החיים נטו, פנחס שדה בעשרים ושתיים נקודות

על הקשר בין המשורר פנחס שדה לסופר יותם ראובני
26/12/2012 13:05:08

  1.              פנחס שדה ביקש להביא אהבה ויופי לעולם. למרבה הצער, הוא חי ופעל במקום ובתקופה, שלא רק שלא גילו שום נטייה ליופי ולאהבה כאלה שהיו ממהותו של שדה, אלא שהיה זה מקום שתיעב יופי ואהבה כאלה והתכחש להם, ואנשיו, אם היו יכולים, היו שורפים אחת ולתמיד את היופי ואת האהבה ונשארים בעולם שבו חיו. היה זה עולם של ניגודים חריפים, בין ראשיתו של שיכרון כוח, המבוסס על עוצמה צבאית ועל בוז הולך וגובר כלפי שכניו הערבים, ובין סופו, אם אפשר לומר כך, של עידן הפחד והרדיפות, שבו היהודים לא יכלו להיות בטוחים באף מקום, אחרי השואה הגדולה.

2.               האנשים שבקרבם גדל שדה וביניהם הבשיל כִּשרונו, ולהם רצה, בסופו של דבר, לתת את היופי ואת האהבה, היו נתונים לדבר אחד, לדבר המדינה, לביצורה, לחיזוקה, לשמירתה, כמעט בלי לתת את דעתם על מה הם שומרים. המסגרת הייתה העיקר.

3.               שדה עצמו שירת כחייל במלחמת העצמאות והכיר היטב את האנשים האלה, שהריאליה הייתה כל שביקשו, ריאליה בחיי היומיום, ובספרות, ובקולנוע ובחלום, מנות אינסופיות של ריאליה כנגד סיוט הביעותים שממנו יצאו. הם לא רצו אהבה ויופי. הם לא רצו לשמוע על ישוע, ש''מאמיניו'' טבחו את הוריהם ואת אחיהם ואחיותיהם.

4.               היו שנתנו לקהל זה את מנת הריאליה שהוא תבע, בדיוק כפי שהוא רצה אותה: לא מנה של ריאליזם ריאלי לגמרי, שהרי בכל זאת מדובר ב''אמנות'', אלא ריאליזם קצת יותר טוב, בלי צנע, בלי ערי עולים, בלי עסק ביש. אהבה, כן, אבל אהבה של חלוץ וחלוצה. הם רצו משהו קונסטרוקטיבי. הם רצו סופרים, שיתארו את המציאות שלהם, ובכך יעניקו משמעות כלשהי למציאות זאת. לא היה להם צורך בשום דבר חוץ מאשר בחיקוי של המציאות, בכל דבר שיכפיל את המציאות, שיחזק אותה, שיגרום לכך שתפסיק להיות בעיניהם כהזיה.

5.              על רקע זה לא היה לשדה שום סיכוי, חוץ מאשר הסיכוי הגדול מכולם, שבו אכן בחר כבר אז והימר עליו כל חייו. הוא פנה אל עצמו, נאחז באישי ביותר, מתוך ידיעה, שוודאי לא פעם ולא פעמיים הרעידה אותו, שמי שנשאר נאמן לעצמו, יגיע ליחידים, אשר כמוהו נאבקים על מנת להישאר נאמנים לעצמם. וכי יחידים אלה אולי אינם הרוב אך הם אינם מעטים. בין סופרים שהיו קול הרבים ונהנו ממה שבא ביחד עם זה, היה שדה קולו של היחיד. והאם לפעמים שאל את עצמו אם לא עשה מיקח טעות, כאשר כפר במשיח-היחד והאשימו בכך שהוא משיח שקר, כשהתרחק ממנו בבוז ואמר שאינו המשיח. הרי כולם אמרו שזה המשיח. והאם ייתכן שכולם טועים?

6.              כפי שהוכיח הרב יעקב ששפורטש, מתנגדו החריף ביותר של שבתאי צבי, שיצא נגדו בשיא הטירוף השבתאי של 1666, הניצב מול הרוב אינו תמיד זה שטועה. שדה בחר ביחיד ושדה יישאר לתמיד. האחרים הלכו עם הרוב, והם יאבדו עם הרוב שאותו שירתו. היחיד הוא ההיסטוריה. היחיד הוא הנצח.

7.              שדה נולד בפולין בשנת 1929. כשהיה בן חמש היגר לישראל. ספר השירים הראשון שלו, ''משא דומה'', הופיע בשנת 1951. ''החיים כמשל'' הופיע ב-1958.

8.              ב-1967 פירסם שדה את ''על מצבו של האדם'', פרשה שסיומה, במובן מסוים, נמצא בספר צנום שיצא בהוצאת תרמיל ב-1970, ''העשב האדום בוער לאט''. מצבו של האדם, אמר שדה, עגום, עגום מאוד.

9.              הוא אהב את ניטשה וציטט את ניטשה.

10.           חבצלת חבשוש אהבה את שדה. היא כתבה לו מכתבים. היא התאבדה. הוא פירסם חלק ממכתביה אליו. זכר לחבצלת. זכר לאהבה.

11.          את ''החיים כמשל'' קראתי בגיל שבע עשרה, כשאני יושב באמבטיה של הספרייה העירונית באשדוד. למה דווקא באמבטיה של ספרייה ציבורית? הספרייה העירונית הייתה ב''ווילה'' ברובע ב', ובווילה הייתה אמבטיה ששימשה כמחסן של ספרים. אני עבדתי קצת בספרייה, בסידור ספרים וכדומה. כשמצאתי את ''החיים כמשל'' אני לא חושב שעבדתי הרבה עד שסיימתי לקרוא את הספר.

12.          על ההתגלות האישית של כל קורא בעקבות ''החיים כמשל'', ספר שהוא כולו אמת ישראלית, מקומית, נוגעת ומסעירה, אוכל להעיד רק, שאם קודם קריאת הספר רציתי להיות ''סופר'', אחר כך השתוקקתי לזה פי כמה וכמה.

13.           ורציתי גם לפגוש את האיש שכתב את זה, את המכשף-מילים הזה, לראות אותו במו עיניי, כדי להאמין שאכן יש בעולם אנשים שכותבים ככה, ואין זאת המצאה של הספר שקראתי.

14.          כתבתי לשדה, כפי שכתבו לו רבים כל-כך, שאני רוצה להיפגש איתו. למה רציתי להיפגש איתו, ולמה כמעט כל מי שקרא את ''החיים כמשל'', מלבד אלה שלא הבינו כלום ולצערי שנאו את הספר ואת חייהם, רצה לפגוש את שדה? כדי שמשהו מן הקסם של הספר, של הסופר, של הדברים, ייגע בי.

15.          נפגשנו לראשונה בדירה שלו ברמת גן, והקשר שהחל אז נמשך שנים ארוכות. לא חסכתי ממנו בשנים אלה את הקפריזות של המתבגר, ששונא את מה שהוא אוהב ואוהב אחר כך חזרה את מה שאהב תחילה. היו גם כמה מכתבים שכתבתי לו, שמוטב אלמלא נכתבו, כמו מכתב שכתבתי לו ממשגב עם, קיבוץ שבו עשיתי במסגרת הצבא. מכתב אחד, שאת עיקרו אני זוכר אך לא את פרטיו, נכתב אליו לאחר שאמר בריאיון לאדם ברוך במוסף ''הארץ'', כי ''מלחמה הופכת בני אדם מאבק אדם לבני אדם כפי שבני אדם צריכים להיות'', נכתב בזמן שישבנו במקלט מתחת לחדר האוכל, ואנשי צבא שהגיעו לקיבוץ הפגיזו את רמת הגולן שמנגד, ב''השבת אש למקורות ירי'' סוריים. עד היום אנחנו משיבים אש למקורות ירי שאינם חדלים.

16.           כל שיריו הם שירי אהבה – לאל או לנשים – כמו ב''ספר השירים'', ''אל שתי נערות נכבדות''.

17.          ''איך זינג ווי א פייגאלע''. זה שמו של ספר השירים האחרון שלו. בספר אחר הוא כתב שיר על הומוסקסואל, ואמר, משום מה, כי מותו מר יותר ממוות רגיל, ''מר ממוות''. לא הצלחתי להבין את כוונתו זאת.

18.          את הלדרלין קראתי בתרגום לרומנית בכתב עת בשם ''המאה העשרים''. לא הכרתי איש שקרא את הלדרלין, עד שבאתי לשדה. שדה דיבר על אהבה דתית, על המשורר כנביא של אהבה, המצביע על דרך, שבה ניתן לצאת מן המישור הזה אל מה שאני מכנה עתה חירות החומר, או, על כל פנים, להתקרב אל הסף שממנו אפשר להשקיף לעברה. לא היה לו עניין לכאורה במסע בעקבות הזמן האבוד, ועל כל פנים לא בעקבות הזמן הפרטי. אבל שירה היא מעצם מהותה מסע בעקבות הזמן האבוד. מה היא יכולה לחפש אם לא את זה.

19.          לילה אחד בחורף רחוק, נסעתי לבקר אצל שדה בדירה שהוא אך עבר אליה בדרך ההגנה בתל-אביב. לא היה לו שם טלפון עדיין. מהרחוב עלו קולות של תרנגולים ונביחות כלבים. מבעד לחלון אפשר היה לראות את האורות הצהובים של כביש חיפה, אלה האורות שאני מכנה אותם האורות של המרחקים. הוא שאל אותי, או בעצם העיר, כי אין לו רצון רב לכתוב, אחרי שהוא רואה סביבו את אנשי יד אליהו.

20.           עיקר כוח השפעתו של שדה בא דרך ה''מאמרים'' שפירסם בעיתונים, בדרך כלל בערבי החגים הגדולים, לרוב במוסף הספרותי של ''הארץ''. בטקסטים כמו ''מצוקתו של האדם ביקום הכוכבים'', שכתב ביולי 1969, ושם אמר כי האדם המיואש מהכול ''פונה מבעילת האדמה ומבקש לבעול את היקום האינסופי''. הוא פנה, עשרים ושלושים שנה אחרי ''החיים כמשל'' אל היחיד, היחיד שכבר קלט את קולו של שדה ויחיד חדש, ודיבר אליו בקול שלא היה עוד כמוהו ולא יהיה עוד כמוהו באקוסטיקה הזאת, שאנחנו יכולים לשמוע באוזני החומר שלנו. היה זה הקול שדיבר על בדידותו של האדם ביקום הכוכבים.

21.          במשך כעשרים שנה הייתי שייך במילואים לקצין חינוך ראשי, ותפקידי היה להרצות בפני חיילים, במסגרות שונות, על נושאים ספרותיים. מעת לעת שאלתי את החיילים, מהם ג'ובניקים בתל השומר ומהם חיילים מוכי עייפות וכיסופים ותימהון בסיני, צנחני נח''ל או תלמידי בית הספר לפיקוד ומטה, אם יש לדעתם קשר כלשהו בין הספרות והחיים. החיילים, בין אם משום עייפות של חיילים ובין אם מסיבה אחרת, ענו כמעט תמיד שעל פי מה שידוע להם, אין שום קשר בין הספרות והחיים. כלומר, הספרות היא משהו רחוק, לימודי, מנוכר, די שנוא, שצריך ללמוד ולהיבחן עליו. ואילו החיים, החיים בצבא, הכיסופים, הפחד מפני העתיד שמסעיר את לילותיהם של צעירים, חיילים ושאינם חיילים, האהבה, ההשתאות – כל אלה שייכים ליקום שונה לגמרי. אף שייתכן כי כדברי שדה שום דבר לא מגיע לאדם בטעות וכל מה שהגיע אליו ''היה צריך להגיע, הייתי צריך לשאוב מזה'', אני נחרד לפעמים מן האפשרות, שאלמלא פגשתי את שדה כשהייתי בן שבע עשרה, יכולתי גם אני להיות אחד, שבעיניו אין כל קשר בין הספרות והחיים.

22.            שדה נפטר בינואר 1994. רק יהודי נפטר, נפטר מן המצוות. בדרך לבית הלוויות בסנהדריה קניתי כיפה, שתהיה לי כיפה מהלוויה של שדה. היה גשם בירושלים.


מכתב חדש
2 מכתבים ב-2 דיונים ל-"החיים נטו, פנחס שדה בעשרים ושתיים נקודות":
הסופר הטוב בארץ
יובל גלעד
26/12/2012 14:38:04
הקול שדיבר על בדידותו של האדם.
רחל מדר איינהורן
26/12/2012 16:46:40