מתוך "מיסטיקה", חלק ראשון

הפרק החותם את מיסטיקה; החלק הרביעי ב"פשר המעשים"
17/10/2010 22:56:02

"מיסטיקה" הוא החלק הרביעי מתוך רומן רחב יריעה בן שבעה חלקים ששמו "פשר המעשים" (היוצא לאור בהוצאת המחבר, "נמרוד").

בחתונה הנמשכת מסביב במהלך "פשר המעשים", עובר הדובר בין שולחן לשולחן ונקרא ומצטרף אל היושבים שאותם לא ראה זמן רב. ב"מיסטיקה" מביא הדובר בפנינו את שהתרחש סביב השולחן הרביעי.

כאן אנו מביאים (בארבעה חלקים) את הפרק החותם את מיסטיקה, שאף הוא קרוי "מיסטיקה".

***

  

"רבנו היה לו סולם בראי," אמר יוסף דהאן, "רק הוא ראה אותו. פעם היה יאוש גדול ולא הלך בעסקים ולא באו כספים. אכלנו, מובן שאכלנו, היה תמיד מה לאכול בדגון." הוא שתק רגע, תוהה אם לדבר על הקניבליזם שהנהיג הרב אונגרמן. "באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, כבוד הרב המצב קשה, אבל אנחנו באנו אליך ממרחקים רבים לארץ מרחק לא נְמָאֵן. והוא אמר לי, דהאן תסתכל בראי. הסתכלתי בראי שהיה בחדרו של הרב. אמר לי, מה אתה רואה. לא עניתי, שהרי לא יעלה על הדעת שאני אענה כשכבוד הרב מדבר עם עצמו. הוא אמר, יש פה סולם-גשר שאני יכול בכל רגע לעלות בו ישר עד כס הכבוד. אמרתי, ולהשאיר אותנו כאן מסכנים ועלובים, כבוד הרב, הייעשה כדבר הזה? והוא אמר לי, דהאן, חי נפשי, בזה הצלת את עצמך ואת העדה, קח לך מאה לירות וסע לתל אביב ועשה מה שלבך חפץ. מה עשיתי במאה הלירות אולי אתה רוצה לדעת. ובכן, הלכתי לחנויות של קפה וקניתי סחורה וממתקים וחזרתי לדגון ומאותם מאה לירות עשיתי אלף לירות ואחר כך קניתי דירות לילדים. מה אומרים כולם על רבנו אונגרמן שהיה אכזר קורע בעונשים, הכל הבלים. האנשים היו מכושפים, אדוני, ראו צל הרים כהרים. נכנסו בהם שדים ולא רצו שיתירו אותם מן הכשפים, כי המצב היה קשה ומי שלא היה לו שד היה צריך לעבוד קשה בעבודות הדחק וכיוצא. והכשפים המציאו שקרים, שקרנים גדולים כולם, בשביל לקבל קצת כסף מהאנשי-עיתונים. הרי סיפרו שבן גוריון היה בדגון ורבנו ירק עליו." הוא הסתכל לצדדים, בעיניים שהורחבו לממדים מפלצתיים כמעט הן בשל בזדוב שממנה סבל והן מפני האימה ששטפה אותו. "או שבמחסור הגדול אכלנו בשר אדם. מה תגיד על זה."

זקנה לבנת שיער, אסוף בעיגול מושלם, שהפליאה אותי בעיניה הכחולות והצלולות לחלוטין, מתנהלת בחשיבות עצמית כמו של מלכת אנגליה, ניגשה אל דהאן ואמרה, בקול רם מאוד, כמנהגם של חירשים שחושבים שלא שומעים אותם, "אתה זוכר אותי? טוב, לא חשוב. אתה יודע שהייתי בכלא? בגילי? בגלל סמים, כן. אני לא התביישתי בשום דבר," היא כמעט צרחה. "כולם היו באים אליי. גם החתן. כתבו עליי בחדשות אשדוד. עם תמונה! גם באינטרנט!"

"טוב יקירי, זאת אנה לופו," מיהר בוחריס לעדכן אותי, "היא הרי רצחה בדגון את אחותה כי חשדה שאחותה פיתתה את בעלה. רבנו סלח לה ושלח אותה לראש פינה, שם זה היה כמו גלות, וציווה שציפורה אדלר תדאג למחסורה." בוחריס לא חסך מאיתנו את הצחוק שלו, אבל איש לא התייחס לכך, כאילו מלבדי אף אחד לא שמע אותו, או שזה היה מעין מום, כמו שפת ארנבת, שצריך להתעלם ממנו. "ואתה אולי חושב שציפורה אדלר, שהרב אכזר תלה את בעלה, אמרה לא? אתה טועה. היא ידעה טוב מאוד לעשות כמו שהרב אמר."

הסתכלתי באנה, ותהיתי איך נראתה דגון. ראיתי, אם אפשר לומר כך, את הבניינים המנופצים של העיר, ריקים מאדם, תריסים שבורים, פה ושם חלונות חסומים בבלוקים, עזובה, כמו ברחוב משמר הירדן, רחוב נעוריי באשדוד, או ברחוב אוקוֹלוּלוּי בבוקורשטי, רחוב נעוריי האחרים. באשדוד העל-זמנית בנו אז שכונה מיועדת לחסידי אומות העולם. העיירה מתכוונת לאמץ את בני הזוג פולארד, המרגל לטובת ישראל, בתקווה שזה יביא דולרים. הרב או ראש העיר מגיע פעם בשבוע במטוס קל מפנים-הארץ. ואז בא המבול ומאחור נשארים רק סימנים לחיים שהיו. התנערתי מן היקום המקביל הזה, שקיים, כי אחרת לא הייתי יכול לראותו, שקיים כפי שכל דבר שאנחנו מדמיינים לעצמנו קיים, כי אחרת איך היינו יכולים לדמיין לנו אותו? הדמיון האנושי איננו אלא מסע, באמצעים דמיוניים, אל המחוזות שבהם קיימים היצורים והדברים הדמיוניים.

הזקנה שדמתה למלכת אנגליה הלכה לשולחן אחר. מסביב החתונה נמשכה. המוֹאי שעמדו בגבם אל הים לא ראו את המבול הקרב. אם שמעו אותו לא הזהירו. אולי משום שמיסודם היה המבול ולא היה מה להזהיר ואם כבר לברך על השיבה הביתה. רוח כוכבית נשבה. הכל היה כפי שהיה וגם בתיבה של ג'וזף קורנל ששמה מצרים, היסטוריה טבעית, שבה רואים שניים עשר בקבוקוני בית מרקחת מפעם, עם פקקי שעם, בסדר דומם, בסוד של פירמידות, בחידה של ספינכס. ואמרתי תודה לישות הרוחנית שהיא כל האלוהים וכל בני האדם. שבה הכיסופים ואליה הכיסופים. שהיא הרחוקה ביותר והקרובה ביותר. שהיא החיוך המקיף אותי והיא החיוך שלי. שהיא נקראת בכל השמות ואין לה שם שיתאים. שהיא נקודת המפגש בין הישות והאינות. שהיא אינות הכוליות וכוליות האין. שהיא המוחלט והיא החול המעופף. אמרתי תודה לישות הרוחנית על השלווה בה ישבתי לי מחייך וחול כיסה אותי ולא היה איכפת לי להיות חי או מת. להיות עייף, להיות חולה, להיות צודק. לא היה איכפת לי שום דבר, רק להיות שליו. וגם הבנתי את האדישות למתרחש, שהפחידה אותי בעבר. שאין כאן אדישות אלא השלמה עם הממשוּת היחידה, שהיא קיימת ולא קיימת בעת ובעונה אחת. החולף הוא נצחי והנצחי הוא חולף. רגע שבו אני יכול לומר את התודה שלי, כאילו אל ישות אנושית אני מדבר, הוא הרגע של כל האלים, בין אם הם מלכים שבמותם כּוּנו כך ובין הם אם צורות של כוכב אחר, שגם הוא חומר, ושל בני האדם. הרגע של כל האומללות ושל כל האושר. הרגע של האינות ושל הקיום המוחלט ביותר, של סיריוס ושל בן לווייתו הבלתי נראה. ואם השלווה באה עליי כי אמרתי את המלה אלוהים, גם על כך אני מודה לישות הרוחנית, שלימדה אותי מילת אלוהים, כי כל המילים ממנה וכל השפות שתיקה. הנה האורח קרוב להבין את מטרת ביקורו. אין המטרה לצבוֹר, מזמן הובהר לי. ואין המטרה לדווח על הביקור. ואין המטרה להשיג פשר מעשה הביקור. ואין המטרה להשלים עם הביקור. יתכן שהמטרה היא שלוות המגע בקיים ובלא קיים, במה שיהיה קיים ובמה שכבר לא קיים אחרי רגע נוסף זה, שבו הקיים היה שווה לאי-קיים, דבר לא היה קיים, רק הישות הרוחנית בחומר הנצחי שלה שהוא רוח. ואני לשניה אחת הייתי בלי צורה וגם בעל צורה. דרוך כולי באקוסטיקה אחרת כדי כך שהיה נדמה כי האוזן רואה את אולם החתונה על אנשיו שעומדים למות בכל רגע ועל כן הם חיים באורח בל יאמן, נישאים בדמיון אל מעבר לדממה. וראיתי את הרוח שממנה עשוי הכל וייתכן גם שהרגשתי לשניה אחת שנותקתי מצורה כדי להרגיש את האושר האינסופי של מי שהוא חסר צורה בישות הרוחנית.

"גם גיסתי נעשתה סוחרת סמים," אמר קהאן, ושתק קצת, כבוחן עובדה מעניינת במיוחד. "ואתה יודע בשביל מה? כדי לקנות דברים לנכדים שלנו, כי מה שהם רוצים עכשיו, משחקים של טלוויזיה, יקר מאוד. ואני עדיין אומר, עם זה שהיא היתה במשטרה, ואני לא התביישתי לבקר אצלה שם, להיפך, חשבתי על רבנו וזה היה כמו כבוד, היא, בכל אופן לא הגיעה לדרגה הכי גרועה. ואפשר אפילו לומר שמצבה טוב לעומת זקנה אחרת שגנבה כדורים מהנשקים של בניה החיילים ולא ידעה בעצמה לשם מה היא עושה את זה. ושמעת על חיים שפטל מהנזירים היהודים בדגון? הוא היה בן שבעים וחמש וגר אצל הבת שלו בחדרה. לפני כמה זמן הוא הלך לאיזו מכולת וצעק על בעל המכולת שיבוא להעיד בשבילו בבית משפט שיש לו תביעה נגד הרב לייבל. בעל המכולת אמר לו סבאל'ה איזה לייבל'ה, בוא אני אתן לך משהו קר לשתות ונקרא לילדים שלך. שפטל הוציא אקדח וירה בבעל מכולת שנפצע קל מקליע בירך. אחר כך שפטל ירה לעצמו בראש. כעבור כמה שעות מת בבית חולים. בעל המכולת אמר שהוא לא מכיר את זה שירה בו, ובאמת לא הכיר אותו. אז הייתי אומר שלעומת שפטל המצב של גיסתי טוב, אפילו מצויין. מה עוד אני אגיד לך. כן. מי היה בעל המכולת? זה היה הבן של יוסף קאופמן שהתנבא בדגון על נחש המבול."

"תשמע חלום," אמר שמעון גואטה, "היה כנס של עובדי האל מין שזה עבודת איבר המין, הזין. נשים וגברים התכנסו והגברים הוציאו האיבר מין שלהם ומי שהיה אצלו ארוך יותר זכה להערצה של הגברים ושל הנשים שהשתחוו לו כל עוד זה עמד. והיו כל מיני אמצעים ומשחות לשמור על הזין עומד בעיקר של אחד כושי אתיופי שהיה לו זין ארוך ועבה כמו חמור. כל הנשים היו מגולחות ערווה, ועל שפתי הכּוּס היה רוז' ממש כמו בפה. ומישהו צעק לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה. נסעתי בעגלה בלי מנוע בשיפוע והמהירות היתה מסחררת. העגלה התנפצה ואני הצלחתי לרדת ממנה ברגע האחרון ממש. ומי חיכה לי? הרמטכ"ל. ומי זה היה הרמטכ"ל אם לא הבן של סולו נחום הקאפו מדגון. לרמטכ"ל היו גבות שחורות עיניים כחולות וריסים ארוכים מאוד של קוקסינל ועל המקום הוא מינה אותי להיות היועץ הראשי שלו."

בוחריס רכן אליי ואמר בלחש, כמעט כמו במעשה אהבה, "שלוקרנא". הוא לא צחק, רק חייך חיוך קטן, עצוב, בקצות שפתיים על פנים מקומטות מזקנה וכחולות מגילוחים, רחוקות פתאום, כמעט כפני אבא שהתכווצו עם השנים, שוקעות בתוך עצמן שלא להיראות עוד, הולכות אל האין צורה בעקבות השיניים שהיו בתוכן פעם ונרקבו והלכו והשיניים התותבות שבאו והלכו גם כן, ונשאר רק חלל, הולך ומעמיק, חלל כל המילים שלא נאמרו.

בחוץ רעשה טתיס. אני חייכתי. כן. באמצע הביקור, זמן קצר לפני שעברתי לכאן לסדום, אחרי שהבאתי הביתה את הגופה של הנביא הרומני ואחרי העיקוף, וכמובן אחרי גרמניה, התחלתי לשאול את עצמי מי המארח, מי מחזיק במפתח, מה פשר המעשים, מה היה האסון בחתונה, מאיפה הוא בא, האם באמת היה פיצוץ מלמטה, כפי שחשבתי בלי שיהיה לי בעצם על מה להסתמך, היתה הפגזה מדויקת? יד ההיסטוריה? האצת חלקיקים ביקום אחר? האמריקאים הפעילו אז בעיראק מטוסים ללא טייס שיכלו להטיל פצצה בדיוק של סנטימטרים. ועוד זאת, האם יכולתי להישאר בפריס ב-1978, ולמה לא נשארתי, האם נשארתי? בבוקורשטי, בדירה ההיא ברחוב פילדֶשוּלוּי, הייתי לפני שהייתי, או לא הייתי כלל, ואולי אני עדיין שם? ובמלון עדן בהמבורג מה הייתי? האם עדיין שם?

אולי הפשר טמון במעשה עצמו, במעשה המטורף עצמו, כמעשה שראיתי פעם בתל אביב, כששלושה צעירים, שני גברים ואישה, שלבשו חולצות ועליהם היה כתוב ישוע הציל אותי, ניגשו אל קבוצה של חיילים דתיים שעמדו בשדרות רוטשילד, מחכים לתורם להיכנס למוסיאון ההגנה שבבית גולומב. השלושה חילקו בשלווה את העלונים שלהם לחיילים הדתיים, לא פסחו על אף חייל. החיילים לקחו את העלונים, והיו שקראו בהם. היו שהשליכו את הניירות אחר כך והיו שהכניסו אותם לכיסם ונכנסו למוסיאון. איפה היה המוסיאון של הדברים הבלתי משתנים, בבית גולומב או בשדרה.

כן. השלווה הגמורה. מי המארח, מי מחזיק במפתח, מה פשר המעשים. הסלידה מהתשובות של המערב על שאלות אלה הביאה אותי לייאוש ולסבל. עם בוא החסד שאיפשר לי לשוב אל הישות הרוחנית, התחלתי לעשות את דרכי אליה לבד, כי כבר לא סמכתי על הסוללים של המערב. ותוך כדי מסע, כאשר כַּבְדוּ הימים, וניעורו ספקות, קראתי. קראתי בכתבי הקודש של הדתות וקראתי ספרים על ספרי הקודש האלה. באוּפנישדת בריהאר ארהאוֹרחאקה נאמר: כאשר הכל נעשה ישות רוחנית, כאשר האורח הוא בישות הרוחנית, איך ואת מי הוא יכול לראות? איך ואת מי הוא יכול לשמוע? איך הוא יכול להריח ריח ושל מי? איך ואל מי הוא יכול לדבר? איך ואת מי הוא יכול לדעת? איך מישהו יכול לזהות את זה שיודע הכל? כיצד ניתן לדעת את היודע? דברים שצורבים את הנשמה בדייקנותם. תיאור של מוות. תיאור של יסוד רוחני השב אל הישות הרוחנית להיות בה חלק מישותה. החומר שב אל הרוח. הנברא שב אל הבורא. האורח החי והאורח המת מתאחדים, צורה ואי צורה, ואין עוד פחד ואין עוד רוגז, כי הכל מתאיין. הוא יכול לדעת שהיו אחרים לפניו, מזמן, שזה קרה להם. הוא יכול לקרוא את דברי תומס אקווינס או לא לדעת כלל שהדוקטור אנג'ליקוס היה קיים. בלילה המלא את אור הירח רוקד צל הקיום הרוחני עם צל הקיום החומרי, ואינו יודע דבר על מה שנאמר או נכתב על כך ואין הבדל בין השניים. האורח שעתה הוא רעיון מרחף ומביט בהם ומחייך. כמו שהישות הרוחנית מחייכת לעברו כך גם האורח מחייך. ואיך הוא יכול לעודד את הרוקדים או להצטרף אל הרוקדים כי לא בשר ודם הם אלא רוח בחתונה. צל קיומו וצל חייו הם. רעיון בדבר החיים ורעיון בדבר הקיום. שמועה על בואם ושמועה על לכתם היו.

"החסד של הזרים," אמרה אליאנה, שעברה לידי והתעכבה לרגע. "כל שנה מגיע ריח פריחת ההדרים, ואני נחרדת וקופאת לרגע במקומי, מוקסמת. אבל הקסם על האופטימיות הנצחית של הטבע מתפוגג מהר מאוד. רציתי להיות בפריחת ההדרים. רציתי לקרֵב אותה אליי."

היא התרחקה, נעשית דמות לא ברורה, כדמויות שהייתי רואה לפעמים, אם קרה לי לקום בשעה שלא הייתי רגיל לקום בה, נגיד בשש וחצי בבוקר, או שהייתי יוצא לפני שהייתי הולך לישון, ואז הכל היה בעיניי כמסע לארץ אחרת, כמסע שעשיתי פעם לאתונה של המועדונים של המוסיקה היוונית, בעקבות החיפוש שלי אחרי פשר הזמרים, מוקף דמויות מטושטשות שכמו הגיחו מפולחן דמטר באלסיוס והיתה אותה אהבה קשה ואחרונה בקפה אלכסנדרוס.

"בא אליי אדם כבן חמישים," אמר ד"ר פלס, "והציג עצמו כאחד, אברהם היהודי. הוא סיפר כי שכר חדר במלון, שבר כמה דברים, התגרה, חיכה כל הזמן שיבואו השוטרים. אבל בעל המלון הבליג. הוא הבין את הצורך של האורח להרוס ולהתגרות, ובעל המלון תפס את התפקיד שלו עצמו כמי שצריך להבליג. מובן שהמלון חייב את האיש בכל ההוצאות. אחר כך, וזה אולי יעניין אותך במיוחד," אמר פלס והסתכל לעברי, מחכה שאאשר דברים שלא הייתי מסוגל אז להודות בהם, "הוא הלך ובנה מדורה ענקית על החוף כאן באשדוד." הוא השתתק. תהיתי מה יכול להיות הקשר בין אותו איש מסתורי שנתן לניקולאס פלאמל את הספר על פיו הגיע פלאמל לאבן החכמים, ובין כל זה. "הוא הסתכל במדורה ועל פניו חיוך בלתי אנושי," המשיך פלס, מדבר על אותה דמות בדויה אף שהיה ברור לגמרי כי מדובר בו בעצמו. "הוא רץ למקומות של פיגועים, התקרב ככל האפשר לזירה עצמה, מקווה לראות מתים, זה היה הדבר הכי טוב, ואם לא, אז לפחות את הפצועים שמפַנִּים אותם, אבל הכי קרוב זה מתים, הכי טוב. אתה לא מבין. זה לא סדיזם. זה משהו אחר. זה יצר קיום."

"זה אתה," לחשתי, מבועת, "אתה קשור לזה איכשהו?"

"אבל לא, מה פתאום" אמר ד"ר פלס, "אני תמיד הלכתי בדרך של פרצלסוס."

"אפשר לרסן את זה?" אמרתי. "אתה יכול לעצור את זה? להפסיק?"

"בחירות החומר אין שום מגבלה," הוא אמר, "כפי שלא ריסנו אותך בימי נעוריך, כאשר כל מה שכתבת פורסם בעיתונים, וככל שהיה נועז יותר, ועכשיו נראה לך נואל יותר, כך זה זכה להבלטה גדולה יותר. ואפשר היה הרי לסדר הכל בכדור כמו פרוזק אם היה. היו דברים אחרים."

"חשבתי ואני עדיין חושב שזה התפקיד שלי כאורח, להיות עֵד," אמרתי, רוצה להיות כן, חייב גם, כן לגמרי, לגלות הכול, כמו בחקירה בסקוריטטה, בלי להבין את הסיבה לכך, מגלה את עצמי כתוצר קומוניסטי, אחרי הכול, שמתוכנת לגלות הכול, גם מה שהשלטונות לא יוכלו לעולם לגלות בעצמם, כי לפי התיכנוּת הם יודעים הכול, והעונש על הסתרת דבר יהיה נורא יותר מהעונש על הדבר שהוסתר.

"מאגיה אופטית," אמרתי, " אתה והרב מדגון. אלוהים אדירים."

ידעתי שאני לא צריך כלל לנסח את הדברים, שהוא רואה את מה שיש לראות. אני לא יודע אם זה היה חשוב לי, אם רציתי שיבין. כי כבר התחיל השינוי המהותי של חיי, שעיקרו בכך שכבר לא ידעתי בכל התאים של גופי כי לילה בלי מין, יום בלי מעשים, הם בזבוז של החיים. להיפך. באה ידיעה חדשה. לילה בלי מין ויום בלי מעשים הם בדיוק מה שצריך להיות.

"אולי," אמר פלס, ומזג לעצמו ויסקי. "אבל עד שמעיד עדות מטעם עצמו, בפני עצמו, מה שווה העדות שלו?" הוא חיכה קצת. "כתמיד, תוּקידידֶס מול הרוֹדוטוס. החיפוש אחרי האמת לעומת הצלת מעשיהם של בני האדם מן השיכחה." הוא הרים את הכוס. "לחיי כולם."

פעם התנחמתי בקדושת הכתיבה, במובן של שוני, בקדושה של מה שנרשם ויישאר אחרי שכל הרשוּמים ייעלמו, אחרי שכל עשירי הארץ יאבדו, אחרי המלחמות, והתעשיה, והפשע. האמנתי בקדושת הרישום של הדברים, כאילו מדובר ברישום בטאבו, אלא שזה יותר, זה קניין לדורות. על כן רציתי להיות עד אמת בלא פשרות. בלי להתחשב בתוצאות. להיות בן נאמן של מזל קשת, האומר הכל, ללא כחל וסרק. אם תכשילך עין ימינך נַקֵּר אותה, נאמר בבשורה על פי מתי. אם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה. אולי מתוך חשש שהעולם הגשמי יהיה טוטאלי והקשר עם האל, הקשר הגשמי לא פחות, ינותק. הסיגופים והפרישוּת הבטיחו לכאורה קשר עם האל, אולי לא קשר הכרתי, אבל קשר. הסבל הגופני הפך למצב של דריכוּת, שבו נשמר הקשר הזה, כמו אש תמיד שאסור לתת לה לכבות כי אם כן אי-אפשר יהיה להבעיר אותה מחדש, האבות ישתוללו בקבריהם, ויבוא סוף העולם. החסד הרוחני, או אי היכולת של האדם להבין דברים מופשטים, גרם לכך שקשר רוחני יתבסס יותר ויותר על דברים חומריים וגופניים. אחרת, איך אפשר להסביר את תחתוני המסמרים של הנוצרים שנועדו להיות בעלי משמעות בקשר רוחני, עם אל? את אופּוס דֵיי? את המוסלמים החותכים את בשרם בחרבות? אין זאת אלא שהאדם רוצה קשר אנושי, גופני, חומרי, מגע של דם עם הישות הרוחנית. גם כאשר הקשר החומרי הזה הוא במישור גבוה, כמעט רוחני, עדיין קיים קושי להבין שמדובר בישות רוחנית, בעצם בשום דבר מבחינת החומר, ברעיון, באינות. והאדם יודע רק דם, בדם.

"ומה," אמר יעקב גרניט ליד השולחן הסמוך, "באים מנוּולים ערבים בלי סיבה, והורגים אנשים באוטובוסים מתפוצצים? גאזי בלי מניע? לא עשינו כלום שגרם לזה?" יושבי השולחן עשו עצמם לא מקשיבים לו אבל הקשיבו לו. "כן. זה בגלל שלא עשינו משהו. לא עשינו גאולת דם לנאצים ואנחנו עושים את זה לערבים. זה פשר הדברים. בן גוריון הסכים לכופר כסף לגאולה, במקום הגאולת דם ועכשיו אנחנו גואלים את דם אחינו מהערבים שלא שפכו אותו. ובעוד רובם של הנאצים חיו טוב מאוד אחרי המלחמה בערי המקלט שלהם, המצאנו פה את הערבי-הגרמני הדפוק, העני, האומלל, שאפשר להרוג אותו. סוף סוף נמצא לנרצחים גואל. כתמיד היהודים גיבורים על חלשים. הערבים הפכו איכשהו לגרמנים וארץ ישראל הפכה לארץ המקלט שלהם, בה הם נאחזים באדמה היא המזבח שלהם. גאולת הדם, למרות שהיא מופרכת לחלוטין, נמשכת. מאמנים לזה את צה"ל. הערבים רצחו אותנו, הגרמנים בסדר, הקנצלרים שלהם קדושים מעונים. ואת הערבים צריך להרוג בלי רחם, לגרור אותם מערי המקלט, מקרנות המזבח. גואלי הדם לא יוותרו." המנהל הזקן, שהיה גם המורה שלנו לתנ"ך ובאחת הבחינות הוא השמיע את ה"לא" המנומנם והתקיף שלו כאשר שאלתי בתמימות של מהגר, אם למבחן תנ"ך אפשר להיכנס עם ספר תנ"ך, התנשף, אבל עדיין לא סיים. "גנבנו מהם ולקחנו מהם מן השלל ומן החרם. לא עכן בן כרמי אחד אלא מדינה שלמה של עכנים." הוא רכן אליי ואמר, "ואתה זוכר מה קרה לעכן? כן? זוכר? אולי אתה צריך את ספר התנ"ך? מה? לא?"

"ואראה בַּשָּׁלָל אדרת שנער אחת," לחשתי, המום מן הזיכרון של הטקסט ודייקנותו של המנהל הזקן, "רגמו אותו למוות," אמרתי. "ושרפו אותו. אותו ואת משפחתו. בעמק עכור." גרניט נראה מרוצה מתלמידו לשעבר וגם מיואש מהכל.

אנשי הקבלה שהיו קרובים להבנת הדבר שיחקו עם האותיות ועם הסיסמאות ועם השמות, ונפלו לתוך המלכודת. בתחילת המאה לעגו להם בכל חנות לקבלה ברחובות תל אביב ולוס אנג'לס. הצימצום שנועד לתת לאדם מקום רוחני באלוהים, לא הצליח לגבור על השאיפה לקניין פיזי באל. הכל היה התכוננות פיזית לעולם אחר, שנתפס כרוחני-פיזי. ואין כלום מכל זה. הישות הרוחנית היא רעיון. אין כלום. והכל ישנו. הכל הוא בישות הרוחנית שהיא אינות. אנחנו קיימים ולא קיימים, היינו ולא היינו, זוכרים ונזכרים, הווה ועתיד, חתונה באשדוד וערב בסדום, זיון מופלא וכאבי גב תחתון, קשר הכרתי עם הישות הרוחנית ושקיעה בטירוף של חובות, ורק מי שיכול להתמזג בישות הרוחנית, באינות, בחומר, בעצמו, יידע אושר, יידע את החיוך של הישות הרוחנית שהוא החיוך של עצמו על עצמו ועל קיומו, החיוך של נוכחות התמיד של היקומים הקיימים וכָלים בו זמנית.

אם היקום התחיל בנקודה, במפץ הגדול של ישות זעירה כנקודה, בחלקיק אלוהי שהעניק מסה לחומר, בוזון היגס, והוציא את החומר מחירות של היעדר מסה, של יש-אין חומר, זו הנקודה שהאורח רואה בקצה להבת הנר שבה הוא מתבונן. וכשהאורח מתבונן בנקודת החוֹד של הלהבה, הוא מביט בנקודת המפץ של הישות ואי-הישות, של מה שיש ומה שאין, שהוא היינו הך, אז ועכשיו. המפץ הגדול או אור הנר. המפץ הגדול הוא אור הנר. הלהבה בוערת כל עוד היא בוערת. החתונה נמשכת כל עוד היא נמשכת. הגלים באים אל החוף כל עוד הם באים אל החוף. האורח רוח והאורח נר והאורח להבה והאורח חתונה והאורח מילים והאורח התאקסטות נעשים דבר אחד, נקודת חיבור ונקודת מפץ, נקודת הכליה שהיא גם נקודת האישור של הקיום. וחוץ מזה קיים רק עניין של עוצמה אקוסטית ואופטית, אפילו לא פיזית.

 


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"מתוך "מיסטיקה", חלק ראשון":