מעיין של אנטי-חומר למסעות הזיכרון

חוויית דור 3.0 לשואה בשירה ישראלית בת זמננו

בתוך המכלול הרחב והרב-גוני של השירה היהודית והישראלית בת זמננו, מתבקש להצביע גם על קבוצת משוררים בני הדור השלישי לשואה - נכדיהם של שורדי השואה - אשר מאוששים ביצירתם את עצם קיומה וייצוגיה השיריים של חוויית דור 3.0. בין המשוררים הללו נוכל למנות את דנה שוכמכר, יורם ניסינוביץ ושחר מריו-מרדכי. אומנם יצירתם של משוררי דור 3.0 הוזכרה זה מכבר במאמר של נילי קרן ועדי וולפסון (2014), וכן גם ברשימה של אילן ברקוביץ (2016), אך אין ספק שהיא ראויה לסקירה ולדיון מעמיקים יותר, אשר ודאי עוד ייערכו בעתיד באופן שיטתי.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט פורסמה באתר כתב העת "יקוד: כתב-עת לספרות עברית" בעריכת רן יגיל ויהודה לייב ויטלזון, אנתולוגיה של משוררי הדור השלישי לשואה תחת הכותרת: "תרשום מספר: דור שלישי כותב שואה". באנתולוגיה נכללו שירים מאת המשוררים עדו ניצן, רונית בכר-שחר, נעמה הכט, חן בת-ציון אריאל, יהודה לייב ויטלזון, סיגל אשל, שירי ראב, נועם דרומי, אורית גולדמן, ענת אורפז, שיר שבת ספיר, מרים גוטליב וכותב שורות אלה. שירי אנתולוגיה זו ישמשו אותנו להלן להדגמה.

כדי לבסס את המושג דור 3.0 לשואה בהקשר של כתיבת שירה, יש בראש ובראשונה צורך לבסס את הטיעון שנכדיהם של שורדי שואה ממשיכים לעסוק בשואה בתפקיד "נכדיהם של שורדי שואה", ואפילו שהשואה זולגת לתוך הכאן והעכשיו שלהם. במילים אחרות, כתיבה על השואה כבני דור 3.0 היא לא רק מעשה פואטי אלא גם מעשה משפחתי, ומעל לכל מעשה אתי של נטילת אחריות וכניסה לתוך תפקיד של נושאי זיכרון. יתרה מכך, בתוך המעשה השירי מעוצבת תודעת המרחב-זמן של משוררי דור 3.0, המתייחסת הן למרחק מהזמן ההיסטורי ומהמרחב הגיאוגרפי והן למרחק המנטלי, שמתבטא בממדים האישי, הקולקטיבי והגלובלי.

"גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה" כותבת ענת אורפז, ובעצם מכריזה על השתייכותה המשפחתית, בעל כורחה, לשושלת הזיכרון החי לניצחון של השורדים את השואה, אך גם מסמנת את ההעברה או ההעתקה הבין-דורית של הטראומה ושל דגל נושא הזיכרון לדור השלישי. אנחנו מבקשים אפוא לדון במעשה הכתיבה, להסביר ולפרש אותו, ולהציע שהשירים של בני דור 3.0 מייצרים מסע תודעתי-רוחני אלטרנטיבי למסע הפיסי, המחבר אותם בחזרה אל האירוע הגדול של השואה, ובמקביל הוא משמש אותם לא רק כדי לזכור ולהזכיר את קרוביהם ולהתחבר לשרשרת הדורות, אלא כדי להתקרב מחדש אל נקודת האפס של האירוע הגדול ולצאת ממנה אל העתיד. יתרה מכך, במקרה הספציפי של זיכרון השואה, בשל המטענים האישיים והקולקטיביים הטמונים בזיכרון הזה, נדמה לנו שהשיח אודות מעשה היצירה חשוב לא פחות מהיצירה עצמה.

המושג "דור שני", אשר אומץ לתוך השפה בשנות השמונים של המאה העשרים והתקבע זה מכבר בשיח הישראלי, מתייחס להעברת הטראומה מן הניצולים אל ילדיהם. העברה זו התאפיינה, למרבה הפרדוכס, בעיקר בקשר שתיקה שנוצר סביב השואה. מול שתיקת ההורים, בני הדור השני שבגרו ביטאו באמצעות סיפורת, שירה, מוסיקה, קולנוע ותיאטרון את חוויות הילדות שלהם בצילם של הורים בפוסט טראומה (נאוה סמל, סביון ליברכט, יעקב גלעד, יהודה פוליקר, אמיר גוטפרוינד, אתגר קרת, גלי מיר-טיבון, מישל קישקה, אילן וירצברג, יוסי סוכרי יגאל שוורץ ורבים אחרים). הפסיכואנליטקאית, יולנדה גמפל (2010), שעבדה שנים רבות עם ניצולי שואה, ילדיהם ובני הדור השלישי, טענה שהשפעותיה של השואה "מתגלות בטווח הארוך, פזורות בחלל ובזמן, כמו 'נשורת רדיואקטיבית'",  כלומר שהטראומה מועברת, לעיתים ללא יודעין, גם לדורות הבאים, במנגנון של העתקה. הסוציולוגית ורד ויניצקי סרוסי מצביעה על תודעת השואה, אשר הולכת ומתגברת בחברה הישראלית לטענתה, בהשוואה בין שנות החמישים לשנות התשעים – בהשפעת תנודות בתוכניות הלימודים ובשיח הישראלי הכללי (ויניצקי סרוסי 2010).

מעבר להעברת הטראומה במקרה של בני הדורות השני והשלישי הביולוגיים, הרי שזיכרון השואה עובר מדור לדור גם אצל אלה שהן להם קשר משפחתי ישיר לנושא, כלומר לדורות הסוציולוגים שהתהוו במדינת ישראל לאחר השואה. בהווה של הישראלי הממוצע נוכחים שני סוגי זיכרון בנוגע לשואה. הסוג הראשון הוא הזיכרון המשפחתי-הפרטי, אשר נוצר מתוך מגע עם שורדי שואה במעגל המצומצם, דהיינו סבא וסבתא ביולוגיים וקרובים אחרים, או הורינו וקרובינו בני הדור השני. הסוג השני הוא הזיכרון הקולקטיבי-החברתי, אשר נוצר מתוך שיח השואה בחברה הישראלית, בתקשורת, בפוליטיקה. זיכרון קולקטיבי זה מתעצב גם באמצעות חשיפה למחקרים היסטוריים, לעבודות אמנות (מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, ספרות) ולתכנים ממוסדים (תוכניות לימודים, טיולים שנתיים, טקסים, מסעות לפולין, שיעורים צבאיים, עבודות שורשים). יתרה מכך, במקרה של בני דור 3.0, אפשר שהזיכרון הקולקטיבי הוא אף חזק יותר מהזיכרון המשפחתי האישי, שכן הסבא והסבתא של רוב בני דור 3.0 כבר אינם בין החיים זה שנים רבות. זאת ועוד, לזיכרון האישי והלאומי נוסף גם זיכרון גלובלי, בו השואה היא אירוע ג'נוסיד אחד מני כמה. בנוסף, משוררים בני דור 3.0 הם היום בעצמם הורים לילדים, שעוברים אף הם בזמן הווה את תהליך ההיוודעות להיסטוריה הלאומית ויצירת הזיכרון הקולקטיבי. במאמר מוסגר נציין שבני דור 4.0, עוד יותר מהוריהם, נחשפים אל חווית השואה כמעט רק מכלי שני ושלישי, מאחר ששורדי השואה הולכים ומתמעטים מן הסתם.

פרטים בחברה בדרך כלל מתמודדים עם הפרדוכס של מאמץ הזכירה וההיזכרות מתוך מה שהותירו קודמיהם. אין למצב זה רק חסרונות, שכן כך נבנה מיתוס פרטי ובד בבד כך חברה מכוננת גם מיתוסים לאומיים. למעשה, כמה מהאירועים הטראומטיים בתולדות עם ישראל שהתרחשו בעת העתיקה ובימי הביניים מעוצבים היום בזיכרון הקבוצתי בדיוק באותה צורה, למשל חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גירוש ספרד, פרעות ת"ח-ת"ט – כולם אירועי היזכרות שממדיהם המיתולוגיים ניזונים דווקא בגלל מרחק הזמן שלהם מנקודת ההווה. יהודה לייב ויטלזון מקשר את חוויית התיווך ההיסטורי עם הדיאכרוניקה של עם ישראל: אֲנַחְנוּ / שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ אֶת פַּרְעֹה / וְלֹא אֶת מֹשֶׁה / וַאֲפִלּוּ יַרְדֵּן מְפַכְפֵּךְ בְּנִיסָן / לֹא חָצִינוּ בְּחַיֵּינוּ. (בתוך: "דור 3", יהודה לייב ויטלזון)

לזיכרון שני פנים, חיובי ושלילי. מחד, הוא מגדיר את הזהות ואת השייכות הקבוצתית והתרבותית, ואף בונה את הזהות ומגן עליה. במובן זה, זיכרון משמש להבניית הזהות האישית והקבוצתית. מאידך, הזיכרון עלול לסכן את שלמותה של הזהות, לערער אותה באופן בלתי ניתן לשיקום, להיות מכאיב, משתק, מעציב והרסני. לכן שכחה עשויה להיות תופעה חיובית ומבורכת בהקשרים מסויימים, ויש בכוחה לאזן את השפעתה ההרסנית של הטראומה. המערכת הדואלית של הזיכרון והשכחה, המאזנים זה את זה, מיוצגת כבר במיתולוגיה היוונית בייצוגים המשלימים של נהר השכחה (לטה) ונהר הזיכרון (מנמוזינה) הזורם במקביל לו בממלכת השאול של האדס. אך מעבר למנגנון הטבעי, ברור גם כי זיכרון ושכחה, ולמעשה גם היזכרות והשכחה, הם תוצאה של אינטרסים אישיים וקבוצתיים (בנזימן 2008).

אן וויטהד (2009) ממקדת את חשיבותה של "אמנות הזיכרון", אשר בצידה מצויה גם "אמנות השיכחה", באופן ספציפי בהקשר של מלחמות ואירועים גלובליים. וויטהד טוענת שריבוי מוזיאונים ואתרי זיכרון במרחב הציבורי וכן גם התרחשות של מחוות ציבוריות של התנצלות ממסדית, וידויים והבעות סליחה פומביים, הם אמצעים של העברת האחריות לזיכרון אל הזירה הציבורית ובמקביל הסרת האחריות לזיכרון מן האדם הפרטי. מכאן אכן עולה השאלה: מהו תפקידו של האדם הפרטי כחלק מהקבוצה לזכור ולהזכיר את ההיסטוריה, ומהי מידת האחריות של כל פרט לתהליך של בניית הזיכרון של העבר הקבוצתי? לטענתה, העברת האחריות מן הפרט אל הכלל מייצרת קשר בין שיכחה לבין סליחה. אף ז'אק דרידה (2001) ופול ריקר (2004) עסקו בספריהם בשאלות של שכחה, זיכרון והיסטוריה אישית וקבוצתית, כמו גם ביחסים בין השיכחה לבין האחריות והמחילה תוך הדגשת הפרדוכס של הסליחה שהיא עצמה לעיתים בלתי מוסרית.

"בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה הַזֶּה אֲנִי עוֹמֶדֶת אֶת סָבְתָא שֶׁלִּי" כותבת נעמה הכט בשיר זיכרון. עבור משוררי דור 3.0 השואה היא סיפור, לרוב סיפור אישי, שהגיע אליהם בעל-פה ולא בכתב, וסופר להם שוב ושוב בגילאים שונים, במילים שונות, באופנים שונים, על ידי הסבים, ההורים או בני משפחה אחרים. למעשה, כאמור, מדובר במעין עדות מיד שניה או יד שלישית. מי שסיפרו להם את סיפורם חשו צורך לדבר ואף מצאו אצלם אוזן קשבת, אך יחד עם זאת, רצו גם לגונן, לצנזר, לכסות. כפי שכותבת רונית בכר שחר בשיר דאגה: אַחַר כָּךְ אָמַרְנוּ / הנה דּוֹר שֵׁנִי / אַחַר כָּךְ כְּבָר הָיִינוּ מַמָּשׁ מֻתָּשים / כְּשאָמַרְנוּ /  הִנֵה דּוֹר שלִישִׁי." יתרה מכך, השואה סופרה ולא סופרה להם. מה שסופר נשמר אצלם, מה שלא סופר הם כפי הנראה השלימו בדרכים אחרות. אך לא פעם השירים מעצבים את חווית הנוכחות של השואה בחיי היום היום, כפי שכותבים יהודה לייב ויטלזון בשיר דור שלישי: "שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹם הַשּׁוֹאָה בִּשְׁבִילֵנוּ / הוּא יוֹם-יוֹם וְלַיְלָה." וסיגל אשל בשיר רעב: " בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה אֲנִי נִתְקֶפֶת רָעָב. / מִסְתּוֹבֶבֶת בַּמִּטְבָּח, מְחַפֶּשֶׂת מַשֶּׁהוּ, / הָרַדְיוֹ מַזְעִיק אוֹתִי בְּעֶשֶׂר בְּדִיּוּק, / וַאֲנִי נֶעֱמֶדֶת דֹּם לְיַד הַמְּקָרֵר."  (בתוך: "רעב", סיגל אשל)

אנו טוענים שבני דור 3.0 לא רק לקחו אחריות להיות סוכני זיכרון אלא מעצבים מחדש את הזיכרון ביצירתם, אם בשל מרחק הזמן, שגם איפשר לשורדים לספר את הסיפור אחרת ואפילו להיפתח בפני הנכדים, ואם בשל שבחלקו מדובר בזיכרון מיד שנייה, כלומר לא רק זיכרון ישיר מהסבים אלא גם זיכרון דרך ההורים או המורים. לדוגמא, שיר שבת ספיר מעצבת בשירה הקבלות בין דורות של ילדות יהודית: "יְלָדִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים / מְסַפְּרִים סִפּוּר שֶׁל הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת / עַל יְלָדִים בְּלִי יַלְדוּת." (בתוך: הטקס", שיר שבת ספיר). אולם ליתר דיוק, אנו טוענים שבני דור 3.0 נושאים "זיכרון נעדר" – זיכרון שנובע מתוך היעדר, זיכרון שהוא פיצוי על היעדר. כפי שמנסחת את זה נעמה הכט: אֵיךְ זוֹכְרִים אֶת זֶה עַכְשָׁו / אֲנַחְנוּ, שֶׁלֹּא הָיִינוּ," (בתוך: "צפירה", נעמה הכט).

הדיאלקטיקה בין מה שסופר לבין מה שלא סופר, בין מה שלמדו לבין מה שראו במו עיניהם, בין מה שהשלימו בדמיון לבין מה שלא יכולים היו להשלים – מעוצבת, לדעתנו, באמצעות המטאפורה של "האובייקט הריק" באמנות הפלסטית, שהוא אחד המוטיבים המעניינים ביותר של אנדרטאות להנצחת השואה. מטאפורה זו שימשה את בוני אנדרטת שבעים הכיסאות שבכיכר השילוחים לשעבר שבקראקוב, כמו גם אנדרטת הכיסאות הריקים הממוקמת על שרידי בית הכנסת בלייפציג – שתי האנדרטאות הן סימן חלול של היעדר. בדומה לזה, גם אנדרטת הזיכרון "הנעליים על הנהר" שבבודפשט מייצגת את הריק, שמסמן את מה שפעם היה מלא ובעצם היעדרו ממחיש את קיומו ואת האובדן. דוגמה נוספת למשחק עם חללים ריקים כמטאפורה לתודעת ההיעדר, ניתן למצוא גם במיצג "הספרייה הריקה" בבבלפלאץ בברלין, אשר גם מתאר את היעדר הרוח בעזרת היעדר החומר. יתרה מכך, הייצוג החומרי-מתכתי של האנדרטאות הללו, הוא קר, קשה ואפילו מנוכר, לא רק כדי להזכיר שפעם היה כאן גוף אנושי חי, אלא כמעיין אנטי-חומר ואנטי-נפח, המסמנים את הגוף האנושי הנעדר. כשהחומר והאנטי-חומר נפגשים בתהליך אינהילציה הם הופכים לחומר שונה, שמאפשר לייצר זיכרון אחר בצל השכחה. הכוח הגלום במינימליזם של הכיסא, הנעל והספרייה הוא בניסיון להתמודד עם סוגיית הזיכרון, ההיזכרות וההזכרה, בד בבד עם סוגיית השכחה, שהיא חלק בלתי נפרד ממנגנון הזיכרון, ולסמן את ההיעדר. מעבר לכך, המיקום של האנדרטאות בליבם של מרחבים עירוניים שוקקים, מקום בו יש תנועה של מיליוני אנשים מידי יום, מקומיים לצד תיירים, ובמרחב שונה מהמרחב הכפרי בו נעוצים מחנות הריכוז וההשמדה, מנכיח את הממדים של מקום וזמן בעיצוב הזיכרון כמו גם את הפער בין הזיכרון לשכחה, ובכך מעצב לא רק את המרחב הפיזי אלא גם את התודעה.

האם ניתן להשתמש במודל דומה למודל המטאפורי שהציגו בוני האנדרטאות הסמליות "הריקות" כדי להסביר באמצעותו את התהליכים שעוברים משוררים בני דור 3.0? את התפקיד שהם נטלו על עצמם? אפשר שמכיוון שקרעי הזיכרון שהגיעו אליהם הם חלקיים, חסומים, מצונזרים ומתוסרטים, מכל מיני סיבות, מה שנותר הוא היעדר עמוק – אותו הם משלימים באמצעות השירה. "נפלא ממני החלום הזה שנתפר משאריות של שתיקות ומסרטי תיעוד שראיתי בבית הספר" (בתוך הסיפור "שכחה", מרים גוטליב) היעדר זה הוא, לדעתנו, אבן היסוד של השירה הנכתבת אודות השואה בימינו. יתרה מכך, ההיעדר אינו מונע ממשוררי דור 3.0 לכתוב ולייצג את עצמם בכתיבה כבני דור 3.0, כלומר ההיעדר אינו מחסום, אלא להיפך, הוא מניע את בני דור 3.0 לחפש אחר דרכי ביטוי שיביעו אותם. השירה היא, אפוא, אופן של ביטוי ל"תודעת זיכרון נעדר". אך שירה זו היא גם מחאה, למשל כנגד מה שנעשה ממנה במערכת החינוך: שׁוֹאָה לְמִי שֶׁרַק הֵרִיחָה שׁוֹאָה. / לְכוּ מִמֶּנִּי מוֹרוֹת לְסִפְרוּת שֶׁכָּכָה גְּזַלְתֶּן מִמֶּנִּי אֶת הָאֲוִיר לַנְּשִׁימָה. (בתוך: "דור כלשהוא", נועם דרומי), או "הַמּוֹרָה מְתַקֶּנֶת חִתּוּךְ דִּבּוּר. / הֵם מַבְלִיעִים צִחְקוּק שֶׁל מְבוּכָה. / וּצְפִירָה וּשְׁתִיקָה / וּכְבָר הֵם נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה –" (בתוך: "הטקס", שיר שבת ספיר).

ככל שנקודת האפס הולכת ומתרחקת, כך יצירתם של בני דור 3.0 נעה בין זיכרון קולקטיבי-לאומי לזיכרון אישי-משפחתי, ובין התיעודי למבע האומנותי. דווקא בהווה מתחדדות עוד יותר השאלות: עד כמה תופשת השואה מקום בחייהם וביצירתם של בני דור 3.0? מה היא השואה עבורם? וכיצד מערכת החינוך, המסעות לפולין והיצירה התרבותית בישראל עיצבו את זיכרון השואה שלהם ואפילו את זהותם כבני אדם בוגרים? בשיר המכונן "נדר" (1943), שנכתב בארץ ישראל בזמן שבאירופה התחוללה השואה, מצווה המשורר אברהם שלונסקי "לזכור - ודבר לא לשכוח". ביטוי זה מלווה מאז ועד היום את האתוס הישראלי ולאורו חונכנו דורות של צברים. אולם, היום, כ-75 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אנחנו מרשים לעצמנו לשאול באופן מדוייק יותר: מה בני דור 3.0 לקחו על עצמם לזכור? כיצד הם מתמסרים למעשה הזיכרון? וגם: מה הם מרשים לעצמם לשכוח? ומדוע הם מרשים לעצמם לשכוח? "וּבְכָל יוֹם זִכָּרוֹן מַקְרִיאִים אֶת ״נֶדֶר.״/ מִצְטָרֶפֶת לַדִּקְלוּם בַּאֲרֶשֶׁת רְצִינִית,/ אֲנִי מִתְפַּלֵּאת שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים עַל-/ פֶּה מָה שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי אַבְרַם כָּתַב,/ לְחֶלְקָם נִתְקַע הַ'קּוֹנַם' בַּגָּרוֹן." (בתוך: "רעב", סיגל אשל).

ברור לנו שהזיכרון והשיכחה הכרחיים להמשך הקיום כחברה – אך מהם הפנים המיוחדים שלובשים הזיכרון והשיכחה, בביטוייהם המיוחדים בקרב משוררים בני דור 3.0? הרי הם לא היו עדים, כמובן, לאירוע ההיסטורי המכונה "השואה", ולא חוו גם את סממני הפוסט-טראומה של השורדים עמם גדלו הוריהם, בני הדור השני. למעשה, משוררים בני דור 3.0 עדים לסיפור החיים הפרטי של הסבים והסבתות שלהם, גם אם זהו סיפור רצוף קרעים, סיפור חבול מיסודו, ולא פעם מתווך. לכן המסע של בני דור 3.0 אל זיכרונות השואה הוא מסע רווי מסכי ערפל, כאמור, "תודעת זיכרון נעדר". עדו ניצן ניסח את המצב הזה בחדות: "אֲנַחְנוּ. / רַק שׁוֹמְעִים, פֹּה וְשָׂם קִרְעֵי סִפּוּרִים. (בתוך: "שואה שלנו", עדו ניצן) מצד שני, התודעה הזו זורמת בדם: וְכָל שֶׁנּוֹתַר בַּקָּתֵטָר  / שֶׁל סַבָּא חַיִּים / עוֹד יַמְשִׁיךְ וְיֻזְרַק / בְּאִינְפוּזְיָה / אֶל דַּם יְלָדַי. (בתוך: "קתטר", אורית גולדמן). שאלה זו עולה גם אצל חן בת ציון אריאל: וּמִי שֶׁלֹּא עָבַר נָאצִים / וּמִי שֶׁלֹּא כָּזֶה חָזָק / אֲבָל בַּדִּי־אֶן־אֵי אֶצְלוֹ זוֹרֶמֶת צְרִירַת הַצּוֹרֵר, / אֵיךְ יְנַסֶּה לְהַתִּיר / וְהוּא מְקַלְגֵּס עַצְמוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה / וְהוֹלֵךְ וְשׁוֹכֵחַ / אֶת מֶכָנִיקַת הַצְּלִילָה וְהַשִּׁיבָה. (בתוך: "אוד", חן בת ציון אריאל)

אנו מבקשים להציע כאן, שהשירה של דור 3.0 יכולה להציע גם משהו חדש בנוגע למשחק המתעתע שבין הזיכרון והשכחה, כיוון שהיא מתפקדת בפני עצמה כסוג של עדות, עדות שיש בה מן הזיכרון ומן השכחה. עצם הכתיבה על החוויה של היות בני דור 3.0 הופכים משוררים בני דור 3.0 להיות עדים בעצמם. לפי שושנה פלמן (2008) "להעיד פירושו אפוא לא רק לספר אלא גם להתחייב לאחרים, למסור את עצמך ואת סיפור העדות בידי אחרים, לקחת אחריות – במעשה הדיבור – על ההיסטוריה או על גרעין של האמת של אירוע, על מה שבעצם הגדרתו, תקפותו והשלכותיו חורג מהאישי אל עבר הכללי". בהמשך לדבריה של פלמן, דומה ששירתם של בני דור 3.0 מבקשת לחזור ולספר את הסיפור האנושי ולהעביר את גרעין האירועים מן האישי אל הכללי. שירה זו אכן לוקחת אחריות על הזיכרון, אך גם מבקשת לבחון מה תפקידו וכיצד הוא יכול להיות בסיס לעיצוב של בני אדם טובים יותר, מודעים יותר ורגישים יותר לזולת ולחברה. כתיבה אודות השואה היום מהווה אמנם אתר הנצחה פרטי-משפחתי-אישי, אך היא גם הצהרה על כך שהשואה ממשיכה להיות נוכחת ולייצר אומנות. יתירה מזה, מאחר שהשירה מיועדת אל קוראים ורואה אור בזירה הציבורית, העובדה שמשוררים עדיין עוסקים בנושא השואה מלמדת על כך שהם לוקחים על עצמם תפקיד בעולם. זה אינו רק תפקיד פרטי אלא גם תפקיד אוניברסלי, שיש לו אמירה חברתית רחבה יותר, ופניו גם אל העתיד ולא רק אל ההווה. האירוניה שבין יום הזיכרון הממלכתי לבין הזיכרון הפרטי מייצרת גם בשיר של שירי ראב ביקורת על הכאן והעכשיו: חָשַׁבְתִּי שֶׁהַיּוֹם זֶה יוֹם טוֹב לִכְתֹּב לָךְ. / יוֹם הַשּׁוֹאָה הִגִּיעַ. / הַיּוֹם הַזֶּה מוֹצִיא מִמֶּנִּי לָרִאשׁוֹנָה הֲמוֹן כַּעַס וּבְעִקָּר אַכְזָבָה. הָיְיתָה שָׁנָה קָשָׁה מִדַּי בָּרְחוֹבוֹת. / אָדָם לְאָדָם זאב. חֲמִימוּת מוח, אֵין הַסְּסָנוּת – לְהָגִיב, לִתְקֹף, לְהַבִּיעַ דֵּעָה (בתוך: "פור עליזה", שירי ראב).

בהמשך לקו זה, חשוב לשאול האם משוררים דור 3.0 המפרסמים את שירתם כדי להעביר את הזיכרון מהמרחב הפרטי אל זה הציבורי מבקשים גם, כפי שטענה אן וויטהד, לסמן קשר בין שכחה לסליחה? מחד גיסא, ניתן לטעון שמשוררים בני דור 3.0 הכותבים על השואה מסרבים לסלוח, או שהתעקשותם לזכור מבטאת התנגדות לתהליך הטבעי של הזמן, כלומר לתהליך השכחה. שהרי הם נוטלים על עצמם, בפועל, את האחריות האישית לא לתת לעבר המשפחתי ו/או הלאומי להתפוגג. שגם הם פוסט-טראומתיים בדרכם. מאידך גיסא נדמה שיש כאן מנגנון מורכב יותר, של בניית זהות לנוכח ההיסטוריה המשפחתית והקבוצתית, כשהשאלה המרכזית היא האם פניהם אל העבר, בנוסח "שמור" ו"זכור", או אל העתיד?  

עולמם של בני דור 3.0 הוא עולם שונה מאוד מהעולם של הוריהם, בני הדור השני. בני דור 3.0 נוסעים לטיולי שורשים, אך בשל מרחק הזמן לא מוצאים כמעט שרידים שניתן לאמת עם הסיפורים שסופרו להם בילדותם. הם מלווים את ילדיהם לתוך "שרשרת החיול" של תודעת השואה במערכת החינוך, אך גם בוחנים את התהליך בעיניים מפוכחות וביקורתיות. הם אולי פחות נרתעים מרכישת מוצרי חשמל או מכוניות תוצרת גרמניה, בודקים אופציות למגורים בברלין וטסים לשופינג לפני הכריסטמס בקניון הגדול של ורשה. הם צפו בסטורי של אווה באינסטגרם, מחפשים שורשי משפחה ב JewishGen.org, ובמסגרת הכפר הגלובלי הגדול שאנחנו חיים בו הם מנהלים יחסי עבודה של שיגרה ונורמליזציה עם קולגות מכל ארצות אירופה, כולל מדינות ברה"מ לשעבר שעל אדמותיהן הוקמו מחנות ההשמדה. בני דור 3.0 פרצו הרבה טאבואים יחסית להוריהם, בני הדור השני, ועל כן השואה נוכחת-נפקדת בחייהם באופן שונה מהאופן בו נכחה בחייהם של הוריהם. שירתם אודות השואה היא אפוא הזמנה למסע. זה אינו מסע ממשי קונקרטי אלא מסע תודעתי מתוך החוויה הפרטית לתוך המיתוס הגדול של העבר וממנו החוצה אל ההווה ואל העתיד.

לבסוף, אנו מבקשים להעלות, בזהירות, את ההשערה ששירתם של בני דור 3.0 מבקשת להוות כמעיין אנטי חומר למסעות הזיכרון (משלחות הנוער לפולין, מצעד החיים, מסעות "עדים במדים" של הצבא ועוד) בהם ישראלים חוזרים כדי לגעת בעבר ובזוועות והופכים שוב לעדים, אף על פי שהאירוע עצמו תם לפני כ-75 שנה. אפשר ששירה יכולה למלא את החלל של הכמיהה לגעת פיסית בעבר, אפשר שמשוררים בני דור 3.0 נוטלים אחריות גם על העברת העדות באופן אחר.

 

מקורות: טקסטים:

http://www.yekod.co.il/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%98/

 

ביבליוגרפיה: עיון ומחקר

בנזימן יותם, "זיכרון, שכחה וסליחה", בתוך: יותם בנזימן (עורך), משחקי זיכרון: תפיסות של זמן וזיכרון בתרבות היהודית, ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 163 – 189.

ברקוביץ אילן, '"בְּאוֹשְׁוִיץ יָלַדְתְּ אוֹתִי מֵחָדָשׁ': המשוררים האשכנזים שבישרו את תופעת 'ערס פואטיקה', הארץ (6 בינואר 2016).

גמפל יולנדה, ההורים שחיים דרכי, ירושלים: כתר 2010.

ויניצקי סרוסי ורד, "דור וזיכרון קולקטיבי", סוציולוגיה ישראלית י"א (2010), עמ' 502 – 506.

פלמן שושנה, "חזרת הקול: שואה של קלוד לנצמן", בתוך: שושנה פלמן ודורי לאוב (עורכים), עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תל-אביב: רסלינג 2008.

קרן נילי וולפסון עדי, "שירה מהלכת בין דורות: מבט חדש על השואה בשירה הישראלית", עיונים בחינוך 11/12 (2014), 417 – 431.

Derrida Jaques, On Cosmopolitanism and Forgiveness, trans. By Mark Dooley and Michael Hughes, London and New York: Routledge 2001.

Ricoeur Paul, Memory, History, Forgetting, trans. By Kathleen Blamery and David Pellauer, Chicago and London: Chicago University Press 2004.

Whitehead Anne, Memory, London and New York: Routledge 2009.

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מעיין של אנטי-חומר למסעות הזיכרון":