שירת ישראל פנקס

על המשורר הישראלי בן דור המדינה, ישראל פנקס
29/11/2012 16:54:22

הרבה לפני שהתחיל הדיון התיאורטי בים תיכוניוּת מן ההיבט התרבותי, דיון שגלש לפופוליזם בנוסח הזמר הים תיכוני, ישראל פנקס (1935), כבר בשיריו המוקדמים - בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60 הִפנה מבט והתמקד בחופי הים התיכון, ובעצם הפך את הים תיכוניוּת לתמה מרכזית בשירה שלו, תוך דיאלוג מרתק עם תרבויות אירופה הקרובות, בתחילה איטליה ואחר כך יוון. פנקס התרחק מן האוריינט ומן המבט אל פנים היבשת, התרבות הערבית, וניסה למצוא מוצא אל הים, אם לעשות פרפראזה על שיר של משורר אחר, מאיר ויזלטיר. הנה לפניכם השיר הראשון הפותח את הקובץ המקסים של פנקס, "14 שירים", בהוצאת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד ב-1961.

"מבטן הספינה, השטה/ למרחקים, אני/ ניבט קשוב.// המים מרחמים. הערב/ כמו לפני אלף/ שנה.// בים העתיק שלנו/ אין חדש./ רק הרוח משתנה.// אינני חושב/ שהחמצתי משהו./ כל שניתן מאז// הוא מתנה./ פעם בא/ סוחר פלורֶנטיני והציע// זכוכית אדומה./ בשנת אלף/ ארבע מאות ואחת זה היה.// לא היה/ לי מה לתת/ בעבורה. והוא שב.// אקנה אותה עכשיו./ כמו לפני אלף/ שנה, גם הערב."

בשיר אחר באותו קובץ של פנקס מדומה האדם למְכלית. הדאגה היא התכולה שלו, היא גם הדלק שלו. הוא שומר עליה ונוצר אותה ומבקש לפרוק אותה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון. "יש בי דאגה/ כמו במכלית/ אחראית.//... המטען שומר עליי ואני/ עליו: שנינו/ חמורים מאוד.// פעם אפרוק אותו/ כמו בועה/ על-יד פמגוסטה/ על-יד פמגוסטה." הממסדים השונים, מנגנוני השליטה, תמיד מתקנים את האדם, משפצים אותו, אבל לא פורקים מעליו את תחושת הדאגה שמלווה אותו. "תמיד בודקים/ ומתקנים אצלי, לבל/ אמעל./ תמיד שבים וממלאים אותי/ בדלק המסוכן./ תמיד אומרים לי:/ "לך עכשיו, אתה מתוקן."

עניין היות האדם חפץ, חלק ממערכת שאין לו עליה שליטה, שבה הוא מאבד את העצמאות והעצמות שלו, מופיע אצל פנקס גם בשיר יפה אחר באותו קובץ סינגולארי (ייחודי) "לעולם לא יביע כול", שבו אדם נושא תיבת חול שטחן מאבנים עד דק, והמוכסים, כלומר נציגי החברה למול האינדיבידואל, לא מאמינים לו, שאת זה, דווקא את זה, הוא רוצה להעביר, דבר הנראה כחסר ערך. הם בודקים אותו לפניי ולפנים, ולבסוף יש להם עוד חוצפה לשאול איך הוא מרגיש. תמיד נשאר פער בין הפרט לבין הכלל, בין הזולת שממול ליחיד הדובר. פנקס נאמן כאן בשיר זה, ובכלל בתפישתו המוקדמת לאמירה המודרנית המכוננת והמפורסמת של סארטר שהגיהינום הוא האחר, הזולת.

עם כל זאת האדם (היחיד) מנסה לתקשר. בהמשך "שיר של מכלית" נכתב: "לפעמים עוברות/ לידי אוניות-סוחר/ עליזות.// הייתי רוצה להחליף/ עימן אותות דגלים/ צבעוניים, אבל/ אינני יכול: אני מפליג/ לתפקיד הרציני." נכון, היחיד מנסה לנופף בידו, אבל הוא אינו יכול לעלוז, כי המשימה של חייו ממלאת אותו, המשימה שהוא החליט עליה והולך לעברה. הדאגה והיצר התמידי לפרוק אותה (זו המשימה) מעכבים קשר, מונעים שמחה. אך אם יפרוק ביום מן הימים האדם את דאגתו, את תכולת המכלית, מה יישאר ממנו - אולי ריק. אם ייפטר מן הדאגה עליה הוא שומר בקנאות שכזו, בעצם אולי ייפטר ממהותו וממיהותו, מעצמו. מצב מסובך.

פנקס הצעיר אינו משורר אופטימי. הוא מבקש לקרר אותך כדי שתתקרב, תתחמם ותזדהה. הוא סמלי. בספרו השני "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים" (הוצאת "ידיד למחבר", 1965) הוא אופטימי עוד פחות ואפילו מפלרטט כאדם צעיר עם המוות. בשיר אחד קצר בקובץ הזה מתואר אדם בודד, מאוד בודד, השוכב על הגב בעיר נמל רועשת, אך אף אחד לא באמת יודע על האיש הבודד ואין לו שום קשר לסביבה. הוא שוכב על הגב והעולם הפנימי, האישי, נפתח לפניו בדמות "הפרח הוורוד". לדידו של השוכב על הגב, רק העולם הזה קיים. עולם פנימי עמוק שאפשר לצלול לתוכו, נראה לרגע שעולם זה ממלא את הווייתו של השוכב והוא אופטימי, ורוד, אבל לא. זהו עולם תודעתי בו זרמים מאיימים מטביעים.

בשיר אחר, ארוך ומעט פואמתי, "שיר לילה" יושב הדובר בלילה ומחכה למוות, שהרי אין דבר יותר בטוח מבוא המוות לבסוף, ואין דבר יותר ארעי ובלתי צפוי מרגע המוות, מתי יבוא. "אני חושש מן השינה. הלוא/ יכול לבוא בכל/ רגע, ואיך זה/ אקדם ככה את פניו? הן לא/ אבקש מאיתו להמתין. לא הדבר השפל/ הזה. לכן, בלילות האחרונים, אפשר למצוא אותי במדורים/ הפנימיים שלי, לבוש/ ומוכן, ציפורניי עשויות, אני עונב/ עניבה, שומע/ נגינה... אני זוכר פנים ומעשים/ ושנים, ואני ער./ אני מרגיש את האדמה/ קרובה. היא מעלה אדים/ של צוף קדום, למלחמה./ היא מסחררת/ בריחות הנרקוטיים שלה. עובר בה רעד/ של חדווה. כמו בעוגבה. כבר היא חובקת כמו אהובה/ אוכלה. אחר מנגנת אשכבה." האווירה הגותית המורבּידית, העולה מן השיר והכנת הגופה שהיא אדם-חי ברוח טרנסילבנית ערפדית לקראת המוות, מזכירות לי את השיר של פאול צלאן בהקשר השואתי, כשהוא רוחץ ומסרק את הגופה ומפנה את מבטה כלפי השמיים בהאשמה. אך בעוד שאצל צלאן יש האשמה כלפי שמיים, אצל פנקס הצעיר יש השלמה עם המוות. הוא יסרב בתחילה כנערה מחוזרת, ולבסוף ילך עם המוות. השפעות חזקות של ת.ס. אליוט ניכרות בטקסטים האלה של פנקס. מי שנושא את התרבות המערבית עם כל כובדה על הכתפיים בתוספת החיים המלאים, המייללים.

אבל פנקס לא נשאר שם. בדומה ליוצרים אחרים הוא מבקש להתפתח ובראש ובראשונה - הוא מתחתן. השינוי הראשון מסתמן ב"שיר חתונה" מתוך "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים", שיר מפליא ומעניין בקונטקסט הפנקסי, כל כולו תיאור הדוניסטי הכולל קטלוג של שמות פרטיים של יינות, בשרים ועינוגי חך, אנשים, אורחים ומכּרים מתפלשים בשפע שפנקס מכין עבורם למשתה, לחגיגה המלכותית, פנקס כותב ".. די עשיתי עד כאן שירים עצובים". אבל גם כאן הוא אירוני וקודר. אינני מאמין ולו לרגע אחד להדוניזם של פנקס. הוא סובטילי מדי, מפוכח מדי, שורה כגון "כשתיים דובים ארקד לפניהם כל אותם ימים ולילים", מעידה על שמחה ילדותית, אך אירונית, של שבירת הלשון התקנית, "מכולם תפרח אז אשתי, הטובה ונאה/ בנשים, נשב לשולחן כשאתחתן וניגע/ זה-בזה כל הידידים/ הטובים: השמנים, הגבוהים, הנמוכים, הרזים." שומעים, ממש מאזינים, ברקע לאירוניה. ניתן לבצע השוואה בין שיר זה לשיר "הסעודה האחרונה" של ז'אק בְּרֶל, רק ששם ההקשר אינו אירוני, זו סעודה הדוניסטית פנטסטית של לפני המוות, ופה, בשיר של פנקס, זוהי סעודה אחרונה על סִפָּם של החיים לבד ותחילת החיים הבורגניים-הזוגיים.

ההתפתחות מביאה את פנקס לעבר הפואמות בספר "אל קו המשווה" (סימן קריאה, 1975) שתי פואמות, האחת שמה כשם הקובץ, ואילו הקצרה יותר נקראת "הנוף מחביא ילדים". כאן ניכרת בפירוש ההשפעה האליוטית על פנקס. הילדים נעלמים למבוגרים ועליהם לחפש אותם. הם יוצאים למסע חיפוש אחר הילדים, שהוא בעצם מעין

מסע חיפוש עצמי אחר הילדוּת. ז'אק ברל אמר פעם: לא חשוב מאיפה אתה בא, חשוב שפעם היית קטן, ושמשם, רק משם, הכול התחיל. זה מה שהמבוגרים מחפשים בפואמה של פנקס. הפואמה בנויה שברי דיאלוגים של המבוגרים התועים ומתרחשת בנוף הפתוח. מנחים את המבוגרים כמו בספרי ילדים: זרזירים, שפנים, קוקייה, אריה, פרח פרג, רוחות. ההתיילדות הזאת מקסימה. לבסוף באה המסקנה: "ככה באה לו מחשבה. 'אתה זוכר?'/ הוא אמר לדודי,/ 'איך הראו לנו באגדה/ על הילד הטוב והילד הרע,/ הדרך שעושה אדם על האדמה,/ עולה במדרגות ויורד, וקטן בהן כאפונה,/ איך חוזר הכל אל ההתחלה,/ ואת אמנו/ לוחשת עלינו דברי אהבה/ בהיסגר היום על מיטות-העץ הקטנות,/ ואיך שהייתה קומתה קטנה,/ איך באה איתנו ברקמת השמיכה /-..". לבסוף הילדים נמצאים בתוך סבך העלים, מקופלים וישנים כמו בתוך כּרובים, מוחבאים מעין כול, והמבוגרים לומדים כאן משהו על עצמם. הילדים היו כל הזמן הזה ממש מתחת לאפם של המבוגרים, "באמת הם היו שם". ה"אני" פוגש את ה"עצמי" באמצעות התבוננות שקטה בדור הבא.

בשני הספרים המאוחרים של פנקס "בתוך הבית" (סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1978) ו"הרצאה על הזמן" (הקיבוץ המאוחד, 1991) פנקס יותר מפויס, לא תמיד זה עובד לטובתו מבחינה פואטית. פנקס מכניס אותנו אל תוך ביתו, אל חדריו, אל המקום האינטימי שלו. נכנס כאן גם האלמנט ההיסטורי-ארכיאולוגי שבשירתו, העיסוק בזמן ומשמעותו, וכמובן הנחמה שבאהבה, שלדברי פנקס באה לכאן לביקורה המלכותי, כמו בשיר כְּתָב הפותח את הקובץ "בתוך הבית": "כשהאהבה הייתה כאן, לביקורה המלכותי,/ היא הביאה זוהר כזה,/ עד כי רבים, כמנותחים, מבפנים,/ חשנו בו,/ עד שנעלם, כּאֵד, כּליל... שהיה ותפקוד את מחוזותינו שנית,/ לא יחרוך הזוהר שלה/ את הכנפיים הדקות, הלבנות,/ שבהיעדרה דימינו כי עלו בנו,/ ואותן מופתעים אנו לגלות,/ כדי שאורה יכווה את עינינו פחות,/ ונוכל אולי, בשפלנו הרב,/ מן המדבר הזה, זה הפעם לעלות." אפשר לומר שיש כאן ממש תיאור שכינתי של האהבה, תיאור אלוהי, אבל יותר ברוח הנוצרית, המתנזרת והמתבודדת.

בשיר אחר בקובץ זה "מכתב", מישהו מוצא מעין צֶדֶף, מעין חומר קרני, מעין קונכייה, מתוך השיר לא ברור מהו בדיוק אותו חומר. הכול כמעט נמחק, אבל לא התקשורות הפרהיסטורית, שמעידה כי בין יצורים חיים יש רגש שאין לו תחליף המותיר סימן, והוא האהבה. "אל-נכון הועבר כך/ מכתב./ השנים מחקו/ את הכְּתב.// אך ניתן עוד לשמוע,/ מן הקונכייה והים ניתן עוד/ לשמוע,// שמישהו, כאן,/ פעם, אהב."

העיסוק בכתיבה ובזמן שעובר ממלא את שירת פנקס, אבל העוצמות שלו עם השנים מתפוגגות. הוא מתחיל לכתוב רצפים ארוכים, מחזורים-הגותיים, חלקם סתמיים לטעמי, והדבר פולש ביתר שאת אל ספרו הבא, העבה יותר "הרצאה על הזמן". פנקס חזק בסמליות קיומית, וברגע שהוא מוותר עליה לטובת כתיבה קונצפטואלית אובייקטית על המציאות, מעין פּכּים קטנים ביוגראפיים בשורות קצרות; קונטורים, "רישום גיר: הזמן שהיה"; הוא מאבד את הסִמליות הכוללת ונחלש. תחילת דרכו מעניינת משיריו המאוחרים. דווקא השירים התמציתיים והקצרים ב"בתוך הבית" וב"הרצאה על הזמן" הם החזקים יותר והם המעניינים יותר, למשל השיר המסיים של הקובץ "בתוך הבית" "הרגשות העדינים ביותר,/ הם באים לשבת/ על-יד, ושוב פורחים./ אין הם יכולים/ להישאר עוד איתנו./ אסור שיהיו/ שלנו כל הזמן./ עליהם להתעופף/ ולבוא אל אחרים,/ צעירים יותר,/ או הזקוקים להם,/ ברגע זה, יותר מאיתנו./ כעבור שנים,/ ישובו אלינו./ למענם באנו.", או השיר הפרוזאי על יצחק אחי-המשורר שנהרג במלחמת השחרור: "זה כאב מאוד./ כששת אלפים בחור נפלו אז.// במלחמה./ בשדות שבין מג'דל לאשדוד// בערו פרגים אדומים/ וברקנים.// שם גם נפל יצחק אחי,/ אחי הבכור,// בן תשע-עשרה,/ גופתו לא נמצאה.// שמו חרות על מצבת אחים/ בחלקה הצבאית, בכפר ורבורג.// נשארו רק כמה מכתבים/ בכריכת שק,// ועליה ראשי התיבות של/ שמו,// שרקמה בחוט-צמר כחול/ ובאהבה,// חברתו 'לחיים',/ עמליה.", "יצחק ועמליה", מתוך "הרצאה על הזמן".

באזכורים על פנקס בעקבות קבלת פרס ישראל בתשס"ה, 2005, נאמר לא אחת שהוא משורר ליודעי ח"ן, ופחות ידוע מבני דורו האחרים. זה נכון. פנקס לא הדהד ציבוריות בשום מובן. לא חתם על עצומות (כשחתימה של משורר עוד הייתה שווה משהו), לא הזדהה עם מפלגות, לא השתתף בהפגנות; אבל אפשר להצביע על אלמנט נוסף המותיר אותו באופן יחסי כמשורר ארץ הנידחת ולא כדמות פופולארית נלמדת בתיכון. התשובה נעוצה בתכנים. פנקס הוא משורר ים-תיכוני-אירופי. הוא אוהב את נופי איטליה ויוון, ולעיתים משתלבים בשירתו אפילו אלמנטים נוצריים סמליים. עניין זה רחוק מהקורא הישראלי כרחוק שמיים מארץ. כך נקל להבין מדוע שירת עמיחי למשל, שמתריסה ומתפלמסת עם מוטיבים יהודיים-ישראליים מובהקים, דיברה כל כך אל הקהל הרחב. בעוד שבני דורו של פנקס הידרדרו וקפאו מהר מאוד. נתן זך כמעט לא קיים אחרי "כל החלב והדבש", ספרו השלישי; יהודה עמיחי הופך קיבעוני, ואינו מתחדש לאחר המבחר הידוע: מ-48'-62', ואבידן מפרסם - כדברי משה שמיר ז"ל - אינסוף קשׁקושׁירים וניסיונות פואטיים חסרי ערך; לעומתם, מצליח פנקס לשמור על רמה, וירידתו השירית אינה נפילה אלי תהומות-אין-חקר, אלא ירידה מתונה בדרגנוע שבמרכז המסחרי. המחזור "הארמון" מתוך הקובץ 14 שירים, הספר הראשון של פנקס, נפתח כך: "אבל חיינו כאן לא יביעו דבר./ יום רודף יום, לילה/ הודף לילה..." לא מתחייב לכם שפנקס יחתום על השורות האלה גם כיום, בהתקרבו לגבורות, אך מבחינתי השורות היפות האלה נותרות חקוקות בתודעתי כקורא שירה כפייתי כל עוד אני חי.

 

*

ביוגרפיה:

ישראל פנקס נולד ב-1935 בבולגריה ועלה לארץ ב-1944. הוא בן "דור המדינה" בשירה הכולל משוררים כגון יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, מקסים גילן, אורי ברנשטיין, איתמר יעוז-קסט, משה בן-שאול, אריה סיון, משה דור ואחרים.

ספריו: "14 שירים", 1961, הוצאת "עכשיו"; "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים", 1965, הוצאת "ידיד למחבר"; "אל קו המשווה", 1975, הוצאת "סימן קריאה"; "בתוך הבית", 1978, הוצאת "סימן קריאה"; "הרצאה על הזמן", 1991, הוצאת "הקיבוץ המאוחד".

בשנת 1999 כונסו שיריו בקובץ מקיף (כל כתבי) הקרוי: "בים בעתיק שלנו", הוצאת "אבן חושן", זהו הספר היחיד של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לספרות תשס"ה, שניתן למצוא כיום בחנויות הספרים. כדאי לקרוא.



מכתב חדש
3 מכתבים ב-3 דיונים ל-"שירת ישראל פנקס":
תגובה לרשימה של רני יגיל על שירת ישראל פנקס
עודד פלד
30/11/2012 06:32:48
משורר אליטיסט
יובל גלעד
01/12/2012 10:34:52
גנאולוגיה
יהונדב פרלמן
01/12/2012 12:38:32