שתיים דובים ושירים אחרים

על "חילופי עונות בשמיים" בפרט, ועל שירת ישראל פינקל בכלל
28/08/2018 15:46:26

 

בשיריו היפים של ישראל פינקל ב"חילופי עונות בשמיים" יש חשבונות הרבה, הנושאים אופי של ספירת מלאי. הוא מהרהר ובא חשבון עם האהובה, עם העונות, עם נוף ארצו, עם ההיסטוריה של עמו, ובכלל עם החיים המתכּלים. זוהי שירה בעלת יסוד יומני-אישי, מאוד נוגעת ומאוד נהירה לקורא. בעיקר טורדת אותו שאלת מצבו של האדם בעולם ולשם מה, לאיזו תכלית, כל הדבר הזה, הדרך הזאת, המסע הזה? נחמה רבה אין בשירים, אבל ישנה השלָמָה, וההשלמה מביאה איתה איזשהם כובד ראש ועייפות שיש בהם מן היופי. נדמה כי הדובר בשירים מבקש להסיק מסקנות באשר לחיים, אך אינו יכול לעשות כן, לעיתים בשל מורכבותם ולעיתים בשל תִּפלותם. פה ושם הוא מוצא נצנוצי יופי להיאחז בהם, אבל אלה רק מהבהבים לרגע ושוב מותירים אותו עם ההשלמה הווידויית הטוטאלית בדבר אי יכולתו של האדם להיוושע.

 

 

*

 

 

פַּעַם הָיָה פָּשׁוּט  

כְּשֶׁהוּרַם דֶּגֶל לָבָן מֻתָּר הָיָה

בְּאָדֹם חָשַׁשְׁנוּ

וּכְשֶׁהִתְנוֹפֵף הַשָּׁחֹר

זִהִינוּ

כִּי הַמָּוֶת טוֹמֵן מַאֲרָב.

 

עַכְשָׁו חֲלוֹמוֹת חוֹמְקִים כִּזְנַב חָתוּל חוֹשֵׁשׁ

עַכְשָׁו קִירוֹת חַדְרִי קָהָל

לָהֶם אֲנִי קוֹרֵא שִׁירַי

קַל אִתָּם, אֵינָם מַעֲבִירִים בִּקֹּרֶת.

עַכְשָׁו יָמִים שֶׁל שִׁיבָה 

לִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא אֶחֱזֹר אֲלֵיהֶם

לַאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בְּחַיַּי וְאֵינָם עוֹד.

עַכְשָׁו מְשַׁנִּים הָעֲנָנִים צוּרוֹתֵיהֶם

חִלּוּפֵי עוֹנוֹת בַּשָּׁמַיִם

עַכְשָׁו גַּם שֶׁמֶשׁ הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ בְּדַרְכּוֹ לְסוֹף יוֹם

וַאֲנִי בְּדַרְכִּי

אֶל הַמְּבוֹאָה לְנוֹפִים אֲחֵרִים.

 

הדובר בשירים של פינקל עבר מלחמות – אש וגופרית. עם זאת, קשה להשתחרר מן העובדה כי המלחמה האמיתית שלו היא ביומיום. כאילו מאבק הקיום תוך לחימה בשגרת החיים ותהפּוכותיה חובר אל חוויית המלחמה שלנו כאן כישראלים. אכן כולנו צה"ל, אבל כולנו גם יחידים בודדים מזדקנים. מה נעשה אפוא? נברח למקומות אקזוטיים רחוקים – קרים וחמים. ניגע בתרבויות אחרות. נחזור אל ההיסטוריה שלנו באירופה מלאי גאווה בהווה. אבל ביומן השירי המובא כאן, שמציף אותך הקורא בכנותו, אין ממש נחמה באסקפיזם הזה, ובכל זאת עולה הבדידות של היחיד מעל כל הוויה של עשייה ולא יועילו לו כובד ההיסטוריה ותחושת השליחות שהוא מנסה לאמץ ולסגל לעצמו. יש אומץ רב בכתיבה הגותית עצבותית מעין זו.

 

 

*

 

 

וּמֵעָל מְרַחֶפֶת הַהֲבָנָה

כְּמוֹ הָיְתָה בָּלוֹן תַּצְפִּית

הַסּוֹקֵר יָמַי                        

מֵאָז וְעַד קַו הָאֹפֶק.

וּכְבָר אֵינִי זוֹכֵר כָּל שֶׁהָיָה

וְלֹא חָשׁ דְּבָרִים

שֶׁחָשׁוּב לָחוּשׁ אוֹתָם

וּלְנַוֵּט אֲנִי מַצְלִיחַ

רַק לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים

לֹא אָתוּר יוֹתֵר יַבֶּשֶׁת רְחוֹקָה

לֹא אֶחֱוֶה מַרְאֵה אֲרָיוֹת לְבָנִים

בְּמִישׁוֹרֵי הַדֶּשֶׁא הַגְּדוֹלִים

רַק אֲבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי

עוֹד חֶסֶד אֶחָד

כְּמוֹ אָז שֶׁהַזְּמַן הָיָה בָּהִיר וְצָעִיר

וְגַם הָעֲשָׂבִים שָׂמְחוּ

וְאָנוּ הֲרֵי יוֹדְעִים מִי אֲנַחְנוּ

וּמָה שֶׁהָיָה הֲרֵי הָיָה

אָז הַאִם תָּבוֹאִי אֵלַי הַלַּיְלָה

וּנְדַבֵּר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים?

 

 

*

 

 

טָבַלְתִּי אֶת הַנַּעְנַע בְּחָלָב    

וְהִנַּחְתִּי עַל מִצְחֵךְ

וְהֶאֱכַלְתִּי אוֹתָךְ בְּקוּסְקוּס

עִם צִמּוּקִים וּפְתִיתֵי סֻכָּר

שֶׁיָּבוֹאוּ יָמִים לְשִׂמְחָה וּמְתִיקוּת.

בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן חָדְלוּ סוּפוֹת הַחוֹל

גַּם הָרוּחַ שָׁקְטָה

וְעָטַפְתְּ עַצְמֵךְ בַּצָּעִיף הַכָּחֹל וּבָאת אֵלַי

וּבַשָּׁמַיִם כִּסּוּ עֲנָנִים עֵינֵי הַמְּאוֹרוֹת

לְבַל יֵרָאוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים

שֶׁעָשִׂית לִי בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן.

 

 

*

 

 

לֹא כָּל חֲלוֹמוֹתַי מִתְגַשְּׁמִים

וְהָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָהּ מִתְחַדֶּשֶׁת כַּלְּבָנָה

הוֹלֶכֶת וּפוֹחֶתֶת הִיא

וְיֶשְׁנָן עוֹנוֹת שֶׁהֶעָבִים מְכַסִּים פָּנֶיהָ

וְהִיא כְּאַחַת הַנָּשִׁים הַמְּכֻסּוֹת הָהֵן

שָׁרַק עֵינֵיהֶן נִרְאוֹת.

בַּזְּמַן הַזֶּה אֲנִי מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁחָלְפוּ בְּמִנְהֲרוֹת חַיַּי

אֵלֶּה שֶׁרַק בָּאוּ וּכְבָר חָלְפוּ

וְהָאֲחֵרִים שֶׁהִשְׁתַּקְּעוּ וְהָיוּ

כַּשְּׁכָבוֹת הַגֵּאוֹלוֹגִיּוֹת בֶּהָרִים שֶׁבַּנֶּגֶב

שִׁכְבָה עַל גַּבֵּי שִׁכְבָה

וְדִמְמַת הַיְשִׁימוֹן סָבִיב.

 

יֶשְׁנָם בְּקָרִים שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר

וְזוֹכֵר כִּי רְאִיתִיךְ בַּחֲלוֹמִי

נְדִירָה נִצַּבְתְּ

בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ דֶּקֶל דֹּם אֶחָד

וְהַמִּדְבָּר לוֹהֵט סָבִיב.

 

כבר בספרו הקודם "כשיחבור המגנט לברזל" הרחיב ישראל פינקל את מִנעד הכתיבה שלו מתחום השיר הבודד אל המַחזור. גם בו הופיעו התֶמות שכבר נראו בעבר בשירתו: המלחמה כאקט מכונן של הוויית חיים וזיכרון, הפרידה מן האישה האהובה באמצע החיים וההליכה לבד, המגע עם הנוף הארצישראלי המתחבר ברגישות רבה אל נופים אחרים רחוקים מכאן ושאלת חלוף הזמן ומקומו של האדם בעולם, שאליה מתלווה שאלת האמונה או הספקנות עם חילוף העונות. מעל לכל הנושאים הללו מרחפת הנחמה שמוצא המשורר בחיים ובכתיבה כמאמר המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל, ויסלבה שימבורסקה: "שמחת הכתיבה./ היכולת להנציח./ נקמת היד בת התמותה.".

 

שמו של הספר הקודם "כשיחבור המגנט לברזל" מעיד עליו כי המשורר מחפש את רגע האמת שבו הכול יחבור לכול בהוויה כמעין צבת בצבת עשויה, והדברים יתפרשו בין לטוב בין למוּטָב, אך בכנות מרבּית, ואילו שם הספר החדש "חילופי עונות בשמיים" הוא פסימי יותר, כי הוא מעיד על החיפוש התמידי אחר המענה והסדר בעולם לאור ההבטה בהשתנות ההכרחית. חילופי העונות, האם הם סתם הכרח שבעולם? האם הם רק בנפשי פנימה? או שמא הם מבשרים תקופה אחרת, הוויה אחרת. היכן עובר קו הגבול וכיצד הוא מתפרש?. הנה שיר הממחיש זאת יפה מן הספר הקודם:

 

 

קניתי לעצמי דובי

 

 

קָנִיתִי לְעַצְמִי דֻּבִּי

הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר כַּיָּאֶה לְגִילִי

דֻּבִּי לְבֶן פַּרְוָה עִם פַּרְפַּר אָדֹם

שֶׁלֵּב מַבְרִיק מֻדְבָּק לְבִטְנוֹ.

קָנִיתִי לִי דֻּבִּי וְאֶקְרָא לוֹ בִּשְׁמֵךְ.

עַכְשָׁו יַחֲלֹק עִמִּי הַדֻּבִּי לֵילוֹתַי

אֲלַטְּפֵהוּ טֶרֶם שֵׁנָה

שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ הַזִּכְרוֹנוֹת עַל סוּפוֹת הַקֶּרַח הָאַרְקְטִיּוֹת

שֶׁלֹּא יִתְגַּעְגֵּעַ לְאִמּוֹ הַדֻּבָּה

שֶׁנּוֹתְרָה בְּיַעֲרוֹת הַטּוּנְדְרָה הַצְּפוֹנִיִּים.

הוּא יִהְיֶה חֲבֵרִי, הַדֻּבִּי

הוּא יַחֲלֹק עִמִּי בִּעוּתֵי הַמִּלְחָמָה הַשָּׁבִים לְלֵילוֹתַי

כְּשֶׁרַעַם מְתוֹפֵף בַּשָּׁמַיִם

כְּשֶׁסּוּפָה נוֹהֶמֶת דֶּרֶךְ הַסְּדָקִים שֶׁבִּתְרִיסֵי הַבַּיִת.

 

טֶרֶם אָשׁוּב לְרֶחֶם הָאֲדָמָה

אוֹרִישׁ הַדֻּבִּי לְאִישׁ זָקֵן אַחֵר

שֶׁיְּלַטֵּף אוֹתוֹ גַּם הוּא

שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ פְּחָדָיו

שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ סוֹבְבִים אוֹתוֹ אָז

וְאֵינָם מַגִּיעִים יוֹתֵר

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָבֵר

בְּשָׁעוֹת שֶׁל דִּמְדּוּמִים.

 

האמצעי האמנותי המרכזי, כאן בשיר, הוא המטונימה. חפץ מרכזי, במקרה הזה חפץ גדול ומקורי, שבא לידי מגע עם הדובר בשיר ומסמן אותו, את זוגתו שהלכה ואת מצב רוחו בסתיו חייו. פינקל מאוד הדוק ואינו רגשני יתר על המידה על אף שהמצב שהוא מתאר הוא מלודרמטי. הוא בשום פנים ואופן לא נופל לבנאליזמים. הוא נצמד למטונימיה של הדובי שהופכת בהדרגה לדימוי המצליח לרגש.

והנה דוב אחר. הפעם האמצעי האמנותי להעברת תחושות הדובר הוא הדימוי האֶפִּי. השיר לקוח מתוך ספר שיריו השלישי "שר החלומות הביא דמותך":

 

 

בוקר אחד בחודש מרץ

 

 

הַבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיָה מֻנָּח הָעִתּוֹן

עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת.

הַבֹּקֶר כְּמוֹ נִשְׁמַט כְּלִי מִיָּדַי

וְחַשְׁתִּי עֶצֶב הָרְסִיסִים הַפְּזוּרִים עַל הָרִצְפָּה.

הַבֹּקֶר שָׁב חֲלוֹם

תְּמוּנָה מִתְרַחֶקֶת שֶׁל דֹּב לָבָן אֶחָד

מֻקָּף לַהֲקַת זְאֵבִים

רְעֵבֵי מַרְאֶה.

דֹּב לָבָן, נָדִיר וְגֵאֶה בְּיוֹפְיוֹ

הַמְּלַוֶּה בְּמַבָּטוֹ מַסְלוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַקְּפוּאָה

הַנִּבְלַעַת לְאִטָּהּ בְּאוֹקְיָנוֹס הַקֶּרַח

לִקְרַאת אוֹר אַחֵר וְחֹשֶׁךְ אַחֵר.

 

 

מהו "דימוי אֶפִּי (סיפורי)"? דימוי מורחב המפתח את הנושא המשני מעבר ליסודות המקבילים לנושא העיקרי. בעצם דימוי אפי משתלט על השיר. המשל מפותח יותר מהנמשל. זה מה שקורה בשיר הזה. יש בשיר הלירי הקצר הזה תחושה חזקה של עזיבת בית, של פירוק משפחה או זוגיות. משהו בן שנים, שגרת חיים, מתנפץ לרסיסים, ואז לפתע יש תיאור קמאי, בראשיתי, של דוב לבן ענק בשלג. התיאור מאוד מפורט ותופס את רובו של השיר. כיוון שאין אנו עוסקים במאמר ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", אנו צריכים להניח אנלוגיה

בין הדוב הלבן והדובר בשיר.

 

הדובר בשיר רוצה לומר לנו שמשהו התרסק והוא בודד, שהוא, שהיה כנראה רב ידידים, כעת מוקף אויבים רבים ומנהל מאבק לחיים ולמוות, בין אם מדובר בנושים, בני משפחה שרחקו, חברים שנטשו. אלה הם הזאבים שבשיר. השמש מסמלת את מסלול החיים. נראה שהדוב הלבן נכון להיאבק ואפילו למות בנוף המוכר והמנוכר כאחד, כי מבחינתו החיים לא נגמרים כאן, יש משהו מעבר לנו החיים, חיות ואנשים, אור אחר וחושך אחר. ממש מילים קמאיות מתוך מעשה בראשית.

 

הרי אלוהים ברא את המאורות ביום הרביעי, אם כן מהו אותו אור המופיע ביום הראשון שבספר בראשית? "וחושך על פני תהום... ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור". החסידים אומרים כי זהו האור הגנוז השמור לצדיקים. וכיצד יַראו לנו הצדיקים את האור הגנוז? יגלוהו באורחות חייהם. הדוב הסטואי הזה, שהוא הדובר בשיר, מבקש להיות, אם לא צדיק, אז אדם טוב יותר על אף מכשלות החיים. יפה מרחיק עדותו הדובר בשיר עד לקוטב הצפוני, מקום שם אין-אדם, כדי להמחיש לנו, הקוראים, את רגשותיו העזים.

 

אחרי העיסוק בשתיים דובים הללו, אם לעשות פרפראזה על הרומן של מאיר שלו, הריני מגיע לחוויית המלחמה אצל פינקל. כבר כתבתי כי חוויית המלחמה וכן חוויית השיבה מן המלחמה, הפציעה הפיזית והפציעה הנפשית הפוסטראומתית, עומדות לא מעט במרכז שירתו. הוא רואה בהן, בחוויות הללו, מקור תסבוכת, אך גם אבן שואבת ליצירתיות ולא מעט גאווה של מי שעשה משהו בחיים שנראה לו חשוב על אף הבלותם וחוסר פשרם. בשיר שאביא להלן ואהוב עליי מאוד מתוך ספרו הראשון "מקומות שהשעונים מחשבים זמן אחר" יש ג'סטה רומנטית גדולה על רקע מצב המלחמה ותיאור יפה היפּרבּולי, לשון הגזמה בספרות, שבו כורע ברך ההר הגברי למול הים, שנתפס אצל פינקל כאלמנט, מֵימִי ונשי. הג'סטה הזאת מזכירה לי תמיד את ציורו היפה והסוריאליסטי של סלבדור דאלי "רוחו של ורמיר מדלפט היכולה לשמש כשולחן". פינקל ידוע כחובב אמנות מושבע ואספן של יצירות אמנות מן הארץ ומן העולם.

 

 

אנו בנתיב האבק

 

 

כְּשֶׁהָלַכְנוּ

לֹא הָיִינוּ בְּטוּחִים לְאָן יוֹבִילוּנוּ סֻלְיוֹת נַעֲלֵינוּ

לֹא יָדַעְנוּ

הֵיכָן נִסְפָּגִים שׁוּלֵי הַכְּבִישׁ בַּחוֹל

בַּשָּׁמַיִם

שֻׂרְטְטוּ תִּקְווֹתֵינוּ בָּעֲנָנִים

חֲלוֹם טָרַף חֲלוֹם

עַל הֶחָזֶה

רוֹגַעַת נָחָה הַדִּסְקִית הָאִישִׁית

כַּרְטִיס כְּנִיסָה לְעוֹלָם רָחוֹק.

 

אָנוּ בִּנְתִיב הָאָבָק

מוּכָנִים הָיִינוּ לְשָׁלֵם אֶת הַגָּבוֹהַּ שֶׁבַּקְּנָסוֹת

לִקְטֹף לָךְ נַרְקִיס אוֹ רַקֶּפֶת

בַּמָּקוֹם שֶׁכּוֹרֵעַ הָהָר בֶּרֶךְ לַיָּם.

 

דצמבר, 1967

רפידים

 

 

השיר שלפנינו הוא שיר רומנטי שיכול להיות אוניברסאלי, מכיוון שאין בו ציונים ספציפיים של זמן ומקום, אך בעצם ניכר שהוא שיר ישראלי מאוד.

 

ברקע קיימת אחוות גברים, אחוות לוחמים הפוסעים יחדיו. ישנה דיכוטומיה ברורה בין שמיים לארץ: בארץ החיילים הם כתוהים-תועים המגששים את דרכם בין גבולות-דרך לא ברורים, ואילו בשמיים אין גבולות – השמיים הם סמל החופש, התקווה והדמיון. ובין שמיים וארץ ניצב לו חייל צעיר המסומן בדִסקית. יפה הדימוי הרומנטי הגברי, של הקרבת החיים למען המולדת, המדומָה כאן לאישה (ושימו לב לשנת כתיבת השיר).

 

את השיר נועל דימוי פשוט ויפה של המחווה הרומנטית הגדולה והישנה של קטיפת פרח למען אהובה וכריעת ברך לפניה למרות כל הסכנות, שהרי במקום שבו כורע ההר (הגבר) ברך לים (האישה), במתלול או על קו הרכס, אורבת סכנת הקרב.       

 

כנגד שתיים דובים שהבאתי למעלה, הנה עוד שני שירים הנוגעים במלחמה, שני שירים מן הספר החדש "חילופי עונות בשמיים":

 

 

*

 

 

אַחַר כָּךְ זִמֵּן הַזְּמַן אֶת תֵּבַת הַצְּבָעִים

לְכָל צֶבַע פֶּרַח

לְכָל פֶּרַח שֵׁם.

שָׁבִיט שֶׁחָלַף בָּאוֹר הַכְּחַלְחַל

הוֹתִיר שֹׁבֶל מִשְׁאָלוֹת

אַךְ הַנִּסִּים

לֹא נָחֲתוּ בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ

רַק הַיָּרֹק שָׁב לִהְיוֹת יָרֹק יוֹתֵר בַּשִּׁירִים

וְדַם הַחַיָּלִים הַמֵּתִים

הָפַךְ שָׁחֹר וְנִסְפַּג בְּגִבְעוֹת הַלֵּס

עָנָן אָפֹר שָׁב לָרָקִיעַ

הִנֵּה חָלַף קַיִץ, כְּבָר חֹרֶף

חָזְרָה שֶׁמֶשׁ לִמְקוֹמָהּ

כּוֹכָבִים לִמְסִלּוֹתֵיהֶם

מָה שֶׁהָיָה יִהְיֶה.

 

 

*

 

 

וְאֵלּוּ הַמַּכּוֹת:

דָּם

עוֹד דָּם

טַעַם שֶׁל אֲדָמָה בַּפֶּה.

אַחַר כָּךְ מְכַסִּים אֶת הַמָּזוֹן מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס וְאוֹמְרִים:

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ

הוּא חָזַר מִן הַמִּלְחָמָה, לְסַפֵּר.



מכתב חדש
0 מכתבים ב-0 דיונים ל-"שתיים דובים ושירים אחרים":