מתוך "עמוד-שניים ליום", הפרק החותם

הנה עתיד ועבר נהפכו להווה, ומה טוב המעשה
07/11/2012 01:19:18

 

כך הלכתי וחשבתי: אם יהיה לי מה להוסיף, היכן אוסיף? חשבתי איך התחלתי את סיפורי על יעקב ולהיכן הגעתי, ומתי, מתי אוכל לסיים את דברַי, ומחשבתי חזרה ליעקב, לאשתו ולארבעת ילדיהם, שהוא, יעקב, אהבם עד כדי כך שלעתים מחשבה עוברת בלבו שאהבתו מלאה חששות, כמי שחושש למזוג משקה לכוס פן תתמלא עד גדותיה, והמשקה יגלוש. הנה איתמר הבכור, שקולו משיחות הטלפון היומיומיות בתקופת לימודי ההנדסה כאילו נשמע עתה ברחש החיצוני; הנה יעל, שעתה היא עם הצ'לו שלה, בדרך מן השיעור או מן הקונצרט; הנה דניאל, קצין צעיר בצבא, שהקלות שבה הוא מתייחס לדברים והדברים מתייחסים אליו מעוררת תקוות; והנה נתנאל, הצעיר, שחיבתו לכלבים אינה יודעת שובעה, ועתה הוא מלטף את שני כלביו, והשלווה נסוכה על פני השלושה, ומי, מי ייקחנה?

      חשבתי שהנה אני מספר לכם דברים שוודאי כי לי הם חשובים, אך לכם מה חשובים הם? ותקווה בלבי שגם לכם יש דברים שחשובים לכם, ואתם רוצים לספר אותם. חשבתי שאני מספר לכם משום שכרבים מכם גם אני מבקש לזַכות את עצמי ואת הרבים בחוויית הקיום. עוד חשבתי שמחמת רצוני הטוב למזוג משקה לכוס ומחמת חששי לעשות כן פן זו תתמלא עד גדותיה, והמשקה יגלוש, מחמת אלה איני מיטיב עשות, ושמא עלי להרחיב עד תום בקורותיהם של יעקב ואשתו ובניו במהלך הימים, ולא להותירם בזיכרוני בלבד. כך חשבתי, אבל ידעתי כי מוגבל אני, וידעתי כי אני שוכח וזוכר, ונזכרתי כי לפעמים –

לפעמים אני שוכח את עצמי ושוקע בזיכרונות,

זיכרונות על אודות דברים

וזיכרונות על זיכרונות של דברים

וכך הלאה וחוזר חלילה. ועד מתי?

לפעמים אני שוכח את עצמי

ושוקע בזיכרונות על חלומות,

ולפעמים, כמו עכשיו,

אני שוכח את עצמי ושוקע בחלומות על זיכרונות,

לפעמים אני שוכח את עצמי

ושוקע בזיכרונות שמזכיר לי כתב ידי של היום את כתב ידי מלפני שנים

ואת כתב ידי מלפני ומלפני שנים,

ואני שוכח ונזכר חליפות (ומסכים ולא מסכים חליפות)

שזיכרונות נועדו להישכח

ומי מהם שלא יישכח היום אולי יישכח מחר,

ואני שוכח ונזכר חליפות

שגם אם שכחתי היום –

זיכרונות אינם יכולים להישכח

כי הם מסומנים כולם על פני גופי –

בפנַי, בזרועותַי, ברגלַי ובכפות ידַי.

כך הלכתי וחשבתי, ופסקה להטריד אותי השאלה אם מהלכם של הדברים הוא כשל שיר או כשל סיפור, וחשבתי שהנה עוד מעט אגיע לביתי, ואשתי תפתח את הדלת, ואומר לה באהבה שכתבתי סיפור שפעמים מתהלך הוא כשיר, ושהנה אני מגיע לסיומו.

      ובהגיעי לביתי וידַי עמוסות, פתחה לי אשתי את הדלת וקיבלה אותי במאור פנים, ואני חיבקתיה ונישקתיה, והיא חיבקה אותי, ואני אמרתי לה בחיבה שהנה הגעתי ליעדי, ושכתבתי סיפור המספֵּר על אדם המספֵּר על יעקב וישראל. ולאחר שאכלתי באהבה את הארוחה שהייתה מזומנת לי, הסעתי את ילדינו הקטנים לחוגים (לא לפני שמרחתי את עורם בתכשיר הגנה מפני השמש), ובדרך הצחקתי אותם קצת, והם הצחיקו אותי קצת, ובלילה, ספון בחיקה של אשתי לאחר שנעתרה לאהבתי ואהבתיה, גמלה בלבי החלטה שעם בוקר אניח לשיר הבוקר להתמלט מפי, ולא תהיה בלבי התלבטות אם אין בשיר הבוקר הזה, המממש את אור הבוקר החדש, משום ויתור על יפי המימוש משכבר.

      כך, שכוב בחיקה של אשתי חשבתי כי המציאות שלנו מבטאת קורט מן הנצח, ונזכרתי בשפינוזה, שאמר שהנפש היא נצחית אם היא משגת את הדברים בבחינת הנצח, וחשבתי ששפינוזה רוצה לומר כי אין סתירה בין להיות סופי ומוגבל ובין להיות נצחי, שהנה הדברים הסופיים גם הם נצחיים, ומציאותם כתובה בספר הנצח, ומזאת שהדברים הסופיים אינם קיימים בכל הזמנים אל לנו להסיק כי הם אינם נצחיים, שכן אלמלא היו הדברים נצחיים הם לא היו קיימים מכול וכול. וגם ויטגנשטיין, שאהבנו אותו כשהיינו צעירים, ושמחנו שיכול להיות לנו עצוב בגללו (עד שכמה מחברַי התפתו וניסו לכתוב גם הם קטעים והגיגים על המיסטיות שבעצם היות איזה דבר-מה), גם ויטגנשטיין הזה, מופשל השרוולים, חש כמו שפינוזה, עד שאמר שאם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי מי שחי בהווה יבין כי הוא חי בנצח, ואפילו סברתי שהנה בעוד רגע יגיע גם הוא למסקנה של שפינוזה שכל מי שחי מבטא, מאספקט מסוים, את המהות הנצחית.

      וכך, שכוב בחיקה של אשתי, נזכרתי במניע הבלתי מונע שבכוח השראתו הוא מניע את הדברים, וחיבקתי את אשתי באהבה, וחשתי כי החושני הוא הרוחני שהתממש, וחשבתי על הרצון הטוב של נגן הסקסופון מחנות הכולבו, חשבתי על הרקיע ועל הלילה ההולכים יחדיו שלובי זרוע עוד מששת ימי בראשית, וחשבתי על המנגינה הפזורה על פני האדמה, שאם זכית, היא נישאת אליך ונשמעת באוזניך; חשבתי על הים הגדול ורחב הידיים ועל גליו הבאים אל החוף במחלפות, גל אחר גל, במסירות, גל עם גל וללא לאות ופניהם אל החוף כמי שיודעים שלא לשווא הוא דבר הגעתם; חשבתי כי הנה עתיד ועבר נהפכו להווה ומה טוב המעשה; חשבתי מה טוב שחלמתי חלומות רבים, ומה טוב שחלמתי שחלומות מתגשמים.

      כך חשבתי, וחשתי כי אני ער, ער ותוּ לא, ואין בלבי דאגה, ואין בלבי רחמים על מה שישנו, ואין לי צורך לבחון אם מעשַׂי בעבר נעשו בדיוק כפי שרציתי שייעשו, ואין בי צורך לתכנן את מהלך יומי שבעכשיו, ואין בי צורך לחשוב על בעיה שצריך אני לפתור, ואין בלבי השאלה אם מהלכם של הדברים כשל שיר הוא או כשל סיפור, ואין בלבי שאלה היכן אוסיף, ואין בלבי חשש למזוג משקה לכוס, ואין בלבי שאלה מה מקור ומה תרגום, אלא אני ער, ער ותו לא, ער ברמ"ח איברים ובשס"ה גידים.

            וכך, בהיותי ספון בחיקה של אשתי, שפעם אני בחיקה ופעם היא בחיקי, ופעם ראשי בשערה ופעם ראשה בשערי, ופעם לנכחה ופעם לנכחי, ובידיים פשוקות, הבדלתי בין מצב ערות זה למצבי ערות אחרים, וראיתי כי טוב, ונתגולל לפנַי סיפורם של יעקב וישראל בדרכם שלהם, ומילותיו של אבי באו בפי וחשבתי, אנסה הקולמוס ואראה, ונטלתי את הקולמוס ואכתוב יעקב, בדרכו לערוך קניות, שמע את קולות הציפורים, וראיתי כי טוב.


מכתב חדש
3 מכתבים ב-3 דיונים ל-"מתוך "עמוד-שניים ליום", הפרק החותם":
נפלא
דוד ברבי
07/11/2012 14:11:20
הדברים הסופיים גם הם נצחיים
חנה טואג
07/11/2012 15:30:21
כוחו של הרגע
דני יריב
08/11/2012 19:18:22