סופרמן

סיפור קצר
23/08/2010 17:18:55

"תודה שהסכמת לפגוש אותי. אני יודעת שזה לגמרי לא מקובל, מה זה לא מקובל?" כתפיה עלו וירדו בגיחוך. "אפילו חריג, הייתי אומרת. משונה מאוד. אבל מכיוון שהדברים הרחיקו לכת, חשבתי שדווקא אתה האיש שאני חייבת לראות, שעמו אני חייבת לשוחח. כי, אתה מבין, זה כבר באמת יצא מכלל שליטה העסק הזה, ובעיקר לאחרונה... או שאולי רק לאחרונה אני היא זו שמרגישה שאין לי יכולת לשאת את זה יותר, לתת לזה איזשהו משקל נגד. הגבולות שלי קורסים, וזה שוטף". היא חייכה בחיפזון, בשפתיים חתומות, אל ניירת השולחן, עדיין נרתעת מלהביט בעיניו. "מציף אותי, יותר נכון, עד שהכוחות שהיו לי – ובאמת היו לי, נסחפים גם הם, נעלמים... ".

פיקת הגרון הנשית, הנסתרת שלה, פעלה איזו פעולת קסם, והבכי שביקש לזנק מתוכה נבלע כלא היה. נשים, הוא חשב והעריך אותה. בעצם, לא בדיוק העריך. הרי בקושי הכיר אותה. אולי נכנסה לכאן שלוש-ארבע פעמים מאז שזכה במכרז לנהל את המקום, ומשום שהיה לו מן הרגל לבהות בלקוחות שצבאו למטה, בייחוד כשהעומס המוטל עליו התעצם – הוא היה משוכנע שנתקל בה בעבר. במבטו. מאוד עדינה. מנומסת. עונה או משלמת יפה ובאיפוק, ותמיד עם הכובע הזה, יוצא הדופן. זאתי עם הסיר-ג'ינס על הראש, אמרו עליה העובדות. אבל חיבבו אותה. כמוהו. והוא באמת לא חשב... רגע, מה זה חשב? הוא בהחלט לא העלה על דעתו שהיא הולכת כל הימים עם הבעיה הזאת, כפי שהציגה אותה בקצרה בטלפון, וממש אילצה אותו – בנועם, הוא זכר – להיפגש...     

הם ישבו במשרדו נטול הצורה המוגדרת, שמוקם במין גלריה תולעית בחצי הקומה מעל הכוורת שזימזמה למטה. מדרגות מתכת הובילו למשרד, ופקידה, מן הסתם שלו, שישבה ליד שולחן מחשב זעיר, וקרוב מאד לגרם המדרגות, כדי שאפשר יהיה לסגור את פתח המשרד המשונה בדלת אקורדיאון – הורתה לה בעיניים עגולות ומאופרות מדַי להיכנס. לראשונה בחייה חשה את כובד התפקיד, כאילו לא הייתה מה שהייתה. כאילו הייתה, נניח, מזכירתו של רופא בכיר או מפקד. אחרי הכול, האישה עם הסיר-ג'ינס לא הייתה ע ו ד לקוחה ממורמרת או סוכנת מרפקנית, כמו כל אלו, הגברים הספקים והסוכנים, שאף פעם לא החמיצו לפלוט הערת חינם על המראה שלה, או אפילו להרעיל אותה ב"אני יודע מה זה הטבעות השחורות האלה שיש לך מתחת לעיניים, סיווני, זה אומר שאתמול בלילה עשית חתיכת חיים משוגעים עם החבר שלך, מה? ואני מקנא בך, סיוון, וואללה מקנא, כי אם רק הייתי טיפה צעיר יותר, ולא כזה נשוי, כבר הייתי מראה לך מה את מפסידה... ".

הפקידה הייתה רווקה. רווקה וחתיכה. היא הקפידה על זה. בעצם, יותר מדי הקפידה. אבל האם הייתה לה ברירה? לא. באמת שלא... והנה, האישה הזאת, לבושה יפה, מיוחד, אבל לא ממש מקדישה לזה. רואים. לא מבזבזת על ההופעה שלה טונות זמן וכסף כמוה, חוץ מהכובע שלה, שכאילו מסמן אותה... אז האישה הזאת, לראשונה זה יובלות, דיברה אליה כל-כך בנעימות. בשקט. לא חוששת לחשוף בפניה את המבט הזה שלה, הנזקק, שהיה לה עצמה כשהייתה הולכת, פעם בשבוע, לכירופרקט המחשמל שלה, בגלל הכאבים העזים שהיו לה בגב. למרות שעד היום לא הייתה בטוחה אם החישוק האתני מזהב שענד המעסה על אצבעו, היה טבעת ההפסד של החיים שלה, או שעדיין אסור היה לאבד תקווה... בכל מקרה, עכשיו התלבטה אם תישאר על מושבה ותצותת, כהרגלה, לשיחה שהחלה במשרד, או שאולי עדיף שתעשה סיבוב קל, בין העובדים, ותכרסם לה פתית. בסוף החליטה להתרחק מעט, לשבת על מדרגת המתכת העליונה ולסרוג. לוקחת עמה גם את הטלפון והיומן, שהרי אסור היה לה להעביר שיחות – כך בפירוש ביקש הבוס – לא כל עוד הגברת ההיא בפנים. ועם זה, השיחות צריכות היו להיענות ולהירשם. עולם כמנהגו נוהג. רק שככה, חשבה הפקידה, היא תגונן עליהם מפני כל הנודניקים שצפויים היו להפריע, לקוחות ועובדים כאחד, ובאותה נשימה תכבד את המעמד. לכן, איזה מזל היה לה שאפילו מכאן גלשה השיחה שמן המשרד לאוזניה. זכה כמים מטוהרים. אז, יודעת לפחות שבעניין הזה לא חטאה בשום דבר, הסירה הפקידה את האפרכסת מעל המכשיר, נשענה קלות על מעקה המדרגות וסרגה בחולמנות...

 

"האמת היא שזה היה גם כשהיינו חברים," אמרה האישה במשרד. "בזה אני חייבת להודות: הוא אף פעם לא שיקר לי לגבי זה, או ניסה להסתיר את הבעיה ה..."  – היא חיפשה את הניסוח המדויק בצלוני המשרד שחצו בקווים דקים ומאובקים, ולעתים עקומים, את ההמולה שרחשה תחתיהם – "נגיד, הלא-רגילה הזאת שלו... רק שבהתחלה, אתה יודע, זה פשוט נראה לי אחר. מקסים. גבר צעיר, אמרתי לעצמי, משכיל ונאה, שחוץ מכל הדברים הטובים שבו גם מגלה עניין בקניות. במצרכים. מצרכי מזון, מצרכי ניקיון, מצרכי היגיינה, בגדים, ממתקים, משקאות... באמת, מה רע? חשבתי. והוא גם אמר לי – בעצם הוא כבר קצת השביע אותי אז, כשהחלטנו שזהו, אנחנו מתחתנים – שאני אף פעם לא אצטרך לסחוב מהסופר. לא, לא עלמה, הוא הכריז, את כל הקניות והסחיבות תשאירי לי. את הרי יודעת עד כמה אני נהנה מזה, כמה אני מתמצא. אז בואי נסכים שנחלק את זה בינינו מראש: אני אקנה, ואת תסדרי. ואת יודעת מה" – הוא המשיך, כל-כך מפתיע, כל-כך חינני – "אם תהיי עסוקה באותו הזמן, בבית או בחוץ, או שסתם לא יתחשק לך, תעזבי לי את הכול. אל תטרחי. אני אביא ואני אסדר. את רק תגידי לי מה חסר לך, תעשי רשימת קניות קטנה, גדולה, מה שנראה לך, או שאפילו תכתיבי לי בטלפון, אם זה יותר נוח לך, ועוד באותו ערב, אחרי העבודה, המקרר והמזווה שלך יהיו מלאים...".

האיש המאזין לה, הגם שכל זה לא היה כלל מעניינו, לא יכול היה שלא להתרשם. הוא החליף את רגליו המשוכלות זו בזו, ונאנח בהתפעמות. באמת, מה רע? אשתו הרי יכלה לבקש ממנו חמישים אלף פעם משהו, וחרף תפקידו היה שוכח. מסדר בסוף בטלפון, מהאוטו, אחרי שננזף, שהשליח עם הווספה יקפיץ לה את שנזקקה לו, על הבוקר, למחרת. ובהחלט, זה לא היה כשר. הוא ידע. כולם ידעו. השליח הרי לא היה מקבל על זה בונוס. וכמה פעמים זה קרה? לא היה נעים לו לזכור. והנה, שאפילו הפקידה שבחוץ מיצמצה, וזנחה את המסרגות. לא מאמינה למשמע אוזניה. עוד יש בכלל גברים כאלה בעולם התפוס והאכזרי הזה? לא, רגע, היא רוצה לדעת, האיש הזה, שזאתי שבפנים כל-כך מקטרת עליו – הוא מציאותי?!

"כן, זה בטח נשמע כאילו אני סתם מבלבלת את המוח, נכון?" העזה האישה בפעם הראשונה להביט באיש שמולה בחטף. מוצאת שהוא לא ממש מבין אותה. אבל מרותק. "אחרי הכול", המשיכה, "איזו אישה עובדת, עסוקה, לא הייתה מאמצת גבר כזה בשתי ידיים, ודווקא לא מפסיקה לעודד אותו, מתפארת בו באוזני כולם? כן," חייכה עכשיו המתלוננת במרירות, ונשמה נשימה עמוקה; לא יודעת שבדיוק באותה נקודת זמן חברה אליה הצעירה על המדרגות. אלא שבעוד שהאישה עם כובע הג'ינס נשפה את האוויר חרש, עצרה הפקידה הכועסת את נשימתה... "שלא לדבר על זה," אמרה האישה שבפנים, "שאני אמנית. מגלפת בעץ. פסלת, אם אתה רוצה," הוסיפה לפרט, ככל שהסכינה לקלוט את גביניו המסתבכים של המאזין. כעת כבר ברור היה לה שאיבדה אותו. זמנית, לפחות. אבל היא לא הוטרדה. ראשית, הייתה רגילה להשפעה שהשפיע מקצועה על אנשים שהאמנות לא הייתה קרובה ללבם – והיא בהחלט ראתה בפיסול-גילוף שלה מקצוע – ושנית, חייכה בלבה, היא עדיין לא סיימה את הסיפור...

"אז זהו, אני אמנית". היא שלפה עכשיו מתיק הג'ינס שלרגליה פסל עץ שגודלו כגודל זרוע, והגישה לו אותו בעיניים ביישניות. "ולכאורה, מה יכול להיות יותר נהדר בשבילי, שאני קצת שכחנית וחיה רוב הזמן בתוך האפשרויות שבעץ, מלחיות עם בן-זוג נאמן, שאפילו טורח כמה פעמים בשבוע להסיר מעליי את דאגת הקניות ולפנק את המשפחה בשפע של מצרכים?".

האם קינטרה אותו? מנהל הסופר חייך במעוקם, אך נטל את הפסלון בעניין. הייתה זו דמות  גבר שקשה לקבוע את גילו, אך ודאי לא זקן, ושהיה לבוש ז'קט, מחויט למדי, סבר המנהל, ושישב, או יותר נכון קרס, על ספסל, כשלידו, ומסביבו, ערב-רב של שקיות... כן, שקיות דחוסות, שכל מיני קופסות ובקבוקים הציצו מהן, או נפלו על המשטח שלרגליו.

המנהל שב והפך בפסל. מעריך את עבודת האמן העדינה והפרטנית שעשתה האישה שמולו בעץ. בחומר הקשה. הוא ניסה לקלוט את ידיה, שוודאי לא היו עדינות כשאר מראיה, אלא שהיושבת מולו חבקה עצמה במסכנות וידיה לא נראו. הוא חזר ותלה את מבטו בחפץ... כן, ממש כאילו היה העץ פלסטלינה, חשב. וזה בטח לא פשוט לדייק ככה, לפסל ככה. דברים קטנים כאלה, שהם חזקים וברורים, וגם אומרים משהו. הוא נשך את שפתיו כאילו הציבו בפניו אתגר, חידה לפיצוח. כי ככל שהוסיף להתבונן בפסלון, כבר לא היה בטוח אם לפניו דמות של קלושאר, שכל רכושו עלי אדמות גובב בשקיות הסתמיות האלו, או אולי זה מין  גבר מודרני שנגיף הצריכה מוטט אותו על ספסל צדדי; מעין קורבן עלוב – המנהל חש בצרבת קלה שטיפסה בגרונו – של כל השיטה הזאת, נו, שהוא הרוויח ממנה, התפרנס לא רע בכלל, ולא זו בלבד, אלא אפילו המריץ, השכם והערב, את הנגיף הקפיטליסטי המידבק, בכל מיני מבצעים.

לבסוף שיפשף האיש בחוזקה את לחיו, עם שביקש להשיב לאישה בכובע הג'ינס את פסלה המרגיז. ואולם בשל חרטה שפשטה בו, כשנתקל בעיניה הנוגות, העמיד את הגולם באמצע, על ערימת ניירת, וחלק את מבטו ביניהם. הפסל עמד בצייתנות. היה לו בסיס טוב. אבל בחוץ, על המדרגות, החליטה הפקידה שלא יאה לה שתשב עוד ככה על הרצפה, כמו איזו קבצנית. באמת. לא מספיק שגם ככה היא סובלת מכאבי תופת בגב? חוץ מזה, השתיקה שנמתחה שם בפנים, והיא לא ידעה את פשרה, פוצצה את מוחה, שֶגורה וגורה, ובסוף מה? מה הבעיה של זאת, המפונקת-הנשואה-באושר, בכלל? אלוהים יודע. לא היא. מקללת בזעף, וצפודה כולה, נעזרה הפקידה במעקה כדי להתרומם. אחר-כך, אגב חריקתה המכוונת בעקביה על פלס המתכת, שבה במרי עם כל הציוד שנטלה קודם לכיסאה. מסתובבת עליו בהתנשאות, אך עדיין לא מעזה להחזיר את אפרכסת הטלפון למקומה. תחת זאת, שילבה את זרועותיה על מותניה הרזים, וכרתה את אוזניה במופגן.

"רגע, אני לא רוצה שתחשוב שאני כאן כדי לעלוב בך חלילה, באיזה מובן," רימזה האישה לפסל, "וגם לא לשפוט את עיסוקך. להפך, הרבה פעמים בחיי הנישואים שלי חשבתי שבעלי הוא פשוט גאון צריכה מוחמץ. כלומר, אתה מתאר לך מה עולם הצרכנות הניהולי הפסיד פה? בן-אדם שביזבז את כל שנותיו הטובות כדי להיות עורך-דין אפור בבנק! הו, מרוויח יפה, ודאי, עם כל התנאים וההטבות, אבל בלי ספק חסר את הריגוש והסיפוק שגורם לו כל ביקור, הכי קצר, הכי מקרי, בסופר! בסופר שלך, אדוני! כלומר, לראות אותו חותר קדימה, בין ארוניות התצוגה, המקררים, והמדפים המלאים כל-טוב שלכם, עם העגלה המסורגת – זאת חוויה דתית. מאורע! אתה מבין, זה כמו לתפוס אדם חי בשיא אושרו. בשיא מגננותיו. זה להאמין, אדוני המנהל, במין האנושי, שחרף בדידותו ומצוקותיו עדיין עומדת לו, פה בסופר, יכולתו להוציא מן הכוח אל הפועל, ועל-הרגע, את החריף או המתוק בחלומותיו. להתפעל, כל פעם מחדש, מיתרון הבחירה של האדם, מהתיאבון המופשט שנתברך בו להנאה, למלא את עגלתו העוברת על גדותיה... ונוכח כל זה, הפסל שלי" – האישה הצביעה עליו כמעט בזילזול, בידה שנתגלתה להרף עין, דקה, אך מיובלת כצפוי – "שום דבר הפסל לא תופס. ממש כלום. כי את התופעה הנדירה הזאת, ששמה בעלי, צריך לתפוס בזמן אמת, אדוני. לראות בעיניים!".

עכשיו הביטה הגברת עם כובע הג'ינס ישר במנהל הסופר, כאילו הייתה מביטה בעיני זה שאיפשר לכל הדברים הפלאיים הללו להתרחש. הצרבת של מנהל הסופר כבר תקפה את כל גרונו, כמו בכל פעם שהדוחות הכספיים הראו על מגמה של דריכה במקום, או חלילה ירידה, וידיו, שהיו משחקות על השולחן בעט בצורת מוצץ – שי שקיבל מחברת טיטולים – נסוגו לאט, כידי הדוברת לפנים, ונעלמו בגופו. אלא שהדוברת לא פירשה נכונה את תנועותיו. "לא, אתה כנראה לא מכיר את בעלי. אישית, אני מתכוונת. אולי רק ממראה  עיניים. זה כן. כי אתה בטח מבין, שהוא מבלה פה, אתכם, ועם המוצרים והמצרכים שלכם, יותר מאשר אתנו: אתי, ועם המשפחה. הרי כבר יש לנו שני ילדים," הסבירה האישה במין התנצלות. "אז לא, אתה לא ממש מכיר אותו, אני משוכנעת. בעלי הוא לא מסוג הלקוחות הטרחנים, הנצלנים. ככה שאתה למשל, לעולם לא היית תופס אותו כשהוא סוחב, אגב קנייה ממושכת, יומיומית, איזה חופן פיצוחים או סוכרייה מהתיבות הפתוחות והמפתות שלכם. לא, אדוני. לא בעלי.

"הוא גם לא מאלה, הלקוחות הנקלים, שאתה בטח מוצא אותם בטלוויזיה-במעגל-סגור שלכם, או במראות שבפינות האולם, כשהוא עסוק בלגרד פתקית מחיר יקר מאיזה מוצר ובאותו הזמן מדביק עליו ברוק אחת עם מחיר זול יותר, כדי שאחר-כך, בקופה, ייתמם ויתרעם, שמה איכפת לו שהקוד במחשב מראה מחיר אחר? הוא, הלקוח, תמיד צודק, והוא ישלם רק את המחיר שעל האריזה, כי מה זאת הבעיה שלו אם העובדת עם האקדח-סימון פישלה!...

"אז לא, זה לא בעלי, אדוני המנהל. הוא לעולם לא ירד לזנות צרכנית שכזאת. מה פתאום. הוא גם לקוח קבוע ונפלא, אתה יודע. תמיד משלם. או תמיד עומד בתשלומים. נושא עליו את כל התעודות והכרטיסים הדרושים, ויחד עם זה מומחה בכל המבצעים וההנחות וההגרלות שאתם עורכים. יודע יותר טוב מכל עובדת הכי מסורה שלך, כמה עולה היוגורט של החברה הזאת, כנגד זה של החברה המתחרה, ובכמה העליתם את מחירו של העוף הטרי לעומת השנה שעברה, ומה המחיר של חבילת הטואלט לפני רשימת המלאי שאתם עושים ואחריה.

"כן, כן! רק שזה עוד לא הכול, אדוני, כי אני מתכוונת שגם אם תעיר אותו באמצע הלילה – או גרוע מזה, באמצע הלילה במילואים – בעלי ידקלם לך במדויק כמה אתם לוקחים על מאתיים גרם גבינת 'עמק', ולא ישכח להוסיף את דעתו על גבינת הממרח-בטעם-אנשובי החדשה, שרק עכשיו השיקו לשוק, שהיא בעצם העתקה גסה מחברה איטלקית... או מה שהספיק ללמוד על סכיני הגילוח הקהים שייבאתם מסין, לעומת יתרונם של אלה מהייצור המקומי! אה, אבל הוא עוד ילמד אותך, אדוני, על הקפה המגורען המוצלח של חברה X לעומת פירמה Y, שהוא מר, ולא מתמוסס היטב, שלא לדבר, שהוא יגיד לך, במומחיות, איזו בירה, או פסטה, או נוזל להברקת חרסינות טובים יותר מאחרים, שלפעמים הם סתם יקרים יותר בגלל שהם מותג, או כשמסע הפרסום הרעשני שמלווה אותם גורם אפילו לאנשים בעלי דעה עצמאית לאבד לגמרי את שיקול דעתם.

"ולפעמים, לפעמים, אדוני" – האישה שבה ושאפה אוויר, מהדקת ללא צורך את כובעה לראשה – "בעלי, לרוע מזלך, פשוט מכיר לפני ולפנים כל סדרנית מדפים שלכם, יודע מצוין איפה היא מתרשלת, ואיפה היא נוטה לשכוח, בגלל הכאבים שיש לה בגב התחתון, ככה שהוא ישלוף את קופסת הסרדינים האהובה עליו, זאת שמתוצרת פורטוגל, שמכיוון שנותרו כמה קופסות בודדות ממנה, בתחתית הדלפק, ומאחורי המיונז ההולנדי השמן שלא תפס – העובדת שלך שכחה לעדכן לה את המחיר; וככה ייצא שבקופה, ישלם עליה בן-זוגי את המחיר הישן, הזול יותר, ובדין וביושר ישלם. ואז גם יתגלגל החוצה, עם כל אלף שקיותיו – לא חשוב שביקשתי שיקנה רק רבע מן המצרכים, כי מה לעשות שהיו כמה חדשים, או מוזלים, או נחוצים, שלא זכרתי, ששבו את לבו? – כשמבטה של הקופאית הכי שחוקה ילווה אותו, כל הדרך, החוצה, כשטיח אדום... ".

מנהל הסופר כבר לא יכול היה שלא לצחקק. משתדל, עם זאת, לבלוע את יתרת צחוקו הלא-נעים, שהרי האישה שמולו – לא-להאמין! – דמעה בגלוי. ואף על פי כן, ורק משום שחש בטוח ויציב במשרתו, לא טרח לצמצם את ההערכה שבקולו, כשאמר: "אז מה, תשמעי, לא ממש קלטתי כשאמרת עליו קודם: מתמצא, מומחה... אבל מסתבר שהוא באמת מנהל סופר מוחמץ, בעלך, מה? ממש קריירה מופלאה שירדה לטמיון. נו כן, הידע, הזיכרון, שאת מספרת עליו, תשמעי..." נחנק עתה מנהל הסופר בעוינות, שהרי הוא לא הלך לשום מקום בכוורת שלמטה בלי שנשא תחת זרועו את דפדפת המחירים.

"כן-כן, אמת דיברתי," קינחה הפסלת את עיניה בממחטת נייר צבעונית שלמראיה התעודד המנהל. לא היה לו ספק כי נקנתה אצלם. אחרי הכול, הוא זה שחשב, חרף מחאותיה של אחראית הרכש, שתהיינה נשים בקהילה אותה שירתו, שדווקא תחבבנה טישוּס עליזים שכאלה. להן. לילדיהן. והנה, האחראית, אישה דווקא, ושגם אמורה הייתה להיות בעלת חושי צרכנות מחודדים, סברה שאפילו להזמין כמות ניסיונית מן הממחטות הטיפשיות והיקרות הללו, פירושו בזבוז זמן...

כמו שחשבה עכשיו, למשל, גם הפקידה שבחוץ. כי באמת, האישה המוזרה עם סיר-הג'ינס על הראש... מה היא רוצה מהבוס שלה, בעצם? להשיג לבעלה איזה ג'וב בסופר? ואולי עומדים לפטר את בעלה הנחמד מן הבנק, שהיא כבר מקדימה תרופה למכה ומספרת לבוס על כל מעלותיו? ובכלל, הבוס שלה מנהל לשכת עבודה מסכנה או שהוא מנהל סופר משגשג, עם מזכירה במשרה מלאה, שמאז שהוא הגיע, והם עובדים יחד – הפקידה נקשה על שולחנה שמפורמייקה כנגד עין הרע – הסופר שוב לא מיועד לסגירה; שהרי הרשת הענקית שפיקחה עליהם לא הרשתה שום משחקים או בזבוזי-זמן. להבדיל, כמובן, מן המנהל שלה, שלפעמים היא לא הבינה, הפקידה, איך יכול היה להיתפס ככה, יושב מול החלון שבמשרדו, וחולם חופשי-חופשי מעל ראשי הלקוחות. או סתם יושב, כמו עכשיו, שעה ויותר עם איזו נודניקית, שחושבת שבגלל שבעלה אוהב לקנות בסופר, ובכלל הוא צרכן ובעל מעולה, אז מנהל הסופר הוא איזה פסיכיאטר, כותל לצרות העשירים שלה; שאחרי הכול אפשר היה להגיד על הבוס שלה הרבה דברים, אבל עובדה שמאז שזכה במכרז, ורק הגיע לכאן, וכבר נשוי עד העצם, בפעם השנייה, עם ילדים מזאת וגם מזאת, ובשום אופן לא מתעסק מהצד עם שום עובדת, ואפילו הערה קטנה לא זרק מעולם על התסרוקת החדשה שלה, או על החצאית הקצרה – אז המנהל הזה, לא רק ששיפץ וחידש את המקום, אלא שגם הזניק את המכירות לשמיים!

כי אז, מקרטעת בכוונה על כיסאה, רצתה הפקידה לשוב ולחבר את הטלפון, ואולי אפילו לעשות שיחה קטנה לחברה שלה, שעובדת במשרד עורכי-דין, ולספר לה על הקטע שעוד רץ שם, מאחורי דלת-האקורדיאון. אלא שמשום מה, לבה עוד לא הניח לה. ומקלפת עכשיו מסטיק מעטיפתו, גלשה מעט בכיסאה המרופד, והמשיכה להקשיב.

 

"כן, אני מסכימה. זה באמת נשמע חביב ומשעשע," אמרה הפסלת, מסירה לראשונה את כובע הג'ינס מראשה, ומגלה קרקפת בייצתית שרק איי פלומה אחדים ניגעוה במין כתמים דהים. "אילו רק הקניות המטורפות הללו לא היו באות על חשבון..." – לפתע עצרה האישה בדיבורה, גחנה לעבר המנהל ואמרה  – "אתה יודע, אדוני, שלפעמים יש לי במקרר עשרה גביעי שמנת, כשלא אני, ולא ילדי, ותתפלא, אבל גם לא בעלי, אוכלים שמנת?! או שקיות! כמות בלתי-נדלית של שקיות סופר שיש לנו, לכל מטרה, לכל שימוש, לכל צורך" – חיקתה ודאי האישה את בן-זוגה, בקולה שהתעבה לפתע. אחר-כך שבה פתאום למקומה, כשם שגחנה, והעבירה את ידה על קרחתה. "אז אתה בטוח, אדוני המנהל, שלא בזכותנו אתם ככה מצליחים פה, בסופר?".

זנב הצחוק שעוד נותר בגרונו של מנהל הסופר, להילחם בצרבת, היה לפתע פלצור על לשונו. לבו הלם. רגע, ואולי המין-קרחת הזו שלה, זה בשל צו האופנה? מה, היום הרבה נשים, ובטח בוהמייניות, אמניות, כמו שהיא אומרת, מגלחות את שערן... הרי בתו הבכורה, מאשתו הראשונה, בעצמה מאיימת לגלח! כן, ליעלע האיש. ואולי זה בכל-זאת בגלל הסיבה הישנה ההיא של ה...

"אבל נכון," המשיכה האישה. "מאז שחליתי בפעם השנייה, אפילו אני הרמתי ידיים. אפילו אני כבר לא משועשעת. משועשעת!" היא ביטלה. "סלחנית, יותר נכון. כבר לא סלחנית. אתה מבין, לכן הייתי רוצה שדווקא אתה, הכי מכולם, תדע שאין לי עוד כוחות לשקר הזה. לזה שהסופר שלך, אדוני, כבר מזמן איננו רק מקום תמים למכירת לחם, חלב וסבון. הו לא, אתה מנהל מקדש, אדוני. בית-כנסת. וזה לא רק בגלל מחלת הצריכה. תרבות העודף והגודש. כבר מזמן לא" – לפתע נמצא שמנהל הסופר הנבוך ניענע בראשו עם הדוברת – "לפחות לא במה שאמור בבעלי. כי אצלו, אתה מבין, הסופר היה תמיד, קודם לכול, מקום מפלט. מכחש. ועוד הרבה-הרבה לפני שחליתי בסרטן...

"כן, כשסתם צריך היה להתמודד עם ילד שקדח כל הלילה ולי כבר לא נשאר אוויר למחרת, או עם ילדה שלא הסתדרה עם החברות בבית-הספר ונזקקה לתמיכה, או כשמכונת הכביסה הציפה את הבית, וגוף החימום של הדוד נשרף, וכשהיה ריב עם החמות או מחלוקת עם ועד-הבית, ונקרתה איזו הפלה טבעית בדרכנו, גוררת דיכאון, או כשתקפה אותי הדאגה כשביקשו לפטר אותו בשל צמצומים, או כשבעצמו חלה, ונקרא למילואים בתקופת הלחץ הכי גדולה שלו בעבודה, וכמובן כשחליתי אני, בפעם הראשונה, והשנייה, והוא תמיד לא היה שם. אפילו חלקית. ותחת זאת, תמיד הוא היה בדרך אל הסופר, או מן הסופר, או בסופר! כי חובה הייתה לו, דווקא באותה שעה, מכל הזמנים שבעולם, להיכנס בבהילות לסופר ולקנות כמה דברים... קנייה שנתמשכה נצח, ותפחה שקיות על גבי שקיות. כי הרי רק הוא היה רואה שאין חמאה במקרר, ואת בכלל שמת לב, לעזאזל, עלמה, שאו-טו-טו נגמר לנו המרכך?! ושום? מה עם השום?! כי אחר-כך כשאין שום בבית, או שמן זית, ואת רוצה לבשל, את יודעת יפה מאד לפתוח עליי את הפה, שאיך זה אני קונה וקונה וקונה, ורק את מה שהכי צריך אין לנו! אה, איך זה באמת? אי-יי-יי, אז אתה מבין, אדוני המנהל" –

המנהל שוב לא מצא עוז בנפשו להישיר את מבטו לעבר אשת לקוחו הנאמן.

"...דווקא כשהבראתי נכנסתי בעצמי כמה פעמים לסופר. מרגישה כאילו אני בגן-עדן. עומדת איפה שאסור. אוכלת, או קונה, או בוחרת, מה שאסור. מפירה את ההסכם הכי בראשיתי וקדוש שבינינו, שאני לא, לעולם. והוא כן, תמיד. וכביכול, למעני. כדי לעזור לי. אבל מה לעשות שבעצמי התחשק לי, אחרי שמיגרתי את הסרטן, בסבב הנוכחי, להרגיש את החיים מיד ראשונה? לבשל לילדים ולי משהו טעים, שאותו אני מיששתי, ולגביו אני התלבטתי והחזרתי, ולקחתי במקומו משהו אחר, טוב יותר, ואפילו יקר יותר – אבל בעצמי! לגמרי בעצמי! ולבד. אתה מבין, כמו שתמיד אני ככה: אמא, וגם אבא, בשביל הילדים, לבד. אבל, אויה, כמה שבעלי אז התפלץ...". 

"כן, אני בהחלט מבין," השתעל קלות המנהל, כי צריך היה סוף כל סוף להוציא מתוכו את האוויר החמוץ של הצרבת. "ובאמת תסלחי לי בקשר לזה," הוא התכוון לראשה הפלומי, הגם שדווקא הצביע על הפסלון. "אבל לא היה לי מושג..." .

"מה זאת אומרת? אבל כמובן, איך יכולת? וזה כבר באמת בסדר גמור. אני מתאוששת. אני והילדים." אמרה האישה, תוך שמוללה את כובע הג'ינס, כמעצבת אותו מחדש. בחוץ פוצצה הפקידה בלון ורוד ענק על אפה, למרות שהפעם לא התכוונה להרעיש. להפך. רגליה התאבנו. וגם ידיה. היא לא ידעה על איזה פסל דיברו שם, במשרד, כי אכן נדמה היה לה ששמעה בשיחה את המלה פסל, אבל ככה היא הרגישה. פסל. מחוסרת חיים. והנה עכשיו, הפיצוץ-מסטיק הזה שעורר אותה שנית. היא עצמה את עיניה והחזירה את אפרכסת הטלפון על כנה, בדיוק בזמן שהבוס שלה, הרים את הצלון שבחדרו, לבהות, כדרכו, בלקוחות שלמטה –

...אנשים על גבי אנשים. קשישים וצעירים. גברים ונשים. וילדים. והוא לא ידע עליהם דבר. רק על כספם. או חוסר כספם. הגם שלא פעם, הירהר בהם. כל לקוח או לקוחה נראו לו כסיפור. הנה האישה הזקנה הזאת, שגם הקופאיות צחקו עליה שהיא כל הזמן קונה רק קישואים. וזה, מנהל העבודה, מאתר הבנייה הסמוך, עם הסנדלים התנ"כיים, קיץ או חורף, שהיה קונה שני מרלבורו לעצמו וכעשרים סנדוויצ'ים מוכנים עם נקניק וגבינה לפועלים הזרים, ורק סווטלנה, הקופאית שעלתה מנובוסיבירסק, ושלא שמרה כשרות, הייתה מסכימה לעשות לו חשבון... והיה גם הילד הזה, שהוא חשד שהוא ילד מוכה, כי כל הזמן היה מסתובב בין המדפים ושואל על יוד. כאן זה לא בית מרקחת, אמר לו פעם מוישיק, האחראי על מוצרי הבשר והקפואים, כשהילד התחיל לעלות לו על העצבים. מחפש יוד ותחבושות בין קציצות הירק והנקניקיות. התפתחה המולה קטנה, והוא לקח אותו אז, למעלה, למשרדו, לתחקר אותו קצת. בעדינות. מבקש מסיוון הפקידה שתביא לו פרה אדומה מן המתוקים. אבל הילד שהתפעל מן הגלריה – מטביע עשר ידיים שלו על כל קיר החלון המוארך, ונהנה איך שראה את כולם מלמעלה כמו ממטוס – רק טרף את השוקולד ולא סיפר דבר. אבל הוא הבחין בכמה חבורות, הוא היה משוכנע. מסביב לצווארו המלוכלך. ואחת ברקה. ומה הוא עשה בקשר לזה? הוא, שהיה קצת כמו שהאישה הזאת אמרה – מנהל בית-כנסת? מקדש? כלום. הוא לא עשה כלום. ואולי בעצמו הוא בורח לכאן מדי בוקר? נחרד לפתע המנהל. בורח משתי נשותיו, זו שהייתה, וזו שעכשיו, ומכל חמשת ילדיו הוא נמלט, ומן המשכנתה ומאביו הסיעודי, ולעולם שכולו טוב; גדוש טעמים וסוגים ושופע צבעים וריחות. עולם שבע. חלומם של כל הרעבים. והפחדנים.

המנהל הוריד את מבטו מכתמי האדם שפיזזו למטה, אם בתורים ארוכים וכמו מסודרים, ואם בתפזורת אבודה מעט, בין הדוכנים. ואחר-כך, חוזר ומושיב את עיניו על ספסל העץ שמולו, ליד הקלושאר עם השקיות, שאל את הפסלת: "אבל בכל-זאת, למה אני? למה לא בחרת לשתף, אני יודע" – הוא בלע בזמן את המלה 'לערב' – "איזה יועץ לענייני נישואים, או עובד סוציאלי, כזה שמבין בסיפור כמו שלך, שיכול לעזור?" ובקול שנחרך והלך עוד הספיק להוסיף: "כי במה אשם מנהל הסופר?! אני לא אשם, גברתי. את בטח מבינה, עידוד המכירות, גירוי הקונים, זה הכול חלק מהביזנס, הרי אני בשום אופן לא מתכוון ל...".

הפסלת צחקה לראשונה מאז שוחחה עמו. כאן או בטלפון. ושוב הפתיעה וגחנה. מניחה יד חרוצה על ידו. ידו שהתכווצה. "סלח לי. אתה איש כל-כך נחמד. כבר ראיתי אותך, לא פעם, כשבכל-זאת חטאתי לבעלי ונכנסתי להיכל," היא חזרה וצחקקה. "איך שאתה נוהג להסתכל בנו ממרומים. במין חסד כזה. כל-יכול כמעט, אבל בעיניים טובות. מנסות להבין. ודאי שראיתי, שלא תחשוב." היא דיברה במשובה, כתופסת אותו בקלקלתו. "אז למה אתה? לא יודעת. באמת. אבל איכשהו, הרגשתי, שבמצבי, אתה הוא האדם שיותר מכול צריך לדעת על ההתמכרות של בעלי. על הסגידה שלו למקדש שלך, ועל האמונה השקרית שאתה נוטע בו, בכל ביקוּר, בכל מבצע, וגם על הכוח, הכוח העצום שאתה מרכז. ושולט בו, לוקח אותו מאתנו: ממני, ומילדיי. וגם חשבתי," היא שבה וחבשה את כובעה יוצא הדופן, כמלחימה אותו לראשה, "שעל אף כל חינגת הבשר והוללות הגבינה והיין שלמטה, מישהו צריך לספר לך על הנחמה המזויפת הזאת שאתה מוכר. אם אמנם עדיין הצדיק לא יודע את נפשו בהמתו...". 

מנהל הסופר שב ושיפשף את לחיו הבוערת, ותקע את עיניו סתם. בדופן השולחן. אך האישה לא סיימה: "ואני גם חושבת," נאנחה, "שבעולמנו המודרני, אתה משמש בתפקיד הקרוב ביותר לזה של אלוהים. אבל אולי כבר אמרתי את זה, מתישהו. אני מצטערת. אז רק רציתי לספר לך, כמו לכל אלוהים, עד כמה אני רעבה לחום, אדוני. רעבה ובודדה."

מנהל הסופר נסתתם כאילו מעולם לא זכה ביכולת הדיבור, ובמקום זאת שלח את ידו לפסל. מבקש להיאחז בו, והנה הוא מלטף.

יגעה מאד קמה האישה ממקומה. "תודה שהסכמת לפגוש אותי. זה בהחלט חרג מתחום סמכותך, אני יודעת. אבל אני לעולם לא אשכח את המחווה הזאת. אני מרגישה שבאמצעות השיחה אתך התקרבתי לבעלי יותר מאי-פעם. ואולי עכשיו אני גם אסלח לו על הפעם האחרונה שבילה פה, בסופר, כשחזרתי הביתה לבדי, מן הכריתה. ומי יודע, אולי את הסליחה הזו תוכל לזקוף לזכותך, אדוני. אבל את הפסל, אם אתה מסכים, אני רוצה להשאיר לך. להעניק לך. שי. ממני." עיניה של האישה שאלו.

מנהל הסופר הינהן, וכבר קלט בהתרגשות את ידה שהושיטה לו לפרידה. מגע עורה הפנימי היה כנייר זכוכית. חם ולא-שקט. לפתע הוא הרגיש שהוא חייב לעצמו הרבה יותר מן האישה הזאת. אולי עוד פגישה. אבל התבייש להציע. כשקם והפסל עוד בידו, כבר פתחה הפסלת עם כובע הג'ינס את דלת האקורדיאון, ומפני שחייכה אליו – העז ושאל: "איך את קוראת לו, בכלל?" הוא טילטל את מה שהחזיק, הגם שאחז בו בכל כוחו.

"זה תלוי," ענתה, עדיין מחייכת. "הילדים שלי קוראים לו 'סופרמן'. אבל אני קוראת לו 'הצורֵך'." הגתה הפסלת את המלה האחרונה כשם. ואחר-כך, כשהסתובבה למתוח את הדלת, כבר עמדה מאחוריה הפקידה, וחמורת סבר וחגיגית כעמוד קורינתי, התנדבה לסוגרה אחריה. אלא שבמקום זה, נשארה הדלת, משום מה, פתוחה, והיא ליוותה אותה אל גרם המדרגות, מבקשת ממנה להיזהר בשבע עיניים כשהיא יורדת בהן, שלפעמים המדרגות האלו, השד יודע למה, חלקלקות מאוד... ורק משנוכחה הפקידה לראות כי האישה עברה את מכשול המתכת בהצלחה, הזדרזה ונעמדה ליד הבוס שלה. רואה יחד עמו מחלון הגלריה איך ריחף לו כובע הג'ינס כמה רגעים בין הקונים בסופר, כאילו לא אדם היה מתחתיו, עד שיצא והתעופף מן הדלת האוטומטית לעבר הרחוב. מתבלט שם מבין כל הכתמים ונעלם.


מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"סופרמן":