לצאת אל הדרך הגדולה

על ספרה השלישי של מאיה ויינברג - מהיד אל הפה
03/07/2022 10:16:31

 

המשוררת מאיה ויינברג! כתבתי עליה בעבר ולא אחדל מלכתוב עליה. יש לה רגישות לירית נדירה. ספרה השלישי "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021) מוכיח זאת שוב כמו שני ספריה הקודמים "שטחים פתוחים" (הוצאת עִתּון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). מה ייחודי בה כל כך? מתקיימת בה המידתיוּת של שירה המְכילה ליריקה פשוטה מחד גיסא וממדים של עומק סמנטי אינטואיטיבי מאידך גיסא. אבל אולי כדאי להתחיל דווקא בשם הספר הזה בהֶקשר לַשירים.

 

מהיד אל הפה כמו שחַיות באות ולוקחות מאיתנו אוכל – ויינברג היא וטרינרית, רופֵאת עטלפים – כמו שתינוקות לוקחים מאיתנו מזון. משהו פשוט שחייבים לעשות אותו למען הקיום האנושי. לא רק האידיום המוּכּר "חי מן היד אל הפה" מהדהד כאן, כלומר מתקיים בדוחק, אלא היופי המעודן שיש בו עוצמה בעצם הקיום הזה כמו לדוגמה בשיר המתאר את שרשרת המזון הוויינברגית הרואָה בלילה היטב, כרופאת עטלפים, מה שנסתר מעיניי. הנה, "ערבוּת הדדית":

 

"בסוף ארוחת הערב, השכֵנה יורדת להאכיל. / ראשונים באים החתולים / אחר כך קיפודים, רק בעומק הלַיִל. / אחר כך, בחסות הטל / חשׂופית שתקנית וחלזונות שקדנים. / לפעמים תַּן תועה נכנס אל החצר / הופך את הלילה על צדו השני. / עם אור ראשון ציפורי שיר / ועורב רעֵב, אחר כך / יונים מטרטרות אַחַר /  פירורים או מה שנשאר / ולא תמיד נשאר".

 

מהיד אל הפה, גם אפסוּת האדם למול העולם מלַווה את ספר השירים הזה, אבל אין היא מפעמת ויוצרת בקורא תחושה פּנתיאיסטית כמו בפרוזה של דוד שחר, אלא דווקא תחושה של אֵבֶל, איוולת וריקות המובילה למיאוס ולייאוש, ולכן זה ספר עצוב יותר משני ספרי השירה הקודמים של ויינברג. ניתן לנסח את הדברים כך: בספרה הראשון היא הייתה מתפרצת וראשונית, נופלת וקמה; בספרה השני אצורה ועצורה, לעִתים יתר על המידה, וכאן היא יודעת בדרך כלל את המידה ובעיקר חופשית ומרגשת יותר.

 

טקסט מרכזי בספר זה הוא המחזור "שיחות עם תוכי". 20 מִקטעים שיש בהם לקוניות ומחאה תוך ייאוש, להבדיל מן הייסורים הרומנטיים בנוסח התוכי יוסי הלירי של אברהם חלפי. ויינברג אינטימית, אך קונספטואלית; חסכנית במילותיה כמו חלפי, אך לא רגשנית כמותו. היא אמונה על הרגש המאופק שהנחיל לנו נתן זך ואפילו על טון הדיווּח המינימליסטי של אהרֹן שבתאי. הנה:

 

1. "לבקוע בחוות רבייה. / לקצוץ את אֶבְרוֹת התעופה. / לגזול ממך כל סיכוי לחופש / או בחירה. // 2. במקום לשַׂמח / אתה מעציב. // 3. מחקה באופן מושלם / צפירת מכוניות / קול של רוורס / צלצול הודעה / שום קול / של אפריקה. // 4. צַחצחו שיניים / צַחצחו שיניים / צַחצחו שיניים // 5. כל הבוקר דיברתי / לעצמי אחר כך / עם הרָשויות עם / השכנות עם המוקד / תשלום החשבונות / להגתי על אוזנו / של העולם שאינו / מעמיד אפילו / פני מקשיב. // 6. לכו לישון / לכו לישון / לכו לישון // 8. מזון בכופתאות. / אבן לְמינרלים. / צעצוע עץ תלוי. / מראה במקום / חֶבְרָה... // 16. 'אם התוכי מורגש יתר על המידה – / כסו את הכלוב בשמיכה'. 17. כל הבית / מתכסה לאיטו / בַּשלג האפור של / נוצות הפּוךְ / שלךָ". וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוכלה, כמאמר המשורר.

 

ככלל, ויינברג כותבת פעמים רבות על חיות ומתכוונת לא רק אליהן, אלא גם לעצמה בפרט, ולבני אדם בכלל, כמו בשיר הקצרצר וצובט הלב: "יום שבת (גן החיות)": "עם הבנות / מול הכלובים / ובכל אחד / ואחד מהם / בָּבוּאָתִי". יש בה משהו מאוד מסורתי, לירי וסגיר בסופי השירים משל רחל המשוררת המלנכולית או לאה גולדברג הסובּטילית המרחפות על סוף שיריה של ויינברג, שורות עדינות כמו "אך גם אלף מתנותייך / ומה שכבר נלקח ממך / עד תום." (יום הולדת), ופעמים רבות בסוף השיר יש איזה תיאור נוף פשוט ומקורי, טבע דומם הישרדותי או טבע מבוית מתפרץ, שהופך לך את הלב ואומר לך בעצם שהדברים אינם כפי שהם נראים. הנה דוגמה אחת מִני רבות בשיר ללא שֵׁם:

 

"חָיִינו כמו פרחים. / חרציות יתָאֲרו זאת נכון. / בַּמים שניתנו / באדמה הקיימת / תחת שִׁלטון הרוחות. / פרחנו ככל יכולתנו הפתוחה / מנסים להרחיק מֵעֵבֶר לַשביל / אבל נשארים בַּמקום. / באו לְפִתחֵנו / צרות-צרעות ופרפרי-נִסים / אבל רוב הימים נִדמו כאותו היום. / היינו יפים בזכות שעָתֵנו הקצרה / בזכות חד פעמיותנו / מתנחמים בהיותנו רוב. / חָיִינו כמו פרחים בְּצֵל מנוף".

 

אבל זה ספר עצוב לא רק בגלל מצבנו הקיומי הכללי בתוך הטבע. זה ספר עצוב שיש בו מוויתור על החלום הגדול כי הוא מכיל הרבה שירֵי התבגרות ופרידה הדרגתית כואבת מן ההורים. הנה שיר אחד על אבא ואחד על אימא מרגשים ביותר שאומרים הכול. באיזו חסכנות מילולית מעולה היא מתארת מחלה נוראה ומוות.

 

"אבא": "בחַניון / אלף יפניות זהות / ממלאות את המקומות. / אין מקום. // במסדְרון / אתה בקושי רואֶה / אומר: הנה הגענו, רימוֹת. / אני נבהלת לתקן: דימוּת.// בחדר הקבלה / אין שום חלון. / צמיחת הבטטה מכַוונת / עצמהּ אֶל אור הנֵאון. // בַּתור לַבּדיקה / אתה מבקש להזכיר לי / להעביר את הדירה על שמי. // ביציאה מהבדיקה / שני אחים כדי לעבור מֵהמיטה לַכּיסא / שני זַלְדִּיאָר וחמישים טיפות אופטלגין / כדי להצליח לקום. // אתה אומר לי: בואי נלך / ובִמקום לַיציאה / פונה לַכּיווּן השני. // אתה שקיבלת פרס על ניווט / עיוור בתוך קוֵי אויב / בסיירת צנחנים. // אני הולכת לידך / יודעת היטב שאפילו לזה / עוד אתגעגע".

 

"אמא": "מה כבר אפשר לאכול / אני מפשירה לחם // מה כבר אפשר לומר / היא איננה // מה כבר אפשר לעשות // אני מתקשרת למוקד השירות / זוכרת על פה תשע ספרות של מספר הזֶהות / וארבע הסְפָרות של כרטיס האשראי / מקום אַחַר מקום / (הם תמיד משתתפים בצערי) / אני מוחקת אותךְ מהרשימות / מנתקת / פוטרת / משחררת / מבטלת / פוסעת אחרייך בעִקְבות הפוכות".

 

ועם התעוקה שבּפרידה והמחויבויות הרבות כאֵם המנהלת משק בית, יש אצלה תמיד איזו התפרצות רגשית אנטי-בורגנית המבקשת להשליך אחר גווהּ כל מִיסוד שהוא וכל מסגרת ומייד לצאת אל הדרך הגדולה. זה בלט בספרה הראשון "שטחים פתוחים" בשיר הנהדר "הנפש": "הנפש כמו כלבה / פתאום מבקשת לצאת / זקוקה לדבר מה / שאין בבית...". השיטוט הזה חסר המנוחה וגם כאן יש שירים כאלה של חופש. אחד מהם מכיל עוד אפשרות של שם הספר "מהיד אל הפה", לִחְיות את היום כסוג של הרפתקה. נדמה כי ויינברג מתקנאה בבעלי החיים שהיא כל כך מכירה מתוך תחושה כי כאשר הם חופשיים ואין כולאים אותם הם חופשיים באמת, או לפחות הרבה יותר מאיתנו מלאֵי העכבות, או אולי נדמה לנו שהם חופשיים כמו שאנחנו היינו רוצים להיות. הנה השיר: "יום שישי".

 

"משהו חייב לקרות הלילה. להציל / להצדיק את היום שהיה. / אני עֵרה, אני אבוא, אני יכולה. / ברגליים יחֵפות אצא אל האספלט החם. / אלך מהֵר, אברח בחשֵׁכה. אֶזָּכֵר / איך לא מגדלים, לא דואגים, איך לא יוצאים / מִכֵּלַי. אהיה קלה. אתכנן מהיום למחר ונראֶה / כבר מה. אחיֶה מהיד אֶל הפֶּה ואהיֶה / שְׂבֵעָה. בואי התרגשות. אפילו לא תיק קטן. / אני מוכנה".

 

ובכל זאת בת חוָה ובן אדם הם אנשים עם עבר וזיכרון וגם לחזור הביתה יודעת ויינברג מילולית הכי יפה בעולם. הנה השיר "דברים שלא עושים לְבַית":

 

"יש דברים שלא עושים לְבַיִת. למשל / לא הופכים בית לבית כלא. למשל / לא הופכים בית לבית זונות. למשל / לא משכירים את הבית לשנים-עשר גברים סינים / שישֵׁנים במיטות קומתיים קטנות ממתכת כמו בַּכֶּלֶא. / מוכרים את נשמתם כמו זונות. / לא עושים דברים כאלה לבית. / בית הוא מיטת ילדוּת / חלון גדול פונה למערב (בלילות שטו בו ספינות פּיראטים / וחלליות). שם שָׁכַבְתְּ תחת שמיכה ללא ציפית, פרוצה / אל הרוחות. שם שָׂרַדְתְּ להיות הילדה שאת היום. / החֶדֶר בו גססה אמֵךְ. המרפסת שבהּ / נהגתן להביט על הרחוב. החבר הראשון / שורק לך מלמטה, הנשיקה הראשונה שלך / החלומות עוד דבוּקים לרצפות. / לא עושים דברים כאלה לבית / וְאַתְּ עָשִׂית.// אבל הוא יסלח לך. / על הכול יסלח. / זו דרכו".

 

הצהרות חברתיות מנוסחות היטב בשיר, המעבר למקרה הפרטי באופן גולשני וכל כך אלגנטי, השֶׁבֶר המורה לנו כקוראים כי הדוברת בשיר לא באה ממקום שיפוטי אלא ממקום אישי של כאב – גם היא עשתה זאת לבית, ולבסוף הפואנטה הלירית המצוינת שהופכת לך את הלב. אפשר כבר להבין שהייתי נִפְתֶּה לצטט עוד ועוד שירים מן הספר הזה, אבל אולי דווקא כאן כדאי לעצור ולתת לכם לקרוא אותו.

 

מהיד אל הפה, מאיה ויינברג, פרדס הוצאה לאור, עורכת: טל ניצן, 103 עמודים, 69 שקלים


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"לצאת אל הדרך הגדולה":