהירות, או הרחיבו במהירות את גבולות הידע.

שיטת האידיאוגרמות או שיטת המדע

תלו ציור של קרלו דולצ'י (21) לצד קוזימו טורה (22).

לא תוכלו למנוע את מר בוגינס מלהעדיף את הראשון, אך תוכלו ברצינות רבה לסכל את העמדתו מסורת שקרית של לימוד, תחת ההנחה שטורה לא היה קיים מעולם, או שאיכויותיו של טורה אינן קיימות, או שהן מעבר לטווח האפשרי.

הצהרה כללית היא בעלת ערך רק ביחס לאובייקטים או לעובדות הידועים.

גם אם הצהרתו הכללית של אדם נבער מדעת 'נכונה', פיו או עטו נותרים בלא תוקף של ממש. הוא אינו יודע מה הוא אומר. כלומר, הוא אינו יודע את זה, או מתכוון לזה – ודאי שלא ברמה שהיה יודע את זה, או מתכוון לזה , בעל הניסיון.

כך יכול אדם צעיר ביותר להיות 'צודק' למדי מבלי לשכנע אדם מבוגר יותר, אשר טועה ואפשר כי טועה לגמרי ובכל זאת יודע דברים רבים שהצעיר אינו יודע. אחד התענוגות של ימי הביניים הוא לגלות שמישהו היה צודק, וצודק הרבה יותר ממה שידע נאמר בגיל 17 או 23.

אין זה שולל כלל וכלל את השימוש בהיגיון, או בניחושים טובים, או באינטואיציות ותפיסות מקיפות, או ב"לראות כיצד מוכרח היה הדבר להיות". יש לכך, בכל אופן, קשר רב עם יעילותה של החזות המילולית ועם יכולת המסירה של האמונה.

 

 

פרק שני

מהי ספרות, מהי שפה וכו'?

ספרות היא שפה טעונה במשמעות.

"ספרות גדולה היא בפשטות שפה שטעונה במשמעות עד לדרגתה הגבוהה ביותר האפשרית." ( ע.פ. "כיצד לקרוא").

אך שפה?

מדוברת או כתובה?

שפה מדוברת היא רעש המתפלג למערכת של נהמות, צפצופים וכו'. הם מכנים זאת דיבור "רהוט". "רהוט" משמע שהוא מוגדר, ושמספר אנשים מסכימים על מאפייניו. הווי אומר,  כי יש לנו, פחות או יותר, הסכמה משוערת באשר לרעשים השונים המיוצגים על-ידי:

                                                     א, ב, ג, ד, וכו'.

שפה כתובה, כפי שציינתי בפרק הפותח, אפשר ותהא מורכבת (כמו באירופה למשל, וכו') מסימנים המייצגים את מגוון הרעשים הללו. ישנה, פחות או יותר, הסכמה משוערת, כי קבוצות של אותם הרעשים או הסימנים תתאמנָה לאובייקט, פעולה או מצב כלשהו.

                                                   חתול, תנועה, ורוד

הסוג האחר של השפה, מתחיל בהיותו תמונה של חתול, או של דבר-מה זז, או מתקיים, או של קבוצת דברים אשר מתרחשים תחת נסיבות מסוימות, או כאלו אשר חולקים איכויות משותפות.

גישה

בעולמנו העכשווי אין זה משנה כל-כך מניין אתה מתחיל את בחינתו של נושא, כל זמן שאתה ממשיך להקיפו עד שאתה שב לנקודת ההתחלה שלך. נאמר שאתה מתחיל על כדור או קובייה; עליך להמשיך עד שתראה אותם על כל צדדיהם. או אילו חושב אתה על הנושא שלך כעל שרפרף או שולחן, מוכרח אתה להמשיך עד שיהיו לו שלוש רגלים והוא יעמוד, או ארבע רגליים ולא יתהפך בקלות רבה מידי.

מהו השימוש בשפה? מדוע ללמוד ספרות?

השפה בלא ספק נוצרה והיא בלא ספק  משמשת לתקשורת.

"ספרות היא חדשות שנשארות חדשות."

דברים אלו הם עניין של דרגה. התקשורת שלכם יכולה להיות פחות או יותר מדויקת. העניין בהצהרה יכול להיות פחות או יותר ממושך.

לדוגמא, אינני יכול לשחוק את עניינִי ב'טה היו' (23) של קונפוציוס, או בשירים ההומריים. קשה עד מאוד לקרוא את אותו סיפור בלשים פעמיים. נאמר זאת כך, רק סיפור-בלשי טוב ביותר יסבול קריאה חוזרת, לאחר פרק זמן ממושך, וכיוון שכמעט ולא הוקדשה לו תשומת לב עד שכמעט ונשכח כליל.

המצוין לעיל הוא בגדר תופעות-טבע המשמשות כאמות-מידה, או ככלים. אין שני אנשים שעבורם 'מידות' אלו זהות.

המבקר שאינו מייצר הצהרה אישית, במדידות החוזרות שהוא עצמו עשה, אינו אלא מבקר בלתי-מהימן. הוא אינו מודד, אלא חוזר על תוצאותיהם של אחרים.

KRINO (24), לברור לעצמו, לבחור. זאת משמעות המילה.

איש אינו טיפש דיו כדי לבקש ממני שאבחר סוס או אפילו מכונית בעבורו.

פיסנלו (25) צייר סוסים כך שהציור ייזכר, והדוכס של מילאן שלח אותו לבולוניה לרכוש סוסים.

מדוע אותו סוג דומה של 'שכל-ישר', אינו ניתן ליישום בחקר הספרות, זה כאמור היה ונותר נשגב מבינתי.

על פיסנלו היה להתבונן בסוסים.

אפשר היה לחשוב שכל אחד אשר חפץ לדעת על שירה, יעשה אחד משני הדברים או את שניהם. יתבונן בה או יאזין לה. אפשר אפילו שיחשוב עליה?

ולו רצה עצה, היה פונה למישהו אשר ידע דבר מה עליה.

לו רציתם לדעת דבר מה על מכונית, האם הייתם הולכים לאחד שבנה אחת ונהג בה, או לאדם שאך בקושי שמע עליה?

ומבין שני אנשים שבנו מכוניות, האם תלכו לָאחד שבנה מכונית טובה, או לאחר שעשה עבודה גרועה?

האם הייתם מתבוננים במכונית עצמה, או רק במפרט מאפיינה?

במקרה של שירה, ישנו, או כך נראה, רבות להתבונן בו. ונראה כי ישנם אך מעט מאפיינים של ממש בנמצא.

אומר דאנטה: "קנצונה (26) הוא מיחבר מילים שמותאם למוסיקה".

איני מכיר נקודה טובה יותר להתחיל ממנה.

קולרידג' (27) או דה קווינסי (28) אמרו כי איכותו של משורר גדול "נוכחת בכל, ובשום מקום אינה נראית לעין כריגוש מובחן", או משהו מעין זה.

תהא זאת נקודת התחלה מסוכנת יותר. זאת כפי הנראה האמת.

הצהרתו של דנטה היא המקום הטוב יותר להתחיל בו כיוון שהיא מניעה את הקורא או המאזין להתחיל ממה שהוא מתבונן בו או מאזין לו, תחת להסיח את דעתו מן הממשי לדבר-מה אשר יכול להיות אך באופן משוער, מוסק או משוער מתוך הממשי, ואשר העדות לו אינה יכולה להיות דבר השומר את ההיקף הפרטי והמוגבל של הממשי.



(1) "גארדוס אד פארנאסום" – "העפלה להר פרנסוס", מאמר פדגוגי בלטינית שנכתב ב-1725 בידי המלחין האוסטרי יוהאן יוזף פוקס (1660-1741). הר פרנסוס נודע במיתולוגיה היוונית כביתן של המוזות.

(2) גסטון פריס (1839-1903) –  ברונו פאולין גסטון פריס, מבקר ספרות ומלומד צרפתי.

(3) סולומון רייניך (1859-1932) – ארכיאולוג צרפתי. עבודתו הראשונה של ריינך היתה תרגום חיבורו של ארתור שופנהאואר "על הרצון החופשי".

(4) לורנס סטרן (1713-1768) – מחברו של הרומן האנגלי 'טריסטרם שנדי' (עברית: אסתר כספי) ממנו מובא הציטוט. מן הראוי לציין כי סטרן עצמו מצטט שורות אלו מן הסאטיריקן הצרפתי פראנסוא דה לה רושפקו (1613-1680).

(5) גואידו קוואלקנטי (1255-1300) – משורר פלורנטיני וידידו הקרוב של המשורר דנטה אלייגרי. קוואלקנטי היה מעמודי התווך של השירה הטוסקנית ומאבות ה- 'Dolce Stil Nuovo' (סגנון חדש מתוק).

(6) "עתה נשתה-נא, ובריקוד בני-דרור נרקע בארץ" (עברית: רחל בירנבאום), הציטוט הנ"ל מובא מן 'האודות' שיר א 37, לקווינטוס הוראטיוס פלקוס (8 לפנה"ס - 65 לפנה"ס) מגדולי המשוררים הרומיים. מן הראוי לציין כי הוראטיוס עצמו מצטט שורות אלו מן המשורר היווני אלקאיוס (570 לפנה"ס - 620 לפנה"ס לערך).

(7) זכוכית נושא -  משטח זכוכית קטן המשמש לחקירה תחת מיקרוסקופ.

(8) ז'אן לואיס רודולף אגאסיז (1807-1873) – גיאולוג, פליאונטולוג וחוקר טבע שוויצרי שהיגר לאמריקה. מתנגד עיקש לתורת האבולוציה של דארווין.

(9) ארנסט פרנצ'סקו פינולוסה (1853-1908) –  מחנך קטלוני-אמריקאי, מרצה לפילוסופיה ומזרחן נלהב. פינולוסה העביר שנים ארוכות ביפאן, בהן סייע בהקמתם של 'האוניברסיטה לאומנויות יפות' ו-'המוזיאון האימפריאלי'. לאחר מותו, הפקידה אלמנתו את כתביו אודות השירה הסינית בידיו של פאונד, ואלו סייעו בהתקרבותה של השירה המודרנית לספרות המזרח.

(10) פרנסיס בייקון ‏(1561-1626)  פילוסוף, מסאי ומדינאי אנגלי .ידוע כמגנָה של המהפכה המדעית. יצירותיו מבססות מתודולוגיה אינדוקטיבית למחקר מדעי (רכישת מידע מעולם הטבע על ידי ניסויים, התבוננות וחקירתן של היפותיזות), שיש המכנים אותה המתודה הבייקונית.

(11) משפחת האקסלי – היא משפחה בריטית בעלת הישגים מרשימים בתחומים שונים, החל במדע וברפואה וכלה באמנות וספרות. "היעיל מבני-משפחת האקסלי החיים" אליו מתייחס פאונד, הינו כפי הנראה סר ג'וליאן סורל האקסלי (1887-1975). ביולוג-התפתחותי, הומניסט, אינטרנציונליסט ומחברם של מאמרים רבים וספרי-מדע. האקסלי היה ידוע בהסבריו ובכתיבתו הנהירים וב-1953 זכה בפרס 'קלינגה' לפופולאריזציה של המדע.

(12) לוסיין לוי-ברוהל (1857-1939) – אנתרופולוג ומלומד צרפתי, תרם רבות לתחום הסוציולוגיה ולאתנולוגיה. עיקר מחקרו עסק ב-'מנטאליות פרימיטיבית'.

(13) הנרי גודייר ברסקה (1891-1915) – פסל צרפתי, עבודתו הושפעה מן השירה והקליגראפיה הסינית. על אף שפעילותו נמשכה ארבע שנים בלבד (בטרם נהרג במלחמת העולם הראשונה), הפך ברסקה לאחד מחשובי הפסלים של המאה ה-20, ולעבודותיו נודעה השפעה מרובה על התנועה הפוטוריסטית.

(14) 'הגלריה הלאומית', 'סלון קארה', 'בררה', 'פראדו' – הגלריה הלאומית ממוקמת בלונדון ומציגה אלפי יצירות אמנות מהמאות ה-13 ועד ל-19; ה'סלון קארה' ממוקם במוזיאון הלובר בפאריס ומציג מבחר של אמנות איטלקית קלאסית; ה'בררה' הוא אוסף אמנות גדול במילאנו המציג את מיטב הציור האיטלקי; מוזיאון 'הפראדו' ממוקם במדריד, הוא גדול המוזיאונים בספרד ובו אוסף רב-מימדים של אמנות אירופאית מן המאות ה-14 ועד ל-19.

(15) בתאריכים ה-10 לאוקטובר וב-5 לדצמבר ערך פאונד שני קונצרטים באולם עירוני בעיירה האיטלקית ראפאלו. צוות הנגנים הורכב מגרהרט מונק (1907-1988), אולגה ראדג' (1895-1996) ולואיג'י סנסוני. מונק –  מלחין גרמני ווירטואוז פסנתר; ראדג' – נגנית כינור אמריקאית, אהובתו של עזרא פאונד ואם ביתו מרי; סנסוני – נגן כינור מקומי, בן העיר ראפאלו.

בשני הערבים הושמעו יצירות קלאסיות מאת י.ס. באך וארכאנג'לו קורלי, כמו כן, הושמע מבחר יצירות (של מלחיני הרנסאנס: פרנצ'סקו דה מילאנו [בעריכה מחודשת של קלמאן ז'אנקן (1485-1558) מלחין ושאנסונר רנסאנס צרפתי], ג'ובאני טראצי, סוורי, רונקאלי וגיגואה) מאוסף הפרטיטורות של המלומד וחוקר המוסיקה אוסקר צ'ילוסטי (1848-1916), אשר היה לדמות מפתח בעולם המוסיקה האיטלקי. התמחותו העיקרית של צ'ילוסטי הייתה במוסיקה איטלקית מן המאות ה-16-17 ובמשך שנים ארוכות הציל עשרות פרטיטורות מתקופת הרנסאנס מרדת לתהום הנשייה. בסיום הקונצרט הראשון הושמעה יצירה מאת קלוד דיבסי (1862-1918) ובסיום הערב השני, יצירה מאת מוריס ז'וזף ראוול (1875-1937), השניים מהווים את גרעין הזרם האימפרסיוניסטי של המוסיקה הצרפתית.

(16) בוריס פיודורוביץ שלצר (1881-1969) – מוסיקולוג ממוצא בלארוסי שפעל בפריס.

(17) איגור פיודורוביץ סטרווינסקי (1882-1971) מלחין רוסי, מבכירי המלחינים במאה ה-20.

(18) ג'ון דייוידסון רוקפלר (1839-1937) – אייל הון, ברון נפט ונדבן אמריקאי.

(19) גוליילמו מרקוני (1874-1937) – מהנדס איטלקי. אבי השידור באמצעות גלי-רדיו וחתן פרס נובל לפיסיקה (1909).

(20) איוואר קרוגר (1880-1932) – 'מלך הגפרורים' השבדי שהשתלט על תעשיית הגפרורים בארצו, במהלך מלחמת העולם הראשונה. השפל הגדול הביא לקריסת האימפריה הכלכלית של קרוגר ולהתאבדותו ב-1932.

(21)  קרלו דולצ'י (1616-1686) – צייר איטלקי מתקופת הבארוק.

(22) קוזימו טורה (1430-1495) – צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס המוקדם.

(23) 'טה היו' (The Great Learning) – הקלאסיקה הקונפוציאנית מחולקת באופן מסורתי לחמישה 'צ'ינג' ולארבעה 'שו', הראשון מבין ארבעת ה'שו' הוא ה'טה היו'.

(24)   KRINO(ביוונית) – לברור לעצמו, לבחור. KRINO היא מקורה של המילה האנגלית criticism'' (ביקורת), ומכאן, כי ביקורת אינה בהכרח דבר-מה שלילי, כי אם פעולה של בחירה ו/או הצבעה.

(25) אנטוניו פיסנלו (1395-1455) – צייר איטלקי מתקופת הרנסאנס המוקדם.

(26) קנצונה – תבנית שיר לירי איטלקית או פרובנסאלית.

(27) סמואל טיילור קולרידג' (1772-1834) – משורר ופילוסוף אנגלי, מראשוני המשוררים הרומנטיים באנגליה. אחדות מיצירותיו נכתבו תחת השפעת אופיום.

(28) תומס דה קווינסי (1785-1859) – אינטלקטואל וסופר אנגלי, הידוע מבין ספריו הוא 'וידויים של אוכל אופיום אנגלי'.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-""א-ב של קריאה", עזרא פאונד, שני פרקים ראשונים":