בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר, חלק שני

מסה על סדרת הרומנים של דוד שחר
27/10/2010 19:25:53

את חלקו הראשון של העיון סיימתי בציון שבר פנימי, שהתרחש לאחר החלק השלישי בסדרה ("יום הרוזנת"). חלפו שש או שבע שנים עד החלק הרביעי, שנתפש, כשלעצמו, כחלק תפל ברצף: נראה היה, שבניית ההיכל שבתה, או שהאדריכל הסתבך במערכת של לבירינט פנימי, שאיננו מוביל אלא למבוי סתום. באירוניה מסוימת ייאמר, שאותו סוג של שבר שניפץ את חוויית חייהם של גיבורי הסדרה הלוריאנית, שהטיל אותם עד קצווי ארץ ואילצם לעטות מסֵכות אטומות, התרחש בפועל, ממש, בסדרה עצמה. דמויות תפלות וצִדיות, מן הסוג הבלתי אותנטי, הללו שאטומות לאור ההיכלות, החלו תופסות מקום נכבד במערכת הסיפורית. דמותה של לאה הימלזך מבקרת האמנות המרכסיסטית, דמותו של בנה, תמוז עשתרות שנגלה, גם הוא בפריז, כתומס אסטור, עסקן אמנות ומבקר-ספרות המתכחש לעברו הירושלמי ברחוב החבשים ולידידותו האינטימית עם המספר. ודמויותיהם של אוריתה לנדאו, גבריאל לוריא ואשבעל עשתרות, נדחקו לשוליים של המערכת הסיפורית הלוריאנית.

חמור מזה, בחלק הרביעי, התרחשה העתקת דגשים מפתיעה: דמות המספר. שוב אין זה אותו נער ירושלמי קשוב ונוח להתרשם, אלא מספר מבוגר, המכהן בתפקיד כלשהו בסוכנות היהודית בצרפת. עם הדגש מירושלים של שנות ה-30 אל פאריס של שנות ה-60 וה-70, והטיפול בשברים היותר אטומים של ההיכל, נעלמה החזית המחופה שַיש, הדגש הועתק אל ערימות האשפה ואל הקירות החשופים. החלקים המטפלים בדמויות האור, הצטמצמו והלכו; המרחק בין הווייתן היומיומית, לבין הווייתן האורית, הקסומה והחד-פעמית, הלך וגדל. (הדברים אמורים בדמותה של לינה-נין-גל, אבל גם בדמויות אחרות, כגון דמותה של איילת השחר וכיוצא בהן.) המהות הנִסית, ההופכת דמויות יומיומיות מהוהות למקור אור פתאומי נתפשה לא פעם כ"דאוס אקס מאכינה" מובהק: נראה היה בעליל, שכל תפקידן להוות ניגוד לדמויות האטומות, שתפסו את מרכז במת החלק הרביעי ("נין-גל") והחמישי ("יום הרפאים").

ראוי לעצור ולשאול מהו מקור השבר העמוק שיצר, בסיכומו של חשבון, היכל שבור, המובנה משני חלקים שונים, שלא התאחו, בעצם? התשובות על כך רבות ומורכבות, ותלויות הקשר. חכמי "תורת ההתקבלות" יכולים לטעון, שהשבר נבע מן ההתקבלות המעטה והשטחית של שלושת חלקי הסדרה הראשונים: שלושת הרומנים שראו אור, ראוי לציין, היו רחוקים מלהיות רב-מכר אפילו בהקשרים הצנועים והשפויים, לכאורה, של שנות ה-70, בטרם התפרעה וקרסה לחלוטין המערכת הספרותית העברית.

אלף העותקים שהדפיס המו"ל ("ספרית פועלים") לא נמכרו. מידת הממשות של העניין שנויה במחלוקת, אבל ראוי שלא נזלזל בפגיעה שעלולים המעגלים השניים והשלישיים של "הרפובליקה הספרותית" לגרום לסופר המעניק לקוראיו זהב-פרוויים. מערכת ספרותית אטומה וקהל קוראים אדיש לא יעצרו בעד רומן מלהיכתב. שונים פני הדברים כשהעניין הוא סדרת רומנים, התובעת מכותבה מחצית שנות חייו.

למרות שבחיה המרובים של ביקורת-מזדמנת, מצא עצמו שחר שלאחר "יום הרוזנת" במצב דומה לזה שהיה לפניה: הכרה אפסית במעגל הראשון של ה"רפובליקה הספרותית" ומשיכת כתפיים, ככל שאמורים הדברים בשאר המעגלים.

מצב ברור של היעדר הכרה מוחלטת, הוא מצב שאפשר לסופר להתמודד עימו, אבל הכרה שטחית, אפסית, מאור פנים חביב שאין מאחוריו ולא כלום, קשה ומר לסופר כפל כפליים. זאת, בעוד שבמקביל, התקבלה סדרת הרומנים המתורגמים של שחר בהתלהבות רבה. ההכרה והכרת-התודה של המערכת הספרותית הצרפתית הייתה מיידית ובולטת.

אפשר שהיכל הספרות העברית לא יכול היה להכיל את האור המוקרן מן הסדרה הלוריאנית. ואפשר מאוד שהערכה והתמודדות עם הסדרה הלוריאנית מחייבת פרספקטיבה, שאין לנו, אבל לחובבי הספרות בצרפת, עם מרחק התרגום והמרחק הגיאוגרפי, יש ויש. מערכת הקונפליקטים הקורעת את חוויית חיינו נתפשת בצרפת כאגדה רחוקה וקסומה. מצב שבו סופר כותב מעבר לטווח ההשגה, ויחד עם זאת עמוק בתוך טווח הפגיעה, מוכר לנו היטב (סופר כוויליאם פוקנר הוא דוגמה מובהקת: אלא שמקרה פוקנר שונה, משום שבמעגלים הפנימיים של הרפובליקה הספרותית בארצות הברית הכירו בערכו).

ידוע לנו שגם פוקנר נשבר, וניסה את כוחו בכתיבת רומן "נמוך", שיביא בעקבותיו תהודה כלשהי ("מקלט"). אלא שפוקנר נכשל, וגם רומן זה, העוסק בגנגסטרים ובזונות של ממפיס, יצא מורכב מדי וקשה להשגתו של הקורא האמריקני הממוצע. השבר של דוד שחר והרומן שנכתב בעקבותיו היה עמוק והרסני לאין שיעור.

בתחילת שנות השמונים פרסם שחר רומן מוזר, רחב מידות ומאוחה איחוי תמטי ועלילתי גרוע בתכלית: "סוכן הוד מלכותה". הרומן עצמו טיפל באינטריגה כלשהי שבעקבותיה נחשד אחד מלוחמי הארגונים הפורשים בבגידה, ונאלץ להימלט ולחיות בסתר שנים לאחר הבריחה. הרומן מסתיים במחנה צבאי בלוזה, בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ובחווילתו של הבוגד הקשיש, שכפי שמתבהר, לא בגד בארגון הלאומי שאליו היה משויך, אלא בגד בעצמו, ואשתו שגזל מאחר וילדו, הם העדות החיה לכך.

אלא שקורא קפדן ומודע יכול היה לגלות חיש קל ש"סוכן הוד מלכותה" אינו אלא ניסיון לכתוב את "היכל הכלים השבורים" ברובד הרבה יותר נמוך; דמותו של היינריך ריינהולד, גיבור "סוכן הוד מלכותה" גזור ממידותיו של גבריאל יונתן לוריא, גיבור ה"לוריאן". את מקום האור, כמטאפורת תשתית של "היכל הכלים השבורים", החליף הראי, דרכו משתקפים בצלילות או בעכרוריות, מעללי הדמויות.

למרבה התדהמה, מצויים ברומן זה כמה עשרות עמודים של פורנוגרפיה אכזרית. אפשר שתיאורים אלה פגעו פגיעה קשה באיזו פוריטניות בסיסית האופיינית לא רק לי, אלא לרוב רובו של קורפוס הביקורת העברית, מקובנר, פרישמן וברנר ועד אחרוני המבקרים. תחושת התדהמה והאכזבה שתקפה אותי הייתה כפולה, כזו של מי שמצפה להמראה ומקבל תחתיה נחיתת ריסוק. "סוכן הוד מלכותה" היה רב-מכר בזמנו, שוב, בממדים הצנועים של לפני שנים, אבל לאוהב ומעריץ אחד של דוד שחר, כותב שורות אלה, נגרם שברון לב.

עניין שאולי אין לייחס לו חשיבות במערכת ספרותית שעשתה אז את צעדיה הראשונים לכיוון התמסחרות, הוא ביטול הסוברניות העצמאית במחיר השתלבות ב"תרבות הפנאי" הבדרנית. אלא שהמחיר ששילם שחר וסדרת ה"לוריאן" שלו היה מחיר מר. שחר אינו שֶׁתֶל זריז יבליתי, של תקשורת ההמונים בספרות, המסגל לו קל מהרה כל ערך ספרותי מכיר, עביר וקליט, מסוגם של דויד גרוסמן או מאיר שלו.

עניין לנו בסופר ותיק, שצמח (למרות האמור לעיל) בתוך מערכת ספרותית יציבה וערכית, שאף כי לא הכירה בערכו המלא, הוא חלק ממנה וממסורת ספרותית קיימת ועומדת, שבה כתבו ברנר, עגנון, הזז, אהרן ראובני, ואני מזכיר כאן, במתכוון, את ה"ירושלמים" שבהם. נחיתת ריסוק היא נחיתת ריסוק, והמראה ממצב שכזה אינה עניין קל ופשוט.

שני החלקים הבאים של הסדרה הלוריאנית, "יום הרפאים" ו"נין-גל" הם החלקים האטומים, החשוכים של הסדרה: כאמור, דמויות משניות בתכלית מתפתחות במסגרת זו לממדים מפלצתיים. אין להכחיש, שגם במסגרת שני החלקים האמורים, מצויים פרקים שבהם חוזר שחר למיטבו. בעיקר, פרק המסע של רופא העיניים ועוזרו, שנקרא לפרס מתוך המרתף שבו הסתגר ובו חיבר שירה כנענית, כדי לרפא את עיניהם החולות של בני משפחת השאח הפרסי. וכמובן, כמה מסגולות ההומור החריף, המתבלט בעיקר בפרק שבו מבקשת מבקרת האמנות המרכסיסטית לאה הימלזך להקים חוג למחשבה מרכסיסטית. חבריו של בעלה, האחוזים אשם כלפיה משום שנטש אותה, טורחים ובוררים מבין בטלני ובטלניות ירושלים את הדמויות העניות ביותר, והללו מוכיחות אותה על פניה והופכות, מכוח הגיונן הפשוט, את תורת מרכס לחוכא ואִטלולא.

אלא שמעיקרו של דבר, נתפשים שני החלקים האלה כמין מעקש קדורני, אותו סוג של עיקשות קודרת שבה שרטט לנו שחר על פני עשרות עמודים, כיצד ואיך משתגלים היינריך ריינהולד וחשוקתו, אשת הבנקאי בחדר המשכב מצופה המראות ב"סוכן הוד מלכותה". כך חוזר דוד שחר לאותה לאה הימלזך. נקודת התצפית של המספר הומרה, כאמור, ושוב אין זה הילד הירושלמי מרחוב החבשים אלא אדם מבוגר היושב בפאריס, אותה פאריס שקיבלה את דוד שחר בסבר פנים יפות והעניקה לו את כל מידת הערכתה והערצתה, את מיטב הפרסים הספרותיים ואת ההכרה המתבקשת.

אבל שחר, בכל נקודות הַמִּחְבָּר שלו עם הסדרה הלוריאנית, אינו אלא ילד מירושלים העומד מול ישיבת פוניבז' שלו. מול קתדרלות פאריס אינו אלא תייר. תיאורי פאריס של המספר המבוגר הם מן החלקים הגרועים שבסדרת הרומנים המופלאה הזאת.

במרבית המקרים, הנחת שקף של מספר מבוגר על שקף של מספר ילד מעשירה מאוד את הכוח המראה והכוח המחיה של הרומן, בתנאי, שהמספר המבוגר אינו אוכף את נקודת מבטו על המתרחש. בסדרה הלוריאנית, מתמודדים על הבכורה שני מספרים: זה המבוגר וזה הצעיר; לשניהם ביוגרפיה מזוהה, והקשר ביניהם מורכב ומסובך, קרי, מסבך ומבלבל את היד הכותבת.

החזרה לנקודות הנביעה של ה"אירועים" העומדים ביסוד המערכת הסיפורית כולה, לא הייתה עניין קל ופשוט. שכן, מקור האור ומקור השבר של הסדרה הלוריאנית טמון בירושלים של שנות ה-30, במאבק ההיפרדות-התחברות של שני גיבוריה. אוריתה לנדאו הייתה בירושלים ולא בפאריס, למרות קתדרלותיה ונופיה המופלאים. לשון אחר: שחר היה חייב לחזור אל עצמו ואל מקורות הנביעה החווייתיים והישירים של ההיכל.

אינטגרציה מסוימת בין המספר-הבוגר לבין המספר הילד החלה מתבלטת לחיוב בכמה מפרקי "יום הרפאים" ובחלק השישי של הסדרה, "חלום ליל תמוז", שבו מעמיד המספר את גיבורו, גבריאל לוריא, בעימות עם עצמו ועם עולמו. זהו עימות דומה לעימות הפנימי שעוברת גיבורת "יום הרוזנת" עם עצמה ועם עולמה, עימות המוביל אותה אל ספו של קיום חדש.

אלא שב"חלום ליל תמוז", העימות חריף יותר, מהותי יותר ועמוק יותר. ברצף הסיפורי החיצוני, אין לפנינו אלא אותו גבריאל לוריא החוזר מבילוי אצל איילת השחר ומתמודד עם שני סוסיו של העגלון הערבי, שאותם הוא הופך לשופטיו. והסוסים אכן לובשים מסֵכה של הוד והדר ומעמידים את רזי חייהם הטמירים אל מול רזי חייו.

"בחלום ליל תמוז" שבה ומתגבשת אותה עוצמה סהרורית שעמדה ביסוד שלושת החלקים הראשונים של הסדרה ("קיץ בדרך הנביאים", "המסע לאור כשדים" ו"יום הרוזנת") ושבקה חיים בשני החלקים הבאים בסדרה ("נין-גל ו"יום הרפאים"). בחלק השישי שבו אותן עוצמות תיאור וביטוי שאבדו לספרות העברית אחרי "עידו ועינם", "עד עולם" ו"ספר המעשים", יצירותיו של ש"י עגנון. אותם חיתוכי סכין-יהלום ברקמות הטמירות ביותר של ה'אני' המתחבט והמתלבט בין האור והצל, בין הגבוה לנמוך, בין האנימה והפרסונה. עמודי השיש שבו להזדהר מבין הררי האשפה ושברי הכלים.

השער השביעי של הסדרה "על הנר ועל הרוח" (אם אין סופרים את הרומן "לילות לוטציה" שיצא קודם ומתקרא בפי שחר: השער הסתום) שרבים מחלקיה נותרו ללא סיגור, מוביל אותנו אל מקור השבר, אל הכלים שמחמת פגם זערורי, דיסונאנס של כלום, לא יכלו להכיל את האור: המפגש בין אוריתה לנדאו וגבריאל לוריא.

ואמנם, כבר בשלב הפתיחה של "על הנר ועל הרוח" מתבלט הדיסונאנס היוצר את השבר הקיומי המפלש את סדרת הרומנים לאורכה. שתי הדמויות מבקשות להתקדש ולאחות את מקורות האור הגלומים באישיותן למאור אחד, והאיחוי אמור להתקיים באותם עשרת ימי משגל, שקיומו העתידי מבזיק בתודעתו של הילד המספר באחד מחלקיה הראשונים של היצירה. אלא שמתברר, שהמשגל הזה התרחש בפועל ממש לפני שהמספר נולד, היינו, בתחילת שנות ה-20, והמשגל אינו נקודת החיבור של השברים, אלא מקור השבר כולו.

דיסונאנס זה, המציג באורח מפתיע כתם עיוור, אטום, בהווייתה האדנותית, האלוהית-אלילית, של אוריתה לנדאו, קו של זיוף ואטימות שבאופי המפריד בין השניים. גבריאל לוריא נמלט ממנה ומילדו שברחמה לפאריס, מפאריס הוא מתגלגל לחווה לגידול חזירים שבחבל ברטוניה. במקום זה הוא פוגש, באורח מפתיע, חבר ירושלמי נוסף של אותו מרכז אירוע, חברו מילדות שרוליק שושן, המתקדש לדת הקאלווינסטית. וילדם המשותף של אוריתה וגבריאל מאומץ על ידי בעלה, רופא העיניים הזקן.

"היכל הכלים השבורים" היא היצירה החשובה והערכית ביותר בסיפורת העברית בשישים השנים האחרונות, סדרת רומנים שלפחות חמישה מחלקיה הם בבחינת יצירות מופת. כיום המערכת הספרותית היא אטומה, מעוותת, חסרת ערך וטעם יותר מאי פעם. בתום הרומן "על הנר ועל הרוח" מבקש גבריאל לנדאו להדליק נר לזכרה של אוריתה לנדאו, למרות שהיא חיה ומתקיימת קיום מכובד אך ריק מכל תוכן כאשתו של רופא עיניים קשיש בירושלים. במערה בריטונית חשוכה ליד אותו דיר חזירים, הוא מדליק נר. וכל האנלוגיות והסמטריות המתבקשות הן מכאן ואילך, ברשותו ובאחריותו הבלעדית והמתבקשת של הקורא.


מכתב חדש
1 מכתבים ב-1 דיונים ל-"בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר, חלק שני":
אמנון היקר
נועה גיחון
08/11/2010 17:50:05