בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר

מסה על סדרת הרומנים של דוד שחר, חלק ראשון
24/09/2010 13:54:39

מאמר זה ראוי היה להיפתח בתיאור קתדרלה בארוקית מופלאה, על פיתוליה, סבכי-לשכותיה, מבואיה וחלוניה והשתקפות האור מבעד לוויטראז'ים, כמטאפורה לתיאור יצירה ספרותית גדולה, מורכבת ורבת-ניגודים פנימיים. אך לדידי, מקושרת המילה קתדרלה עם מראיה של ישיבת פוניבז' על היותה, בפועל ממש, ההיכל השלם מכל שבריו, שבמראות ילדותי.

איני אלא ילד מבני ברק, וקתדרלות מופלאות מיתרגמות בתודעתי לאותו מבנה יומרני בהיקפו ובפארו שהחל לבנות הרב כהנמן, קודמו של הרב שך, בשנות ה-50. בניית ההיכל עדיין נמשכת. בשלב שבו נחשפתי למראה אותו היכל מלא אברכים היה זה מבנה ענק ממדים, שחזיתו מצופה שיש יקר. כדי לטוּח חזית אחידה הספיקו כספי התרומות עד אותה שעה. שאר קירותיה של הישיבה היו בנויים מבלוק חשוף, שצמח ועלה מתוך הררי זיבלותא. עדיין לא נמצאה לו לרב הדרך לטוח טיח ולמרוח סיד על הקירות הצדדיים של מבנה הישיבה.

דיסונאנס זה, שבין מראה החזית לבין הררי הזבל שבפאות ובעורף, מסמן ומתייג את קווי גבולותיה של יכולת ההתבוננות באותה קתדרלה מופלאה וחד-פעמית בתולדותיה של הספרות העברית – סדרת הרומנים "היכל הכלים השבורים". ראוי היה שהטיפול בה יופקד בידי ראשיה דבּריה של הספרות העברית, הללו בכספי קרן ההשתלמות נחשפים למראה קתדרלות פריז ולונדון ומדשאות אוקספורד המעטירה. אלא שחזית אחידה זו של חרטומי מצרים לענייני הספרות העברית בנויה גם היא, כישיבת פוניבז' של ילדותי, משַׁיש יקר בחזית וערימות זיבלותא מאחור.

כך יוצא, שגם לעניינה של היצירה הספרותית החשובה והמרכזית ביותר מאז "תמול שלשום", סדרת היכל הכלים השבורים, מוצא אני את עצמי טוען בעשרות מאמרים שעל פי ההתייחסות לאבן-בוחן זו כל מערכות השיקול והשיפוט הערכי המתייחסות לסיפורת דור המדינה משובשות לחלוטין, שכל ההדגשים מוטעים, שכל המצפנים חרגו ממסילותם.

חמור מזה – לא בגדר מקומי, תפקידי ומעמדי השפוף והשפל בספרות העברית הוא הטיפול ביצירה המרכזית של הדור, ולא אני אמור להיות איש הקתדרלות של הספרות העברית. גם ברצף העשייה הביקורתית וגם באופני הכתיבה הספרותית רחוק אני מדוד שחר מרחק שני דורות ספרותיים לפחות. אמנם, דוד שחר המספר בחלקים הראשונים של ההיכל אינו יותר ילד ירושלמי נוח להתפעל ממראות ילדותו משאני ילד בני-ברקי העומד דמום מול קתדרלת פוניבז'. אבל בקתדרלה עצמה, אמורים היו לטפל כל אותן פרסונות שהאקדמיה הספרותית ושאר המוסדות העניקו בידם די כלים ואמצעים.

דוד שחר נחשב, לפחות באתחלותיו, למספר מובהק, אם כי צדדי, של דור המדינה המוקדם. ספריו וסיפוריו הראשונים ראו אור בצוותא עם ספריהם הראשונים של פנחס שדה (החיים כמשל), יצחק אורפז (עור בעד עור) וסיפוריה הראשונים של עמליה כהנא כרמון. הרומן הראשון שפרסם, היה זה בסוף שנות ה-50 (ירח הדבש והזהב), היה ביסודו דבר רומן סאטירי. ז'אנר מאוד לא שכיח בספרות העברית, שבו טופלו כמה וכמה היבטים מפתיעים של החברה הישראלית המתברגנת משנות ה-50.

דוד שחר הוא, מיסודו של דבר, בן דור תש"ח, הווה אומר, הוא מבוגר  ממספרי דור המדינה המובהקים, עוז ויהושע, בכעשר שנים לפחות. בעוד שחוויות התשתית שלהם חפפו את שנות ה-50 וה-40, חפפו הילדוּת והנערוּת שלו את שנות ה-30 וה-40. אני מניח שחכמי תורת ה'התקבלות' ימצאו בפער הביוגרפי הזה, שיש לו מסמנים נוספים שלא ידונו מחמת קוצר המצע, מעין אליבי להתקבלות הבעייתית ולזרות שעורר בקרב דורו הספרותי וקהל קוראיו.

לאורך שנות ה-60 הוגדר והוכר שחר כמספר חביב, שסיפורי הילדות הירושלמית ושאר סיפורים על בטלני ותמהוני ירושלים לא סיכנו מעמדו של איש, וכך מוין ותויג במקום צר במערכת הספרותית הישראלית, שכבר בשנות ה-60 הייתה קשוחה, מוגבלת, חסרת מובּיליות ודינמיות, והצטיינה בעיקר ברצפטורים מוגבלים (בדומה ליעקב שבתאי ז"ל, שגם שנים אחרי הופעת "זכרון דברים" מוין כמספר משני, אמן זוטר של סיפורי ילדות תל אביבית. אמנם, הישגו ב"הדוד פרץ ממריא", היה משני לעומת סיפורי הילדות התל אביבית של בנימין תמוז ואחרים. אלא שבניגוד לשבתאי, שההכרה בו ובערכו כסופר מרכזי ארכה כעשור, הליך ההתקבלות וההכרה במרכזיותו של שחר נתקל בחומות בלתי עבירות).

דוד שחר ניגש לרקום את "היכל הכלים השבורים" והוא כבן 40 שנה, ומאחוריו רומן מוקדם וכמה קובצי סיפורים ונובלות. אלא שדרכו כבנאי קתדרלות הייתה רצופה קשיים. אין ולא הייתה בספרות העברית מסורת ערכית של יצירות בעלות היקף אֶפִּי כה מרשים כסדרת רומנים (מה שקיים ועומד, מדוגמת סדרת הרומנים של א"א קבק "שלמה מולכו", "תולדות משפחה אחת", בוודאי שלא יכול היה להוות דגם כלשהו). שחר עצמו הוכר כאמן הסיפור הקצר, הסיפור הריאליסטי הקצר והנובלה. לפיכך, נבנה חלקו הראשון, התשתיתי של "היכל הכלים השבורים" כסדרה של מעין נובלות קצרות, מעמדת צפייה מיתממת של מספר-ילד. סדרת הנובלות הזאת מחברת כמה מדמויות הבוגרים שחווה בילדותו: בנה החוזר מפריז של בעלת בית הוריו, גבריאל לוריא; הספרן של ספריית ילדותו, שרוליק שושן; הרוקח השכונתי וכיוצא באלה דמויות ירושלמיות על מאפייני חייהן המשונים ומוזרויותיהן הבטלניות. רוב הסיפורים חתוכים חיתוך סימטרי. את רוב הדמויות פוגש המספר המבוגר, ונוכח בהפכים המשונים שעברו בחייהן: כך, למשל, הפך שרוליק הספרן לכומר קאלוויניסטי; הרוקח של שכונת ילדותו הפך לאחד מגדולי סוחרי הסמים במזרח התיכון. חלקה הראשון של סדרת הרומנים התקבל כמין המשך ישיר, קצת יותר מורכב ומתוחבל, של אותם סיפורי ילדות ירושלמית מרחוב החבשים, שבהם התגדר שחר עד אז.

ואפשר שנוח היה לשחר עצמו, שלא לגלות ולא להכריז על התבנית הקתדרלית שהגה בשלב כה פרילימינרי ובמצב התקבלות כה בעייתי. אלא שקורא רגיש יכול היה לגלות כהרף עין, שאין מדובר כלל בהמשך ישיר או פשוט לאותם סיפורי ילדות אמורים ("קיץ בדרך הנביאים" ראה אור בשנת 1969); שמרצף הנובלות המצומצם הזה עולים כוחות סהרוריים, שלא אפיינו את סיפורי שחר הקודמים. הקורא ב"קיץ בדרך הנביאים" חש מקצת מן העוצמות הגנוזות ב"ספר המעשים", ב"עידו ועינם" וב"עד עולם" לש"י עגנון.

התבנית הגרעינית, שהפכה תו היכר לאורכה של סדרת הרומנים כולה – היפוכי הזהויות והמרחקים המפתיעים שבין הזהויות, המוקדמת והמאוחרת (הרוקח התנ"כי שהיה סוחר סמים; הספרן הירושלמי שהפך כומר קאלוויניסטי; הפקיד האפור והקשיש שהמיר זהותו ושמו והפך להיות משורר כנעני) – הייתה מגובשת לחלוטין. ההזיות והבטלנויות הירושלמיות המגוחכות קיבלו עוצמה סהרורית. הכוח המספר של שחר קיבל את ביטויו העילאי על קו התפר שבין הממשות לבין ההזיה. האור הירושלמי החריף, שבגינו עולות הדמויות אל מרפאתו של רופא העיניים ד"ר לנדאו, גובש כמוטיב מפתח המפלש את הרצף הסיפורי לאורכו ולרוחבו.

"קיץ בדרך הנביאים" עדיין שרוי היה, אומנם למראית עין, בתחומי הדמדומים שבין סיפורי הילדות הקודמים לבין מה שהתפתח מאוחר יותר, ובהקשר זה אף נידונו בביקורת, הווה אומר, שפע שבחים בלתי מחייבים לאמנות הסיפור, להומור ולשקף המוקטן שבמסגרתו מעצב שחר את סיפוריו הפניניים. איש מן המבקרים לא שיער, שבספר קטן זה טמונה באורח גרעיני התשתית לאחת היצירות הגדולות, החשובות והמורכבות ביותר בתולדות הספרות העברית.

משראו אור שני הרומנים הבאים בסדרה, ולכשנתבהר מעל לכל ספק שאין מדובר כלל בסדרת סיפורים קטנים, אלא בסדרת רומנים יומרנית ורחבת היקף, השתררה בביקורת שתיקה מבולבלת: נותרה נקודת התצפית הסיפורית זו של ילד ירושלמי כבן עשר, העומד נפעם מול אריחי השיש (וערימות האשפה) של ישיבת פוניבז' שלו. אך הקתדרלה עצמה החלה להצטבר, להתמרכב ולצבור גבהים. הקוריוזים המשונים אודות בטלני ירושלים, המבקשים להביא בכוחם-הם גאולה לעולם, הלכו וקיבלו מרחב ועומק אֶפִּי. כך, למשל, הפך הספרן הקטן והמגוחך שהיה לקאלוויניסט לדמות המרכזית של הכרך הבא בסדרה, "המסע לאור כשדים". השבר הקיומי של חייו נחשף למלוא עומקו הטראגי, מבלי שיתמעטו כהוא זה הצדדים המגוחכים והליצניים שבפרשת אהבתו הנואשת לאוריתה לנדאו, וחלומו לממש אהבה זו ולהשביחה באמצעות מסעם המשותף לחפירות אור-כשדים, חלום המתנפץ ללא הרף כפסע לפני המסע עצמו. הכומר הקאלוויניסטי החולה, הכעוס והרצוץ, שכל שריד של חיות בו גווע, מתבהר כדמות הבנויה משברי האנימה והפרסונה של אותו ספרן קטן, שהתרסק יחד עם הפיאסקו של חייו.

כשראה אור החלק השלישי של הסדרה (יום הרוזנת), והיצירה זכתה להרחבה ולעיבוי, וכבר נחשף בעליל המבנה הפואטי, התמטי והפרקטי של המערכת הסיפורית, וכבר לא היה מקום לטעות, נותר רק לקבוע ש"היכל הכלים השבורים" התגבש, כבר בשלב מוקדם יחסית זה, להיות יצירה ספרותית מרכזית, שבמסגרתה באים לידי ביטוי מעמת כמעט כל כוחות ההוויה הקיומית הישראלית מחולייתם: היהדות, המשיחיות, הכנעניות, הבורגנות, הקומוניזם, הרוויזיוניזם. רובם ככולם מתפקדים לא כמקור העוצמה, אלא כשברי כלים. כל אותם כוחות ועוצמות התנגשו זה בזה, נאבקו זה בזה, שברו זה את זה והפכו את ההוויה הישראלית להוויה קיומית המתבססת מעיקרה על שברי כלים פסולים. משברי חייו של הרוקח, שביקש להביא גאולה לעולם באמצעות חידוש; עבודת המזבח – חיים שהתנפצו מול הפרופסור הנרפש, היבש והנוקדן, שתורת הקרבת הקורבנות והתנ"ך כולו הם לדידו גווילים מומתים; ומשברי חייהם של דמויות רבות לאורך כל סדרת הרומנים. כל אלה מתבהרים ומתמחשים כתבנית-העל האידיאית של "היכל הכלים השבורים". כנרמז גם משמה וגם מכותרת המשנה שלה ("לוריאן") – הקבלה הלוריאנית – עולמנו זה, שהיה היכל מושלם בכל המעלות למעט פגם אחד, אי אפשר היה לו להכיל את שפעת האור והתרסק לאלפי שברים.

חיינו עלי אדמות פגומים וחלקיים מחמת אותו אי-סדר קיומי, שהוא מקור הרע בעולם. הדמויות השונות בסדרה, שלא יכלו להתמודד עם מקור האור של חייהן ולא קמה בהן הרוח להבחין אם האור, אור גנוז הוא או אור שאול, אור שמשתקף מבעד לשברים, ולכן פזורים שברי חייהן במקומות המוזרים והמפתיעים ביותר. כך, למשל, נפגשים שרוליק הספרן וגבריאל לוריא, חברים מילדות, זה במלבוש של סבּל נושא משאות וזה בתחפושת כומר קאלוויניסטי, באיזו עיר שדה בדרום צרפת. שניהם פליטים שבורים ורצוצים של אהבתם וכשל יחסיהם עם אוריתה לנדאו, שהיא מקור האור של חייהם, כנרמז משמה.

האור הירושלמי החריף, שהוא הביטוי הפואטי העליון לאותו אור היכלות, מתמחש ללא הרף באלפי סינקדוכות קטנות: הסנוורים שתוקפים ללא הרף את גבריאל לוריא, מחלות העיניים המריצות ללא הרף את אמו, ג'נטילה לוריא ואף את המספר, הילד, אל מרפאתו של רופא העיניים. מוטיב הסנוורים והעיוורון הנחשף בפרקיה הראשונים של היצירה, מתפתח ומתמרכב בהמשך לעיוורון הנפש מול הכוח המתבונן ורואה נכונה. מוטיב זה מתפתח בחלק השלישי של סדרת הרומנים לאבן-בוחן החותכת בין דמויות אותנטיות במובן האכזיסטנציאלי של המושג, הללו שיש להן הכוח הבונן והן עומדות נכחן מול הנגלוּת, לבין הדמויות שחייהן מתקיימים על בסיס זיוף והן עוטות תחפושת של זהות אחרת משום העיוורון, או משום הסנוורים, או משום שלא יכלו לעמוד מול הנגלוּת, כלומר, היו אטומות מפני שִׁפעת האור והתנפצו.

אלא שגם אחרי השבר עדיין עומדת לפני הדמויות אותה ברירה סימטרית: האם להמשיך ולחיות את אומללותן, את השבר של חייהן באומץ, או לעטות תחפושת מגחיכה ומדאיבה, דוגמת הספרן שהפך לכומר, ובסתר חדרו הוא לומד גמרא ובז ממעמקי לבו לאויבו, בנו של מנהיג נטורי קרתא, הרב יצחוק. לא משום שזה מעפר אותו בעפר וסוקל אותו באבנים בחוצות ירושלים, ולא משום הניגוד התהומי בדתות שהם מייצגים, אלא משום שזה, בנו של מנהיג נטורי קרתא, לא צלח אפילו דף אחד של חומש עם מפרשים בחדר שבו למדו שניהם בילדותם.

אלא שכנגד הדמות הלא אותנטית, שחייה מודבקים משברים של עברה ומן הדבק של חייה ההווים, עומדות הדמויות האותנטיות, שחייהן זוכים לתיקון חלקי: דמותו של ברל רבן, פקיד העיניים במרפאתו של ד"ר לנדאו, שלאחר חמישים שנות חיים משמימים, של מילוי מחויבויות קטנות לצִדה של אישה מפלצתית שכולה זיוף, עיוורון הנפש ואנוכיות קטנה הגדלה והולכת (דמותה של לאה הימלזך, מבקרת האמנות המרכסיסטית, התופשת מקום בולט בחלקים המאוחרים יותר של ה"לוריאן") קם ופורש לסתר המרתף והופך להיות משורר כנעני.

מסע החיפושים של שושי רבן, קרובתו הצעירה, אחרי המשורר הכנעני (שהחליף את שמו לאשבעל עשתורות ושיריו מפעימים עבריות קדומה, אלילית) תופש את מרכז במת החלק השלישי של "היכל הכלים השבורים" (יום הרוזנת). מסע חיפושים זה, החוצה את חייה הגלויים והסמויים, הוא ללא ספק מן הפרקים הקומיים, המרשימים, רבי הדמיון ועתירי התהודה שבכל סדרת הרומנים, וגם בפרוזה העברית כולה, ולבטח משתווה בערכו למיטב הפרוזה הגנסינית והעגנונית.

נראה היה, אז, כשראה "יום הרוזנת" אור, שהסדרה העפילה לשיאים חדשים של אמנות הסיפור. אלא שבשלב זה התרחש במערכת הספרותית של "היכל הכלים השבורים" שבר סמוי. חלפו כשש-שבע שנים עד פרסום החלק הרביעי ("נין-גל") שחלקים נכבדים ממנו היו נפילת ריסוק. האם לא יכלה הקתדרלה של שחר להכיל את שפעת האור והתנפצה לרסיסים? או אולי סיבות אחרות, פרוזאיות לאין שיעור, עמדו ביסוד השבר הזה? לשיאיו חזר שחר רק בסוף החלק השישי של ה"לוריאן", ב"חלום ליל תמוז".


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר":
תגובה למאמרך על דוד שחר
אליהו שטרן
05/04/2013 13:13:15